Cleanin' Out My Closet | פוסט אורחת מאת הגר שיזף

*אזהרת טריגר: כולל תיאורי אונס*

—–

"זה היה כל כך מוזר, חשבתי שאני משתגעת

ואז זה קרה שוב ושוב, עוד מיליון פעמים

ונשבעתי לעצמי שאספר, אבל ידעתי שהם יחשבו שאני משקרת

אז התרגלתי לזה, נכנעתי לזה

ובתוכי השנאה הצטברה כמו הר געש.

וזה עוד כלום, אחר כך הוא סיפר לחבר

ואז, אלוהים, הייתי כמו מנה לשניים

וכל זה זה קרה בבית וכולם ידעו

אבל אף אחד לא עשה כלום, הם האשימו את רוח הנעורים

אני מצטערת, אמא, אבל האמת היא שהאשמתי אותך, אבל אפילו את כבר לא ידעת מה לעשות"

חרדות. כל החיים שלנו, כנשים, אנחנו חיות בחרדות. אל תלכי ברחוב, אל תסמכי על הדוד של החבר הכי טוב שלך.

תפחדי מהדבר הזה, הדבר הזה שמעולם לא חווית במלוא ממשותו אבל חווית כל יום את הרמזים שלו, את ההתחלה והפוטנציאל שלו.

בחברה שלנו, כל הנשים חוות את "רעיון האונס" כקולקטיב. כלומר, אני חיה יום-יום דבר שמעולם לא חוויתי ומתוך כך, הדבר הזה הופך להיות הפחד הכי עמוק שלי. עבורי, היה תמיד מדובר במעין פחד קמאי מפני דבר שאם יקרה, אם רק יקרה, אני אמות.

אני רוצה לדבר על התחושה הזאת, שהחברה נטעה בי, התחושה שאם זה רק יקרה, אני אמות. אני רוצה גם לדבר על הרגע בו הבנתי כיצד להתמודד עם הפחד שלי, איך זה קרה ובזכות מי.

rapepost

אני זוכרת את חווית "רעיון האונס" מגיל צעיר מאוד: מצד אחד, אמא ואבא שמודאגים מהאופן בו אני מתלבשת, מהאנשים איתם אני מסתובבת, ומשעות הלילה המאוחרות באופן שנקשר ישירות לאפשרות שאפגע מתקיפה מינית. מאידך, לא הכרתי (או לייתר דיוק: לא ידעתי שהכרתי) אף אחת שנאנסה. נפגעות אונס שחיות ביננו? הצחקתם אותי. החברה מסתירה אותן מאיתנו, אנחנו לא רואות אותן, ואם אנחנו רואות הן רחוקות, מפוקסלות ואומללות. הן לא אני ואת.

הדו-קוטביות הזאת גרמה לי לנסות ולהתחמש נגד התופעה, מבלי לדעת כיצד. בתור ילדה שגדלה בעידן בו כבר היה אינטרנט למכביר, שוטטתי בין כתבות דוגמת "האם ניתן למנוע אונס?" [מאקו, 4.2.09] בנסיון להבין מה לעזאזל אוכל לעשות כדי שעלי תפסח המגפה. הרשימה הייתה כזאת:

1) הדבר הראשון שאנס מחפש בקורבן הפוטנציאלי הוא תסרוקת. סבירות גבוהה יותר שהוא יבחר במישהי עם קוקו, צמה או תסרוקת אחרת שניתן לתפוס בקלות. הוא יעדיף קורבן עם שיער ארוך, נשים עם שיער קצר ייבחרו לעיתים נדירות.

2) הדבר השני שאנס בודק הוא הבגדים. הוא יעדיף אישה שניתן להסיר את בגדיה בקלות ובמהירות. אנסים רבים מסתובבים עם מספריים בכדי לחתוך את הבגדים.

3) שעות היום שבהן יש סיכוי גבוה יותר שאנס יתקוף הן בבוקר, בין 5 ל 8:30.

4) המקומות הנפוצים ביותר לחטיפת הקורבן הם חניונים ציבוריים ושירותים ציבוריים.

"רעיון האונס" התפשט וגרם לי לנהל את החיים שלי בצורה שונה: לא עוד קוקו, לא עוד שמלות. למה? כי אסור שזה יקרה, זה הדבר האחד שלא יכול לקרות לי, לא לי, לי זה לא יקרה, לא ה"דבר" הזה, זה הדבר היחיד שאני -ילדה ויותר מאוחר בחורה חזקה שמאמינה שהיא יכולה להתמודד עם הכל – לא אוכל להתמודד איתו.

