Cleanin' Out My Closet | פוסט אורחת מאת הגר שיזף

*אזהרת טריגר: כולל תיאורי אונס*

—–

"זה היה כל כך מוזר, חשבתי שאני משתגעת

ואז זה קרה שוב ושוב, עוד מיליון פעמים

ונשבעתי לעצמי שאספר, אבל ידעתי שהם יחשבו שאני משקרת

אז התרגלתי לזה, נכנעתי לזה

ובתוכי השנאה הצטברה כמו הר געש.

וזה עוד כלום, אחר כך הוא סיפר לחבר

ואז, אלוהים, הייתי כמו מנה לשניים

וכל זה זה קרה בבית וכולם ידעו

אבל אף אחד לא עשה כלום, הם האשימו את רוח הנעורים

אני מצטערת, אמא, אבל האמת היא שהאשמתי אותך, אבל אפילו את כבר לא ידעת מה לעשות"

חרדות. כל החיים שלנו, כנשים, אנחנו חיות בחרדות. אל תלכי ברחוב, אל תסמכי על הדוד של החבר הכי טוב שלך.

תפחדי מהדבר הזה, הדבר הזה שמעולם לא חווית במלוא ממשותו אבל חווית כל יום את הרמזים שלו, את ההתחלה והפוטנציאל שלו.

בחברה שלנו, כל הנשים חוות את "רעיון האונס" כקולקטיב. כלומר, אני חיה יום-יום דבר שמעולם לא חוויתי ומתוך כך, הדבר הזה הופך להיות הפחד הכי עמוק שלי. עבורי, היה תמיד מדובר במעין פחד קמאי מפני דבר שאם יקרה, אם רק יקרה, אני אמות.

אני רוצה לדבר על התחושה הזאת, שהחברה נטעה בי, התחושה שאם זה רק יקרה, אני אמות. אני רוצה גם לדבר על הרגע בו הבנתי כיצד להתמודד עם הפחד שלי, איך זה קרה ובזכות מי.

אני זוכרת את חווית "רעיון האונס" מגיל צעיר מאוד: מצד אחד, אמא ואבא שמודאגים מהאופן בו אני מתלבשת, מהאנשים איתם אני מסתובבת, ומשעות הלילה המאוחרות באופן שנקשר ישירות לאפשרות שאפגע מתקיפה מינית. מאידך, לא הכרתי (או לייתר דיוק: לא ידעתי שהכרתי) אף אחת שנאנסה. נפגעות אונס שחיות ביננו? הצחקתם אותי. החברה מסתירה אותן מאיתנו, אנחנו לא רואות אותן, ואם אנחנו רואות הן רחוקות, מפוקסלות ואומללות. הן לא אני ואת.

הדו-קוטביות הזאת גרמה לי לנסות ולהתחמש נגד התופעה, מבלי לדעת כיצד. בתור ילדה שגדלה בעידן בו כבר היה אינטרנט למכביר, שוטטתי בין כתבות דוגמת "האם ניתן למנוע אונס?" [מאקו, 4.2.09] בנסיון להבין מה לעזאזל אוכל לעשות כדי שעלי תפסח המגפה. הרשימה הייתה כזאת:

1) הדבר הראשון שאנס מחפש בקורבן הפוטנציאלי הוא תסרוקת. סבירות גבוהה יותר שהוא יבחר במישהי עם קוקו, צמה או תסרוקת אחרת שניתן לתפוס בקלות. הוא יעדיף קורבן עם שיער ארוך, נשים עם שיער קצר ייבחרו לעיתים נדירות.

2) הדבר השני שאנס בודק הוא הבגדים. הוא יעדיף אישה שניתן להסיר את בגדיה בקלות ובמהירות. אנסים רבים מסתובבים עם מספריים בכדי לחתוך את הבגדים.

3) שעות היום שבהן יש סיכוי גבוה יותר שאנס יתקוף הן בבוקר, בין 5 ל 8:30.

4) המקומות הנפוצים ביותר לחטיפת הקורבן הם חניונים ציבוריים ושירותים ציבוריים.

"רעיון האונס" התפשט וגרם לי לנהל את החיים שלי בצורה שונה: לא עוד קוקו, לא עוד שמלות. למה? כי אסור שזה יקרה, זה הדבר האחד שלא יכול לקרות לי, לא לי, לי זה לא יקרה, לא ה"דבר" הזה, זה הדבר היחיד שאני -ילדה ויותר מאוחר בחורה חזקה שמאמינה שהיא יכולה להתמודד עם הכל – לא אוכל להתמודד איתו.

