לרצוח את הדרקון: על דיכוי לבן ואלימות שחורה

השבוע שחררה ריהאנה קליפ לשיר שלה Bitch Better Have My Money שכבר הספיק לעורר סערה מסוימת בקהילות פמיניסטיות ושחורות. הקליפ, שאורכו שבע דקות וגם בוים ונהגה על ידי ריהאנה מציג אותה כמי שמתנקמת ברואה החשבון שלה, אחרי שלא העביר לה כסף שמגיע לה. כנקמה היא חוטפת את אשתו וככל הנראה רוצחת אותו, כשבסצינת הסיום של הקליפ היא מוצגת מכוסה בדם ומתפלשת בכסף שלה אותו השיגה בחזרה.

בהינתן שרוב הקליפ מציג את ריהאנה ושתי חברות שלה חוטפות וכולאות את אשתו של רואה החשבון (הלבנה, הנה אתן רואות כבר לאן זה הולך), הקליפ ספג לא מעט ביקורת מפמיניסטיות לבנות על האלימות שלו, ועל כך שהוא מאשרר ומעניק לגיטימציה לאלימות נגד נשים. פמיניסטיות שחורות מאידך, ראו בקליפ עוצמה, כח והעצמה נשית. אני בתכלס די איתן, ורוצה להסביר תכף למה.

אני אתחיל קודם כל בלמה האלימות מגניבה לדעתי, ואחרי זה למה זה בסדר שהיא מופנית, גם אם בגרסה מרוככת יותר, נגד אשה לבנה.  

אנחנו צריכות גם נשים אלימות

אמא שלי קיבלה השבוע דוקטורט על ניתוח ייצוגים מגדריים בספרי ילדים. אחד הדברים שהיא מצאה שם, ונדהמתי לגלות, נוגע ספציפית לאופן שבו אלימות היא משאב שמצוי רק בידיים של בנים. בקצרה – בספרי ילדים אין נשים אלימות. הן לא מרביצות, לא מחזירות כשמרביצים להן, על כל ספר שעוסק בללמד בנים איך להתמודד עם ה'יצר הרע' שלהם שגורם להם להרביץ, יש ילדה אחת שבוכה כשמרביצים לה. לילדות אין שום יצר אלים בתוכן שדורש ריסון.ילדים מלמדים לא להרביץ. ילדות מלמדים לסלוח כשמרביצים להן. 

אפילו בספר הילדים הפמיניסטי של כל הזמנים 'הנסיכה שלבשה שקית נייר' לא מצליחים לדמיין אפשרות כזאת. במוקד הספר עומדת הנסיכה אליזבט, שיוצאת להציל את הנסיך שלה רונלד שנחטף על ידי דרקון אכזרי. הספר, שכולו כתוב באופן שנועד להפוך תפקידי מגדר מסורתיים, מציג את סצינת הקרב האולטימטיבית בין אליזבת והדרקון כרצף של טריקים ותחבולות שאליזבת עושה לדרקון. היא משכנעת אותו להראות את החוזק שלו על ידי שריפה של עשרות יערות, ומשכנעת אותו להקיף את העולם בעשר שניות (פעמיים). בסופו של יום הדרקון כל כך עייף שהוא לא יכול לזוז ואליזבת משחררת את רונלד, רק כדי להגיע למסקנה שהוא חתיכת בטלן. הסיפור נגמר ב"הם לא התחתנו אחרי הכל".

הסיפור הזה, שהוא אדיר בלי ספק, ממקם את עצמו בזירה מדומיינת לחלוטין, עם דרקונים שיכולים לעוף מסביב לעולם בעשר שניות ונסיכות אמיצות שמשחררות נסיכים. הוא אפילו מערער על הסוף ההטרונורמטיבי הקלאסי על ידי ביטול החתונה. למרות זאת, אפשרות אחת נשארת מחוץ למרחב הדמיון האפשרי – האפשרות שהנסיכה אשכרה תהרוג את הדרקון. נראה שהיה הגיוני יותר לשרוף עשרות יערות דמיוניים ולהשאיר את הדרקון לחטוף עוד נסיכים דמיוניים מלייצר תרחיש שכולל אישה נוהגת באלימות.

הנסיכה שלבשה שקית נייר

אנחנו צריכות נשים אלימות (ושוב, ים קרדיט לאמא שלי) כדי שנוכל לדמיין לעצמנו אפשרות שבה אנחנו מפרקות במכות גבר שהרביץ לנו או מנסה לאנוס אותנו. אני זוכרת שהלכתי לראות דג'אנגו לפני כמה שנים כשהוא יצא בקולנוע. הסרט, למי שלא מכירה, הוא ז'אנר של מערבון על מציאות של עבדות בדרום ארה"ב, וברגעי השיא שלו דג'אנגו – העבד, יורה ומפוצץ ומחסל את כל בעלי החווה שבה הוא הוחזק. זה סרט אלים וגרפי באופן די מזעזע, עם דם ואיברים נשפכים וכל הג'אז הזה. אני זוכרת שנגעלתי בטירוף לאורך רובו, אבל לקראת הסוף הרעיון של אלימות כדרך אפשרית לשחרור כבר לא הרגיש לי כזה מגעיל. הליידי-המתעלפת-לנוכח-דם שבי נרגעה קצת, והתחלתי להעריך את זה שטרנטינו מכריח אותי לראות את כל האלימות הזאת, להתרגל אליה. הסרט, כפי שכתוב בשקופית הראשונה, מתרחש כשנתיים לפני מלחמת האזרחים, נקודת זמן שנועדה להזכיר לנו שכך באמת השתחררו העבדים – עם דם ופיצוצים ואיברים נשפכים. חופש הוא לפעמים די דוחה. וטרנטינו, ככה הרגשתי, מכריח אותי להתבונן, להבין במה זה כרוך, בקשיחות הנפש שדרושה לעיתים כדי שאדם (או אשה) תוכל לשחרר את עצמה.

בסוף הסרט הייתי צריכה לצעוד למכונית שלי לבד בלב אזור תעשיה. בעשר הדקות האלו שהלכתי לאוטו הרגשתי את ההשפעה של הסרט על כל האיברים הפנימיים שלי. הייתי מוכנה לפרק, לנשוך, לקרוע את הבשר של מי שינסה להתקרב אלי. דג'אנגו הפך אותי תוך שלוש שעות מליידי מבוהלת למטר חמישים וקצת של אמזונה שלא כדאי להתעסק איתה. גם זה שחרור.  

החיבור של נשיות עם חוסר אלימות ופסיביות מובהלת לא בעייתי רק במישור הפמיניסטי, אלא גם במישור הגזעי. נשים שחורות, ונשים מזרחיות בדומה, נבנו לאור מודל נשיות אחר לגמרי. אנחנו אף פעם לא הובננו בתקשורת כליידי-המתעלפת-לנוכח-הדם. הליידי הזאת תמיד הייתה לבנה. נשים מזרחיות ונשים שחורות תמיד היו אלימות במידה מסוימת, פראיות, לא מרוסנות. מסוכנות. זה לא מפתיע שרוב הנשים המזרחיות המולעגות במערכונים משוחקות על ידי גברים סיסג'נדרים לדוגמא כאן, וכאן. זה כי חלק מהתכונות שמשויכות לגבריות סיסג'נדרית זולגות גם לטייפ קאסט של האשה השחורה או המזרחית.

המתח הזה שבין נשים לבנות 'עדינות' שמשרטטות את הנשיות לנשים שחורות או מזרחיות שמנהלות ומתנהלות למול מודל נשיות אחר פוגע בנשים לא לבנות לא פעם. כך למשל, נמצא שנשים שחורות בשיעורים גבוהים יותר מנשים לבנות הורגות את הבעלים המכים שלהן. אלא שמערכת המשפט שמורגלת כל כך בדימוי של האשה המוכה הפסיבית פשוט לא יודעת להתנהל עם מערך התנהגות אחר. כרמלה בוחבוט היא מקרה מבחן מצוין לטיעון הזה. דוגמא נוספת היא יוזמה פמיניסטית (לבנה) שקראה לחייב שוטרים לבצע מעצר במקרה של תלונה על אלימות במשפחה. הרעיון היה למנוע מקרים ששוטרים מגיעים נוכח תלונה על אלימות רושמים תלונה ומפקירים את האשה בידי הבעל. מה שקרה דה פקטו זה שהיוזמה הזאת הקפיצה את 1) כמות הנשים השחורות שנעצרו על ידי שוטרים בעקבות תלונות ו-2) נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהם. אחד, כי המון פעמים, כמו שכתבתי, שוטרים הגיעו עקב תלונה ולא ראו מה שהם ציפו לראות – אשה פסיבית. בתגובה הם עצרו את האשה שהחזירה לגבר. ושתיים – כי עבור לא מעט גברים שחורים המשמעות של מעצר פשוט לא הייתה זהה למשמעות של מעצר עבור גבר לבן. רמת הבגידה בטלפון למשטרה כשברור שמעצר בסופו, האופן שבו גברים שחורים מסתבכים אחרת לגמרי בתוך מערכת הכליאה האמריקאית, הפכה את הטלפון למשטרה לצעד-אחד-רחוק-מדי שעלה ליותר מדי נשים שחורות בחיים שלהן  (קצת על זה כאן).

בתוך המציאות הזאת יש חשיבות לריקליימינג של נשים שחורות את האלימות שלהן כאקט שיש לחגוג אותו – כמו שקורה בקליפ הזה. מעבר לזה, חגיגה של האפשרות של אלימות נשית היא הרחבה של מנעד האפשרויות של נשים לבנות, שהובנו הרבה יותר מנשים שחורות להתעלף נוכח דם.

המתח שבין פמיניזם לבן לפמיניזם שחור/מזרחי מוביל אותי לנקודה השניה בפוסט הזה – למה אני בסדר שחלק מהאלימות בקליפ מופנית כלפי אשה לבנה.

דיכויים בכל מיני צבעים

המשפט שחוזר שוב ושוב בשיר – Bitch better have my money הוא היפוך על מטבע לשון שסרסורים בד"כ מפנים כלפי הזונות שלהם. ריהאנה עושה פה משהו רדיקלי כשהיא שמה אותו בפה שלה – אשה, ומפנה אותו כלפי גבר (לבן). במובן מסוים תחת סיפור המסגרת של הקליפ, הגבר הלבן הזה הוא גם במובן מסוים סוג של סרסור – הוא לוקח את הכסף של ריהאנה על העבודה שלה (שכוללת לא פעם שימוש מאוד מתוחכם בגוף שלה לעשיית כסף). ריהאנה הופכת פה את מערך הכוחות ביניהם, אם בד"כ סרסורים מסוגלים לשמר את השליטה שלהם בזונות דרך הכוח הפיזי שלהם עליהן, ריהאנה היא זאת שמחזיקה את הסכין עכשיו. והוא – הוא צריך להחזיר לה את הכסף שלה. אבל כל זה מתחמק מהנושא שעליו החלק הזה אמור לדבר – למה לעזאזל היא צריכה לחטוף את אשתו כדי ללמד אותו לקח? למה צריך להראות אלימות נגד נשים כדי להעביר מסר פמיניסטי? אלו עיקר השאלות שהציקו לפמיניסטיות הלבנות שהזדעזעו מהקליפ הזה, ובנקודה הזאת חשוב לי להבהיר – 

פמיניזם של נשים שחורות יהיה תמיד, ובהכרח, גם נגד נשים לבנות. כי נשים לבנות הן חלק ממערך הדיכוי של נשים שחורות או מזרחיות. במובן הזה, ה'סרסור' של ריהאנה, מי שלוקח לה את הכסף של העבודה שלה שלא בצדק הוא לא רק רואה החשבון, אלא גם אשתו שחיה בבית מזהב בזכות הגניבה שלו.

