על מחיקה, תחושת מסוגלות ומשמעת עצמית

מאז שהגעתי ללמוד בארצות הברית אני נאבקת בעצמי כדי לייצר מעצמי את כל מה שאני מסוגלת. בהתחלה פשוט הייתי מבוהלת לחלוטין. במקום להתמודד עם העיר החדשה והעולם החדש הזה הסתגרתי בחדר וראיתי מלא סדרות במחשב. ואז בכיתי בערך יומיים וקמתי חדשה.

לאט לאט התחלתי לפתוח את הספרים שלי ולהתחיל לקרוא. התחלתי להגיע מוכנה יותר ויותר לשיעורים. בהתאם, התחלתי לקבל פידבקים חיוביים מהמרצות שלי מה שחיזק אצלי את התחושה שאולי כל הסיפור הזה לא כזה גדול עלי והרגשתי איך אני גודלת פה פתאום. גם פיזית, בתחושה של המקום שלי בתוך המרחב, מרגישה שאני תופסת בצדק קצת יותר מקום ממקודם, וגם גודלת במובן של התבגרות. מתבגרת לתוך איזה הבנה של מסוגלות, בד בבד עם הצורך להשקיע ולעבוד קשה כדי לייצר מעצמי את כל מה שאני מסוגלת. ופתאום איזה עוצמה של משמעת עצמית התגלתה לי שלא הכרתי בעצמי קודם לכן.

כל זה עד הבוקר.

אני ממש לא יודעת איך לכתוב את המילים הבאות מכמה סיבות – קודם כל, אני ממש לא בנויה לזה שיגידו לי שאני ממציאה דברים, וייתכן שהמילים האלו יגיעו לכמה אנשים שהיו בחדר ויגידו שאני קוראת יותר מדי לתוך מה שקרה.

שנית, אני ממש לא רוצה לסבך את עצמי מבחינה פוליטית באף זירה אקדמית באשר היא, ולכן אשמיט כאן את הפרטים של הנוגעים בדבר הרלוונטיים.

הסיבה שאני כותבת את זה היא כי מה שקרה ועליו אני תכף אכתוב השפיע עלי באופן שחשוב לדבר עליו, בשביל כל מיני ילדים שמשכנעים אותם שהם לא מסוגלים כלום וזה מחלחל.

אז דיסקליימר – יש מצב שהכל (כרגיל) בראש שלי. זה לא עושה את הטקסט הזה לפחות חשוב בעיני כי זה לא באמת משנה מה שקרה בחוץ כדי לתאר את מה שקרה לי בפנים.

 ***

הבוקר הייתה לנו שיחה של כל הסטודנטים הישראלים עם איזה מרצה ישראלי בכיר שבמקרה נמצא פה. ישבנו כולנו מסביב לשולחן עגול והצגנו את עצמנו. מבין כל הישראלים בשולחן (שבעה) הייתי היחידה שהביעה רצון כלשהו להמשיך לדוקטורט אחרי התואר השני כאן ומשם לאקדמיה. כל השאר אמרו שהם רוצים להמשיך לעסוק בעריכת דין או שהם עוד לא יודעים מה יעשו אחרי.

ואז כשסיימנו לדבר, המרצה הזה פנה לאחת הבנות בשולחן ואמר לה: 'שתדעי שאם את רוצה להמשיך לדוקטורט, אולי שווה לך לחשוב גם על אוניברסיטאות נוספות, במיוחד אם את רוצה אקדמיה'. לאחר מכן הוא פנה לגבר היחיד בשולחן ואמר גם לו שאם הוא רוצה דוקטורט, שווה גם לשקול אפשרויות שמחוץ לארצות הברית.

אני ישבתי מבולבלת לחלוטין בשולחן. הסיפור הזה ארך בערך חצי שעה, שבמהלכה הוא המליץ לכל מיני אנשים שהם לא אני איך כדאי להתקדם אם רוצים דוקטורט וקריירה אקדמית. ואני לא הייתי שם מבחינתו. בלב צעקתי – אבל אנייייייייייי זאת שרוצה לעשות דוקטורט. אני היחידה שאמרה שהיא רוצה קריירה אקדמית. למה אתה פונה לכולן ולא אלי?! אבל אני נמחקתי כמעט לחלוטין מהשיחה. בשום שלב הוא לא פנה אלי והסביר לי מה כדאי לי לעשות אם אני רוצה להמשיך לדוקטורט, והעובדה שהייתי היחידה שהעלתה את המילה דוקטורט לאוויר ממש לא עשתה עליו שום רושם.

כמובן שהייתי היחידה שנראית מזרחית בשולחן.

ישבתי שם והרגשתי את העור שלי בוער. למה לא יכולתי להיות קצת יותר שקופה כדי להיות קצת יותר נוכחת בחדר? למה הייתי צריכה להיות כל כך נוכחת עד שנעלמתי? למה מבחינתו אני לא מישהי ששווה לדון איתה בדוקטורט העתידי שלה, ואיך כל הדיון הזה שהוא *על העתיד שאני רוצה לעצמי* מתנהל בלעדי?