הטקסטים האלו, שלא רק העבירו את האחריות למנוע את האונס אלי, אלא גם דוברו מקולם של  'מומחים' לאונס, יצרו למעשה הדרה כפולה של נשים מהמרחב הציבורי: ,תחילה, את ההדרה שלי, כיוון שלמדתי עד כמה הרחוב מסוכן עבורי, ושנית, בהדרה שלהם את הנשים הנאנסות מניהול ועיצוב השיח על אונס. וההיעלמות המוחלטת הזו של הנשים הנאנסות אל מעבר להרי החושך רק העצימה את הבהלה שלי ומיתגה את האונס כדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאישה – כי אחריו את תמותי, את לא תמשיכי, את תמחקי לחלוטין מהמרחב הציבורי. את תעלמי.

אחד הרגעים שבהם משהו בי החל להשתנות היה בהאזנה לשיר Cleaning out my closet של Angel Haze .

"זה קרה לעתים כל כך תכופות והוא התחיל לתת לי הוראות מדויקות

כל פעם פחדתי יותר, הלב שלי דהר

לילה אחד הוא בא הביתה ונדחף בין הרגליים שלי

ואמר לי: “היי, את אוהבת קרטיבים, שימי את הפה שלך על הזין שלי ותבלעי את הרוק"

הייתי מבולבלת ומפוחדת אז עשיתי מה שהוא אמר

לא תיארתי איזו השפעה תהיה לזה על הראש שלי

תדמיינו ילדה בת שבע שרואה שפיך בתחתונים שלה

אני יודעת שזה נורא, אבל לפעמים אפילו דיממתי מהתחת

מגעיל, נכון? עכשיו תנו לתחושה הזאת לחלחל לקרביים שלכם"

 

אנג'ל הייז, (שם הבמה של רייקה נילסון)- היא ראפרית מדטרויט עם קצב מטורף וליריקה מעוררת מחשבה.  בפעם הראשונה ששמעתי את הדיסק שלה, זיהיתי פתאום את מנגינת השיר Cleanin' Out My Closet של אמינם. בשיר, מתארת אנג'ל הייז את החוויה שלה כניצולת אונס.

ההתעמתות של השיר עם ההתחמקות של התרבות המערבית מ"הדברים המגעילים" מרסקת את ההפרדה של ה'אישי' וה'ציבורי'. אי אפשר עוד לטאטא החוצה והרחק את העניים, הזקנים, את הלכלוך, את ההפרשות וכך גם את הכאב של האונס. היצוג של האונס בשיר של אנג'ל הייז שונה כל כך כי היא מספרת אותו במילותיה שלה וצועקת על כולם, על כל מי שלא חווה את זה – מגעיל אתכם, נכון? אל תתחמקו מזה – תדמיינו את זה, זה באמת קרה, זו לא הפנטזיה הקינקית והמלוכלכת שלכם ואין בזה שום דבר אסתטי. אנג'ל הייז נדחפת אל תוך המרחב, עם מנגינה שמבוססת על להיט היפהופ של גבר שלא חסך באמירות מיזוגניות בעברו, היא מעמידה במרכז הבמה את מה שהיא עברה ואת מה שעוד רבות עוברות אבל לעולם לא יזכה למקום ותשומת לב, -כביכול על מנת להגן על הציבור, אך בפרקטיקה בעיקר כאמצעי טשטוש שממשיך להזין פנטזיות חברתיות-מיניות של הפעלת כוח על נשים.

"הבעיה הכי גדולה שלי הייתה הפחד, ומה שהפחד יכול לעשות

הוא גרם לי לברוח ולהתחבא ולפחד מהאמת

אני כבר לא מופרעת, אבל אני כבר לא אותו הדבר

זאת אומרת, אני שפויה ולא שפויה אבל לא כמו שזה היה

הייתי צריכה להתמודד עם החרא הזה, הייתי צריכה לראות את האמת שלי

ולהבין שכדי לצמוח צריך להתבונן בשורשים

הייתי חייבת לכרות את מה שמת ולהתגאות בעצמי

ועכשיו אני עומדת – הוכחה חיה ונושמת, תראו אותי עכשיו!

שרדתי הכול, ועשיתי ממך צחוק!"

את הרג השדים הכי כמוסים שלי אני חבה לבית האחרון בשיר. Cleaning Out My Closet של אנג'ל הייז העביר אותי תהליך במהלך ההאזנה.  תהליך של הכרה במה שקורה, בכך שקורבנות אונס מושתקות לצדי, שמלוא הזוועה מושתקת ומולבשת עליה אדרת סטרילית. בסופו הגעתי להבנה שנשים הן הדבר הכי חזק בעולם.