בדיוק כמו שכל אשה אשכנזיה או לבנה שנהנת ומרוויחה ממציאות גזענית שבמסגרתה היא בסיכוי להרוויח יותר מנשים שחורות/מזרחיות, להיות בבריאות טובה יותר, עם השכלה גבוהה יותר ועבודה טובה יותר היא חלק מהמערך שלוקח לנשים האלו את החלק שלהן מהעוגה. Bitch better have my money.

גרף נשים לבנות שחורות

הצבת האקסיומה לפיה התקוממות שחורה נגד נשים לבנות היא לא פמיניזם תוחמת את הגבולות של מהו פמיניזם לסוג דיכויים ספציפי (מגדרי מובהק), שבאופן לא מפתיע משרטט את המאבק במדויק מסביב לדיכוי הנשים האשכנזיות. תחת סט ההנחות הזה, לא פלא שהפמיניזם של נשים שחורות ממושטר ונבדק בקפדנות שפמיניזם של נשים לבנות לא נדרש לה, כמו שכתבה היום בלוגרית שחורה על הקליפ של ריהאנה:

"The feminism of Rihanna, the feminism of black women in general, is consistently scrutinized and policed in a way it isn't with white women. It's important to be aware of that in any discussion about the video's feminist merits or failings."

בהתאם אגב, חשוב לציין שגם גברים שחורים/מזרחים הם חלק ממערך הדיכוי של נשים מזרחיות/שחורות (אם להזכיר רק במילה את הקליפ הראשון של ריהאנה – Man down, שבו היא רוצחת גבר שחור שאנס אותה), והתקוממות נגדם גם היא לא אמורה להיות מחוץ לגבולות המאבק המזרחי/השחור.

בסוף של יום המאבק הוא מאבק על משאבים. זה המאבק של נשים, זה המאבק של שחורים/מזרחים וזה בטח ובטח המאבק של נשים שחורות ונשים מזרחיות. מאבקים על משאבים יכול שיהיו אלימים ויכול שלא. עד שכל אחת מאיתנו תגיע למסקנה איזה מהם הוא המאבק שלה, אפשר לפחות לשמוח על ניסוח עוד אפשרות עבורנו.

כי הנה נקודה חשובה אחרונה לסיום – לא כל מי שלא מעוניינת לפעול באלימות עושה את זה כי דם מפחיד אותה. מאבק לא אלים הוא מאבק חזק בטירוף ורדיקלי באותה המידה. אלא שאנחנו יכולות לבחור להיות לא אלימות, במלוא המשמעות של הבחירה הזאת, רק בעולם שהאפשרות להיות אלימות מנוסחת עבורנו כאפשרות סבירה. ועולם כזה יכול להיות מפחיד למדי (בטח למי שמחזיקים בכוח). אבל טמון בו שחרור.

Riri blood

[ותודה לגלי פיפלקס שבזכותה בכלל התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה]

*** עדכונים ***

אחרי הפוסט הזה פורסם הוא גרר הרבה מאוד ביקורת, חלק ממנה אפשר לראות בתגובות לבלוג עצמו וחלק פשוט במסגרת דיונים ארוכים מאוד בפייסבוק. שתיים מהביקורות שהושמעו כנגד הבלוג אני מקבלת לגמרי ורוצה להביא אותן פה, ועוד נקודת הבהרה אחת (למען כבודה של אמא שלי!) והצעת פרשנות שעלתה בדיונים בפייסבוק. הפוסט אמנם ארוך מספיק גם ככה, אבל אני מביאה כאן רק דברים שחשבתי שהיו חשובים מספיק בשביל להלאות את מי שקורא/ת את הכל רק עכשיו עוד טיפונת:

1. ביקורת אחת שהרבה העלו ביחס לקליפ ולפרשנות שלי אותו היא שהתעלמתי לחלוטין שהמימד המרכזי דרכו הופעלה אלימות על אשת רואה החשבון הוא מיני. כלומר, האלימות נעשתה באופן שהוא 'סקסי' והיא כללה מאפיינים שנוגעים ישירות להשפלה מינית (ההפשטה והתלייה למשל). חשבתי על זה לא מעט ואני מסכימה לחלוטין. אני חושבת שזה מימד שהוא קשה ומיותר בהצגה של 'נקמה' במסגרת יחסי הכוחות, והוא יותר מהווה כניעה לפטריארכיה מאיזשהו כוח מתפרץ מלמטה למעלה.

2. ביקורת אחרת שאני מסכימה איתה (ונקודת הכאה על חטא, רעות שהיא גם מכותבות ומקימות הבלוג הזה אפילו כתבה לי אותה לפני שפרסמתי את הפוסט ולא הפנמתי את הביקורת שלה בזמנו) – היא השאלה של איזה אלימות מצונזרת ואיזה לא. למרות שלדעתי די ברור שהאלימות כנגד רואה החשבון קשה הרבה יותר מזו שסופגת אשתו, עדיין האלימות כנגדה היא משהו שאנחנו כצופות חשופות אליו בעוד שהאלימות נגד מצונזרת, זה יוצר במובן מסוים נרמול של אלימות כלפי נשים תוך שמירה על אלימות נגד גברים כמשהו שהוא עדיין 'קשה מדי' בשבילנו לצפות בו. גם זה חבל לדעתי.

3. הרבה (ממש) תגובות מאוד כועסות (למה?) הופנו כלפי הדוקטורט של אמא שלי, והאשמה שהיא טיפשה כי היא פספסה מלא דמויות של נשיות אלימה מהאגדות – אז רק לשם הבהרה – אמא שלי בחנה ספרות ילדים ישראלית קנונית לגיל הרך שנכתבה בין השנים 1977 ועד היום. שזה אומר בעיקר מאיר שלו, יוסי אבולעפיה, נורית זרחי ושאר חברים. בתוך המיקוד הזה היא לא מצאה כמעט דימויים של ילדות אלימות ולכך התייחסתי.

4. נקודה אחרונה – הדר סתו הציעה (אצלי בפיסבוק) פרשנות מגובה למדי לחלק מהאלימות שבא לי להוסיף כאן כי היא מעניינת – היא טוענת שאחרי החטיפה שהתחילה כאקט נקמה נוצרת סולידריות מסוימת בין אשת רואה החשבון לחוטפות שלה, כמו שאפשר לראות אולי בסצינה בחדר המלון שהן עושות לה רולים בשיער וכד', ושריהאנה מתעצבנת גם כן על כך שלרואה החשבון לא אכפת בכלל מאשתו והוא בוגד בה בינתיים עם נשים אחרות. ואכן, כשריהאנה בוחרת את כלי העינוי לגבר, המסור הגדול שהיא מרימה מתוייג 'בוגד' – כלומר, שהיא נוקמת גם את נקמת האשה הלבנה על הדיכוי שלה ע"י הגבר הלבן. זאת פרשנות מעניינת וחשבתי שיהיה נחמד להביא אותה פה.

CHEATER

ולסיום סיומת – שימו לב שלא מעט מהתגובות והתוספות שלי פה נוגעות לפרשנות את הקליפ ולמסגור של האלימות שמוצגת בקליפ כלגיטימי או לא. זה בכל זאת קצת חבל לי. אני השתמשתי בקליפ הזה כפלטפורמה לדון בשתי נקודות שהיו חשובות לי: א) החשיבות של אלימות כאפשרות מעצימה עבור נשים, והחשיבות שלה גם כבסיס מהותי יותר שעליו אפשר וצריך לא פעם לבסס תיאוריות של אי אלימות, ו-ב) החשיבות שבפריצת קשר השתיקה לגבי הדיכוי של נשים שחורות על ידי נשים לבנות, והעובדה שהשחרור של נשים לא לבנות כרוך לפעמים בפעולה נגד נשים לבנות, ושגם זה פמיניזם. זה לא אומר שאני מעודדת אלימות, זה אומר שאני שמחה עליה כביטוי אומנותי שמאפשר לנו לחשוב באופן מורכב על דברים שלא דיברנו עליהם קודם.

תודה שהקשבתן!

(ליהי יונה)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 125 תגובות

לאן מתקדמות מ"האישי הוא הפוליטי"? | פוסט אורח מאת רחלי סעיד

אחת הבשורות העיקריות והחשובות שהביא הפמיניזם הרדיקלי הייתה "האישי הוא הפוליטי", ההבנה שרבות מהפגיעות שנשים עוברות מתרחשות במרחב הפרטי ורק שיח פתוח בין נשים יוביל להכרה שמדובר במגפה חברתית שיש לטפל בה.

החשיבות בקיבוץ הסיפורים האישיים הובילה בשנים האחרונות ליצירת מרחבים אינטרנטיים רבים שחלק ניכר מהפעילות שלהם הוא חשיפה והצפה של סיפורים אלה. דוגמאות טובות לכך הן אתר "הכצעקתה",שמאגד עדויות על הטרדה מינית ומגדרית במרחב הציבורי, ודפי הפייסבוק "אחת מתוך אחת", בו מופיעות מאות עדויות של נשים על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו, ו"גברים בסקס", בו  מופיעות עדויותיהן של נשים על חוויות מיניות שליליות עם גברים. מרחבים נוספים ברשת, כמו הקבוצות "שיח פמיניסטי" ו"אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור", מייצרים שיח מורכב וחשוב שמשלב בין ביקורת תרבות, ביקורת חברתית, דיונים על פמיניזמים וסיפורים אישיים.

סולידריות בין נשים היא כוח עצום ומרחבים בטוחים בהם יכולות נשים לדבר את הפגיעות שלהן הם חיוניים. הבעיה מתחילה ברגע שהחוויה הסובייקטיבית הופכת למרכז הכל ומשפטים כמו "אם הרגשת מוטרדת זאת הטרדה" ו"אונס הוא חוויה סובייקטיבית" נתפסים כהבעת סולידריות וכל תהייה בנושא נתפסת כמחיקת החוויה.

הבעיה הראשונה היא שהפיכת השיח על פגיעה מינית לשיח שעיקרו בחוויה הסובייקטיבית בעצם משאירה אותנו בלי סט כללים ברור של מהי התנהגות מינית מקובלת ומהי התנהגות לא מקובלת. כשאני אומרת לאישה "אם את מרגישה שהוטרדת אז הוטרדת" אני במקביל אומרת לגברים "כל מעשה שלך יכול להתפרש כהטרדה מינית", ומצפה ממנו לבחון את ההתנהגות שלו לפי תחושה סובייקטיבית שאין לו שום גישה אליה. כשאני אומרת "אונס הוא דבר סובייקטיבי" אני עוצרת את הדיון על מהו מגע מיני בהסכמה ומה התנאים ההכרחיים לו והופכת אותו למונח אמורפי.

אם היה מדובר בדיון שבכל מהותו הוא פנים נשי, אולי זה לא היה כל כך נורא, אבל שיח על הטרדות ותקיפות מיניות, שאחת מהמטרות שלו היא מניעתן בחברה, לא יכול להתנהל בלי לפנות לגברים. נשים אינן יכולות להפסיק להיות מוטרדות ומותקפות באופן עצמאי ובלתי קשור, גברים הם אלה שמבצעים את רוב האלימות הזאת ועליהם מוטלת האחריות להפסיק אותה. אחד התפקידים שלנו כפמיניסטיות שמעוניינות בשינוי חברתי הוא גם להבהיר לגברים היכן נגמרים חיזור ומיניות לגיטימיים ומתחילה אלימות.

לא ניתן לחנך נערים וגברים להימנע מלייצר תחושה סובייקטיבית, לא סביר לבקש מהם לקחת אחריות על תחושה סובייקטיבית. את ההבהרה הזאת עלינו לעשות בצורה קוהרנטית וברורה: להעניק סט כללים ברור של עשה ועל תעשה, להציב מראה מול מצבי סיכון ולחשוף אותם, להציע דרכי התמודדות ובדיקה של הסיטואציה בזמן אמת.