בהתחלה כעסתי על זה, ואחר כך דיברתי על זה עם אמא שלי, וכעסנו ואז גם צחקנו על זה. על חוסר המודעות של אנשים כאלה חשובים וכל השיט הזה.

ועכשיו אני יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד. והחוסר מסוגלות של הימים הראשונים כאן פתאום עוטף אותי כאילו נחתתי עכשיו. ההשפלה עברה לי. הכעס עבר לי. עכשיו אני פשוט בתחושה של חוסר מסוגלות. ואיתה זלגה החוצה המשמעת העצמית שלי. אני נעה בין הפייסבוק לוויינט לפייסבוק כבר כמה שעות מאז. אבודה לחלוטין.

"המושג שאני רוצה להציע הוא פריווילגיית המסוגלות  (Self-efficacy Privilege)הפריווילגיה להיות בעלים של מסוגלות עצמית, סוג של אייג'נסי, שהיא הסיכוי של הפרט לדמיין ולהאמין שהוא מסוגל להגיע לתוצאה מסוימת, והירתמותו לכך… במושג "פריווילגיית המסוגלות" (או בשפה פשוטה יותר, פריווילגיית האמונה העצמית) מתקיימת מעין "כלכלת סיכויים" המאפשרת לפרטים מסוימים גישה למשאב המאפשר להם לדמיין ולהאמין בעצמם כמסוגלים, ולפרטים אחרים אינה מאפשרת גישה לאותו המשאב…" (הציטוט הזה כמו שאר הציטוטים בהמשך הם מהטקסט המעולה הזה של איתמר טהרלב).

הדבר הזה  גרם לי לחשוב קצת על הילדים בתכנית של אמנון לוי, ועל הקלות שבה אפשר לנטוע בנו תחושה של חוסר מסוגלות. על הקלות שבה חוסר המסוגלות הזו מכרסמת במהירות וביעילות בכל טיפה של כוח רצון, התמדה או משמעת עצמית.

בכנות, אני לא מרגישה שאני מסוגלת. העובדה שהוא לא חשב שאני מסוגלת חלחלה לעומק העצמות שלי והשתלטה לי על הגוף. החלישה לי את השרירים. הוא לא חשב שאני מסוגלת. העובדה שאני מסוגלת לעשות לאירוע הזה ביקורת ודה קונסטרוקציה ולהבין שזה לא קשור אלי אלא אליו, שווה לכלום כרגע. כי הוא הסתכל עלי, והוא לא חשב שאני מסוגלת. הוא הסתכל עלי, ולא ראה בי מישהי שבאמת רלוונטית לדוקטורט. הוא הסתכל עלי, והוא ראה משהו אחר. ואני נהייתי המשהו האחר הזה בשניות האלה, וכנראה יקח לי כמה ימים לצאת מהמישהי שהוא ראה בי למי שאני יכולה להיות. מסוגלת להיות.

"גד יאיר… מתייחס לחוויות מפתח חינוכיות חיוביות – המתווכות על ידי סוכנים כמו מורים ומדריכים – כמחוללות השפעה על הצלחתו של פרט בעתיד.  אני סבור כי אלימות הכרתית היא הדרך לייצר, למשל בעבור מזרחים בישראל, חוויות מפתח שליליות, או במילים הרלוונטיות למאמר זה, למנוע מהם להיות בעלים של משאב המסוגלות העצמית."

 לפני כמה ימים רעות כתבה כאן על האופן שבו חינוך לא שוויוני, ביחד עם הנחות ליברליות על מי שרוצה מצליח עוזרות למערכות כל כך היררכיות להמשיך להתקיים בלי ששום דבר יתפוצץ. ופתאום על העור שלי חוויתי את הפן הנוסף של הדבר הזה.

את יכולה להיות עם תנאי הפתיחה הכי טובים בעולם, עם החינוך הכי טוב בעולם. את יכולה להגיע עד לקולומביה ולהסתובב כל היום עם מרצות שחושבות שאת בסך הכל די מעניינת, ובכלל לא חושבות עליך כמזרחית כי אין פה דבר כזה בכלל. ואת יכולה לצמוח ולחשוב ולכתוב דברים מעניינים ולהיות מסוגלת לכל דבר שרק תרצי. ומבט אחד, שעוצר ואז ממשיך הלאה מרסק את כל מה שבנית.

במבט אחד הפכתי להיות מעברה. עצלנית, בטלנית. מעבירה את הזמן בין וויינט לפייסבוק לוויינט. מסתכלת באדישות מבוהלת בספר שאני אמורה לקרוא ופותחת קנדי קראש.