הטקסטים האלו, שלא רק העבירו את האחריות למנוע את האונס אלי, אלא גם דוברו מקולם של  'מומחים' לאונס, יצרו למעשה הדרה כפולה של נשים מהמרחב הציבורי: ,תחילה, את ההדרה שלי, כיוון שלמדתי עד כמה הרחוב מסוכן עבורי, ושנית, בהדרה שלהם את הנשים הנאנסות מניהול ועיצוב השיח על אונס. וההיעלמות המוחלטת הזו של הנשים הנאנסות אל מעבר להרי החושך רק העצימה את הבהלה שלי ומיתגה את האונס כדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאישה – כי אחריו את תמותי, את לא תמשיכי, את תמחקי לחלוטין מהמרחב הציבורי. את תעלמי.

אחד הרגעים שבהם משהו בי החל להשתנות היה בהאזנה לשיר Cleaning out my closet של Angel Haze .

"זה קרה לעתים כל כך תכופות והוא התחיל לתת לי הוראות מדויקות

כל פעם פחדתי יותר, הלב שלי דהר

לילה אחד הוא בא הביתה ונדחף בין הרגליים שלי

ואמר לי: “היי, את אוהבת קרטיבים, שימי את הפה שלך על הזין שלי ותבלעי את הרוק"

הייתי מבולבלת ומפוחדת אז עשיתי מה שהוא אמר

לא תיארתי איזו השפעה תהיה לזה על הראש שלי

תדמיינו ילדה בת שבע שרואה שפיך בתחתונים שלה

אני יודעת שזה נורא, אבל לפעמים אפילו דיממתי מהתחת

מגעיל, נכון? עכשיו תנו לתחושה הזאת לחלחל לקרביים שלכם"

 

אנג'ל הייז, (שם הבמה של רייקה נילסון)- היא ראפרית מדטרויט עם קצב מטורף וליריקה מעוררת מחשבה.  בפעם הראשונה ששמעתי את הדיסק שלה, זיהיתי פתאום את מנגינת השיר Cleanin' Out My Closet של אמינם. בשיר, מתארת אנג'ל הייז את החוויה שלה כניצולת אונס.

ההתעמתות של השיר עם ההתחמקות של התרבות המערבית מ"הדברים המגעילים" מרסקת את ההפרדה של ה'אישי' וה'ציבורי'. אי אפשר עוד לטאטא החוצה והרחק את העניים, הזקנים, את הלכלוך, את ההפרשות וכך גם את הכאב של האונס. היצוג של האונס בשיר של אנג'ל הייז שונה כל כך כי היא מספרת אותו במילותיה שלה וצועקת על כולם, על כל מי שלא חווה את זה – מגעיל אתכם, נכון? אל תתחמקו מזה – תדמיינו את זה, זה באמת קרה, זו לא הפנטזיה הקינקית והמלוכלכת שלכם ואין בזה שום דבר אסתטי. אנג'ל הייז נדחפת אל תוך המרחב, עם מנגינה שמבוססת על להיט היפהופ של גבר שלא חסך באמירות מיזוגניות בעברו, היא מעמידה במרכז הבמה את מה שהיא עברה ואת מה שעוד רבות עוברות אבל לעולם לא יזכה למקום ותשומת לב, -כביכול על מנת להגן על הציבור, אך בפרקטיקה בעיקר כאמצעי טשטוש שממשיך להזין פנטזיות חברתיות-מיניות של הפעלת כוח על נשים.

"הבעיה הכי גדולה שלי הייתה הפחד, ומה שהפחד יכול לעשות

הוא גרם לי לברוח ולהתחבא ולפחד מהאמת

אני כבר לא מופרעת, אבל אני כבר לא אותו הדבר

זאת אומרת, אני שפויה ולא שפויה אבל לא כמו שזה היה

הייתי צריכה להתמודד עם החרא הזה, הייתי צריכה לראות את האמת שלי

ולהבין שכדי לצמוח צריך להתבונן בשורשים

הייתי חייבת לכרות את מה שמת ולהתגאות בעצמי

ועכשיו אני עומדת – הוכחה חיה ונושמת, תראו אותי עכשיו!