בנוסף לכך, הרחבת השימוש במילה "אונס" לכל חוויה מינית שלילית מרדדת את המורכבות של מצבי הסיכון בהם נמצאות נערות ונשים. פוגענות מינית נמצאת על קשת רחבה של התנהגויות: ניצול מיני, הסכמה תוך ניצול יחסי מרות, התנהלות משפילה בעת יחסי מין ועוד. כל אלה הן פגיעות מיניות שיש לזהות ולהגדיר ולתמוך בנשים שצריכות להתמודד איתן.

כך למשל, בפרשת אייל גולן ואביו, קמו קולות רבים שדרשו לקרוא לפרשה פרשת אונס, למרות שהקטינות עצמן העידו שיחסי המין התקיימו בהסכמה. על אף שברור כי השימוש במילה נבחר כדי להדגיש את החומרה הרבה במעשים, העובדה הזו חושפת הנחת יסוד בעייתית. אם על מנת להבהיר כי מדובר בפגיעה מינית חמורה אנחנו מרגישות שעלינו להשתמש במילה "אונס", אנחנו מבלי להתכוון משתפות פעולה עם התפיסה שניצול מיני של נערות תחת יחסי מרות איננה עבירה חמורה שיש להתייחס אליה, במקום להפנות זרקור לסוג הפגיעה הזה ולחומרתו.

ויש גם בעיה נוספת. קיומו של שיח סובייקטיבי עלול להסיט את הדיון מהטרדה ופגיעה מינית לדיון על נקודות מבט והסתכלות. התייחסויות כמו "את רגישה מדי" ו"את בוחרת לקחת את זה ככה" מוטחות פעמים רבות בנפגעות ומנצלות את ההתייחסות לחוויה כאל דבר אישי כדי לגלגל את האחריות אל הנפגעת. הטענה הנפוצה "למה שלא תקחי את זה כמחמאה" שמופנית לנשים שמספרות על הטרדות מיניות מדגימה את מנגנון העברת האחריות על הטרדות מיניות אל המוטרדת, שכן אם החוויה שלה היא זאת שמייצרת את ההטרדה ניתן לפתור את הבעיה בתיקון הדרך שבה נשים חוות דברים. בהעדר הגדרות אובייקטיביות של הפגיעה, אנו עלולות בסופו של דבר להסיר אחריות מהפוגעים, שכן לכאורה אופי ומהות הפגיעה איננו נגזר ממעשיהם שלהם.

בעולם שבו סט הכללים הנגיש היחיד שקיים כמעט לחיזור והתנהגות מינית מוזן ברובו מדימויים פורנוגרפיים ולא לוקח בחשבון את בטחוננו, חשוב לספק אלטרנטיבה אחראית ולהציב כללים ברורים, קווים אדומים שיש לסמן באופן חד משמעי. האם כל התנהגות פוגענית תעמוד מאחורי הקו הזה? לא. האם ראוי שנפגין תמיכה וסולידריות גם לנשים שהפגיעה שלהן איננה נמצאת מאחורי הקו? חשוב, ראוי ואף הכרחי. אבל שיח המתבסס על עליונותה של התחושה האישית עשוי בסופו של דבר להפקיר את החינוך של גברים על מיניות בידי הפורנוגרפיה וזה בוודאי שלא יסייע לבטחונן של נערות ונשים.

מה שדרוש זה דיון פמיניסטי שבו מותר להטיל ספק, ומותר לקבוע קווים שלעיתים ישרטטו התנהגויות מסוימות מחוץ לקו של הלא לגיטימי. זה דיון שצריך להתנהל מתוך חיבוק ואהבה ולא מתוך האשמה של מי שהחוויה שלה קשה, גם אם לא בהכרח מצויה בטווח של התנהגויות שצריך לגנות. מה שדרוש זה שכולנו – נשים שהסוגייה של צדק מגדרי חשובה להן – נתחיל לדבר בינינו על מה אנחנו לא מוכנות לקבל, וזאת אולי הפעולה הרדיקלית ביותר שנשים יכולות לעשות.

femedits2-22

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

זהירות רעל חברתי! | פוסט אורח מאת גילה דנינו-יונה

אז מה היה לנו בפרק הראשון של הסדרה החדשה "להיות איתה" שכתב אסי עזר ושודרה בפריים-טיים בערוץ 2?

הפרק הראשון מניח בפנינו מערך שלם של סטריאוטיפים גזעניים באמצעות סימבולים מילוליים וחזותיים שבתוכם כך נראה תתרחש הסדרה כולה. אסי עזר מתרפק ברומנטיות על המציאות הישראלית ומניח בבסיס סיפור האהבה את המתח העדתי והמעמדי: עמוס דהרי האופה התימני מבת ים שבמקור הוא בכלל מ"הפחונים בצנעה" מסתחרר ומתאהב בנועה הולנדר ביתו הבלונדינית, הדוגמנית האשכנזייה של טייקון. מבט אחד שלה גורם לו לוותר על בת זוגו בתשע השנים האחרונות, לה הוא אמור להציע נישואין.

מה מספר לנו הפרק הראשון על עמוס ונועה? לו יש מאפיינים מזרחיים מובהקים; גר בבת-ים עם ההורים, תימני, עובד במאפייה המשפחתית, יש לו אח ואחות, אימא שמאכילה אותו ובטח משפחה גדולה ומורחבת שעוד נחשף אליה. בקיצור מאפיינים של 'שכונה', מזרחיות ופרובינציאליות שמקבלים ערך שלילי.  ונועה הולנדר? היא כנראה גרה בצפון תל אביב, אשכנזייה שנגעה בזוהר ההוליוודי. אין לנו מושג איך נראים הוריה, הבית שלה והאם יש לה אחים, אבל אנחנו יכולים לדמיין. מלווה אותה סוכן אישי קשוח שמסדר לה את החיים, מאפשר לכל גחמה שלה לצאת לפועל. היא מלווה גם בחברות קולניות, פאקצות כאלה, היא לא נוהגת בעצמה כיאה למעמדה, יש לה נהגת וג'יפ שחור נוצץ ומאובזר. לעומת עמוס שבקושי יכול להרשות לעצמו חופשה באילת, נועה טסה מטוקיו לפריז, הגלובוס קטן עליה. בין עמוס ונועה בכל זאת יש דמיון אחד: שניהם נפרדים מבני זוגם. ממש במקרה רק הנשים נבגדות, על ידי הגברים בסדרה. אולי מנחם משהו, יעני לא חשוב מאיזה מעמד ומוצא את – הגבר של חייך יבגוד בך …אבל רגע רגע, יש בכל זאת הבדל, כי נועה שעזבה את החבר שלה שבגד בה יכולה להרשות לעצמה להשתעשע עם מי שבא לה, היא רק צריכה לזרוק לו מבט חושני. ומה עם וֶנֶסָה החברה של עמוס? ונסה…?!  האם הבחירה בשם רומזת לכל המזרחיות שמתהדרות בשמות בעלי ניחוח צרפתי, סטייל אוולין, ז'ולייט ובריג'יט שהשם לא יעזור להן?! ונסה שלנו היא מודל סטריאוטיפי של אישה מזרחית: כל מה שהיא רוצה זה להתחתן, היא אסרטיבית, עצבנית מקללת ובעיקר עושה לעמוס בושות במסעדה הצפונבונית המפונפנת. הבנו, הבנו…המסעדה הזו לא מתאימה לה, התפריט זר לה, היא כמעט מזמינה בטיפשותה בקבוק יין באלפי שקלים, כי מה היא יודעת באמת?! היין היחיד שהיא מכירה  עולה במכולת 30 שקל. ההתנהגות שלה לא הולמת את ההתנהגות המקובלת  במסעדה שבה מנהלים שיחות אינטלקטואליות בלחש, ההתנהגות  שלה לא הולמת גם את הנורמות המגדריות – מה היא השתגעה?! היא מציעה לו נישואין??? וכשהוא משפיל אותה בפומבי ומסרב, בלי להתבלבל היא שופכת עליו את צלחת מרק הארטישוק, לא חרם ונסה? 300 שקל מנה?! אהה כן, ארטישוק בתצורתו המקורית ירוק עלים, אוכלים בעיקר מרוקאים כמו ונסה, רק מוקרם כמרק קטיפתי הוא עובר את "ההלבנה" הראויה והופך להיות מאכל ראוי, ממש כמו אסי עזר שטורח שוב ושוב להלבין את עצמו ומקפיד שהמסכה הלבנה על עורו השחום תהיה צחורה. צודק אסי! כך קונים מקום בפריים-טיים ההגמוני כ'מזרחי מחמד' על גב העדה.  כן שמנו לב לעובדה שעמוס הזמין מרק ארטישוק כי נועה הולנדר המליצה לו על המנה, הוא לא באמת מצליח לאכול אותה, אבל הוא נושא אותה שפוכה בגאווה על החולצה לאורך כל הפרק.

תמונה 1

עמוס ונועה נפגשים לראשונה במסגרת שמגדירה היטב את המרחק העצום ביניהם; עמוס רואה אותה בטלוויזיה כשהוא במאפייה. הפעם השנייה היא בשירותי הגברים במסעדה, כי נועה יכולה להרשות לעצמה לחצות כל גבול, כולל להיכנס לשירותי גברים. כדי להבהיר לצופים את זרותו של עמוס, נועה מדגישה בפניו שמובן לה שזה הביקור הראשון שלו במסעדה וממליצה לו להזמין מרק ארטישוק, כי כל יתר המנות "לא משהו", מה שמבהיר לנו הצופים שהיא נועה 'בת בית' במסעדה הזו והיא כבר התנסתה בכל המנות. אחרי שונסה עוזבת את המסעדה בכעס, נועה מציעה לעמוס להתלוות עליה להמשך הערב.

די הרבה דברים הם הספיקו בערב אחד. הבילוי הראשון שלהם הוא "קיר טיפוס"…אין ספק שסוג בילוי  זה אינו רומנטי ואינו סטנדרטי, אז למה בעצם ממקם אותם אסי עזר דווקא שם? קיר טיפוס, בין אם אנחנו עולים בו או יורדים ממחיש הבדלי גבהים וממחיש באופן וויזואלי את המושג "עלייה לגבה" שזה מה שנדמה לעמוס שקורה לו במפגש עם נועה. העובדה שעמוס דווקא יורד בקיר מלמעלה למטה על גבי פוסטר ענק של נועה שתלוי על הקיר, היא רמז מקדים להידרדרות המהירה ביחסים של עמוס ונועה. אחרי קיר הטיפוס נועה לוקחת את עמוס למועדון נחשב ומאפשרת לו לעבור את 'הסלקציה' בכניסה. בשלב הזה היא מואסת בו ושולחת את העוזר האישי שלה להבהיר לעמוס שעדיף לו להסתלק בלי לחולל מהומה ושיחסית למקום ממנו עמוס בא "הפחונים בצנעה" הוא הגיע די רחוק בקשר עם בת הטייקון.  הסוכן האישי לא שוכח להשאיר לעמוס כרטיס ביקור שישלח לו חזרה את חולצת הגוצ'י  שהשאיל לו, אחרי שתעבור ניקוי יבש. עמוס כמזרחי גאה שכל הונו התרבותי מסתכם בזה שיש לו "כבוד", פושט את "הגוצ'י" משליך אותו והולך לדרכו חשוף בפלג גופו העליון, שהרי החולצה הממותגת שהושאלה לו שימשה כתחפושת למה שהוא איננו, ואפשרה את השתלבותו במועדון. על פי מוטיב סינדרלה, חצות הליל הוא מועד פקיעת החלום וכפי ששמלת הנשף של סינדרלה הופכת לבגדי משרתת בלויים והיא חוזרת לפינתה במטבח, כך עמוס חוזר בלי חולצת הנשף שלו ברגל הביתה. האם עמוס הולך להיות סינדרלה בסיפור? האם הסיפור יסתיים באושר ועושר של עמוס ונועה הנסיכה בארמון שאבא הטייקון יבנה להם? או שמוטיב סינדרלה הוכנס לסיפור כדי לומר לנו שעמוס ידידנו לוקה ב"סינדרום סינדרלה" המיוחס בדרך כלל לנשים פאסיבית שמשוכנעות שאהבה רומנטית תשנה את חייהן האומללים ותהפוך אותן מאושרות לנצח? הפרקים הבאים יגידו.