"ניתן לומר כי הפרקטיקה של הקבוצה החזקה בישראל, הקבוצה האשכנזית, הוא לוודא שלמזרחים יהיה כמה שפחות מהמשאב החשוב הזה, משאב המסוגלות העצמית, וכך לחבל בסיכויי המוביליות שלהם בחברה. כך, אותה קבוצת קטגוריה אשכנזית תבטיח לעצמה שמזרחים לא ידמיינו או ינסחו שאיפות לתפוס לה את העמדות המתגמלות של משרות שיפוט בבתי המשפט, משרות בכירות בעולם העסקים, משרות גבוהות באקדמיה, משרות בכירות במוסדות תרבות, פקידות גבוהה בנציבות המדינה וכו'."

 אני כותבת את הטקסט הזה כי אני מעדיפה לכתוב אותו מאשר לעבור עוד שלב בקנדי קראש או לעלות ולרדת בפיד שלי בתקווה שמשהו מעניין יקרה בו. אני מכריחה את עצמי לכתוב את זה כדי לשחרר את זה ממני.

אני לא הולכת לשום מקום. אני לא מתקפלת יותר בפינה ומרגישה שאני כלום. אני לא מוכנה לתת למבטים להגדיר אותי ואת מה שאני מסוגלת להיות. אני כותבת כדי שתדעו שאני לא מתכוונת ליפול לשם יותר. אני לוחצת סייב. סוגרת את המסמך הזה עכשיו ופותחת את הספר שאני אמורה לקרוא.  

(ליהי)

"בת" - יצירה משותפת של מיכאל ונטע אלקיים. צילום. מתוך התערוכה "חוט של זהב"

"בת" – יצירה משותפת של מיכאל ונטע אלקיים. צילום. מתוך התערוכה "חוט של זהב"

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

42 תגובות על על מחיקה, תחושת מסוגלות ומשמעת עצמית

  1. איריס הגיב:

    חזק, ליהי. מאחלת לך שיום יבוא ותוכלי בסיטואציה דומה לשאול אותו ברוגע (ולא רק לצעוק בלב), איך זה שהוא ממליץ לכל האחרים מה לעשות כדי להתקדם באקדמיה, בעוד שהם לא הביעו משאלה כזו בכלל ולך, שהבעת משאלה כזו הוא לא ממליץ. שהוא יהיה המבולבל ולא את… או אולי להצליח לדבר על הבלבול שלך. הבעיה שלנו, היא שהמצבים האלו אכן מבלבלים אותנו, כי יש בנו חלק שבאמת הפנים את חוסר המסוגלות הזו (לנשים מזרחיות, פעמיים…) והחלק הזה מתעורר. בסך הכל זה הרי לא משנה מה הוא המליץ, לא על זה תקום ותעלה הקריירה האקדמית שלך או של כל אחד אחר. מרצה אמריקאי לא היה מעיז להתנהג ככה ואולי כדאי להזכיר לאשכנזים האקדמאים, שהם אלו שצריכים להתבייש.

  2. תהילה הגיב:

    ליהי את מלכה
    עוד תעשי לכולם שם בית ספר
    מחזקת אותך
    תהילה

  3. pinkfeminist הגיב:

    ממש כואב לקרוא את זה. אני מזדהה בטירוף עם התחושה שמסתכלים מעלייך, ואני מנסה להבין מאיפה. אולי מפעמים שהרגשתי שמביטים דרכי כי אני אישה. אני מתארת לעצמי שלך כאישה מזרחית הנטל הזה הוא כפול.
    מקווה שהמשך הדרך תאיר לך פנים.

  4. Paul Baron הגיב:

    מה אכפת לך איך הבור הזה התנהג?
    לא כולם כמוהו. המשיכי הלאה. את יכולה.

  5. רבקה גילעד הגיב:

    תאמיני או לא, אבל השבת היתה אצלי חברה יקרה ודיברנו ככה על המרחב הפמיניסטי מזרחי ואז הזכרתי אותך ואת ראומה ובכלל אותך, על ההצלחות שלך והתבונה המזרחית שלא נעלמת בעקבותיהן – ואמרתי לה שאי מאוד מאמינה בך. אז אני מאוד מאמינה בך וברור לי שתצלחי את הדוקטורט שם וגם תהיי פרופסורית ותחזרי לפה לעשות כאן טוב וצדק.
    והטקסט, כרגיל, מדויק מאוד.
    מקווה ובטוחה שיהיו מהר מאוד חוויות מתקנות.
    בהצלחה!!

  6. shunra הגיב:

    אני, באופן אישי, מעדיפה לחיות בעולם שבו את ממשיכה לאקדמיה וחוקרת ומגלה ומעשירה את הידע האנושי וסוללת דרך עבור אנשים שחלקם יצעדו בעקבותיך מאשר בעולם שבו נדחקת לפינה על ידי גזען.
    ואני לא מאמינה שזה "רק בראש שלך" או כל מזעור אחר של התחושות שלך. היית שם והרגשת שלא מחזיקים את המקום עבורך (אני מעברתת ביטוי אנגלי: hold a space for you) שזה *ה*תפקיד של המנטור האקדמי. לא הרגשת את המקום הזה פתוח ומוכן עבורך? הוא נכשל.