שרדתי הכול, ועשיתי ממך צחוק!"

את הרג השדים הכי כמוסים שלי אני חבה לבית האחרון בשיר. Cleaning Out My Closet של אנג'ל הייז העביר אותי תהליך במהלך ההאזנה.  תהליך של הכרה במה שקורה, בכך שקורבנות אונס מושתקות לצדי, שמלוא הזוועה מושתקת ומולבשת עליה אדרת סטרילית. בסופו הגעתי להבנה שנשים הן הדבר הכי חזק בעולם.

נשים הן מעמד שמבוזה ונאנס על בסיס יום-יומי. כמעמד מדוכא, יש לנו תרבות משלנו וסממנים משלנו, כמו גם תורה ודרכי התמודדות שפיתחנו לעצמנו כתוצאה מההתמודדות היום-יומית עם החוויות היחודיות לנו. לאחרונה, התחלתי לקחת חלק בקבוצת קריאה פמיניסטית שחצתה את גבולות הדיון היבש והתאורטי אל עבר מחוזות אישיים יותר. מתוך שיח על הטרדות רחוב, על אפליה בעבודה ועל עוד נושאים רבים למדנו ביחד שלמעשה, לא מדובר פה רק בחוויות אישיות אלא בידע השרדותי כמו גם בידע בונה.

נשים שנאנסו מוגלות מהספרה הציבורית של החברה שלנו ומורחקות ממנה. כך, לא רק שהאנסים והפושעים לא מובאים לדין, אלא שמקהילת הנשים נחסך ידע חשוב. אימת האונס המוטלת על נשים שלא עברו את תופת האונס מושפעת, לדעתי באופן נרחב מהעובדה שאין לנו מפגש עם נשים שנאנסו. דרכי ההתמודדות עם הזוועה, לצד העובדה שניתן לעבור אותה, לא מסופרות לכלל קהילת הנשים.

לצד עבודה חינוכית-חברתית ונקיטת אמצעים למיגור האלימות כלפי נשים, עלינו להכיר בסוגי הידע שאנו, כמעמד מדוכא, רוכשות. מה שאני מציעה איננו חלוקה של ידע שתאפשר "השלמה" עם הזוועות, אלא חלוקה של ידע שיאפשר לנו לנצח ביחד את הפחד שהחברה כופה עלינו, להשתחרר מהתפיסה שהאשמה היא בנו והתנהגות שלנו ולמצוא יחד, קורבנות של אונס וקורבנות של תרבות האונס, דרכי מלחמה כמו גם התמודדות, במקביל לדה-מיסטיפיקציה של האונס והשבת הכוח והבחירה לידים שלנו.

בזכות השיר הזה ובזכות שיחות בקבוצות שיח נשיות אני מסוגלת להישיר מבט אל הפחד הזה ולהוריד את מפלס החרדה שלי-עצמי, כי נשים נפגעות כל יום פגיעות אנושות וחמורות ונשים חיות בפחד ממשי – אבל על אף אמצעי הדיכוי האלה, אנחנו עדיין פה.

ההכרה בכך שחלק גדול מאוד מהנשים שאני מכירה חוות דברים באופן דומה נותנת לי כלים רבים יותר להתמודד עם החרדה. מזכירה לי שגם אם זה קשה,  נשים עוברות הכול. מעבר לכך שהצעקה צריכה להשמע כי לקורבנות מגיע צדק והכרה, ההשתקה של הנושא והעובדה שאנחנו, כנשים, לא חולקות בינינו את חוויות הפגיעה או חוויות הפחד והאימה יוצרת מערכת שבה כל אחת מאיתנו ניצבת לבד אל מול האימה, בין אם חווינו אותה או לא. יכולת ההתמודדות שלנו עם מצבים כאלה, העובדה שאנחנו יכולות להתגבר, או לפחות לדבר על זה, , שיש לא מעט מאיתנו שחוו את זה ושרדו כדי לספר, שרדו כדי לחיות וכדי להמשיך להיאבק-  היא ידע, תובנה יקרה מפז שלא זוכה להכרה. אבל אותי היא הצילה.

——–

אני רוצה להודות לקבוצת הקריאה הפמיניסטית שאני חברה בה על המחשבה המשותפת על חלק מהרעיונות שעלו בפוסט הזה.

(הגר שיזף)