נראה שהפרקים הבאים יבססו  את ההבנה שלנו שאהבה הזו בלתי אפשרית, יעמיקו וישעתקו  את הסטריאוטיפים ביחס לצדדים. יהיה הסוף אשר יהיה; אם עמוס ישוב לזרועותיה של ונסה, אז המסר הוא שכל אחד צריך להישאר במסגרת ובמעמד הראוי לו, והנורמה היא שזוגיות נורמטיבית צריכה להתקיים בין דומים: מזרחיים עם מזרחיים, עניים עם עניים, סלב עשירים עם סלב עשירים. אם עמוס נועה יחיו באושר ועושר המסר הוא אותו מסר, שכן האופן בו הובנו הדמויות והצגת ההבדלים ביניהם כאינהרנטיים ומהותיים, מחדדים את העובדה שסיפור האהבה הזה הוא כנגד כל הסיכויים, סיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה מתויג כחריג, וחריג לא רק שאינו מצביע על הנורמה, אלא הוא מנציח את הסטריאוטיפים העדתיים.

אין בשורה בתבנית הבסיס של הסיפור, ראינו את זה ב"קזבלן" ב"אהבה זה כואב" וברשימה עמוסה להחריד של  סרטים וסדרות. למה למרות הכל אנחנו מתפתים להישבות בקסמו הדביק והפתייני של הפרוטוטייפ שמחבר בין מזרחי לאשכנזייה שבאים מעולמות אחרים? כי זה כנראה עונה על הצרכים של שתי הקבוצות: המזרחי – משדרג את מעמדו באמצעות פנטזיית הכיבוש הבלתי אפשרי ועובר את 'הסלקציה' למועדון ה"הגמוניה של הלובן". והאשכנזי – מכונן מחדש את מעמדו כגזע שאליו צריך לשאוף וכמועדון שאליו צריך לנסות להיכנס, ומוסיף לו קורטוב של הכלה מזויפת בסגנון; "אנחנו מדירים?" "מי אמר שאנחנו מועדון חברים סגור?"

"זה הדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיים שלי" אומר אסי עזר. ואני אומרת לו: סבבה אסי, הפעם הראשונה  שלך עשתה לנו הרעלת קיבה חברתית מלווה בחום וכאבים, הפעם השנייה עלולה להרוג אותנו. רחם עלינו – תפסיק לכתוב!!!

אסי עזר

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

על מחיקה, תחושת מסוגלות ומשמעת עצמית

מאז שהגעתי ללמוד בארצות הברית אני נאבקת בעצמי כדי לייצר מעצמי את כל מה שאני מסוגלת. בהתחלה פשוט הייתי מבוהלת לחלוטין. במקום להתמודד עם העיר החדשה והעולם החדש הזה הסתגרתי בחדר וראיתי מלא סדרות במחשב. ואז בכיתי בערך יומיים וקמתי חדשה.

לאט לאט התחלתי לפתוח את הספרים שלי ולהתחיל לקרוא. התחלתי להגיע מוכנה יותר ויותר לשיעורים. בהתאם, התחלתי לקבל פידבקים חיוביים מהמרצות שלי מה שחיזק אצלי את התחושה שאולי כל הסיפור הזה לא כזה גדול עלי והרגשתי איך אני גודלת פה פתאום. גם פיזית, בתחושה של המקום שלי בתוך המרחב, מרגישה שאני תופסת בצדק קצת יותר מקום ממקודם, וגם גודלת במובן של התבגרות. מתבגרת לתוך איזה הבנה של מסוגלות, בד בבד עם הצורך להשקיע ולעבוד קשה כדי לייצר מעצמי את כל מה שאני מסוגלת. ופתאום איזה עוצמה של משמעת עצמית התגלתה לי שלא הכרתי בעצמי קודם לכן.

כל זה עד הבוקר.

אני ממש לא יודעת איך לכתוב את המילים הבאות מכמה סיבות – קודם כל, אני ממש לא בנויה לזה שיגידו לי שאני ממציאה דברים, וייתכן שהמילים האלו יגיעו לכמה אנשים שהיו בחדר ויגידו שאני קוראת יותר מדי לתוך מה שקרה.

שנית, אני ממש לא רוצה לסבך את עצמי מבחינה פוליטית באף זירה אקדמית באשר היא, ולכן אשמיט כאן את הפרטים של הנוגעים בדבר הרלוונטיים.

הסיבה שאני כותבת את זה היא כי מה שקרה ועליו אני תכף אכתוב השפיע עלי באופן שחשוב לדבר עליו, בשביל כל מיני ילדים שמשכנעים אותם שהם לא מסוגלים כלום וזה מחלחל.

אז דיסקליימר – יש מצב שהכל (כרגיל) בראש שלי. זה לא עושה את הטקסט הזה לפחות חשוב בעיני כי זה לא באמת משנה מה שקרה בחוץ כדי לתאר את מה שקרה לי בפנים.

 ***

הבוקר הייתה לנו שיחה של כל הסטודנטים הישראלים עם איזה מרצה ישראלי בכיר שבמקרה נמצא פה. ישבנו כולנו מסביב לשולחן עגול והצגנו את עצמנו. מבין כל הישראלים בשולחן (שבעה) הייתי היחידה שהביעה רצון כלשהו להמשיך לדוקטורט אחרי התואר השני כאן ומשם לאקדמיה. כל השאר אמרו שהם רוצים להמשיך לעסוק בעריכת דין או שהם עוד לא יודעים מה יעשו אחרי.

ואז כשסיימנו לדבר, המרצה הזה פנה לאחת הבנות בשולחן ואמר לה: 'שתדעי שאם את רוצה להמשיך לדוקטורט, אולי שווה לך לחשוב גם על אוניברסיטאות נוספות, במיוחד אם את רוצה אקדמיה'. לאחר מכן הוא פנה לגבר היחיד בשולחן ואמר גם לו שאם הוא רוצה דוקטורט, שווה גם לשקול אפשרויות שמחוץ לארצות הברית.

אני ישבתי מבולבלת לחלוטין בשולחן. הסיפור הזה ארך בערך חצי שעה, שבמהלכה הוא המליץ לכל מיני אנשים שהם לא אני איך כדאי להתקדם אם רוצים דוקטורט וקריירה אקדמית. ואני לא הייתי שם מבחינתו. בלב צעקתי – אבל אנייייייייייי זאת שרוצה לעשות דוקטורט. אני היחידה שאמרה שהיא רוצה קריירה אקדמית. למה אתה פונה לכולן ולא אלי?! אבל אני נמחקתי כמעט לחלוטין מהשיחה. בשום שלב הוא לא פנה אלי והסביר לי מה כדאי לי לעשות אם אני רוצה להמשיך לדוקטורט, והעובדה שהייתי היחידה שהעלתה את המילה דוקטורט לאוויר ממש לא עשתה עליו שום רושם.

כמובן שהייתי היחידה שנראית מזרחית בשולחן.

ישבתי שם והרגשתי את העור שלי בוער. למה לא יכולתי להיות קצת יותר שקופה כדי להיות קצת יותר נוכחת בחדר? למה הייתי צריכה להיות כל כך נוכחת עד שנעלמתי? למה מבחינתו אני לא מישהי ששווה לדון איתה בדוקטורט העתידי שלה, ואיך כל הדיון הזה שהוא *על העתיד שאני רוצה לעצמי* מתנהל בלעדי?

בהתחלה כעסתי על זה, ואחר כך דיברתי על זה עם אמא שלי, וכעסנו ואז גם צחקנו על זה. על חוסר המודעות של אנשים כאלה חשובים וכל השיט הזה.

ועכשיו אני יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד. והחוסר מסוגלות של הימים הראשונים כאן פתאום עוטף אותי כאילו נחתתי עכשיו. ההשפלה עברה לי. הכעס עבר לי. עכשיו אני פשוט בתחושה של חוסר מסוגלות. ואיתה זלגה החוצה המשמעת העצמית שלי. אני נעה בין הפייסבוק לוויינט לפייסבוק כבר כמה שעות מאז. אבודה לחלוטין.

"המושג שאני רוצה להציע הוא פריווילגיית המסוגלות  (Self-efficacy Privilege)הפריווילגיה להיות בעלים של מסוגלות עצמית, סוג של אייג'נסי, שהיא הסיכוי של הפרט לדמיין ולהאמין שהוא מסוגל להגיע לתוצאה מסוימת, והירתמותו לכך… במושג "פריווילגיית המסוגלות" (או בשפה פשוטה יותר, פריווילגיית האמונה העצמית) מתקיימת מעין "כלכלת סיכויים" המאפשרת לפרטים מסוימים גישה למשאב המאפשר להם לדמיין ולהאמין בעצמם כמסוגלים, ולפרטים אחרים אינה מאפשרת גישה לאותו המשאב…" (הציטוט הזה כמו שאר הציטוטים בהמשך הם מהטקסט המעולה הזה של איתמר טהרלב).

הדבר הזה  גרם לי לחשוב קצת על הילדים בתכנית של אמנון לוי, ועל הקלות שבה אפשר לנטוע בנו תחושה של חוסר מסוגלות. על הקלות שבה חוסר המסוגלות הזו מכרסמת במהירות וביעילות בכל טיפה של כוח רצון, התמדה או משמעת עצמית.

בכנות, אני לא מרגישה שאני מסוגלת. העובדה שהוא לא חשב שאני מסוגלת חלחלה לעומק העצמות שלי והשתלטה לי על הגוף. החלישה לי את השרירים. הוא לא חשב שאני מסוגלת. העובדה שאני מסוגלת לעשות לאירוע הזה ביקורת ודה קונסטרוקציה ולהבין שזה לא קשור אלי אלא אליו, שווה לכלום כרגע. כי הוא הסתכל עלי, והוא לא חשב שאני מסוגלת. הוא הסתכל עלי, ולא ראה בי מישהי שבאמת רלוונטית לדוקטורט. הוא הסתכל עלי, והוא ראה משהו אחר. ואני נהייתי המשהו האחר הזה בשניות האלה, וכנראה יקח לי כמה ימים לצאת מהמישהי שהוא ראה בי למי שאני יכולה להיות. מסוגלת להיות.

"גד יאיר… מתייחס לחוויות מפתח חינוכיות חיוביות – המתווכות על ידי סוכנים כמו מורים ומדריכים – כמחוללות השפעה על הצלחתו של פרט בעתיד.  אני סבור כי אלימות הכרתית היא הדרך לייצר, למשל בעבור מזרחים בישראל, חוויות מפתח שליליות, או במילים הרלוונטיות למאמר זה, למנוע מהם להיות בעלים של משאב המסוגלות העצמית."

 לפני כמה ימים רעות כתבה כאן על האופן שבו חינוך לא שוויוני, ביחד עם הנחות ליברליות על מי שרוצה מצליח עוזרות למערכות כל כך היררכיות להמשיך להתקיים בלי ששום דבר יתפוצץ. ופתאום על העור שלי חוויתי את הפן הנוסף של הדבר הזה.

את יכולה להיות עם תנאי הפתיחה הכי טובים בעולם, עם החינוך הכי טוב בעולם. את יכולה להגיע עד לקולומביה ולהסתובב כל היום עם מרצות שחושבות שאת בסך הכל די מעניינת, ובכלל לא חושבות עליך כמזרחית כי אין פה דבר כזה בכלל. ואת יכולה לצמוח ולחשוב ולכתוב דברים מעניינים ולהיות מסוגלת לכל דבר שרק תרצי. ומבט אחד, שעוצר ואז ממשיך הלאה מרסק את כל מה שבנית.