    עלי והצליחי בכל דרכייך, ליהי.

  7. לא קראתי את התגובות אז אולי זה כבר נאמר אבל אני חושב שאת טועה בתהליך ההבנה שלך. מי אני שקראתי משהו אחר וברצוני להעיר את הערתי. להאיר הוא רצוני וכך אומר: דמייני את עצמך מצליחה בהכל ואני יודע שכבר עשית זאת ואז תכשלי בהבנה שאין האמונה בעצמך היא שמביאה אותך להצלחה, היא רק בינך לבין עצמך. להצלחה תגיעי בעזרתם של אנשים והוא היה אחד מהם. כך הוא במודע הציב בפניך מראה. את אמרת את זה אבל הבנת את זה כטירחה ובעצם זאת רק היתה אוניה שלא עצרה בדרך ואת בלב ים על גלגל הצלה. הגלגל הוא התבוסה. בישבילי הצלחה היא מילה שיש לבדוק מה כוונתה. עולם מוזר ומעניין שהמישרות הבכירות בו הם מדד להצלחה ומה עם האהבה. האם מזרחים אוהבים פחות? האם המזרחים שונאים אחרת? אני בעד שתרדי לדאון תאון סמתינג ותוכלי פנקייק ניו יורקי אמיתי עם הסירופ והחמאה ותחזרי לביתך רעננה וזכרון שישנו אחד שמבין ללב הנערה.
    עכשיו כבר קראתי…..אולי זה רק אצלי בראש
    הפרח הוולשי, לונדון.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ליהי, מרגש ויפה ועוצמתי. חזקי, אמצי, התגדלי והשתבחי, והאמיני שהעולם משתנה וישתנה ואת תתרמי את חלקך לשינוי.

  9. שירין הגיב:

    טקסט חשוב ועצמתי ליהי. צר לי אך גם לא מפתיע אותי לדאבוני שהדינמיקות הגזעניות+ ההיבט המגדרי משועתקים. הטקסט הזה הוא עיבוד וחשיבה וחלק חשוב מאוד שאת עוברת כחלק מהמשוכות שאת עוברת בתהליך האקדמי -מקצועי-אישי בשלב זה בחייך. חשוב שאת לא מקלה בזה וברגשות העולים. אוליי את יכולה גם להיוועץ עם א/נשים שעברו זאת כמו ד"ר יפעת ביטון למשל. התייעצות וחיזוקים מאהובים וממי שחווה וחווים זאת יכולים לתת כלים מקצועיים ורגשיים אוליי.
    תודה רבה על השיתוף והערך המוסף.שמרי על עצמך והצליחי.

  10. ido2267 הגיב:

    ואני היום איש מחשבים. אני לא ממש טוב בזה אבל כאשכנזי ממושקף כשרציתי ללכת לקורס אינסטלטורים אחרי הצבא התגובות היו כאלו ששכנעו אותי שאני עושה שטות. ועכשיו, כשאני עובד בעבודה שאינני אוהב עם משכורת לא-כזאת-גבוהה-כמו-שחשבתי. אני שואל את עצמי למה לא התעקשתי ואם לא הייתי נהנה יותר ואולי גם מרוויח יותר כשרברב.

  11. ליהי, קראתי את הבלוג שלך והזדהיתי, והתרגשתי וכעסתי נורא על איש אחד שהצליח ולו לכמה שעות לגזול ממך את התחושה שאת מדהימה ויכולה ומסוגלת. לקחת על עצמך מסע לא פשוט, של לימודים בארץ זרה ורחוקה, בשפה חדשה ובעולם מושגים חדש וזה מסע ממש לא פשוט ואת צומחת מתוכו. וממול יש כוחות שיש להם עניין לשמר את האקדמיה כמועדון סגור, וזו בעיה ידועה שקשרי הסוד סביבה נפרמים עכשיו לאט לאט, גם בזכות הכתיבה שלך. אז תקשיבי למרצות שלך שחושבות שאת מעניינת ומסוגלת ומבריקה. מאחלת לך המון הצלחה.

  12. ליאת שקד הגיב:

    ליהי, ליהי, יקירה. כואב כל כך לקרוא, ויחד עם זאת מחזק. מחזק אותנו, הנשים המזרחיות, לנפץ את תקרת הזכוכית הזאת, ולצעוד באקדמיה כדוקטוריות. אף אחד/ת לא באמת יכול/ה עלינו. אני חושבת שעצם ההבנה שמנסים לטעת בנו תחושה של "חוסר מסוגלות" היא צעד אחד לפני פירוק הגזענות.
    כפרה, איתך, וכל כך ברור לי שתצליחי,

  13. עינב הגיב:

    היי ליהי,
    הפוסט הזה הוא אחד הדברים החשובים שקראתי לאחרונה. נגעת בי וטלטלת אותי ועוררת בי מחשבה ובעיקר הזדהות. תודה. הייתי שם אינספור פעמים. הרגשתי את מה שהרגשת. מצאת את הדרך המעניינת, הרגישה והמחכימה לנסח את החוויה הקשה הזו כמחזקת ומעוררת השראה, וחשוב לי שתדעי שגרמת לעוד סטודנטית להאמין יותר בעצמה.