נשים הן מעמד שמבוזה ונאנס על בסיס יום-יומי. כמעמד מדוכא, יש לנו תרבות משלנו וסממנים משלנו, כמו גם תורה ודרכי התמודדות שפיתחנו לעצמנו כתוצאה מההתמודדות היום-יומית עם החוויות היחודיות לנו. לאחרונה, התחלתי לקחת חלק בקבוצת קריאה פמיניסטית שחצתה את גבולות הדיון היבש והתאורטי אל עבר מחוזות אישיים יותר. מתוך שיח על הטרדות רחוב, על אפליה בעבודה ועל עוד נושאים רבים למדנו ביחד שלמעשה, לא מדובר פה רק בחוויות אישיות אלא בידע השרדותי כמו גם בידע בונה.

נשים שנאנסו מוגלות מהספרה הציבורית של החברה שלנו ומורחקות ממנה. כך, לא רק שהאנסים והפושעים לא מובאים לדין, אלא שמקהילת הנשים נחסך ידע חשוב. אימת האונס המוטלת על נשים שלא עברו את תופת האונס מושפעת, לדעתי באופן נרחב מהעובדה שאין לנו מפגש עם נשים שנאנסו. דרכי ההתמודדות עם הזוועה, לצד העובדה שניתן לעבור אותה, לא מסופרות לכלל קהילת הנשים.

לצד עבודה חינוכית-חברתית ונקיטת אמצעים למיגור האלימות כלפי נשים, עלינו להכיר בסוגי הידע שאנו, כמעמד מדוכא, רוכשות. מה שאני מציעה איננו חלוקה של ידע שתאפשר "השלמה" עם הזוועות, אלא חלוקה של ידע שיאפשר לנו לנצח ביחד את הפחד שהחברה כופה עלינו, להשתחרר מהתפיסה שהאשמה היא בנו והתנהגות שלנו ולמצוא יחד, קורבנות של אונס וקורבנות של תרבות האונס, דרכי מלחמה כמו גם התמודדות, במקביל לדה-מיסטיפיקציה של האונס והשבת הכוח והבחירה לידים שלנו.

בזכות השיר הזה ובזכות שיחות בקבוצות שיח נשיות אני מסוגלת להישיר מבט אל הפחד הזה ולהוריד את מפלס החרדה שלי-עצמי, כי נשים נפגעות כל יום פגיעות אנושות וחמורות ונשים חיות בפחד ממשי – אבל על אף אמצעי הדיכוי האלה, אנחנו עדיין פה.

grafiti

ההכרה בכך שחלק גדול מאוד מהנשים שאני מכירה חוות דברים באופן דומה נותנת לי כלים רבים יותר להתמודד עם החרדה. מזכירה לי שגם אם זה קשה,  נשים עוברות הכול. מעבר לכך שהצעקה צריכה להשמע כי לקורבנות מגיע צדק והכרה, ההשתקה של הנושא והעובדה שאנחנו, כנשים, לא חולקות בינינו את חוויות הפגיעה או חוויות הפחד והאימה יוצרת מערכת שבה כל אחת מאיתנו ניצבת לבד אל מול האימה, בין אם חווינו אותה או לא. יכולת ההתמודדות שלנו עם מצבים כאלה, העובדה שאנחנו יכולות להתגבר, או לפחות לדבר על זה, , שיש לא מעט מאיתנו שחוו את זה ושרדו כדי לספר, שרדו כדי לחיות וכדי להמשיך להיאבק-  היא ידע, תובנה יקרה מפז שלא זוכה להכרה. אבל אותי היא הצילה.

——–

אני רוצה להודות לקבוצת הקריאה הפמיניסטית שאני חברה בה על המחשבה המשותפת על חלק מהרעיונות שעלו בפוסט הזה.

(הגר שיזף)

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על Cleanin' Out My Closet | פוסט אורחת מאת הגר שיזף

  1. הלה הגיב:

    מזדהה מאד עם חווית החיים בצל הפחד מאונס. תודה על ההצעה להביט מבעד לפריזמות של נשים מתמודדות.