במבט אחד הפכתי להיות מעברה. עצלנית, בטלנית. מעבירה את הזמן בין וויינט לפייסבוק לוויינט. מסתכלת באדישות מבוהלת בספר שאני אמורה לקרוא ופותחת קנדי קראש.

"ניתן לומר כי הפרקטיקה של הקבוצה החזקה בישראל, הקבוצה האשכנזית, הוא לוודא שלמזרחים יהיה כמה שפחות מהמשאב החשוב הזה, משאב המסוגלות העצמית, וכך לחבל בסיכויי המוביליות שלהם בחברה. כך, אותה קבוצת קטגוריה אשכנזית תבטיח לעצמה שמזרחים לא ידמיינו או ינסחו שאיפות לתפוס לה את העמדות המתגמלות של משרות שיפוט בבתי המשפט, משרות בכירות בעולם העסקים, משרות גבוהות באקדמיה, משרות בכירות במוסדות תרבות, פקידות גבוהה בנציבות המדינה וכו'."

 אני כותבת את הטקסט הזה כי אני מעדיפה לכתוב אותו מאשר לעבור עוד שלב בקנדי קראש או לעלות ולרדת בפיד שלי בתקווה שמשהו מעניין יקרה בו. אני מכריחה את עצמי לכתוב את זה כדי לשחרר את זה ממני.

אני לא הולכת לשום מקום. אני לא מתקפלת יותר בפינה ומרגישה שאני כלום. אני לא מוכנה לתת למבטים להגדיר אותי ואת מה שאני מסוגלת להיות. אני כותבת כדי שתדעו שאני לא מתכוונת ליפול לשם יותר. אני לוחצת סייב. סוגרת את המסמך הזה עכשיו ופותחת את הספר שאני אמורה לקרוא.  

(ליהי)

"בת" - יצירה משותפת של מיכאל ונטע אלקיים. צילום. מתוך התערוכה "חוט של זהב"

"בת" – יצירה משותפת של מיכאל ונטע אלקיים. צילום. מתוך התערוכה "חוט של זהב"

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | 42 תגובות

החיבוק המערבי: הסיפור על מלאלה יוסופזאי ושתי עברייניות מורשעות

האם שמעתן על קלי וויליאמס-בולר? ועל טניה מקדוואל? אם אמרתן 'לא', זה ממש בסדר. גם אני לא שמעתי עליהן עד היום. אבל אם הייתי פותחת את הפוסט הזה בשאלה "האם שמעתן על מלאלה יוסופזאי?" כנראה שמרביתכן הייתן מהנהנות בהערצה. ובצדק גמור יש לציין. אם את מכירות, אתן יכולות לדלג לפסקה הבאה, אבל למי שבכל זאת לא מכירה, מדובר בנערה פקסיטנית מדהימה, רק בת 16, שנלחמת בארצה על זכותה וזכותן של נשים ללמוד בבתי ספר, בעוד שמשטר הטאליבן מונע זאת מהן באיזורים מסוימים של פקיסטן. יוסופזאי לא חששה לדבר בביקורתיות ובפומבי על זכויות נשים בארצה ועל מאבקה למען הזכות לחינוך, מה שגרם לה להיתפס כאיום גדול מדי בעיני המתנגדים לה. היא הפכה לכזה איום על הסדר החברתי הקיים עד שיום אחד היא נורתה בראשה על-ידי פעיל טליבן, מתוך ניסיון להשתיק אותה, כסמל המאבק, ולחסל את המאבק כולו. לשמחתנו יוסופזאי שרדה את ניסיון ההתנקשות לאחר מאבק רפואי על חייה והיא ממשיכה לקחת חלק פעיל ופומבי במאבק למען שוויון מגדרי, הזכות לחינוך וערעור הסדר החברתי בארצה. הפעילות החשובה שלה אף הוכרה על-ידי מרבית מדינות המערב, בעיקר בארה"ב ואנגליה. יוספזאי הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום וזכתה בפרס סחרוב לזכויות אדם של האיחוד האירופאי. סרט דוקומנטרי נעשה על קורותיה, מאות כתבות נכתבו עליה והיא מתראיינת תדירות בתקשורת המערבית. סרטון אחד שסחף את הפייסבוק בשבוע שעבר היה קטע מהראיון איתה בדיילישואו, שם היא דיברה ברהיטות על המאבק שלה והדגישה את החשיבות בנקיטת דרכים לא אלימות כדי להשיג את מטרותיה. בעיני היא נערה מדהימה, חכמה ומעוררת השראה, ואני בספק אם איי פעם יהיה לי חצי מהאומץ שיש לה.

מלאלה: אחת ממאה הא/נשים המשפיעות בעולם

מלאלה: אחת ממאה הא/נשים המשפיעות בעולם

אבל היי, בואו נחזור שניה להתחלה. האם שמעתן על קלי וויליאמס-בולר או על טניה מקדוואל?
שתיהן נשים, אמהות חד-הוריות, שחורות ועניות שמתגוררות בבירת העולם המערבי, ארצות הברית. שתיהן, כמו יוסופזאי, מאמינות בחינוך וחושבות שהזכות לחינוך היא אלמנט מהותי בהיתכנות של מוביליות חברתית ובהגשמת החזון של שוויון מעמדי ומגדרי. בעוד שיוסופזאי נורתה על-ידי פעיל טליבן על כך שניסתה לערער את הסדר החברתי, וויליאמס-בולר ומקדוואל נשפטו בבתי המשפט שבארה"ב ונכנסו לכלא כאשר ניסו לממש את העקרון הבסיסי של הזכות לחינוך – חינוך שוויוני וראוי – וניסו לשלוח את ילדיהן לבית ספר ציבורי טוב יותר מאשר זה שנמצא במחוז שבו הן מתגוררות.

וויליאמס-בולר, מאוהיו שבארה"ב,  נמצאה אשמה, נקנסה, נשפטה לעבודות שירות, 3 שנים מאסר על תנאי ואף נשלחה לכלא, כאשר שיקרה לגבי מקום מגוריה כדי שתוכל לשלוח את הבנות שלה לבית ספר ציבורי טוב יותר מבית הספר שנמצא במחוז העני שבו היא מתגוררת. וויליאמס-בולר טענה שעשתה זאת עבור הבנות שלה. היא אמרה שלאחר שראתה שבמחוז שלה שיעורי הפשיעה בקרב הנוער כה גבוהים, היא החליטה להפסיק לחכות לכך שהמדינה תעשה משהו בנוגע לזה ובחרה לפעול כדי לתת לבנות שלה סיכוי טוב יותר. בגלל שהיא ענייה, היא לא יכולה הייתה לעבור מהשיכונים שבהם היא גרה למחוז עשיר יותר, שבו נמצא בית ספר ציבורי עשיר וטוב יותר. המגורים שם בלתי אפשריים לנשים כמוה.

קלי וויליאמס-בולר

קלי וויליאמס-בולר

טניה מקדוואל, מקונטיקט, עשתה את אותו דבר, אחרי ששמעה כי רבע מהתלמידים בבית הספר אליו יועדו ילדיה נושרים ממנו מדי שנה. היא נשפטה ל-12 שנות מאסר, עם אפשרות לחנינה אחרי 5. ההגינות מחייבת לציין שהאישומים נגד מקדוואל היו כרוכים גם באישום על מכירת סמים (היא נתפסה מוכרת סמים מספר ימים אחרי שהואשמה בהונאה לגבי מגוריה), אך היא הורשעה בשתי העבירות בכתב אישום אחד – גם העבירה של מכירת סמים וגם של "גניבת חינוך" (!).  ויחד עם זאת, גם את עבירת הסמים לא ניתן לנתק את זה מההקשר החברתי כולו – המעמד שלה, המגדר שלה, מקום מגוריה, צבע עורה, מצבה הכלכלי והאפשרויות שעמדו בפניה כדי לפרנס את הילדים שלה– כל אלה הם חסמים לא פשוטים שלא משאירים לכולם/ן ברירה או פותחים הרבה דלתות בדרך להצלחה שעליה גברים לבנים אוהבים לדבר. בסופו של יום, "הפושעת המסוכנת" הזו שיקרה וסיכנה את חירותה רק כדי שילדיה ילמדו בבית ספר טוב יותר, והכל במטרה לנסות לשנות את מסלול חייהם החברתי.

טניה מקדוואל

טניה מקדוואל

הנה שלושה סיפורים על שלוש נשים אמיצות ויוצאות דופן, שסיכנו את עצמן ועברו על החוק במקום שבו הן מתגוררות. שלושתן ניסו לערער על הסדר החברתי הקיים בכדי לנסות לשנות את המסלול החברתי והפוליטי שיועד להן ולילדיהן מראש על-ידי ההגמוניה הגברית, לעיתים לבנה, בחברה שבה הן חיות. שלושתן ראו בזכות לחינוך הולם ושוויוני זכות מהותית ומרכזית, זכות שיש בה פוטנציאל גדול שיאפשר להן וילידיהן מוביליות חברתית ומעמדתית. שלושתן גם נענשו על מעשיהן על-ידי השליטים ובעלי הכוח שבארצן.

אז איך זה שאותה מדינה ממש, ארצות הברית, ממליכה אחת מהשלוש כגיבורה ומקטלגת את השתיים האחרות כפושעות? מעבר לעובדה שהסיפור של יוסופזאי מרגש, הוא מוצג בתקשורת כמלחמת "בני האור" – בעלי הערכים המערביים הנאורים,  ב"בני החושך" – בעלי הערכים הלא-מערביים, הנחותים והמפגרים. הסיפור של יוסופזאי עוזר לארצות המערב להצדיק בפני עצמן את מסעות הכיבוש הקולוניאליסטים שלהן במטרה להביא את הבשורה הדמוקרטית למזרח או הדרום המפגר. הוא עוזר להוכיח לארצות המערב שהן הן אבירות זכויות האדם הגדולות ביותר ושהן למעשה פשוט נאבקות עבור נערות כמו יוסופזאי הנתונות למרותם של גברים אלימים (שהם במקרה ערבים, שחורים או בעלי מוצא אתני אחר שהיא לא אירופאית).

אין ספק שהמאבק של יוסופזאי מוצדק. היא חיה תחת משטר מדכא ופטריאכלי והיא נאבקת בו בצורה מעוררת השראה.  אבל חשוב להאיר את הזרקור גם על מאבקן של וויליאמס-בולר ומקדוואל, שנלחמות נגד משטר מסוכן גם כן, שלא שונה בהרבה גם ממה שמתרחש בישראל. וויליאמס-בולר ומקדוואל נענשו על-ידי אותו מערב שחיבק את יוסופזאי. משטר שמשמר פערים, גם בנגישות לזכות לחינוך, ומשמר מעמדות והכל עומד בהלימה למוצאם/ן האתני של האזרחיות/ים. משטר שמנסח לעצמו חוקים בכסות ליברלית, נאורה, אובייקטיבית, נייטראלית וצודקת, אבל שתמיד, "בטעות", יש אנשים ממין מסויים, מגדר מסויים, נטייה מסויימת, מוצא מסויים שמוצאים את עצמם בחלק הפחות טוב של העוגה. החוקים האלה מוגנים על-ידי צילן של חוקות בעלות ערכים מוסריים ואוניברסאלים, שאיכשהו מעניקות מעמד רם יותר לזכויות החשובות יותר לתרבויות כאלה ולא אחרות, מעמדות כאלה ולא אחרים, מין או מגדר כזה ולא אחר. חוקות שבהן הפעולה של לשקר לגבי מקום המגורים של הילדים שלך כדי שילמדו בבית ספר טוב יותר זה פלילי, אבל לא להעניק לכל הילדים חינוך ראוי מלכתחילה זה חוקי לגמרי.