  14. דקלה הגיב:

    תודה ליהי על טקסט מדויק וחזק. אני מתאמנת בתחום מאוד לא נשי, עם מורה מדהימה, וכל כך הרבה פעמים נתקלתי בגישה הזו.. ולי היא גורמת בעיקר לכעס שמדרבן אותי לפעול. אז תודה על טקסט. חזק שנובע מתחטשה חזקה. קחי א.ת הזמן לשבת לעכל ולבזבז זמן.. ואז תחזרי חזקה יותר. ואני אישית שמחה מאודשאת בדרך לדוקטורט

  15. פינגבאק: מומלץ: על מחיקה, תחושת מסוגלות ומשמעת עצמית/ראומה | טיפול שורש

  16. סמדר הגיב:

    עצוב.
    אני יכולה להגיד לך שקורים דברים מהסוג הזה גם למישהי כמוני, עם אבא אשכנזי ומראה אשכנזי (כך שהחצי מרוקאיות שלי אינה ניכרת בשום סממן חיצוני), וגם אז התחושה המיידית היא שנמחקתי והוקטנתי, ולא ספרו אותי, ובטח קראו בי איזה סוג של חוסר מוצלחות שאפילו אני לא עמדתי עדיין על פשרה, אבל אם קראו את זה אז זה בטח נכון.
    אני לא מוציאה מכלל אפשרות שהמרצה דילג עלייך מסיבות שאינן קשורות למראך המזרחי, אבל א. זה עדיין לא הופך את זה למשפיל ומעליב פחות ו-ב. נו, אני לא עד כדי כך תמימה.
    אני בהחלט בעד מה שהוצע פה כאסטרטגיה לפעם הבאה — עימות ישיר. שמי שמתייחס אלייך ככה ימצא את עצמו במצב שהוא צריך להיות נבוך ולהצדיק את עצמו.

    רק הערה נוקדנית אחת — למעט אם מדובר באיזושהי דה-קונסטרוקציה מודעת של השפה, בפסקה הראשונה צ"ל "גדלה" ולא "גודלת". גם כי זו העברית התקנית, וגם כי המשקל הזה הוא המעביר את המשמעות התהליכית של הגדילה.

  17. עורך: טיפול שורש הגיב:

    מוכר עד כאב. ותודה על השיתוף!

  18. מרים הגיב:

    אז אמר, אם תרצי, ותפסיקי להתבכיין, תוכלי! שכן נאמר "אם תרצו אין זו אגדה"!

  19. צבירה הגיב:

    יש לי הצעה חתרנית להבנת מה שעשה איתו אדם למרות שלא הייתי שם ואני מניח שהפרשנות שלך יש לה יותר על מה להתבסס: אולי הוא לא פנה אליך כי למעשה הבהרת שהמטרות שלך ידועות והכיוון ברור והיה נראה שאת לא צריכה/מבקשת הדרכה והכוונה?
    בכל מקרה נראה לי שגם אם יש לייחס לו את כל מה שחשת – את לא תתני לו את התענוג לצאת צודק בהנחות הסמויות הללו ואת תעבדי קשה להשיג את מטרותיך וגם תשיגי אותם. מי שמאמין בעצמו באמת לא נופל מכל סיטואציה שבה הוא מבין שאחרים לא רואים בו את מה שהוא רואה בעצמו.

  20. אורי סבח הגיב:

    תודה על הפוסט המרגש.
    כדי "להרגיע" אותך, תחושות (אי)מסוגלות לא נעלמות עם השנים, ומופיעות בפינות מפתיעות. תהיי בטוחה שגם המרצים הכי מבריקים מגיעים למקומות / ממקומות כאלה. לפעמים המבריקות המסנוורת מסתירה משהו אחר. היכולת שלך להתמודד עם התחושה הזו ולהכיר בה היא משהו שיש רק למעטים. ואני מאמין שהיא גם תיתן לך כוח להצליח ולגדול ולצמוח ולהמשיך בדרך שלך.

    והכי חשוב: ברור שאת הולכת לעשות דוקטורט והוא יהיה מעולה. באמת (מותר גם לשחק קנדי קראש ולרפרש מדי פעם את הפיד). ד"ש!