  2. Efrat Kaplan הגיב:

    להגר שלום,
    עוד לא קראתי את הפוסט, אבל רציתי לשתף את התגובה שלי לקטע ששרון אורשלימי שמה בפייסבוק. מאחר ושם לא קיבלתי התיחסות, וחשבתי שאולי לך יהיה מה להגיד, ואולי לא ראית את זה שם-

    כל כך נחוץ.
    חלוקת הידע השרדותי.

    מזכיר לי את האימרה: "צריך כפר שלם" שהיה שם ספרה של הילרי קלינטון.
    אנו הנשים ממש צריכות את הקהילה, את השבט.
    והחיים המודרנים, הקפיטליסטים,
    של "כל אחד לעצמו"
    פוגע בנו בראש ובראשונה.
    בצורך שלנו בידע שבתוך הרשת.
    הרשת שנוצרת בשיח נשים אוהד ומעצים.

    מי שחוותה את עצמת הכח שבשיח הזה,
    רוצה לחזור אליו שוב ושוב.

    • הגר הגיב:

      היי אפרת,
      אכן לא ראיתי את התגובה בפייסבוק. נדמה לי שאנחנו מסכימות לחלוטין בנושא הזה, וכשתקראי את הפוסט תראי שאני חברה בקבוצה-פמיניסטית בה אנו חולקות ידע כזה וסוגי ידע אחרים, דרך הקבוצה הזאת בעצם הגעתי למסקנות בהן אני דנה בפוסט והיא מהווה את זירת-השינוי החשובה ביותר שלי-עצמי בחודשים האחרונים.

  3. מורן הגיב:

    וואו. גרמת לי להבין כמה דברים על הפחדים שלי… כל הכבוד!

  4. Efrat Kaplan הגיב:

    כל הכבוד!
    מצטרפת אלייך בקריאה לשינוי!

  5. הלה, סידני, אוסטרליה הגיב:

    הרשי לי להאיר משהו נוסף שמושתק בחברה, ממרומי ארבעים שנותיי:
    הפלות טבעיות ולידת תינוקות מתים.
    אין לך מושג כמה שזה נפוץ.
    אין לך מושג, כי כמו שאמרה השכנה שלי, רק כשזה קורה לך כל אחת פתאום מספרת לך שזה קרה לה או למישהי קרובה אליה.
    וכן, אנחנו מתגברות. רובינו.

    • הגר הגיב:

      היי הלה,
      תודה על התגובה. האמת שזה די מדהים שאת אומרת את זה, כי שלשום הייתה לי שיחה על הנושא הזה בדיוק עם קרובת משפחה וחשבנו שגם זה סוג של ידע נשי שאנחנו לא מעבירות בינינו והסכמנו שאם היינו יודעות את הדבר הזה בדיוק אולי תחושת הבושה\אשמה שמלווית לחוויה כזאת הייתה מצטמצמת.

    • יסמין הגיב:

      אני אוסיף ואומר שאפילו על לידת תינוקות חיים אנחנו יודעות מעט מאוד. כל אחת שיולדת עוברת את התחושה הזאת, של "איך לא אמרו לי". וזה עוד עם כל הבלה בלה בלה סביב לידות, שזה אמור בסך הכל להיות דבר משמח. אז לידה שקטה והפלות – בכלל.
      ומכאן רק להערב שהרבה מהידע שכן היה אצל נשים, על מילון תחומים שהיו באחריותן, נכחד בסך הכל בעשרות השנים האחרונות, כיוון שלא היה כתוב בשום מקום.

      • Efrat Kaplan הגיב:

        הידע כן קיים אצל נשים. רק שעל סוג ידע כזה – "נשי" לא מתגמלים. זה סוג ידע שלא יתן לך תואר באוניברסיטה, לא יגדיל לך את מספר הפרסומים בכתבי העת הנחשבים לצורך דירוג שלך באקדמיה. זה ידע "מושתק". כי דפוסי הידע שלנו הם בתבנית תחרותית-היררכית-קפיטליסטית ואילו הידע הנשי הוא בתבנית שיתוף-רשתי(תבנית כוכב של קשר ישיר בין כל חברות המעגל. ללא היררכיה)-ללא כוונות רווח.

        הכוונה שבאקדמיה יש תחרות מי פרופסור יותר טוב, מפרסם יותר, מקבל יותר תקציבים, וכו' בעוד שאין תחרות מי אמא יותר טובה לילד שלי. ובשביל שאשתפר ואהיה אמא יותר טובה, נשים אחרות משתפות את מה שלמדו מהנסיון שלהן וזה לא בא על חשבונן. השיתוף לא גורע מכמה טובות הן כאמהות, בעוד שבאקדמיה – אם הפרופסור ישתף בידע שלו לפני שפרסם וקיבל קרדיט – עוד עלולים "לגנוב לו את המחקר" ולנכס את הקרדיט ואת הידע.