הסיכויים של וויליאמס-בולר ומקדוואל להרוויח כסף או להשיג עבודה טובה יורד משמעותית כי הן נשים. בטח בגלל שהן נשים שחורות. כנשים שחורות, הן בסיכוי גבוה הרבה יותר מנשים לבנות – ובטח מגברים לבנים  -להיות עניות. הן גם בסיכוי גבוה הרבה יותר מנשים לבנות ובטח מגברים לבנים להתקרב למעגלים של פשיעה. כמי שמצויות מלכתחילה עם תנאי פתיחה מחורבנים במיוחד, הסיכוי שלהן לתת עתיד טוב יותר או חינוך ראוי לילדים שלהן הוא נמוך, מה שאומר שהילדים שלהן כנראה לא עתידים לברוח מהסטטיסטיקה הזאת גם כן.

את המעגל הזה של עוני שמוביל לחינוך גרוע שמוביל לעוני ניסו וויליאמס-בולר ומקדוואל לשבור. הן לקחו על עצמן לתקן את המחדלים של המשטר האמריקאי, שהאחריות על שבירת המעגל הזה הייתה קודם כל מונחת לפתחו. הן פעלו כדי לתקן את מה שנהרס על ידי המשטר האמריקאי, ואת מה שהמשטר האמריקאי לא הצליח במשך עשרות שנים לתקן.  במקום לעזור להן, ארצות הברית הגדירה אותן כפושעות ושלחה אותן לכלא או לעבודות שירות – ופגעה עוד יותר באפשרות שלהן לפרנס את המשפחה שלהן.

אם נחליף את המילה שחורות בערביות או מזרחיות, נקבל משוואה דומה גם בישראל, הנאורה, המערבית והדמוקרטית.

קל לנו להסתכל על הסיפור של יוסופזאי ולהשתאות לנוכח האומץ הבלתי נלאה שלה, קל לנו לראות כיצד ההתנגדות הלא-אלימה שלה לחוקים שנכפו עליה היא "נכונה" ושהיא צודקת בכך שהיא מנסה לערער על הסדר הקיים בתרבות ממנה היא מגיעה. אבל כשמישהי מנסה לערער את הסדר הקיים בתרבות הדומה לשלנו, אז אנחנו כבר מתחילים להטיל ספק, להאמין באמת ובתמים שמבחינה מוסרית היא פושעת, שכדי לשנות את השיטה היה עליה לנהוג בדרכים המקובלות.

ייתכן שגם מלאלה יוספוזאי נחשבת לפושעת בעיני אנשים מסוימים. ייתכן מאד שאם הייתה פועלת בדרכים המקובלות לפיהם, לא היינו שומעות עליה והיא לא הייתה מועמדת לכל כך הרבה פרסים.

הייתי רוצה לראות את קלי וויליאמס-בולר ואת טניה מקדוואל מוכתרות כגיבורות על-ידי המערב. הייתי רוצה לראות אותן מוזמנות לתכניות אירוח והייתי רוצה לראות מנחים שנונים מאבדים את המילים שלהם לאחר ששמעו מהן על מאבקן הלא-אלים לשלוח את ילדיהן לקבל חינוך ראוי במטרה שיהיה להם עתיד טוב יותר. אבל יותר מהכל, הייתי פשוט רוצה לראות נשים כמו מלאלה, קלי וטניה בשלטון, כי אז נדע שהן באמת הצליחו לערער על הסדר הקיים.

Zoe Leonard (1992)

Zoe Leonard (1992)

(רעות)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

שעת סיפור לילדות גדולות | פוסט אורח מאת עלמה

"בדרך חזרה הביתה ניסיתי לסדר את החוויה הזו בקטגוריות של המוח שלי איכשהו. זה היה משהו טוב? משהו רע? אני מרגישה טוב עם זה? הרגשתי שאני לא אוכל לדבר על זה עם אף אחד, גם האנשים הכי פתוחים שאני מכירה ישפטו אותי (…) מה הם יחשבו עליי? שרמוטה? נואשת? סובלת מחוסר ביטחון פסיכי? זה לא נכון. בחרתי לעשות את זה. מהסיבות שלי. והשגתי מזה מה שרציתי. כן, הייתה לי אורגזמה, עם מישהו שאין לי מושג מי הוא."
(movie night, quickies)

תמונה 1

 יש משהו טוב בלכתוב ולספר סיפורים. לא רק בגלל התענוג של הדיוק בתיאור דברים שהתרחשו (התענוג שבו נמצאות לך מילים לתאר מצב מורכב, להבין אותו, לפרק), אלא בעיקר בגלל התענוג שבשינוי: לספר סיפורים שלא ממש התרחשו, או שהתרחשו באופן מסוים, אבל דרך הסיפור אפשר שיתרחשו אחרת. לשנות מצב קיים. להצליח לדמיין את עצמך בתוך העולם קצת אחרת. לחזור אחר כך להתבונן שוב במציאות שבה אני נמצאת מזוית שונה, וכאשר אני מצויידת ביכולתי לספר סיפורים אלטנרטיביים- לפעול אחרת.

ליכולת לרקום סיפורים יש גם ערך פוליטי: היא משנה את הדברים ואת ההבנה שלנו לגביהם, ואנחנו יכולות להבין דרך הסיפורים את עצמנו ואת האחרות בתוך העולם החברתי. אנחנו מתנהלים בתוך עולם שמלא בדגמים מסוימים של חיים מקובלים, והדגמים האלה כוללים לרוב גם נראטיבים. אם נצליח לדבר עוד נרטיבים נצליח גם (ואפילו באופן חלקי) לסדוק קצת את הדגם הקיים ולרמוז על קיומו האפשרי של מודל אחר.

זה חשוב במיוחד כאשר המודלים הם במובהק דכאניים כלפינו. קרן כתבה פעם יפה ומדויק על כוחם של נראטיבים של סקס הטרוסקסואלי, על המקום שבו אישה המון פעמים צריכה להתמודד עם דגם שבו סקס הוא משהו שיש לו התחלה-אמצע-וסוף ברורים, עלילה שמתחילה בהכרח בפלירטוט ונגמרת בהכרח בשפיכה של הגבר. באמצע, מהלך שלם של התמקחות בין השניים, כשברור שהסקס הוא משהו שהאישה "נותנת" והגבר "מקבל", שהמקום של ההנאה הנשית הוא שולי ונתון בספק, ובכל אופן יש מהלך של ממקח וממכר- אם נתת חלק ממשהו או התחלת איזשהו מהלך (להתמזמז, למשל), את מחויבת להמשיך ו"לספק" את החבילה כולה. אנחנו מתנהלות פעמים רבות ביחס למיניות שלנו כמו ביחס לאיזשהו דיל שבו אנחנו גם המוכרות אבל בעיקר הסחורה. מישהו אחר קונה.

מהסיבה הזו נראה לי חשוב מאוד לשמוע ולקרוא נשים מדברות על סקס ועל מיניות. לכאורה, אנחנו חיות בתרבות שמתעסקת בסקס כל הזמן, בכל פורום ברשת וכל בדיחה וכל שיחת חולין וכל מודעת פרסומת ברחוב שמציגה אקטים מיניים די מפורשים. ובכל זאת: כמה מתוך זה הוא באמת-באמת דיבור על סקס שבו נשים גם קיימות? דיבור שהוא כן, חושב, חכם, הומוריסטי גם, אנושי. מכיר באפשרות קיומם של הרבה מודלים. דיבור שיש בו המון נשים, המון זוויות ומחשבות שחוות נשים שונות ביחסי מין שונים, דיבור שבו נשים קיימות, קיימות באמת כבנות אדם שלמות, לא מטרה של משהו ולא אמצעי למשהו, לא חלקי גוף שהם מגרש המשחקים של מישהו אחר, שאפשר לחלק אותם ל"בסיס ראשון" ו"בסיס שני" כמו בסרטי נעורים אמריקאיים. בקיצור: בלי מיסטיפיקציה, בלי פורטניות, בלי פורנו ובלי בושה ובלי להיות שייכות למישהו אחר- נשים שמזדיינות ומדברות על זה כמשהו ששייך להן, ולמילים שלהן, ולחיים שלהן.

בגלל זה שמחתי מאוד כשנתקלתי בפרויקט "אודיו סמאט": רדיו אינטרנטי עצמאי שאוסף סיפורים על סקס, בעיקר מנקודות מבט של נשים, ומציג עולם שיש בו המון גיוון ביחס לסקס והמון נוכחות נשית פמיניסטית וקווירית. את הפרויקט התחילה קבוצה של נשים קנדיות שעבדו בתעשיית המין ובזנות והשמיעו ברדיו את קולן ואת הפרספקטיבה שלהן על סקס. מאז שנוסד, עבר ההרכב של התוכנית כמה שינויים והתוכנית עברה מהרדיו הציבורי הקנדי לרדיו עצמאי ברשת, שמנוהל על ידי קולקטיב של חמש אמניות ואקטיביסטיות קנדיות שחיות בברוקלין, ניו יורק.

במהלך חמש השנים של העבודה על האתר כולן גילו את הרדיו ואת הזימה, כפי שהן מעידות על עצמן "בחדווה רבה שרק ממשיכה להתפתח", והן מנהלות את אחת מתוכניות הרדיו העצמאיות המצליחות והמוקפדות ביותר שיש ברשת. במרכז התוכנית נמצאות תמיד הדמויות שמביאות נרטיבים, והסיפורים מקושרים עם מוזיקה וקטעי סאונד שמשלבים חתיכות צליל מ"כל דבר בעולם כמעט", כפי שמסבירה אחת העורכות. "אנחנו רוצות רדיו ברמה שלא תבייש את התוכנית הכי מיינסטרים וההפקה הכי ממסדית. אין מקום שלא הגעתי אליו כדי להקליט סאונד שחשבתי שעשוי להישמע סקסי".

התוצאה מרתקת: סיפורים, צלילים, נשים, אנשים. הקסם המובנה בקול שמספר סיפור, יורד ועולה לפי הרגש. קצת כמו שעת סיפור לילדות גדולות.

אני לא בטוחה שאודיו סמאט (איך לתרגם smut  לעברית? אולי "זימה"?) מצליחות תמיד לדבר דיבור שבאמת מנטרל דגמים שוביניסטיים לדיבור על סקס (והאמת שאני לא בטוחה שזה אפשרי בכלל, שהרי כל מילה שבה נשתמש שייכת לשפה שנמצאת מחוץ לנו, והשפה היא כלשעצמה מאוד גברית ומאוד שוביניסטית ומאוד שמרנית, בדרך כלל), אבל עצם השאיפה לעשות משהו כזה מעוררת השראה בעיני.

הזמנתי את קייטלין ומירתה, שתיים מהמפיקות הראשיות של הפרויקט, לראיון בסקייפ. על רדיו, זימה, פמיניזם ומה יהיה הלאה עם הפמיניזם והסאונד שלו.

 alma2

 אז בואו נתחיל מסקס בעצם: מה העניין של זימה ורדיו? למה צריך לדבר על סקס בבוטות כזו, שאין בה שום דבר שלא נוקבים בשמו? אתן מנסות לעשות טיפול-בהלם למאזינים שלכן?

ק: בהחלט יש משהו בוטה דיבור מפורש על סקס, על תנוחות ואיברים ונוזלים ופלוצים. אבל אני לא עושה את זה בשביל להיות כאילו "וואוו מדברים על סקס כמה שזה מאגניב" אלא בגלל שאני רוצה שהסיפור הזה יסופר בכנות. אחרי שעוברים את שלב הרמיזות והגיחוכים צריך לעבור עוד שלב של קילוף.