  21. איתמר הגיב:

    נזכרתי בזה:

    "אני רוצה לטעון שהפריווילגיה הגדולה ביותר האפשרית בחיים האלה היא לא להיות בסיכון שייעשה לך עוול. על כן זו גם הפריווילגיה הסמויה ביותר, זו שלא עולה כמעט אף פעם כנושא לגיטימי לדיון. זה נכון לא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים, אלא לגבי כל אי שוויון חברתי בין קבוצות, למשל זה שקיים בארץ בין יהודים וערבים או בין אשכנזים ומזרחים. חברי הקבוצה שיש לה יותר כוח זוכים, לפני ומעבר לכל רווח חומרי או סימלי אחר, בחופש לחיות בביטחון יחסי מפני עוול. לעומת זאת, חברי הקבוצה שיש לה פחות כוח חיים תמיד בסיכון."

    http://meandiscourse.wordpress.com/2012/11/13/risks_of_sex/

  22. Racheli הגיב:

    תודה ששיתפת. כואב, מעצבן ומאכזב. מקווה שמחר תקומי חדשה ותצליחי לשים עליו פס אחד גדול ותצעדי קדימה עם הכוחות שכל שאר האנשים סביבך רואים בך. הם שם. שלך.

  23. ליהי החכמה, הנהדרת והאמיצה שאת.

    תודה על טקסט כל כך חשוב וכואב.
    תודה על שמתוך תחושת הגימוד והאפסות שנבעטת לתוכה, הצלחת לאפיין בצורה נהירה את הגועל הזה שכוסס בלבבות רבים, רבים מדי.
    לצערי כי רב, אני מסוגלת להזדהות עם כל מילה.
    מאחלת לך שתמשיכי לצמוח ולגדול, ולשהות יותר עם מי שרואים אותך, על שלל כשרונותייך, ולא נתקעים במבט על צבע עורך כמסמן של נחיתות וקיפאון.
    מאחלת לך שתמיד תצליחי לזכור שהעליונות האשכנזית היא סממן של פרובינציאליות ישראלית מבישה, ושבארה"ב יש לך את כל הסיכויים לפרוץ ולצמוח ולהעשיר את העולם מכל טובך.

    באהבה,

    יונית

  24. Dora Kishinevsky הגיב:

    ליהי, גרמת לי לבכות (שוב) ואני מבקשת שתתחילי לכתוב על דברים שמחים, אופציה לארנבונים.

  25. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ליהי את "מלכה" בלתי מעורערת. זה הזמן אני אומרת …להיתלות באילנות גבוהים.
    "הנה כושי"! הגעתי לעולם ובליבי רצון להעניק משמעות לדברים…אך הנה נמצאתי כחפץ בין שאר החפצים. כשאני כלוא באובייקטיביות הרומסת הזו, התחננתי לזולת. מבטו המשחרר, המחליק על גופי הנעדר פתאום כל חספוס, משיב לי קלות שחשבתיה אבודה, ותוך שהוא מחסיר אותי מן העולם, מחזיר אותי אליו…זעמתי, תבעתי הסבר…ללא הועיל. התפקעתי. …ואז, הזדמן לי להתעמת עם המבט הלבן. כבדות שלא הייתי רגיל לה העיקה עלי. באותו יום, כשאינני מסוגל לעמוד בחוץ, יחד עם האחר, אותו לבן שכלא אותי ללא רחם, נשאתי את עצמי הרחק מעצמי, רחוק מאוד, והפכתי לחפץ…ואולם דחיתי את ההסתכלות המחודשת הזו. רציתי פשוטו כמשמעו, להיות אדם בין בני אדם אחרים. רציתי להגיח חלק וצעיר לעולם השייך לנו, ושעלינו לבנות אותו יחד. דחיתי שיתוק רגשי, רציתי להיות אדם, ורק אדם. החלטתי לקבל את עצמי בתור שחור…לא נותר לי אלא פתרון יחיד: שידעו מי אני! (פרנץ פאנון, "ניסיונו הקיומי של השחור". 1952.)
    "הדעה הקדומה על הצבע איננה אלא שנאה חסרת הגיון של גזע אחד כלפי משנהו, התנשאות שהעמים החזקים חשים כלפי אלה הנחשבים נחותים מהם…מאחר שהצבע הוא סימנו החיצוני המובהק ביותר של הגזע, הוא נעשה לתבחין שעל פיו דנים את האדם, בלי להתחשב בקנייניו החינוכיים או התרבותיים. הגזעים בעלי הצבע הלבן הרחיקו עד כדי כך שהם בזים לגזעים בעלי הצבע הכהה, ואלה אינם מוכנים עוד להסכים לקיום המחוק שמתכוונים להכתיב להם". (אלן ברנס, "הדעה הקדומה על הגזע ועל הצבע")

  26. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    עצוב. ונוגע. ומכעיס.. ומוכר כ"כ. בקלות זה הופך להיות גלגל: מה שהוא רואה > הופך להיות אני > זה מה שנשאר לראות..
    לא באותה מסגרת אבל לא פעם הייתי שם והרגשתי כל מה שתיארת פה. גם כשעוד לא ידעתי אפילו להסביר את זה.
    יותר מכך, צר לי לומר אבל לא פעם זה גם הכריע אותי ועד היום. היום אולי אפילו יותר.
    אבל דברייך מחזקים ומעודדים גם אותי ובהחלט עוזרים לראות.
    תודה רבה לך ובהצלחה.