        החזון הוא של כיכר העיירה – האגורה, בה נפגשות הנשים וחולקות בידע שלהן וכך עוזרות אחת לשניה. כל אחת יכולה לקבל או לא לקבל את עצות רעותה. אין "דעת חכמים מלומדה". יש "אני לוקחת מה שמתאים לי" נעזרת ועוזרת מתוך רצון להיטיב ולטפח קהילה נשית מעצימה.

        השיתוף והאחווה שנבנית תוך כך – אין לה כלום בינה לבין היות הדבר רווחי.. במקום שהפעולות האלה יכוונו לצבירת ממון, הן מכוונות לצבירה רוחנית להרגשה של העוצמה הנבנית מהשיתוף האחווה והרגשת ה"ביחד" בניגוד לעולם הקפיטליסטי שמשאיר אותנו כל כך לבד עם עצמנו ועם ההתמודדויות שלנו.

  6. ירדוני הגיב:

    תודה הגר. אף פעם לא נעים להיות ה"כבדה". זו שלא רוצה לצעוד בלילה לבד. זו שלא רוצה לקבל טכנאי או איש זר אחר לביתה כשהיא שם לבד. זו שמחמיצה פנים כשמישהו מספר בדיחה שקשורה לאונס. זה מאוד עוזר לדעת שהפחד הזה הוא לא הפרעה אישית, אלא תופעה חברתית נרחבת שיש לה מקור וסיבה. למזלי, בורכתי בחיי באבא ובן זוג שמבינים (גם אם לא באופן מיידי וטבעי אלא לאחר הסברים שהם היו פתוחים לשמוע) את הסכנה (ולא פחות חשוב, את תחושת הסכנה) שאנו חיות בה. זה אולי נשמע אנטי-פמיניסטי, אבל זה גורם לי, כאישה בעולם מלא גברים, להרגיש קצת פחות לבד.

  7. תמר הגיב:

    פוסט נפלא!

  8. danasalmon הגיב:

    הי אפרת, מאד מרגש לקרוא את המאמר – שמאד חשוב להפיצו, את הפחד שלפני ואת הפחד שאחרי – הפחד שהוא חלק מהחוויה הנשית.
    סבתא שלי היתה אומרת: "שלא יקרה לנו מה שאנחנו יכולות להתמודד איתו" זה נכון שאנחנו כל הזמן מנוהלות דרך הפחד הזה, ועכשיו כשיש לי נערה מתבגרת בבית, אני חושבת על כל מילה שאני אומרת – כי למה בעצם לא ללכת עם מחשוף? בגללו?
    ועוד דבר, אני לימדתי את הילדים בשדרות – איך לפחד! כיוון שהם פשוט פחדו כמה שנים 24/7. ומאד שמחתי שכתבת על פחד ולא על חרדה.
    א. כי זה לא מדומיין, זה פחד אמיתי שאנחנו מתמודדות איתו. – אישית ופוליטית.
    ב. כי חרדה – שולחת אותנו לפסיכיאטרים/ות להפרעות חרדה – ולא שם הפתרון (אלה אם סובלות מ PTSD)
    ג. הטיפול בפחד – הוא לדעתי בתחום ה"נורמה" ולא בתחום ההפרעות.
    ד. אפשר ללמוד איך לפחד ואיך לכעוס.
    הפוסט שלך משאיר אותי עצובה, שמחה, כועסת ובעיקר מתמודדת!
    שולחת לך ברכות על האומץ וההתמודדות
    דנה שלמון

  9. דייט הגיב:

    מקסים, הלוואי וירבו נשים כמותך..

    • ריטה קוגן הגיב:

      Yet after they rape us, you call us by letter.

      The whole ABC – our names just don’t matter.

      They hang faceless bodies with death row rope –

      You drain nameless women from justice and hope.

      ‘Cause after they rape us, yes – nothing else matters.

      At least you can call us by names and not letters.

  10. פינגבאק: התעוררות « האחות הגדולה

  11. פינגבאק: הרחובות נשמטים לאט • מחאת הדיור

  12. נועה מעיין הגיב:

    תראו את זה: http://www.youtube.com/watch?v=OXH1NfuUyRk
    מאיה בולצמן בהצגה אוטוביוגראפית.

  13. פינגבאק: השרמוטה – קווים לדמותה |

  14. גל הגיב:

    ענקית!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s