מ: אני חושבת שאנשים מתים לספר את סיפורי הסקס שלהם למישהו. כל פעם שמישהו שומע על אודיו סמאט הוא או היא ירצו לספר. אנשים מתגאים בזה. מישהו תמיד יבוא וירצה לספר לך על איזה שלישה "מטורפת" שהייתה לו. וזה לא מעניין. זה לא חושף כלום. הסיפורים המעניינים הם לאו דווקא הסיפורים האלה.

ק: זה קשה לחפור החוצה את הסיפור שאנחנו רוצות, כי הוא שונה לפעמים מהסיפור שאנשים רוצים לספר על עצמם ועל המיניות שלהם. ואנחנו שואלות על הכל, כל הפרטים הכי קטנים. גם הרגשות וגם הגוף. זה לא רק עניין של סיפורים, זה עניין של גישה. יש סיבה לכל מה שנכנס לתוכנית. נניח, לא מעניין אותי סתם להריץ דאחקותעל הסאונד שואגינה יכולה להפיק כי זה מצחיק או כי זה "קטע". מעניין אותי מה לסיפורים יש ללמד אותי על חיים של בני אדם, חיים של נשים, על האפשרויות שלנו לחיות.

זה באמת משהו שהפתיע אותי בתוכניות שלכן, איך הלב של הסיפורים הוא לפעמים משהו קצת אחר ממה שהייתי מצפה. יש בתוכנית אחת מישהו שמספר שהוא חירבן על גוף של גבר אחר ששילם לו על זה. מישהו שזה נתן לו את קיק המיני. עכשיו, בתוך כל הסיפור הזה שהוא בהחלט יוצא דופן במובנים מסוימים הדבר הכי יוצא דופן ומסקרן היה דווקא הפגיעות שבה הבחור סיפר על כל זה. כלומר הרגשות שלו ולא רק האנקדוטה. איך זה מרגיש לעבוד במין, כאלה דברים. 

ק: כן, ומהזוויות הזו אני מתעניינת גם בסיפורים של עצמי ושלנו, של כל היוצרות בתוכנית הזו. אנחנו מראיינות גם את המאהבים והמאהבות שלנו. כל מי שיצאתי איתו או איתה היה באודיו סמאט. זה חלק מהעניין.

יש אנשים שמסרבים? או שרוצים להיות חלק מאודיו סמאט ומתחרטים?

מ: זה קורה כל הזמן. וזה גם מובן. במיוחד עם אקסים. אבל בכלל, העבודה היא כמעט תמיד עם חברים וחברים של חברים, זה ערבוב היחסים בין מראיינת ומרואיין לבין יחסים אישיים. זה בעייתי לעיתים קרובות, וגם קשה או מגעיל.

ק: אין לנו הסכמה על הנקודה הזו. מבחינתי כל הרעיון של הפרדה בין אמן דוקומנטרי לבין מושא התיעוד שלו הוא משונה. אני לא מבינה איך זה הגיוני לספר את החיים של מישהו ולא להיות חברה שלו. איך זה יכול להיות נטול אינטימיות. אני חוצה את הגבולות כל הזמן, אני עובדת על כמה פרויקטים תיעודיים גם בקולנוע ותמיד אני "חוצה את הקווים", לפעמים זה גורר הרמת גבה מצד השותפים שלי. אבל זה לא מרגיש לי כמו חציית קווים. אני לא אומרת שזה לא עולה לנו במשהו, זה לחלוטין לא נטול סיבוכים, אבל גם העמדת הפנים של להיות לא מעורבת עולה במשהו. אני גם לא מצליחה להאמין שיש דבר כזה אובייקטיביות, וזה שראיינתי מישהי מעניק לי את הסמכות לספר את הסיפור שלה איך שבא לי. אנשים צריכים להיות מעורבים בסיפור של עצמם. אני לא פועלת ללא שום יושרה עיתונאית דוקומנטרית, אני פשוט מאמינה שהאינטגריטי הזה יכול להיות קיים גם ברמה של יחסים אישיים.

סיפרתן שהפרויקט התחיל סביב סיפוריהן של נשים שעובדות בתעשיית המין, אבל לא הבנתי כמה הקול הזה חשוב לכן היום. כמה הוא מתקיים בתוך הפרויקט כמו שהוא היום?

ק: הוא לגמרי נוכח. גם היום אחת מהחמש שאיתנו בצוות היא עובדת בתעשיית המין, ויש לנו די הרבה סיפורים מהעולם הזה. אנחנו מראיינות גברים ונשים שעובדים במין. בכל אופן אנשים שעובדים במין הם קבוצה חשובה בתוך העבודה שלנו. כל מי שהמיניות שלו נמחקת, מעוותת או מגונה כשהיא מיוצגת במדיה הממוסדת הוא חלק מאיתנו. חלק מהלב של אודיו סמאט. זה אומר הומואים, לסביות, אנשים זקנים, אנשים עם מוגבלויות, טרנסים וטרנסיות, אנשים קווירים, אנשים שעובדים במין, אנשים זקנים. ונשים.

מ: תכלס, כמעט כל הנשים.

ק: כן, כל הנשים כמעט נמצאות בעמדה שהמיניות שלהן נמחקת או מעוותת כשהיא מיוצגת בתקשורת. אבל זה שאני מחפשת מגוון קולות ממש לא אומר בהכרח שמישהו מדבר עכשיו בתור "הטרנס" או "הזונה". צריך גם להימנע מזה שלסביות יוכלו לדבר רק על לסביות ושחורות יוכלו לדבר רק על צבע עור. אני מחפשת סוגיות אנושיות, אוניברסיאליות, ומגוון של תשובות אפשריות עליהן.

אתן קבוצה של נשים בעיקר, נכון? יש בפרויקט הזה גם גברים? יש לגברים תגובות אחרות?

ק: כולנו במובנים מסוימים נשים אבל לאו דווקא באותו המובן. אנחנו רוב של נשים ויש מישהו אחד שנולד בגוף של אישה ועושה עכשיו ניתוח שינוי מין. מראש נקודת המוצא היא שכולנו קוויריות וכולנו די חשדניות לגבי גבולות של מין ומגדר.

מ: נראה לי שיש בתוכנו דעות שונות על זה. הרבה פעמים בחורים מתמרמרים כשהם מאזינים לנו. כותבים נניח שזה לא מדבר אליהם או משמיצים. אני בעמדה שזה לא מזיז לי. נראה לי שזה בעיה שלהם שהם נבהלים מלשמוע קול של נשים במשך יותר מרבע שעה. פאק יו, אני שומעת רק גברים שבעים וחמישה אחוזים מהזמן. כי זה הרדיו וזה העולם.

ק: את צודקת, אבל נורא חשוב לי ליצור תוכן שיעניין את כולם. במובן הזה, זה לא משנה אם את אוכלת פוסי או לא אוכלת פוסי, זה לא משנה אם את גבר או אישה, אני ממש רוצה שהתוכן שלי יהיה נגיש לכולם, הקסם של הסיפורים שיש בהם משהו אנושי.

מ: כן, אבל אנחנו לא יכולות לקחת אחריות על זה שהתרבות דפוקה ומחנכת גברים לבוז לנשים, או לטרנסים. לא אשמתי שאתם חושבים שדברים מסוימים זה "בעיות של נשים". זה בעיות של בני אדם.

יש עוד כיוונים של ביקורת ודחייה שאתן מקבלות מצד מאזינים?

ק: במונטריאול שידרתי סיפור שכתבה מישהי מוסלמית שחיה עם גבר שהיה נשוי לה ולעוד אישה. התקשרה מישהי שהתעצבנה על איך אנחנו יכולות לספר בקלילות ככה על מציאות הדיכוי של נשים מהמזרח התיכון. זה עצבן אותי, כי נראה לי שהיא השטיחה את הסיפור. לא יודעת אם האישה הזו הייתה מדוכאת על ידי הנישואים שלה או לא, וגם ברור לי שהיא בחרה לחיות כמו שהיא חיה במובן מסוים. וגם אם היא הייתה בדיכוי, אז מעניין גם לדבר על זה.

בגדול, בא לי לבעוט בתחת של הגל השני של הפמיניזם עם כל הקטע הזה של קורבן-קורבן-עצבות-עצבות-רחמים-רחמים. בסדר, נכון, זה קיים. נשים הן בוודאי קורבן וזה גם עצוב, אבל יחד עם זאת, אני פה כדי לחגוג נשיות ולחגוג מיניות. אני מאמינה שלנשים יש קיום סובייקטיבי ואפשר לחגוג את המקום שלנו בעולם גם דרך המיניות. יש ספקטרום של בחירה ושל מעורבות, ואם האישה הזו הייתה נשואה לגבר ולעוד איזה ויש בזה רכיב של רצון ושל בחירה, אני אומרת, שיעופו על זה.

alma3

"לא הייתי חרמנית במיוחד, אבל הייתי נחושה להוכיח שזה יכול לקרות, ולהנות מהסוד הקטן שלי, שעשיתי את זה. זאת הייתה ההתחלה של מסורת אישית די ממוסדת. בתי שימוש ציבוריים שאוננתי בהם מאז: הספריה הציבורית של אוניברסיטת מקגיל וקונקורדיה, שירותים של בתי ספר, שירותים במקום העבודה, שירותים של קניונים (ניסיתי לבלות כמה שפחות בקניות בקניונים האלה) […] שירותים בבתים של חברים, והאהוב עלי במיוחד: שירותים בבתי קפה. בהתחשב בזה שאני יושבת בבתי קפה לפחות כמו שאני מבלה בבית, הייתי אומרת שלפחות חמישים אחוז  מהאורגזמות שלי נחוו בהתפרעויות בשירותים."
(The Vault: Public Sex)

 אתן משמיעות בהחלט המון סיפורים חיוביים על סקס. כלומר, גם כשהם מורכבים יש בזה מימד מובהק של חדווה ושל שימחה שיכולה בכיף לבעוט בתחת של הפמיניזם מהגל השני. אני מבינה את המוטיבציה הזו אבל אני חייבת להגיד שאני רואה גם את הבעייתיות. כי מה לעשות, בסופו של דבר המצב של נשים בתוך המיניות בתרבות שלנו הוא לא רק חיובי.

מ: הרעיון של התוכנית הוא בהחלט לחגוג. גישה שמאוד בבירור רוצה טונים חיוביים. זה כמעט קריטריון לבחירת סיפורים שיכנסו או לא יכנסו לתוכנית.

ק: האמת שאנחנו לאחרונה קצת טובלות את אצבעות הרגליים בצד האפל של המיניות. שאלות של הסכמה וניצול. צריך לדבר על זה גם, ולו בשל הצורך בכנות. ומצד שני לא בא לי ללכת לכיוון הזה של להיות סקס-נגטיב. פמיניזם שיודע לדבר בהקשר של מיניות נשית רק על אונס. אני מחפשת את הדרך שבה נוכל לגעת גם בנושאים האלה, אבל בחן. בדרך שלנו. שיהיה קול מגוון.

תשמעי את כל הזמן מדברת על קול ועל להשמיע קולות שונים, אבל אני תוהה כמה מזה רק ברמה המטאפורית וכמה מזה תכלס ברמה של סאונד. למה בעצם המדיום הזה של סאונד חשוב כל כך? למה זה חייב להיות ברדיו?ניסיתן עוד פורמטים של מדיה כמו כתיבה או וידאו?

ק: (מעוותת את הפנים) זה לא יכול להיות משהו אחר, אני מאוהבת ברדיו! רדיו הוא האומנות שלנו, זה המוזיקה והמיקסים הנכונים שנותנים אופי לסיפור, שעות של משחק עם רסיסים של צליל.

מ: אני חושבת שרדיו הוא הדבר שלנו. צלילים הם העניין. כל הדיבור הזה לא יכול היה להיות קיים בוידאו או במשהו עם מימד ויזואלי.