  27. יעל בל הגיב:

    ליהי, הטקסט שלך מעלה לי דמעות מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו.
    אני מכירה את התחושה הזו שיש מסלולים מקבילים לחיים שלי שאני אף פעם לא אצעד בהם וגם אם כן אז אני תמיד ארגיש בהם כמו תיירת. זה לא אומר שאין לנו שם מקום, ושלא נלך שם אף על פי כן, אבל הלב נחמץ.

  28. משאילה לך את המנטרה (הקצת ילדותית אבל עובדת) שלי: הם לא יחליטו עלייך!

  29. מיקה הגיב:

    נשמע לא קל בכלל, מבאס מאוד. קישרת פה את המצב לסוגיה החברתית הרחבה יותר, וזה חשוב מאוד. אבל השימוש במונח "פריווילגיה" בהקשר של מסוגלות, לא מסתדר לי פה. זו לא פריווילגיה, זו יכולת שנרכשת בשלל דרכים – אחת מהן היא הכינון החברתי של התחושה הפנימית הזו. המושג פריווילגיה לא משמש פה את התחושה הזו נאמנה בעיניי. כשאני מרגישה שאני מסוגלת (בגלל שחינכו אותי ככה, או בגלל שהאמינו בי, וכיום אני מאמינה בעצמי), זו לא פריווילגיה, כי אם יכולת חשובה שאנשים מסוימים פיתחו ואחרים לא.
    אני מכירה סטודנטיות/ים רבות שמרגישות לא מסוגלות משלל סיבות. אצל חלקן זה בא מההורים ישירות. אצל אחרות בגלל מורים שלא האמינו בהן (במקרים שאני מכירה – לא בגלל המוצא שלהן, אלא סתם מכל מיני סיבות מעפנות אחרות). כשסטודנטית אשכנזייה מרגישה שהיא לא מסוגלת (כמוני, למשל, לפעמים, מסיבות שאינן קשורות למוצא), האם לאחרים בכיתה יש פריווילגיה שלי אין? לא ככה אני ממשיגה את זה.
    במישור האישי, ככל הנראה יש לך יכולת לראות מעבר למה שמרצה מסוים מחליט לגבייך. עוד במישור האישי, הרבה אנשים מרגישים לא מסוגלים, הרבה פעמים. יהיה בסדר. מתגברים על זה עד הנפילה הבאה.

  30. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    השארת אותי עם המון חומר למחשבה.. בהצלחה!

  31. hiladg הגיב:

    ליהי יקרה
    קודם כל, יש ימים טובים ויש ימים רעים בתחילת הגירה או בתחילת תואר. המלצה מעשית: מצאי לך מנטורית, שתאיר לך את הדברים בזווית האישית, שתאיר לך מתי הדברים באשמתך ומתי זו דרכו של עולם. לי בתחילת ימיי באוסטרליה היו ימים ממש שחורים, ותאמיני לי אני אפילו לא זוכרת למה.
    נקודה שנייה את צודקת, תקרת הזכוכית נמצאת לא פעם אצלנו בראש. זה לא שלא אמרו לך שאת לא יכולה לעשות דוקטורט (כי את מזרחית), זה שלא אמרו לך שאת כן יכולה לעשות דוקטורט (כי את מזרחית). כך נוצרת תקרת הזכוכית ותחושת חוסר המסוגלות. גם שריל סודרברג אמרה שיש לה תחושת חוסר מסוגלות, אז זה בסדר. תלמדי לזהות אותה.
    ונסי לגשת לאותו פרופסור ולשאול אותו, בשקט, מה ההמלצות שלו לגבייך לגבי דוקטורט בשבילך. צייני שזה היה לך קצת מוזר. עמתי אותו, אפילו, אם התחושה שלך שזה בגלל שאת מזרחית. בשקט, כמובן. את מסוגלת להשלים תואר שני (כמו שאמרו מעליי) ואני מאמינה בך שאת מסוגלת גם להתעמת עם מרצה במהלך שעת הקבלה שלו בשקט ובנימוס אך באסרטיביות.
    בסופו של דבר באמריקה זה דף חדש. אם אני איבדתי את יתרונות החזות האשכנזית, את הרווחת את האנונימיות. את מהגרת כמו כל אחד אחר, אף אחד לא יודע מי את ומיהם הורייך (או מאין באת), את נשפטת על סמך ההשגים שלך.
    בהצלחה

  32. מאיר עמור הגיב:

    מאמר מדהים. כתבתי על כך בעצמי. אני שמח שאני לא קול ללא הד. גם ליהי כתבה על כך. זה משמח שאני לא לבד. היה משפט אחד שהפיל אותי לקרשים במאמר הזה של ליהי. הנה המשפט. תחפשו אותו.

    "במבט אחד הפכתי להיות מעברה."

  33. a.a הגיב:

    תשמעי, האקדמיה היא עולם אכזר לנשים באופן כללי. אני כאן כבר כמה שנים ויצא לי לראות פה לא מעט גועל נפשת אתנוצנטריות, גזענות, ואת השוביניזם הכי גרוע דווקא מצד נשים. הנה מה שאני אומרת לעצמי. לפעמים. כשאני זוכרת:
    א. את כבר לא בביצה, קיבלו אותך לבריכה של הכרישים? תשחי עם הכרישים. לא חושבת שאת מסוגלת? ועדת הקבלה של פאקינג קולומביה חושבת שכן. את יודעת על כמה גברים אשכנזים הם לא חשבו ככה?
    ב. אל תסתובבי עם ישראלים, בטח שלא עם אלה שידאגו להזכיר לך את מיקומך הנחות בביצה. הפרופסור הזה? אל תתעסקי איתו בכלל. דברי עם מי שמקבל אותך ומפרגן לך ללא הבדלי דת, גזע, מגדר ולאום. הנה ההזדמנות שלך לחצות גבולות.
    ג. אתנוצנטריות יש גם פה. גם הפרופסור הזה מתמודד איתה. לא כולם יאהבו את הלוק, המבטא או ההתנהגות שלך. גם אותם אל תספרי.

  34. תודה על הפוסט. חזק. מומלץ אצלי
    אסתי

  35. מיכה הגיב:

    ליהי
    נסעת כל כך רחוק כדי להיתקע בסוף עם פרופסור אשכנזי שרואה בך את עוזרת הבית של אמא שלו? מה לך ולו? בארה"ב את לבנה. את יהודיה ושיייכת למעמד הגבוה יותר. זה מוזר, אבל מבחינת האמריקאי הממוצע אין הבדל בינך לבינו של הפרופסור הזה. שניכם יהודים ישראלים. נצלי את זה ותמשיכי הלאה. יש לך מטרה – תשיגי אותה. להגמוניה שיטות דיכוי אינסופיות, כבר הוזכרו כאן די מהן. במקום להוציא מארגז הכלים שלך את הכעס שאנחנו המזרחיים אוצרים בתוכנו משל היינו ענבר, תוציאי את היכולות שלך, האישיות שלך ואת תחושת הקיפוח האמיתית הזו תניחי בצד. בארה"ב היא לא רלוונטית. שם את לבנה. נצלי את זה להתקדם ואל תתקרבי למי שיזכיר לך את זה. כשתהיי פרופסורית את כבר תספרי את זה בשיעורים שלך כאנקדוטה מדגימה מחייך. הסטודנטים שלך יאהבו את זה.
    אני מזרחי לבן. מאלה ש"דווקא לא רואים עליך שאתה מזרחי". אני למעשה חי בתוך השניות הזו שנותנת לי את החופש הזה להצהיר על מזרחיותי רק כשהיא משרתת אותי. זה מאד נחמד. אני יכול ככה להיכנס באשכנזים שמנסים לצחוק אתי על מזרחיים ולהפוך אותם לקטנים עד מזעריים. זה תענוג צרוף. את יכולה להיות במקום הזה בארה"ב אם תבחרי בזה. את לא חייבת להישאר במקום הפגיע של מזרחית שמצביעים עליה מחד ומתעלמים ממנה מאידך.
    הפכי את המזרחיות שלך לעוד כלי בתוך ארגז הכלים שלך במקום לארגז הכלים עצמו. תשתמשי בה כרצונך ורק מתי שתרצי.
    בהצלחה שם ובכלל.
    מיכה

  36. ליטל הגיב:

    כן. בהסללה או באינטגרציה- בכל מקרה המסר הוא שאתה לא מסוגל. ויש לי תיאוריה שאומרת שכמה שזה בגיל יותר מוקדם, יש לך פחות מנגנונים להתגונן, וזה נתקע יותר עמוק.

  37. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    פוסט משמעותי.

    מסביר מה זה העצמה. אנשים יכולים לאבד תחושת מסוגלות מהרבה סיבות.

    יש התניות נגד שאפתנות שאת סופגת בתור אישה, וכשבנוסף לזה את (נראית) מזרחית זה כנראה מקצין.

    בכל אופן, נתת כרגע פוש של מוטיבציה לאשכנזי שסבל דיכוי דרך מנגנונים אחרים, וראוי שתזכרי שאם את באוניברסיטה מובילה בארה"ב יש לך פריבילגיות שלהרבה אשכנזים אין.

  38. אסף הגיב:

    אל ייאוש, ליהי.
    אנשים שמכירים אותך יודעים מה את שווה, ואלה שלא – עוד יגלו ויצטערו שלא גילו את זה קודם.

    בהצלחה בלימודים ובכלל🙂

  39. פינגבאק: וואלה, הגזמתם: ״פרענקים״ היא עדיין מילה לגיטימית בעיתונות - העוקץ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s