למה?

ק: הסאונד יוצר את האינטימיות, כאילו מישהו מספר לך סיפור, את מרגישה בדיאלוג. וחוץ מזה, התרבות המינית הגברית היא כל כך צרה ומרוכזת רק סביב המימד הויזואלי. סרטים ופורנו ותמונות. זה מצמצם את הדיון במין ודוחק נשים החוצה. זה שיט גברי ומשעמם של איפה הגוף יכול להיות ומה הוא. בשביל נשים הרבה פעמים המימד של סאונד הוא גם היציאה מהגוף. הקול הוא קשר, הוא לא רק גוף. הוא קיים כשמישהו מאזין. וזה מה שרדיו עושה. מישהו מדבר אלייך. מישהי מספרת לך את החיים ואת מקשיבה.

 alma4

"חוץ מהפנטזיה הזו שחיברה ביננו אין מצב, ממש אין מצב, שאני והבחור הזה היינו אי פעם מתחברים איכשהו. (…) דיברנו על המודעה הזו שהוא פרסם בקריגסליסט, על מי עוד הגיבה, דיברנו על מחלות, הוא נקי, גם אני, סבבה, לאורך הדיאלוג הזה פתאום קלטתי שזה הולך להיות כנראה הסקס הכי בהסכמה שהיה לי בחיים. אף פעם לא חלקתי סוג כזה של אינפורמציה עם מישהו שסתם הייתי איתו."
(movie night, quickies)

(דימויים מתוך עבודות המחול של סשה וולץ. תודה לדימי ריידר וליהי יונה על העזרה בעריכת הראיון הארוך אל פוסט קצר יותר.)

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

השרמוטה – קווים לדמותה

בניגוד לשנה שעברה, השנה הצליח מצעד השרמוטות לעורר הדים. הוא גם התניע ויכוחים חשובים על סמנטיקה ויחסי כוחות בתוך מאבקים פמיניסטיים, ואפילו זכה לאייטם של שבת בצהריים בגל"צ. חייל חביב (או חיילת?) תיאר את דבר היות המצעד בת"א ביום שישי. איזה יופי חשבתי לעצמי, יש עורכ/ת חדשות פמיניסט/ית בגל"צ. כל זה, עד שבקולו הרדיופוני אמר משהו בסגנון- "זה המסר שמבקשות להעביר משתתפות המצעד"… אלא שבמקום לשמוע את המסר, בחרו עורכי החדשות להשמיע דווקא את אחת ממשתתפות המצעד, ברגע של התפרקות מוחלטת, שצרחה ברמות לחץ ופאניקה של מי שנתונה ברגעים אלו למעשה אונס ש: "אסור- להטריד- מינית – נשים"!!!! אני לא יודעת מי היא האישה שהושמעה באותו האייטם, אבל היה אפשר לשמוע שהטריגר שלה הופעל מסיבות כלשהן, ולא קשה לדמיין אילו. ובכן, עורכי גל"צ בחרו להציג שרמוטות שעומדות על הזכות שינהגו בהן בכבוד כאסופה של נשים היסטריות ולא רציונאליות…. האמת? כשלוחצים לנו על כפתורים מסוימים אנחנו נהיות היסטריות בדיוק כמו שאתם אוהבים אותנו.

כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, הגעתי לבדי לאיזה גסטהאוס חביב בעיירה הודית קטנה בשם פורי. הגסטהאוס היה מאובטח (בחיי היה שומר בכניסה) ושעריו ננעלו מידי יום בשעה 22:00. אני זוכרת שהרגשתי בו מאוד בטוח. באחד הלילות נכנסתי למיטה מתחת לכילה, והדלקתי נר לקריאה (כי לא היה חשמל בלילה) ואז לתומי, נרדמתי. באמצע הלילה הרגשתי שיש מישהו בחדר. בתוך העלטה שלחתי את ידיי קדימה והבנתי שמישהו מטפס על המיטה שלי. באינסטינקט הראשוני התחלתי לצרוח בכל הכוח ובכל שפה אפשרית לעזרה ולהושיט ידיים ורגליים לכל עבר בחושך. הדמות הזרה ברחה החוצה, ואני ישבתי קפואה בחדר עד שהאור עלה. לאחר הלם של כמה שעות, בהן שאלתי את עצמי האם זה הגיע לי בגלל שנרדמתי במיטה בלי לנעול את הדלת, החלטתי שלא, ושאני הולכת להתעמת עם הצוות בגסטהאוס שאפשר לדבר הזה לקרות. בהתחלה כולם הכחישו ועשו עצמם אילמים. לאחר שאיימתי שאדווח עליהם למשטרה, ואציין בלונלי פלנט שהגסטהאוס שלהם מחורבן, פלטה אחת הנשים המבוגרות שעבדו במקום בגינון שמה אני מצפה אני הרי אישה "שמסתובבת לבד בהודו, ומשוחחת עם גברים בחופשיות". ובכן. מיותר לציין שבעיניה, ובעיני יתר האנשים שידעו על המקרה – אני הייתי מה שמכונה- שרמוטה.

הודושרמוטות

אישה אחרת שנהנתה מהתואר המפוקפק הזה הייתה דווקא לא היסטרית בכלל, ושמה אודליה כרמון, הלא היא א' ממשרד התחבורה שסיפרה על חקירתה במשפט קצב בו שימשה כעדה מרכזית בתכנית "עובדה" עם אילנה דיין. כרמון סיפרה שכשישבה על שולחן העדים, הטיח בה הסנגור פלדמן האשמות על מתירנותה המינית וכינויים שלא תחזור עליהם, וזאת בניסיון לקעקע את אמינותה כאישה וכאדם. כך, למרות שעל פי אמות המידה המקובלות, מדובר באישה "הגונה", נשואה, מלומדת, ועובדת במקום מכובד – העובדה שהיא בעלת חיי מין פעילים באופן כזה או אחר, העלתה אותה מיידית על מוקד השרמוטות לחקירה נגדית צולבת.

אז איך זה קורה שבחורה שנרדמת בהודו לאורו של נר בחדר לא נעול, מישהי שהולכת ברחוב עם חצאית קצרה מדי לדעת מישהו, ואישה מבריקה שעבדה בלשכתו של שר הופכות לשרמוטות? מאיה קוי אמרה ובצדק שהשרמוטה היא מונח חלול, כולנו יכולות להיות בתוכו בסיטואציות הנכונות. השרמוטה היא לא רק מי שמתלבשת באופן חשוף, או משתכרת בברים, השרמוטה היא גם מי שעומדת על שלה, מי שבוחרת לטייל לבד בהודו, ומי שבוחרת לצאת נגד התוקף שלה במשפט אונס. היותה של אישה 'שרמוטה', הוא מה שיצדיק את הטלת האחריות והאשמה בחזרה אליה, והוא מה שיצדיק את התקיפה שלה, בעיני האישה בהוסטל בהודו, בעיני אביגדור פלדמן, ובעיני מי שיפגע או יטריד את הבחורה בחצאית הקצרה. הקטגוריה של השרמוטה תמיד תחכה בפינה למי שמתנגדת ותהפוך את הפגיעה בה לפחות חמורה.

העובדה שכולנו יכולות להיות שרמוטות בפוטנציה, יכולה לעשות אחת משתיים. ונראה לי, שרובנו נוקטות באפשרות המקובלת של ניסיון מתמיד שלא להיתפס כשרמוטה. כולנו תפסנו את עצמנו בוחנות את המחשוף וחושבות פעם נוספת לפני שיוצאת מהבית, או מתלבטות עוד רגע לפני הלק האדום והולכות על הורוד הבהיר. וזה דפוק, כי אם אני לא רוצה להיות שרמוטה, אני חייבת להמשיך לציית  לכללי המשחק שמשעתקים את המצב שבו המרחב הציבורי הוא מרחב לא בטוח לנשים, הסיבה לשמה נתכנסנו כאן מלכתחילה. התוצאה של המצב הזה היא שנשים רבות ובייחוד נשים "אחראיות" מנהלות את חייהן בכלא של חישובים ונוסחאות להערכות סיכון המתבססות על פרמטרים כגון מידת חשיפת עור, שעת הצעידה, כמות אלכוהול, זמינות פנסי רחוב, ותנועה ערה כללית בכל פעם שהן יוצאות ממפתן דלתן. לאחר הזנת כל הנתונים בנוסחא, נפלטת תוצאה בינארית בסגנון "אחראית" או "לא אחראית", שרמוטה או לא.

דרך אחרת שבה ניתן ללכת, היא דווקא זו שבה נקטה אודליה כרמון באומץ רב במשפט קצב. אסטרטגיית הפעולה שלה כפי שהיא מתארת הייתה להסכים עם דבריו במאת האחוזים. לומר לו שהוא צודק, שהיא כל הדברים האלו שהוא מכנה אותה ואין לה שום בעיה עם זה. נגיד שאני זונה, זה נכון. אני שרמוטה ונותנת ואני כל כינוי שרק תרצה להדביק לי, אבל איך לעזאזל זה קשור למה שמשה קצב עשה? איך, היא הקשתה, זה מסיר ממנו אחריות? בכך עשתה "אשת הסוד" שני דברים בעלי מסר רדיקאלי בעיני, ראשית, היא נטלה את העוקץ מהקלון החברתי שמודבק על נשים בסיטואציה דומה, באמירה לפיה היא לא מתביישת בכל התנהגות מינית שבה נקטה. ושנית, היא לא נתנה להאשמות אלו לטשטש את גבול האחריות בינה לבין התוקף, וכל זה יש לציין-  בסיטואציה מלחיצה ביותר של העדה במשפט אונס של נשיא לשעבר. מבלי לומר זאת במילים הללו, כרמון למעשה שידרה את המסר שהיא לא מתנגדת לתיוגה כשרמוטה, ושהכתם והבושה אינם עליה. עצם הסירוב שלה להיכנע למשחקי הטהרנות המינית שנדרשו ממנה, בעצם יצרה סולידאריות עם כל מי שמתנהלות בחופשיות בחיי המין שלהן ובכלל. האסטרטגיה שלה הייתה למעשה להפוך את השרמוטה ללא רלוונטית, ולדעתי, בכך עשתה כרמון לפלדמן מצעד שרמוטות משל עצמה.

לצעידה הזו יחד של נשים כשרמוטות יש הרבה משמעויות. הצהרת הלא מובן מאליו באשר לחירות מינית של נשים בכל התרבויות והחברות, זכות האישה על גופה ללא קשר ללבושה או בחירותיה האופנתיות, וההתנגדות המשותפת לתרבות האונס התולה באישה אשם על תקיפתה המינית. אבל לב ליבו של המצעד הוא למעשה, ההתפרקות הקולקטיבית מהמטען השלילי שבכינוי "שרמוטה", תוך בחירה באפשרות הסולידאריות עם שרמוטות על פני אפשרות ההתבדלות מהן. כרמון במשפט שלה, וכל הנשים שצעדו ביום שישי במצעד התל אביבי, בחרו להושיט יד לכל אחת מאיתנו שתויגה והוצאה מגבול הגזרה של הנשים הלגיטימיות, להושיט יד לנשים המוקעות במקום לפטריארכיה המפלגת.

slutwalk2

ולאחר שדיברנו על כוחה של סולידאריות בין נשים, חשוב להזכיר שמחר מתקיים מצעד השרמוטות בחיפה. כרגיל, המצעדים בחיפה הרבה פחות מסוקרים ומעוטי משתתפים. אבל סולידאריות היא לא רק עם נאנסות או עם עובדי קבלן, אלא גם בין מרכז ופריפריה. את אותה הסולידאריות עם כל הנשים באשר הן שבשמה צעדו הנשים ביום שישי בתל אביב, הייתי מקווה ורוצה לראות גם מחר, במצעד החיפאי.

(מעין סודאי)

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות