השרמוטה – קווים לדמותה

בניגוד לשנה שעברה, השנה הצליח מצעד השרמוטות לעורר הדים. הוא גם התניע ויכוחים חשובים על סמנטיקה ויחסי כוחות בתוך מאבקים פמיניסטיים, ואפילו זכה לאייטם של שבת בצהריים בגל"צ. חייל חביב (או חיילת?) תיאר את דבר היות המצעד בת"א ביום שישי. איזה יופי חשבתי לעצמי, יש עורכ/ת חדשות פמיניסט/ית בגל"צ. כל זה, עד שבקולו הרדיופוני אמר משהו בסגנון- "זה המסר שמבקשות להעביר משתתפות המצעד"… אלא שבמקום לשמוע את המסר, בחרו עורכי החדשות להשמיע דווקא את אחת ממשתתפות המצעד, ברגע של התפרקות מוחלטת, שצרחה ברמות לחץ ופאניקה של מי שנתונה ברגעים אלו למעשה אונס ש: "אסור- להטריד- מינית – נשים"!!!! אני לא יודעת מי היא האישה שהושמעה באותו האייטם, אבל היה אפשר לשמוע שהטריגר שלה הופעל מסיבות כלשהן, ולא קשה לדמיין אילו. ובכן, עורכי גל"צ בחרו להציג שרמוטות שעומדות על הזכות שינהגו בהן בכבוד כאסופה של נשים היסטריות ולא רציונאליות…. האמת? כשלוחצים לנו על כפתורים מסוימים אנחנו נהיות היסטריות בדיוק כמו שאתם אוהבים אותנו.

כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, הגעתי לבדי לאיזה גסטהאוס חביב בעיירה הודית קטנה בשם פורי. הגסטהאוס היה מאובטח (בחיי היה שומר בכניסה) ושעריו ננעלו מידי יום בשעה 22:00. אני זוכרת שהרגשתי בו מאוד בטוח. באחד הלילות נכנסתי למיטה מתחת לכילה, והדלקתי נר לקריאה (כי לא היה חשמל בלילה) ואז לתומי, נרדמתי. באמצע הלילה הרגשתי שיש מישהו בחדר. בתוך העלטה שלחתי את ידיי קדימה והבנתי שמישהו מטפס על המיטה שלי. באינסטינקט הראשוני התחלתי לצרוח בכל הכוח ובכל שפה אפשרית לעזרה ולהושיט ידיים ורגליים לכל עבר בחושך. הדמות הזרה ברחה החוצה, ואני ישבתי קפואה בחדר עד שהאור עלה. לאחר הלם של כמה שעות, בהן שאלתי את עצמי האם זה הגיע לי בגלל שנרדמתי במיטה בלי לנעול את הדלת, החלטתי שלא, ושאני הולכת להתעמת עם הצוות בגסטהאוס שאפשר לדבר הזה לקרות. בהתחלה כולם הכחישו ועשו עצמם אילמים. לאחר שאיימתי שאדווח עליהם למשטרה, ואציין בלונלי פלנט שהגסטהאוס שלהם מחורבן, פלטה אחת הנשים המבוגרות שעבדו במקום בגינון שמה אני מצפה אני הרי אישה "שמסתובבת לבד בהודו, ומשוחחת עם גברים בחופשיות". ובכן. מיותר לציין שבעיניה, ובעיני יתר האנשים שידעו על המקרה – אני הייתי מה שמכונה- שרמוטה.

אישה אחרת שנהנתה מהתואר המפוקפק הזה הייתה דווקא לא היסטרית בכלל, ושמה אודליה כרמון, הלא היא א' ממשרד התחבורה שסיפרה על חקירתה במשפט קצב בו שימשה כעדה מרכזית בתכנית "עובדה" עם אילנה דיין. כרמון סיפרה שכשישבה על שולחן העדים, הטיח בה הסנגור פלדמן האשמות על מתירנותה המינית וכינויים שלא תחזור עליהם, וזאת בניסיון לקעקע את אמינותה כאישה וכאדם. כך, למרות שעל פי אמות המידה המקובלות, מדובר באישה "הגונה", נשואה, מלומדת, ועובדת במקום מכובד – העובדה שהיא בעלת חיי מין פעילים באופן כזה או אחר, העלתה אותה מיידית על מוקד השרמוטות לחקירה נגדית צולבת.

אז איך זה קורה שבחורה שנרדמת בהודו לאורו של נר בחדר לא נעול, מישהי שהולכת ברחוב עם חצאית קצרה מדי לדעת מישהו, ואישה מבריקה שעבדה בלשכתו של שר הופכות לשרמוטות? מאיה קוי אמרה ובצדק שהשרמוטה היא מונח חלול, כולנו יכולות להיות בתוכו בסיטואציות הנכונות. השרמוטה היא לא רק מי שמתלבשת באופן חשוף, או משתכרת בברים, השרמוטה היא גם מי שעומדת על שלה, מי שבוחרת לטייל לבד בהודו, ומי שבוחרת לצאת נגד התוקף שלה במשפט אונס. היותה של אישה 'שרמוטה', הוא מה שיצדיק את הטלת האחריות והאשמה בחזרה אליה, והוא מה שיצדיק את התקיפה שלה, בעיני האישה בהוסטל בהודו, בעיני אביגדור פלדמן, ובעיני מי שיפגע או יטריד את הבחורה בחצאית הקצרה. הקטגוריה של השרמוטה תמיד תחכה בפינה למי שמתנגדת ותהפוך את הפגיעה בה לפחות חמורה.

העובדה שכולנו יכולות להיות שרמוטות בפוטנציה, יכולה לעשות אחת משתיים. ונראה לי, שרובנו נוקטות באפשרות המקובלת של ניסיון מתמיד שלא להיתפס כשרמוטה. כולנו תפסנו את עצמנו בוחנות את המחשוף וחושבות פעם נוספת לפני שיוצאת מהבית, או מתלבטות עוד רגע לפני הלק האדום והולכות על הורוד הבהיר. וזה דפוק, כי אם אני לא רוצה להיות שרמוטה, אני חייבת להמשיך לציית  לכללי המשחק שמשעתקים את המצב שבו המרחב הציבורי הוא מרחב לא בטוח לנשים, הסיבה לשמה נתכנסנו כאן מלכתחילה. התוצאה של המצב הזה היא שנשים רבות ובייחוד נשים "אחראיות" מנהלות את חייהן בכלא של חישובים ונוסחאות להערכות סיכון המתבססות על פרמטרים כגון מידת חשיפת עור, שעת הצעידה, כמות אלכוהול, זמינות פנסי רחוב, ותנועה ערה כללית בכל פעם שהן יוצאות ממפתן דלתן. לאחר הזנת כל הנתונים בנוסחא, נפלטת תוצאה בינארית בסגנון "אחראית" או "לא אחראית", שרמוטה או לא.

דרך אחרת שבה ניתן ללכת, היא דווקא זו שבה נקטה אודליה כרמון באומץ רב במשפט קצב. אסטרטגיית הפעולה שלה כפי שהיא מתארת הייתה להסכים עם דבריו במאת האחוזים. לומר לו שהוא צודק, שהיא כל הדברים האלו שהוא מכנה אותה ואין לה שום בעיה עם זה. נגיד שאני זונה, זה נכון. אני שרמוטה ונותנת ואני כל כינוי שרק תרצה להדביק לי, אבל איך לעזאזל זה קשור למה שמשה קצב עשה? איך, היא הקשתה, זה מסיר ממנו אחריות? בכך עשתה "אשת הסוד" שני דברים בעלי מסר רדיקאלי בעיני, ראשית, היא נטלה את העוקץ מהקלון החברתי שמודבק על נשים בסיטואציה דומה, באמירה לפיה היא לא מתביישת בכל התנהגות מינית שבה נקטה. ושנית, היא לא נתנה להאשמות אלו לטשטש את גבול האחריות בינה לבין התוקף, וכל זה יש לציין-  בסיטואציה מלחיצה ביותר של העדה במשפט אונס של נשיא לשעבר. מבלי לומר זאת במילים הללו, כרמון למעשה שידרה את המסר שהיא לא מתנגדת לתיוגה כשרמוטה, ושהכתם והבושה אינם עליה. עצם הסירוב שלה להיכנע למשחקי הטהרנות המינית שנדרשו ממנה, בעצם יצרה סולידאריות עם כל מי שמתנהלות בחופשיות בחיי המין שלהן ובכלל. האסטרטגיה שלה הייתה למעשה להפוך את השרמוטה ללא רלוונטית, ולדעתי, בכך עשתה כרמון לפלדמן מצעד שרמוטות משל עצמה.

לצעידה הזו יחד של נשים כשרמוטות יש הרבה משמעויות. הצהרת הלא מובן מאליו באשר לחירות מינית של נשים בכל התרבויות והחברות, זכות האישה על גופה ללא קשר ללבושה או בחירותיה האופנתיות, וההתנגדות המשותפת לתרבות האונס התולה באישה אשם על תקיפתה המינית. אבל לב ליבו של המצעד הוא למעשה, ההתפרקות הקולקטיבית מהמטען השלילי שבכינוי "שרמוטה", תוך בחירה באפשרות הסולידאריות עם שרמוטות על פני אפשרות ההתבדלות מהן. כרמון במשפט שלה, וכל הנשים שצעדו ביום שישי במצעד התל אביבי, בחרו להושיט יד לכל אחת מאיתנו שתויגה והוצאה מגבול הגזרה של הנשים הלגיטימיות, להושיט יד לנשים המוקעות במקום לפטריארכיה המפלגת.

ולאחר שדיברנו על כוחה של סולידאריות בין נשים, חשוב להזכיר שמחר מתקיים מצעד השרמוטות בחיפה. כרגיל, המצעדים בחיפה הרבה פחות מסוקרים ומעוטי משתתפים. אבל סולידאריות היא לא רק עם נאנסות או עם עובדי קבלן, אלא גם בין מרכז ופריפריה. את אותה הסולידאריות עם כל הנשים באשר הן שבשמה צעדו הנשים ביום שישי בתל אביב, הייתי מקווה ורוצה לראות גם מחר, במצעד החיפאי.

(מעין סודאי)

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

הפרסומת של בר רפאלי בסופרבול: אפטרשוק

נכון שאנחנו שונאות אותה, הרי היא מחצינה את כל המסרים הדפוקים שאנחנו רגילות להתעצבן מהם: אישה היא גוף, ציצים, פרצוף יפה, מחולל מיניות. הבחור הוא השכל, האינטלקט, התוכן. חנונים הם פאטת ואיכסה, הבה נמזג את כל העולמות באמצעות אקט מיני כפוי חשבו לעצמם כמה קופירייטרים, אתם הרי תהיו כל כך המומים מזה שבר רפאלי מנשקת את גרסת בר המצווה של ניומן מסיינפלד, ככה שהפרסומת הזו לא תצא לכם מהראש.

היא באמת לא יצאה לי מהראש. בתחושה הראשונית שלי הרגשתי זעם ועצבים ואוף בר, למה את ממשיכה לתדלק את תעשיית המין הזו למה. אחר כך ניסיתי לבודד את התחושות שלי כשראיתי את הפרסומת, כי משהו בהן היה שונה מאשר מה שאני רגילה להרגיש כשבר מופיעה על השער של ספורט אילוסטרייטד או בלייזר. בגלל שטרם הגעתי לדרגת אבירות במסדר הפמיניזם, התגובות הראשוניות שלי לפרסומת היו מאוד לא מעובדות. בוודאות היה שם גועל, ומחשבה על כמה טייקים זה לקח עד שזה יצא טוב, ואיזה כוחות נפש היא אזרה בשביל להיראות "בעניין", וגם המחשבה הזו של כמה כסף היו צריכים לשלם לה כדי שהיא תסכים, וגם הרגשתי את ההתבאסות הרגילה על זה שככה זה עובד, שבר ממשיכה למכור את המיניות שלה תמורת כסף וכולנו נמשיך לשלם.

אז כן, מהבחינות האלה הפרסומת הזו לא שונה מיתר הפרסומות המבזות שהורגלנו בהן, היא מחפיצה ומשפילה לא רק נשים, אלא גם את כל הניומנים באשר הם. אבל קצת בדומה לשוביניזם בסדרה מד-מן, משהו בסקסיזם שבפרסומת הזו נלקח לאיזה קיצון כך שבאיזשהו מקום זה הרגיש לי פתאום ביקורתי. אני אנסה להסביר – אז היו עדינות איתי.

הדבר הראשון שחיבבתי בפרסומת הזו הוא שהיא לא מוכרת לנו "סקס יפה". היא מציגה על המסך אקט מיני בין אישה שהיא התגלמות אידיאל היופי הנשי המסחרי, לבין מי שהוא ההפך מכך. לא רק שהוא ההפך, אלא גם שהנשיקה (בשתי הגרסאות) היא רטובה במיוחד ומוצגת ברזולוציה רב חושית שלא מותירה מקום לספק. אין לכם איך להתחמק מזה, אתם תקבלו את הנשיקה הזו בקלוז אפ ואתם תאלצו לחשוב שזה סקסי, כי סקס מוכר, והרי למה התכנסנו פה היום אם לא כדי לדחוף לכם את המוצר שלנו.

זה קצת הזכיר לי את הפעם שהייתי ברובע האורות האדומים באמסטרדם, והמדריכה הראתה לנו וידאומט של פורנו, והסבירה שכחלק מהגישה הפתוחה למין ומיניות בחברה ההולנדית, יש פורנו מאוד מגוון שמעורבים בו אנשים בגילאים ומצבים גופניים שונים מכפי שאנו רגילים לראות. אני יודעת גם שיש הטוענות שישנו פורנו פמיניסטי, אבל טרם השתכנעתי. שנאתי את זה, כי אני שונאת פורנו. אבל אהבתי את זה, כי ניער את הסטריאוטיפים הפורנוגרפיים המוכרים וניסה לטעון אותם מחדש בדימויים מגוונים המייצגים קשת אנושית רחבה יותר. עכשיו, ברור שהדרך מפורנו של גמלאים לפרסומת של בר רפאלי היא ארוכה, ואני לא טוענת שיש כאן פרסומת שטוענת מחדש את המונח "סקסי", אבל אני כן חושבת שהחריגות של המראה הזה קצת מערערת, בכך שאין כאן "סקס יפה" במובן הפוטוגני שלו.

הדבר הנוסף שחיבבתי בפרסומת הזו הוא את ההזנייה הקרה של בר. הויזואל הזה של דוגמנית חסרת תוכן עם חנון מחשבים ידוע כחומר בעירה טוב למדורת הרייטינג. בישראל ובעולם כבר עשו מזה ריאליטי, אבל כשה"יפה והחנון" עושים את זה, זה הרבה יותר מעצבן אותי משום מה. בואו נגיד את זה ככה, אם בר היתה מתנשקת עם איזה סטאד הרבעה, זה היה נראה לנו כנראה פחות מגעיל, כי זה הרבה יותר קרוב למציאות, יכולנו לדמיין שהיא נהנית לנשק אותו, שהיא בעצם רוצה לנשק אותו. ככל שאנחנו מאמינים לה, היא פחות זונה ויותר מתווכת של מצבים אפשריים באופן בידורי, שחקנית. ככה, גם ביפה והחנון נמכרת לנו איזו אשליה שאולי הנה עשוי להתרקם כאן סיפור אהבה, שהמחיצות החיצוניות יתמוססו ואולי גם החנון יזכה בדוגמנית אחרי שהיא תכיר אותו ותתאהב בו. ביפה והחנון הנראטיב בנוי כך שעל אף שהסקס הוא המנוע של העלילה, הוא עדיין לא הנושא שלה. אבל הפרסומת הזו היא כמו פורנו ללא עלילה. היא מציגה את המיניות באופן ישיר, לא אגבי, לא מרומז ולא מפולטר. לא יהיה כאן שום סיפור אהבה. אנחנו לא מוכרים משהו שהיה עשוי להתרחש במציאות, אנחנו בסך הכל מנסים למכור לכם מוצר בדרך הכי טובה שאנחנו מכירים. זוהי מיניות שנקנתה בכסף, הרבה כסף, והרכישה שלה מוטחת בפנים שלנו באופן הכי ממשי שאפשר.

זה כשלעצמו לא גרם לי לחבב את הפרסומת כמו הייצוג של בר רפאלי בתוך הסיטואציה המוכרת הזו של קניית מין. שקר נוסף שהפרסומת הזאת לא מאפשרת לנו לברוח אליו הוא השקר של הזונה המאושרת. משהו בחוסר הפוטוגניות של הפורנו הזה, מונעת מאיתנו הצופים לשקר לעצמנו שהיא בעצם נהנית מזה. כשבקמפיין של פוקס בר נדרשת להתגפף עם נועם טור, קל לנו לקנות את הפנטזיה על הזונה המאושרת  שעושה דברים שהיא אוהבת ומקבלת עליהם כסף. נוח לנו ליפול אל התסריט המדומיין של בר קופצת בהתרגשות על החוף בברזיל ערומה למדי ולשכוח את צי הצלמים, המעצבים, המאפרים והתאורנים שמסתכלים עליה עכשיו ערומה לגמרי. כשהנשיקה הזו כל כך לא פוטוגנית, אי הנוחות הזו שמתעוררת בנו, היא בעצם האמת שאי אפשר לברוח ממנה –שבר מתנשקת כאן בשביל כסף עם בחור שאי אפשר לשקר לעצמנו שהיא נמשכת אליו. בשביל שבכל זאת נרגיש טוב עם עצמנו, היא דואגת להחזיר את האיזון הקוסמי על כנו באמצעות התוודות שזו תמיד הייתה פנטזיה שלה, ושהוא בכלל מנשק מעולה. אבל האמת היא שהיא עושה את זה בשביל הכסף, וזה מה שה-'בשביל הכסף' הזה דורש ממנה, ומנשים אחרות במקרים אחרים.

ואולי, גם במסר הזה בפני עצמו יש עוצמה מסוימת. כאן בר לפחות לא נדרשת להביט על הצופה במבט מגורה כאילו הוא הוא מושא חשקה, לא ראיתי אותה כאובייקט פאסיבי שנורא נהנה לקפוץ בבגד ים, או להתפלש בחולות בעירום, לא. היא מציגה את  בר רפאלי כבר רפאלי. דוגמנית ששווה מיליונים, שידעה ויודעת לעשות מהמיניות שלה מיליונים, כי כולנו נרצה עוד מהסם הזה. היא משכירה את השפתיים שלה, את קולות ההנאה, את החיוך והבלונד המסנוור לחברת גו דדי, שכנראה הסכימה לשלם לה מלא כסף, כי בזה בר עובדת. הפרסומת הזו מצליחה להציג את בר רפאלי על שני רבדיה (ואני בטוחה שישנם עוד רבים), זה החיצוני שאנחנו רגילים לקנות, לשלם עבורו, המשורבב שפתיים והפתייני, ואת הרובד האחורי של האישה שסוחרת בגופה ומיניותה ומתעשרת מהחולשות שלנו. מתישהו הרגשתי שאני רואה את בר אשת העסקים מגישה לנו את בר הפנטזיה על מגש של כסף, אבל צוחקת על כולנו כל הדרך אל הבנק. אז כן חיבבתי את זה שאת ההזנייה של בר לא ניסו לטשטש עם פנטזיות רומנטיות מתחסדות, וגם שבניגוד למקרים אחרים, נראה שלבר היה חלק פעיל ואקטיבי בהזנייה של עצמה, פעולה שאינה פסולה כשלעצמה בעולם אידיאלי.

והדבר האחרון שחיבבתי בפרסומת הזו הוא שהיא חושפת אותנו בצביעותנו, גם פמיניסטיות כמוני (וזה מכוון לכל מי שחשו בתחושת הגועל המיוחדת למראה הפרסומת הזו). למה זה יותר מגעיל כשהיא מתנשקת עם חנון ופחות מגעיל כשהיא מתנשקת עם דוגמן? ולמה להתנשק עם ג'סי היימן זה יותר זנותי מאשר להצטלם לשער עם סוודר שעשוי מרשת ומסתיר בקושי פטמה? נראה לי שכולנו נסכים שזה לא יותר או פחות סקסיסטי, רק שכאן, ההזנייה נעשית באופן חסר בושה לחלוטין.

חברותי לבלוג הפנו אותי לביקורת של פמיניסט פריקוונסי המעולה על האירוניות שמאפשרת לנו להמשיך ולהשתמש בסקסיזם קיצוני בפרסומות באופן בטוח רק כי זה נעשה באופן מודע לעצמו. ובכן, הן (והיא) כמובן צודקות. בחסות האירוניה אפשר להציג שוב את האישה שמתקרבת לכסף ולכוח כי היא יפה ואת הגבר שמתקרב ליופי כי הוא עשיר. על אף שהפרסומת הזו מתיימרת לשבור את התבנית המקובלת, היא למעשה מאשררת ומשעתקת אותה בפועל. מהבחינה הזו הפרסומת הזו לא הייתה מקבלת שום תו תקן פמיניסטי. היא אכן מוכרת לנו סקסיזם קיצוני במעטה אירוני, ועל כן היא פויה. יחד עם זאת, בעולם שבו נהיינו כבר קהי חושים כלפי כל הפרסומות נוטפות הסקסיזם והפורנוגרפיה המלוטשים, קצת זעזוע מזנות חסרת בושה הוא הזדמנות טובה להיגעל, בתקווה- מעצמנו. בניגוד ליתר הפרסומות שמחדירות סקסיזם קיצוני בקטע מודע לעצמו, כאן קיבלתי תחושה שלשם שינוי- הבדיחה היא לא על רק על חשבון הנשים, ולא רק על חשבון החנון, אלא סוף סוף גם קצת על חשבוננו.

(מעין סודאי)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 14 תגובות

Cleanin' Out My Closet | פוסט אורחת מאת הגר שיזף

*אזהרת טריגר: כולל תיאורי אונס*

—–

"זה היה כל כך מוזר, חשבתי שאני משתגעת

ואז זה קרה שוב ושוב, עוד מיליון פעמים

ונשבעתי לעצמי שאספר, אבל ידעתי שהם יחשבו שאני משקרת

אז התרגלתי לזה, נכנעתי לזה

ובתוכי השנאה הצטברה כמו הר געש.

וזה עוד כלום, אחר כך הוא סיפר לחבר

ואז, אלוהים, הייתי כמו מנה לשניים

וכל זה זה קרה בבית וכולם ידעו

אבל אף אחד לא עשה כלום, הם האשימו את רוח הנעורים

אני מצטערת, אמא, אבל האמת היא שהאשמתי אותך, אבל אפילו את כבר לא ידעת מה לעשות"

חרדות. כל החיים שלנו, כנשים, אנחנו חיות בחרדות. אל תלכי ברחוב, אל תסמכי על הדוד של החבר הכי טוב שלך.

תפחדי מהדבר הזה, הדבר הזה שמעולם לא חווית במלוא ממשותו אבל חווית כל יום את הרמזים שלו, את ההתחלה והפוטנציאל שלו.

בחברה שלנו, כל הנשים חוות את "רעיון האונס" כקולקטיב. כלומר, אני חיה יום-יום דבר שמעולם לא חוויתי ומתוך כך, הדבר הזה הופך להיות הפחד הכי עמוק שלי. עבורי, היה תמיד מדובר במעין פחד קמאי מפני דבר שאם יקרה, אם רק יקרה, אני אמות.

אני רוצה לדבר על התחושה הזאת, שהחברה נטעה בי, התחושה שאם זה רק יקרה, אני אמות. אני רוצה גם לדבר על הרגע בו הבנתי כיצד להתמודד עם הפחד שלי, איך זה קרה ובזכות מי.

אני זוכרת את חווית "רעיון האונס" מגיל צעיר מאוד: מצד אחד, אמא ואבא שמודאגים מהאופן בו אני מתלבשת, מהאנשים איתם אני מסתובבת, ומשעות הלילה המאוחרות באופן שנקשר ישירות לאפשרות שאפגע מתקיפה מינית. מאידך, לא הכרתי (או לייתר דיוק: לא ידעתי שהכרתי) אף אחת שנאנסה. נפגעות אונס שחיות ביננו? הצחקתם אותי. החברה מסתירה אותן מאיתנו, אנחנו לא רואות אותן, ואם אנחנו רואות הן רחוקות, מפוקסלות ואומללות. הן לא אני ואת.

הדו-קוטביות הזאת גרמה לי לנסות ולהתחמש נגד התופעה, מבלי לדעת כיצד. בתור ילדה שגדלה בעידן בו כבר היה אינטרנט למכביר, שוטטתי בין כתבות דוגמת "האם ניתן למנוע אונס?" [מאקו, 4.2.09] בנסיון להבין מה לעזאזל אוכל לעשות כדי שעלי תפסח המגפה. הרשימה הייתה כזאת:

1) הדבר הראשון שאנס מחפש בקורבן הפוטנציאלי הוא תסרוקת. סבירות גבוהה יותר שהוא יבחר במישהי עם קוקו, צמה או תסרוקת אחרת שניתן לתפוס בקלות. הוא יעדיף קורבן עם שיער ארוך, נשים עם שיער קצר ייבחרו לעיתים נדירות.

2) הדבר השני שאנס בודק הוא הבגדים. הוא יעדיף אישה שניתן להסיר את בגדיה בקלות ובמהירות. אנסים רבים מסתובבים עם מספריים בכדי לחתוך את הבגדים.

3) שעות היום שבהן יש סיכוי גבוה יותר שאנס יתקוף הן בבוקר, בין 5 ל 8:30.

4) המקומות הנפוצים ביותר לחטיפת הקורבן הם חניונים ציבוריים ושירותים ציבוריים.

"רעיון האונס" התפשט וגרם לי לנהל את החיים שלי בצורה שונה: לא עוד קוקו, לא עוד שמלות. למה? כי אסור שזה יקרה, זה הדבר האחד שלא יכול לקרות לי, לא לי, לי זה לא יקרה, לא ה"דבר" הזה, זה הדבר היחיד שאני -ילדה ויותר מאוחר בחורה חזקה שמאמינה שהיא יכולה להתמודד עם הכל – לא אוכל להתמודד איתו.

הטקסטים האלו, שלא רק העבירו את האחריות למנוע את האונס אלי, אלא גם דוברו מקולם של  'מומחים' לאונס, יצרו למעשה הדרה כפולה של נשים מהמרחב הציבורי: ,תחילה, את ההדרה שלי, כיוון שלמדתי עד כמה הרחוב מסוכן עבורי, ושנית, בהדרה שלהם את הנשים הנאנסות מניהול ועיצוב השיח על אונס. וההיעלמות המוחלטת הזו של הנשים הנאנסות אל מעבר להרי החושך רק העצימה את הבהלה שלי ומיתגה את האונס כדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאישה – כי אחריו את תמותי, את לא תמשיכי, את תמחקי לחלוטין מהמרחב הציבורי. את תעלמי.

אחד הרגעים שבהם משהו בי החל להשתנות היה בהאזנה לשיר Cleaning out my closet של Angel Haze .

"זה קרה לעתים כל כך תכופות והוא התחיל לתת לי הוראות מדויקות

כל פעם פחדתי יותר, הלב שלי דהר

לילה אחד הוא בא הביתה ונדחף בין הרגליים שלי

ואמר לי: “היי, את אוהבת קרטיבים, שימי את הפה שלך על הזין שלי ותבלעי את הרוק"

הייתי מבולבלת ומפוחדת אז עשיתי מה שהוא אמר

לא תיארתי איזו השפעה תהיה לזה על הראש שלי

תדמיינו ילדה בת שבע שרואה שפיך בתחתונים שלה

אני יודעת שזה נורא, אבל לפעמים אפילו דיממתי מהתחת

מגעיל, נכון? עכשיו תנו לתחושה הזאת לחלחל לקרביים שלכם"

 

אנג'ל הייז, (שם הבמה של רייקה נילסון)- היא ראפרית מדטרויט עם קצב מטורף וליריקה מעוררת מחשבה.  בפעם הראשונה ששמעתי את הדיסק שלה, זיהיתי פתאום את מנגינת השיר Cleanin' Out My Closet של אמינם. בשיר, מתארת אנג'ל הייז את החוויה שלה כניצולת אונס.

ההתעמתות של השיר עם ההתחמקות של התרבות המערבית מ"הדברים המגעילים" מרסקת את ההפרדה של ה'אישי' וה'ציבורי'. אי אפשר עוד לטאטא החוצה והרחק את העניים, הזקנים, את הלכלוך, את ההפרשות וכך גם את הכאב של האונס. היצוג של האונס בשיר של אנג'ל הייז שונה כל כך כי היא מספרת אותו במילותיה שלה וצועקת על כולם, על כל מי שלא חווה את זה – מגעיל אתכם, נכון? אל תתחמקו מזה – תדמיינו את זה, זה באמת קרה, זו לא הפנטזיה הקינקית והמלוכלכת שלכם ואין בזה שום דבר אסתטי. אנג'ל הייז נדחפת אל תוך המרחב, עם מנגינה שמבוססת על להיט היפהופ של גבר שלא חסך באמירות מיזוגניות בעברו, היא מעמידה במרכז הבמה את מה שהיא עברה ואת מה שעוד רבות עוברות אבל לעולם לא יזכה למקום ותשומת לב, -כביכול על מנת להגן על הציבור, אך בפרקטיקה בעיקר כאמצעי טשטוש שממשיך להזין פנטזיות חברתיות-מיניות של הפעלת כוח על נשים.

"הבעיה הכי גדולה שלי הייתה הפחד, ומה שהפחד יכול לעשות

הוא גרם לי לברוח ולהתחבא ולפחד מהאמת

אני כבר לא מופרעת, אבל אני כבר לא אותו הדבר

זאת אומרת, אני שפויה ולא שפויה אבל לא כמו שזה היה

הייתי צריכה להתמודד עם החרא הזה, הייתי צריכה לראות את האמת שלי

ולהבין שכדי לצמוח צריך להתבונן בשורשים

הייתי חייבת לכרות את מה שמת ולהתגאות בעצמי

ועכשיו אני עומדת – הוכחה חיה ונושמת, תראו אותי עכשיו!

שרדתי הכול, ועשיתי ממך צחוק!"

את הרג השדים הכי כמוסים שלי אני חבה לבית האחרון בשיר. Cleaning Out My Closet של אנג'ל הייז העביר אותי תהליך במהלך ההאזנה.  תהליך של הכרה במה שקורה, בכך שקורבנות אונס מושתקות לצדי, שמלוא הזוועה מושתקת ומולבשת עליה אדרת סטרילית. בסופו הגעתי להבנה שנשים הן הדבר הכי חזק בעולם.

נשים הן מעמד שמבוזה ונאנס על בסיס יום-יומי. כמעמד מדוכא, יש לנו תרבות משלנו וסממנים משלנו, כמו גם תורה ודרכי התמודדות שפיתחנו לעצמנו כתוצאה מההתמודדות היום-יומית עם החוויות היחודיות לנו. לאחרונה, התחלתי לקחת חלק בקבוצת קריאה פמיניסטית שחצתה את גבולות הדיון היבש והתאורטי אל עבר מחוזות אישיים יותר. מתוך שיח על הטרדות רחוב, על אפליה בעבודה ועל עוד נושאים רבים למדנו ביחד שלמעשה, לא מדובר פה רק בחוויות אישיות אלא בידע השרדותי כמו גם בידע בונה.

נשים שנאנסו מוגלות מהספרה הציבורית של החברה שלנו ומורחקות ממנה. כך, לא רק שהאנסים והפושעים לא מובאים לדין, אלא שמקהילת הנשים נחסך ידע חשוב. אימת האונס המוטלת על נשים שלא עברו את תופת האונס מושפעת, לדעתי באופן נרחב מהעובדה שאין לנו מפגש עם נשים שנאנסו. דרכי ההתמודדות עם הזוועה, לצד העובדה שניתן לעבור אותה, לא מסופרות לכלל קהילת הנשים.

לצד עבודה חינוכית-חברתית ונקיטת אמצעים למיגור האלימות כלפי נשים, עלינו להכיר בסוגי הידע שאנו, כמעמד מדוכא, רוכשות. מה שאני מציעה איננו חלוקה של ידע שתאפשר "השלמה" עם הזוועות, אלא חלוקה של ידע שיאפשר לנו לנצח ביחד את הפחד שהחברה כופה עלינו, להשתחרר מהתפיסה שהאשמה היא בנו והתנהגות שלנו ולמצוא יחד, קורבנות של אונס וקורבנות של תרבות האונס, דרכי מלחמה כמו גם התמודדות, במקביל לדה-מיסטיפיקציה של האונס והשבת הכוח והבחירה לידים שלנו.

בזכות השיר הזה ובזכות שיחות בקבוצות שיח נשיות אני מסוגלת להישיר מבט אל הפחד הזה ולהוריד את מפלס החרדה שלי-עצמי, כי נשים נפגעות כל יום פגיעות אנושות וחמורות ונשים חיות בפחד ממשי – אבל על אף אמצעי הדיכוי האלה, אנחנו עדיין פה.

ההכרה בכך שחלק גדול מאוד מהנשים שאני מכירה חוות דברים באופן דומה נותנת לי כלים רבים יותר להתמודד עם החרדה. מזכירה לי שגם אם זה קשה,  נשים עוברות הכול. מעבר לכך שהצעקה צריכה להשמע כי לקורבנות מגיע צדק והכרה, ההשתקה של הנושא והעובדה שאנחנו, כנשים, לא חולקות בינינו את חוויות הפגיעה או חוויות הפחד והאימה יוצרת מערכת שבה כל אחת מאיתנו ניצבת לבד אל מול האימה, בין אם חווינו אותה או לא. יכולת ההתמודדות שלנו עם מצבים כאלה, העובדה שאנחנו יכולות להתגבר, או לפחות לדבר על זה, , שיש לא מעט מאיתנו שחוו את זה ושרדו כדי לספר, שרדו כדי לחיות וכדי להמשיך להיאבק-  היא ידע, תובנה יקרה מפז שלא זוכה להכרה. אבל אותי היא הצילה.

——–

אני רוצה להודות לקבוצת הקריאה הפמיניסטית שאני חברה בה על המחשבה המשותפת על חלק מהרעיונות שעלו בפוסט הזה.

(הגר שיזף)

פורסם בקטגוריה כללי | 20 תגובות

דברים שההמנון לא יכול לסבול

שלוש ההחלטות שקיבלה לאחרונה ועדת הבחירות לכנסת ה-19 בענין פסילת תשדירי תעמולה של מפלגת בל"ד, מפלגת כלכלה ומפלגת ש"ס והמסר שיוצא משלושת החלטות האלה ביחד, יכולים לשקף לנו את המציאות שבה אנו חיים וחיות.

להזכיר, התשדיר של בל"ד נפסל מראש משום שועדת הבחירות החליטה כי הוא "משמיע באופן מעוות ומגחיך את התקוה המנון מדינת ישראל" (להחלטה ב-PDF). לא רק זאת, אלא שמפלגת בל"ד פנתה בשנית לועדת הבחירות וביקשה לשקול בשנית את הפסילה, אולם  ועדת הבחירות עמדה על החלטתה, וקבעה שמדובר בביזוי ההמנון (להחלטה ב-PDF). אגב, מילות ההמנון לא שונו כלל, הן פשוט הושרו בערבית והמנגינה עצמה שונתה למנגינה ערבית. אם ניתן לכל מרכיב ערך, חשבון פשוט יראה שמה שמבזה כאן את ההמנון הם המרכיבים הערביים בלבד, אבל זה כבר לדיון אחר (כמו גם הדיון בענין אפקטיביות של פסילת תשדירים בעידן היוטיוב).
הנקודה החשובה שלי היא שהתשדיר הזה נפסל מראש.

לעומת התשדיר של בל"ד, התשדיר של ש"ס "כוכבית גיור" (לא ניתן להם להנות מהפניה, רק נזכיר כי מדובר בתשדיר שבו נראית כלה עם מבט רוסי כבד, לצד חתן מזרחי שמתפלא על כך שהיא לא סיפרה לו שהיא לא יהודייה)  והתשדיר של מפלגת כלכלה "הבחורה המתפשטת" (כנ"ל, רק נזכיר שמדובר באישה שמתפשטת בתשדיר) – שני אלה לא נפסלו מראש. הם נפסלו רק לאחר פניות המוניות של מפלגות כלשהן, כלל הציבור וגופים בחברה האזרחית.

השופט רובינשטיין, שעומד בראש ועדת הבחירות, מציין בהחלטתו בענין תשדיר מפלגת כלכלה כי מראש היה בתשדיר טעם רע וולגריות, והוא התלבט בענין הפגיעה לרגשות הציבור שיכול לגרום התשדיר הזה, אבל חשב שהציבור יוכל להתמודד עם זה משום שהוא נחשף לחומרים דומים כאלה יום יום. בענין אחד הוא צודק – ביזוי של נשים קורה יום יום, רק צריך להסתכל בפרסומות, בטלוויזיה ובשלטי חוצות כדי לראות שהשימוש בנשים כמוצר הוא אינו נחלתה של מפלגת כלכלה בלבד.

האם זוהי סיבה להכשיר את התשדיר של מפלגת כלכלה? האם העובדה שאנחנו מוצפות במסרים סקסיסטיים אומרת שהם פחות פוגעניים? פחות הרסניים? יותר ראויים? לא. אלא שהנימוק הזה מסמל בדיוק את הכוח המנרמל שיש למיצגים סקסיסטיים בחברה. כבר שנים שפמיניסטיות טוענות שמיצגים כאלה הם מזיקים ומנכיחים את הנשים כמוצר ותו לו. והנה, ועדת הבחירות אומרת לנו שחור על גבי לבן – החברה התרגלה לפגיעה בנשים, הפגיעה בנשים היא פגיעה שקופה ולא מובחנת, החברה הפכה קהת חושים לפגיעה בנשים. החשיפה של השופט רובינשטיין לחומרים כאלו 'יום יום' גרמה לו להקל ראש במופע נוסף. כי מה זה עוד אישה מתפשטת בטלויזיה? ממה עושות ענין?

מה שועדת הבחירות מפספסת כאן הוא שדווקא במציאות שבה החברה הפכה לקהת חושים, תפקידה של ועדת הבחירות הוא לא להמשיך להקהות את חושיה. דווקא במציאות כזו, מתחדד הצורך בכך שרגולטורים ושומרי הסף של הדמוקרטיה לא יאשרו מיצגים סקסיסטיים כאלה או לכל הפחות עליהם לצאת כנגדם באופן שלא משתמע לשתי פנים.

השופט רובינשטיין מציין כי ההחלטה להוריד את התשדיר (הוא אינו משתמש בטרמינולוגיה של פסילה) נפלה אצלו רק אחרי שקיבל את התלונות, ורק אחרי שהובא לתשומת ליבו כי הנוער נחשף גם כן לתשדירים הללו. לא ברור לי כיצד הנימוק הזה מתיישב עם זה שמלכתחילה הוא סבר כי הציבור יוכל לעמוד בתשדיר כזה ולכן לא פסל מלכתחילה. נדמה לי שגם נוער נכלל בציבור וגם הוא נחשף, ואולי ביתר שאת, לחומרים מסוג כזה ביום יום.

בענין התשדיר של ש"ס, השופט רובינשטיין היה פחות נחרץ (ההחלטה ב-PDF) . "סברתי לכשעצמי, כי אכן תיתכן תחושה של פגיעה מכלילה, שראוי להימנע ממנה ככל הניתן". במקרה הזה, לשמחתו של השופט, ש"ס הסכימה להוריד את התשדיר. מענין דווקא מה היה מכריע לו הם היו מסרבים. האם היה מכריע כי מדובר בתשדיר גזעני?

מה המסקנה שעולה אם נקבץ את כלל ההחלטות האלה? אני לא מעוניינת לדון בחופש ביטוי – כן או לא; או בעניינים של פסילה מראש לעומת פסילה בדיעבד. זה פחות מעניין אותי מבחינה פמיניסטית.

מה שמעניין אותי זה המסר שיוצא משלושת ההחלטות אלה יחד. אם נסתכל על ועדת הבחירות כגוף קוהרנטי, שהחלטותיו צריכות להיות קוהרנטיות, הרי שהמסקנה שעולה מכך היא שההמנון הוא ערך עליון – שכן ביזויו או התחושה שעלולה להיווצר לציבור מביזויו, לעמדת הועדה, מצדיקים פסילה מוקדמת.

לעומת זאת, ביזויין של נשים (תשדיר מפלגת כלכלה), ביזויים של מזרחים ורוסים (תשדיר מפלגת ש"ס) – שביחד מהווים הרבה יותר מ-50% מכלל האוכלוסייה (לא שזה משנה) – אינם מהווה ערך עליון, שכן בעניינם, ההחלטה על הסרת התשדיר (לא פסילה, שימו לב, גם הטרמינולוגיה חשובה) הגיעה רק לאחר פניות של הציבור. כלומר, אם לא היו פניות, לכאורה, לשיטת ועדת הבחירות, לא היה מתקיים ביזוי. זוהי, לדעתי, תוצאה אבסורדית.

מעבר לכך שמדובר בתוצאה אבסורדית, הרי שחשוב לעמוד על כך שהמסר שיוצא מהחלטות ועדת הבחירות משקף לנו בדיוק רב את המציאות שבה אנו חיות – סמלים לאומיים, המדינה, הם ערכים חשובים ועליונים יותר מערך האישה והאיש.

וכך, המסר החשוב ביותר שיוצא מהחלטות ועדת הבחירות הוא מסר של אזהרה לעתיד לבוא – אנחנו חיות בחברה שמקדשת ומאדירה סמלים לאומיים, אך מוכנה לסבול נרמול של מסרים סקסיסטיים וגזענים.  אני אשאיר לכן להבין לאן הדרך הזאת לוקחת.

(רעות כהן)

*עדכון: יום לאחר פרסום הפוסט (וללא קשר 🙂 ), בית המשפט העליון הפך את החלטת ועדת הבחירות בענין התשדיר של בל"ד והתיר לשדרו
*
הערה מנהלתית: התוודענו לפרסומות פוגעניות שהחלו להופיע בפוסטים אצלנו.
הפרסומות לא נוספו על דעתנו, והן כנראה מתחייבות מכך שהשירות הוא חינמי.
נראה שהדרך היחידה כרגע להוריד אותן הן תמורת תשלום מסוים לוורדפרס, ואנחנו עובדות על זה. תודה על הסבלנות

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | 9 תגובות

אשה אינה נולדת פמיניסטית | פוסט אורח של עלמה

(שלוש וחצי מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי)

חצי מחשבה על פייסבוק:
לפעמים אני חושבת על מה שאבנר אומר תמיד לגבי תאונות דרכים, שלא משנה כמה שפיתחו את המכוניות ושיפרו את מהירותן ויעילותן, הגוף האנושי נותר פגיע כמו שהיה כשעוד רכבנו בעגלה עם חמור ממקום למקום. ולכן, אף על פי שאנחנו מצוידים במכונות התנועה המתקדמות והעוצמתיות ביותר שניתן לדמיין- תאונות הדרכים שאנו עלולים לעשות איתן רק ירסקו את גופנו, הפגיע בין כה וכה, יותר בכוח.

באותו אופן, גם המצאת הפייסבוק שיפרה את יכולת התקשורת האנושית, ואיפשרה לכולנו, בכל רגע נתון, להיחשף למאות ואפילו אלפי זרים ולחלוק איתם מסרים קצרים ורעיונות. התקשורת בפייסבוק משוכללת, המונית, מהירה וחושפנית מאי פעם, והיא חוגגת את קיומה ואת תיעודה שלה ללא הרף- בעוד הנפש האנושית נותרה פגיעה כשהייתה בשלב שבו מישהו היה צריך לטרוח לדפוק על דלתנו כדי לשוחח. והפער הזה, לעיתים, הוא כואב מנשוא. עשרות ואלפי זרים יכולים לומר משהו על מישהו בפני מישהואים אחרים, בזמן שהרגש האנושי (מנגנון אנלוגי מיושן שכמותו, גלגלי שיניים עדינים של היות ושל בושה ושל פחד) עדין בנוי באותן חריקות מיושנות. ואפשר לסבול בו באמת. ממש כמו לפני כמה שנים.

כמובן, מי שרוצה לעשות שימוש מוגבל או לא להרשם לפייסבוק עדיין יכולה, אבל נרצה  או לא נרצה הפייסבוק קיים.

הוא קיים במובן הזה שהוא אמיתי, ובמובן שהוא מתנהל גם כשאנחנו לא בתוכו. הוא כבר לא כמו מרחב שבו אנשים מדווחים על העולם ומספרים על העולם, אלא הוא כמו עולם משל עצמו, שקורים בו דברים. בדיוק כפי שאני יודעת שבולגריה קיימת גם אם אני לא נמצאת בבולגריה ברגע זה ממש, וגם אם מעולם לא הייתי בבולגריה, ככה גם הפייסבוק- ללא קשר למיקום הספציפי שלי ביחס אליו- קיים.

וככה זה. בין אם נרצה או לא נרצה- הרבה מהשיח הפמיניסטי והשמלאני בכלל מתנהל גם בפייסבוק. ויש באופן כללי, מגע מהיר מאוד בין רעיונות ודעות, מגע שהוא אולי, לעיתים, מהיר מידי, מיידי, פועל בדיכוטומיות של שחור ולבן ומוחק את הלבטים ואת מרחב הקיום של רעיונות חצי-אפויים.

במובנים מסויימים, לא ברור לי עד הסוף אם הטקסט שאני כותבת כאן הוא על הפמיניזם או על הפייסבוק, או על פרפורמנס של פמיניזם בפרופילים של פייסבוק, או על דיונים פמיניסטיים, או על דיונים בפייסבוק, או גם וגם וגם. כי הם כה שזורים זה בזה, בערך כמו שהעולם והפייסבוק שזורים. אבל חשוב לי לומר משהו על חלקים מסויימים של השיח הפמיניסטי המתנהל (גם) בפייסבוק, ועל האלימות שבו, ועל מה שאולי אפשר לחשוב איתו על זה.

מחשבה ראשונה: ביקורת המומחים
הקהילה הפמיניסטית, כמו קהילות אחרות, היא חלק משדה סוציולוגי מסויים. יש בה שיח מומחיות ויש בה הון סימבולי, ויש בה כללים מסוימים של דיבור, ויש בו ז'רגון ויש בה פיגורות מסויימות מוערכות ומוכרות יותר וכאלו ש פחות. כשלעצמו, אין בזה שום דבר מפתיע או רע או טוב במיוחד. כולנו חלק מהעולם האנושי שיש בו גם יוקרה וגם אהדה וגם אנשים פופולאריים יותר ופחות. ומצד שני, אפשר וכדאי כן לחשוב גם על מה שאנחנו מפסידות בתוך השדה הזה, בעיקר בתוך מערכת המומחיות והמקצועיות שבה.

לא מזמן, למשל, יזמתי והפקתי אירוע סטנדאפ פמיניסטי, שעבד על פי עקרון קהילתי ושיתופי של מיקרופון פתוח. נתתי לכל משתתפת כמות קצובה של זמן ובמה, ונשים שונות הביאו סיפורים שונים מתוך חייהן, תוך מתן סוגים מגוונים ביותר של פרשנות למושג הפמיניזם. הופיעו נשים מכל מיני מקומות בארץ, מגוון מקצועות, לסביות, סטרייטיות, צעירות יותר, מבוגרות יותר. בקיצור- אחד האירועים היותר הטרוגניים שיצא לי לקחת בהם חלק. האירוע עורר הרבה מאוד תגובות, מכל מיני סוגים, כשאחת הביקורתיות שבהן (שהועלתה, כמובן, בפייסבוק) הביעה תרעומת על העובדה שחלק מהתכנים היו נגועים בשוביניזם או בסקסיזם או בהומופוביה.חלק מהביקורות הובעו בצורה שקולה ומכבדת, אבל מרבית התגובות היו שקולות ומכבדות פחות, וברגע שהצטרף אל הדיון גם גבר התדרדר השרשור עוד יותר והמורכבות והאמביוולנטיות שהייתה בו כמעט נעלמה. השיח הצטמצם לטוב ורע, שוביניסטי ופמיניסטי, נכון ולא נכון, גברי או נשי. הקריאה של המבקרות לא ביקשה לדון בדיעבד, כקהילה, בתכנים בעייתיים שעלו במופע, אלא להורות לי, כמפיקה, לסנן ולצזר מראש תכנים של המשתתפות. כלומר, להיטהר מהדיבור הנגוע ולא לתת לו שום מקום, גם כשהוא מגיע מפיה של מי שמנסה לקחת חלק באירוע שהוגדר כפמיניסטי, כלומר, מצהירה על עצמה כפמיניסטית ומנסה לדבר על הקשר בין הפמיניזם ובין חייה.

לאו דווקא רק כדי להתייחס אל הדיון ההוא (שאף על פי שהוא מה שגירה את מחשבותי בנושא, בסופו של דבר חשיבותו זניחה והוא התנהל בין מעט מאוד דוברות ובהקשר מאוד מסוים), אני מבקשת להתבונן כעת בדינמיקת ההיטהרות ובניסיון להכחיד מתוך השיח הפמיניסטי את אותם חלקי דיבור נגועים בסקסיזם, בגזענות או בהומופוביה, ולנסות להצביע על אפשרויות המילוט שלנו, כקהילה שמנהלת דיונים וביקורת פנימית בתוך עצמה, מצורת הדיבור הזו שאני חושבת שבסופו של דבר מזיקה לנו כקהילה, ולא רק כיחידות.

מחשבה שניה: ז'רגון
אחת הפעמים הראשונות שבהן הוטרדתי מינית הייתה כשהייתי בת חמש עשרה. בשנים ההן ניגנתי בכלי נגינה גדול וכבד, ובכל פעם שנכנסתי לאיזשהו בניין (תקופת הפיגועים בירושלים) נאלצתי להתעכב זמן רב, לפרק את הכלי ולציג את חלקיו בפני אנשי הביטחון. באחת מהפעמים האלה איש הביטחון החליט על דעת עצמו לבדוק אותי גם בדיקה פיזית, שכללה מישוש ממושך ומטריד של השדיים. כמובן שכבר אז הבנתי באיזושהי רמה שנעשה משהו לא בסדר, והתביישתי ונעלבתי מאוד, אבל לא מצאתי בתוכי בדיוק את המילים כדי להסביר את ההתרחשות. הרי לא נאנסתי ולא הופשטתי, אפילו, אז מה בעצם לא בסדר. האם באמת נחצו גבולות של הגוף או שהבדיקה הזו היא חלק מתפקידו של איש הביטחון?עוד סתירה שלא הצלחתי ליישב אז הייתה הפער בין הגוף שלי, שחוויתי כילדותי ומגושם, לבין המגע בחזה שהיה קשור לעולם של מיניות בוגרת, נשית יותר, שידעתי בפירוש שעדין אין בי. למרות כל זה, כשסיפרתי לחברה על האירוע, המילים שבהן הצלחתי להסביר את הדבר כולו הוא ש"זה הכי מוזר, כאילו, כי בכל מקרה בקושי יש לי ציצים ואני ממש לא כוסית אז למה הוא עשה את זה".

במרחק השנים אני חושבת על האמירה הזו. האם היא רדיקלית או שמרנית? דכאנית או משחררת? שוביניסטית או פמיניסטית? נראה לי שמובן שגם וגם. כמובן שתיאור של המיניות הנשית כ"כוסית" הוא משפיל וכמובן שמושג כמו "הטרדה מינית" בכלל לא היה נראה לי כחלק מאופק הביטוי שלי, אבל יחד עם זאת היה בעצם הביטוי יכולת חתרנית ופמיניסטית מאוד של ילדה לנסות ולהגיד שנעשה לה משהו לא בסדר, ושזה מוזר ולא טוב, ולא הולם את הגיל שלה או איך שהיא מבינה את הגוף שלה. מובן שהאמירה עצמה לא מושלמת, ואני בספק אם הייתי זוכה לפרסם אותה בכתב עת אקדמי פמיניסטי. אני גם די בטוחה שלו הייתי מבטאת אותה בערב סטנד-אפ כזה או אחר היא הייתה גוררת ביקורות מסוימות. אבל בתוך המציאות הנתונה היא פשוט הדבר היחיד שיכל להיות. מפני שלא היו לי בפה עוד מילים כדי להביע בהן משהו. וגם אם הרעיון הובע במילים בעייתיות בכל מיני מובנים, אני חושבת שיש משמעות לעצם ההבעה שלו.

אני חושבת שכל ניסיון ליצור שמאות של אמירה פמיניסטית במונחים מוחלטים של דכאני או משחרר, פמיניסטי או שוביניסטי, עלול להשטיח את השיח וליצור עוול נורא לנשים שמשתתפות בו.

אחד הרעיונות שחוזרים בתוך הקהילה הפמיניסטית הוא הרעיון של מרחב בטוח. מתוך הכרה בכך שהעולם הלא-שפוי שבו אנו חיות חובט בנו ללא הרף ושולל מאיתנו את הסובייקטיביות שלנו ואת הקהילה הנשית שלנו, אנחנו מנסות ליצור חללים קטנים של מרחב עם אופי אחר. חללים שבהם א/נשים לא יחוו אלימות והטרדה. 

במובן מסוים, הצורך במרחב בטוח יכול ליצר סתירה פנימית אינהרנטית. הדרך היחידה לקיים מרחב בטוח באמת, שחף לחלוטין מכל ביטוי שעלול לשאת בחובו מטען פוגעני היא להדיר כמעט את כל הנשים מהמרחב הזה, שכן כולנו נמצאות במובן זה או אחר בשלבים שונים של התפתחות פמיניסטית, רובנו ברמות מודעות שונות לגבי השאלה 'מה פוגעני', וחלקנו גם מבינות את המושג בדרכים שונות. בהתחשב בעובדה שהדרישה הזו להדרה, להסרה מהמרחב של מי שמדברת באופן פוגעני מהווה במובן מסוים פגיעה בה, על ידי הביקורת, על ידי ההוצאה שלה וההוקעה שלה כלא לגיטימית, באופן אבסורדי שמירה אדוקה מדי של אחת על המרחב הבטוח שלה, מהווה פגיעה משמעותית למדי במרחב הבטוח של האחרת.

‎‎‎‎

מעבר לכך, נראה שהיכולת היחידה של חלק מהנשים להתפתח מבחינה פמיניסטית היא דרך טעויות ותיקונים, למידה וחוויה משותפת. אנחנו לא נולדות פמיניסטיות, אנחנו הופכות לכאלה.

חלק מהכותבות על פמיניזם מתארות את התודעה הפמיניסטית כסוג של סולם, שאת מתקדמת בו ורוכשת עוד כלים מחשבתיים ופוליטיים ועוד צורות ניתוח עם הזמן. אני דווקא לא חושבת שדימוי הסולם תקף כאן, אבל גם אם נאמץ את הדימוי הזה נראה לי שחשוב לומר שמי שסיימה לטפס על הסולם שלה והגיעה לתודעה פמיניסטית משוכללת, ביקורתית ורהוטה, לא מוכרחה לבעוט את הסולם (ואת כל מי שעליו) רק בגלל שהיא כבר לא שם.

במובן הזה הסולידריות והראדיקליות לא תמיד הולכות זו לצד זו. סולידאריות עם ילדה בת חמש עשרה שטוענת שהיא "לא כוסית" לא בהכרח תעלה בקנה אחד עם השאיפה לראדיקליזציה של השיח ועם הרצון להכחיד מילים דכאניות כמו "כוסית" מהעולם שלנו.

אין בזה בכדי לטעון שאפשר או כדאי לבחור בין הרדיקאליות ובין הסולידריות, אבל אני כן חושבת שאפשר להתאמץ לאזן בינהן, ובעיקר, אפשר לנסות להבין מי הן כל הנשים שנמחקות ברגע שהשיח הפמיניסטי מקפיד על טווח פעילות מוגדרשל "מותר" ו"אסור". הרי בסופו של דבר אפשר לזהות בשדה העשייה הפמיניסטי, בדיוק כמו באקדמיה (וגם מתוך המגע הישיר איתה, בעיקר בפקולטות למדעי החברה והרוח) עולם מצומצם של יודעי חן האמונים על ז'רגון וביטויים "נכונים" שהמומחיות שולטות בהם, ביטויים שחלקם שרירותיים מעט ורובם משומשים מידי (העצמה, הדרה, הסגברה- ביטוייים שימושיים ויחד עם זאת ז'רגוניים). כן, קיומו של הז'רגון הוא לא בעיה גדולה בפני עצמה, אבל ז'רגון שחדל להיות פתוח אל העולם הוא מדיר ובעייתי.

במובן הזה, האינטלקטואלית, המשוררת והאקטיביסטית צריכות כולן לא רק להתאהב בז'רגון אלא גם לבגוד בו, לפעור את השפה שוב ושוב ולהכריח אותה לספוג את הסירחון והאור החזק של העולם. החשדנות כלפי עצמי ומילותיי היא הכלי היצירתי.

לצערי, די הרבה מהדיונים הפמיניסטיים שאני קוראת בפייסבוק רצופים בקודים פנימיים של ז'רגון, ופונים פעמים רבות מידי אל הקצוות שבהן אנחנו יכולות רק לבוז זו לזו או להלל זו את זו (מסגביר!!!/ מהממת!!!). זה קשור, כמו שאמרתי קודם, גם בצורה הבעייתית של הדיונים בפייסבוק וגם בכך שהאתיקה הפמיניסטית של התקשורת נזנחת לטובת שיח מומחיות (שהוא גם מדיד ומספרי מאוד בתוך הזירה של פייסבוק, למי שיש יותר יוקרה וחברות יש יכולת להשמיע את קולה בצורה רמה יותר, לזכות ליותר לייקים ושיתופים וכו').

זה תוקע אותנו, מפני שדווקא אותם רעיונות מגומגמים, חצי-אפויים, הרעיונות המורכבים והלא-עד-הסוף-מנוסחים שאי אפשר להשמיע בדיון שבו יש רק דיכוטומיות של בוז והלל הם הרבה פעמים הרעיונות החתרניים באמת. אנחנו הרי חיות בעולם שמעדיף באופן עמוק ובכל שדה חברתי אפשרי את הגברי על פני הנשי, את הפאטיראכלי על פני השיוויני, ואת השימוש באישה על פני ההאזנה לה. הרעיונות המנוסחים ביותר וה"מדעיים" ביותר שיש סביבנו הם רעיונות פטריאכליים, היו להם מאות שנים לנסח את עצמם ולטפח את עצמם והמציאות כפי שהיא מתקפת את הפטריארכיה כטבעית ונכונה ללא הרף. הרבה יותר קל להיות רהוטה כשאת מסבירה למה אישה היא לא אישה אם אין לה ילדים, למשל, מפני שמאות שנים הרעיון הזה כבר מנוסח סביבך באלפי אופנים. קשה יותר להתחיל ליצור שיח אחר ולדבר את הדיכוי שבאימהות בתוך עולם שבו אין אפילו שפה כדי להתחיל לדבר על זה.

והדרך להחלץ מזה, אולי, היא לאו דווקא לכבות את הפייסבוק (למען האמת זה בכלל לא אפשרי בשלב הזה לדעתי) אלא להחליט שהדבר הכי מיטיב שאנחנו יכולות לעשות זו עם זו כחברות בקהילה פמיניסטית היא לא רק לבחור בין שתי האפשרויות של להלל או לבעוט- אלא דווקא לשוחח, ללמוד זו מזו יחד, לעבור תהליכים ולפרק יחד כל מיני אבנים עיקשות של סבל ודיכוי. להיות פחות המורה זו והשופטת זו של זו (אף על פי שגם מורות ושופטות הן חשובות) ויותר החברה והשותפה לדרך זו של זו.

מחשבה שלישית: אמון
הדברים שלי מבליעים איזו הנחה מוקדמת שראוי לומר גם אותה בצורה גלויה. יש מקום בתקשורת גם לאמון. אותו מסר יובן על ידינו באופנים שונים כשיגיע ממקורות שונים. זה עוד רכיב שנשאר בדיוק כמו שהיה כשהתקשורת הייתה מוגבלת לשיח פנים אל פנים בקהילות קטנות שבהן כולנו מכירות. אם נחזור לדוגמת המאבטח שהזכרתי בפתיחה, גבר שהטריד אישה ויצדיק את מעשיו בזה שהיא הייתה יותר או פחות כוסית הוא שונה מילדה שהרפלקסיה שלה על הטרדה שעברה מדברת על זה שהיא לא כוסית. יש עניין של הקשר ועניין של אמון- האם אני חושבת שהדוברת מולי ראויה לאמוני (אמון שיגרום לי לראות שותפה שלי לדרך ולא אויבת) באופן שיגרום לי גם, לעיתים, לקרוא את דבריה מעבר לשפה זו או אחרת ולזהות, גם בהעדר המילים המדוייקות והז'רגון, את אחותי למאבק.

אמון הוא משהו שנרכש לאורך זמן ומתוך עשייה. כמובן שאני מאמינה לנשים שאני מכירה באופן אישי יותר. כמובן שאחשוד בדבריו של אנס גם אם הוא יצהיר מאה פעמים שהוא בעצם פמיניסט.

אמון הוא מתנה שניתן רק להעניק ולא לדרוש. אני לא יכולה לדרוש מאישה פלסטינית, שעל חורבות המולדת שלה אני בונה את חיי ובאופן פעיל לוקחת חלק בדיכוי שלה (גם אם לא לחלוטין מרצוני או בידיעתי), להאמין לי שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת. רק היא יכולה להחליט אם להאמין לי או לא. אני לא יכולה לדרוש מאישה מזרחית שבמשך דורותאני ואימהותיי וסבותיי חיינו כאליטה שמדכאת אותה לראות בי שותפה לדרך. עצם הרעיון הרי מגוחך. אני יכולה לרצות לזכות באמונן של נשים אחרות ולפעול באופן שיגרום להן לבטוח בי יותר, אבל לעולם לא לדרוש את מה שאי אפשר לדרושו.

ויחד עם זאת, אני רוצה להסביר את ההחלטה הפרטית שלי להעניק אמון לנשים רבות מאוד במסגרת ההחלטה לקיים אירוע של "מיקרופון פתוח". מדוע העדפתי להאמין ולמה אני חושבת שזו הייתה בסופו של דבר בחירה ראויה?

הבחירה לתת אמון היא בחירה לחבור ליותר נשים, בחירה להבין את המורכבות שבה כמעט כל פעולה שנעשה בעולם תהייה לא רק משחררת אלא גם דכאנית. זו בחירה לחפש שותפות ולא תלמידות, לחפש רעננות ולחפש את האפשרות לשמוע קולות חדשים, לאו דווקא את אותם הקולות המוכרים שאנו רגילות לשמוע בכל אירוע פמיניסטי. בחירה בהפתעה, בלמידה, בפאנל המגוון שנוצר מתוך חבירה של נשים שונות כל כך. והבחירה שלי לתת אמון הובילה בשלב מאוחר יותר אל הבחירה לראות, לעיתים מבעד למילים, מסרים של חיזוק ושל כוח ושל מרד גם בתוך דברים שלחלק מהנשים האחרות נראו שמרניים. הפרשנות שלי לאירוע, מתוך האמון שהשקעתי בו, איפשרה לי להתרכז ברגעים המאוד חתרניים שיצר הסטנדאפ. לצורך העניין, הרגע שבו עובדת סוציאלית מתבדחת על כך שהשכר שלה לא מאפשר לה לרכוש אוכל, וקהל של מאות נשים מריע לה וצוחק, הוא רגע מאוד חתרני בעיני, גם אם לא הועברו בו תיזות של דבורקין או מילים חריפות נגד כיבוש הגוף הנשי והדיכוי הכלכלי של נשים.

מובן מאליו שאנחנו, כמו כל קהילה אחרת, מצמיחות מאיתנו מנהיגות, מובילית דעה ומומחיות שונות. המנהיגות שלנו דרושות לנו, אין ספק שבלעדיהן מצבנו היה רע בהרבה. השאלה היא רק כיצד ניתן, דרך כלים של קשר ותקשורת, לא לאפשר ניתוק בין שיח המומחיות והשיח הרחב, ואיך אפשר לנסות לבסס אמון שבו אנחנו שומרות על הביטחון החברתי, האישי והרגשי שלנו.

זו היא אם כן הגדרה קצת אחרת של "המרחב הבטוח" שאנחנו נוהגות לחשוב עליו ולשאוף אליו בשיח פמיניסטי. המרחב הבטוח, כפי שאני מנסה לשאוף אליו כאן, הוא לא מרחב שמטוהר מהרוע והעוולות של העולם, אלא מרחב שמתקיים בו פמיניזם מטונף, שמזוהם מכל עבר בעולם הנורא שממנו, ואל תוכו, הוא נוצר.וגם אם לא להיות מטונפות מתוך בחירה, להיות מתוך הכרה.

אנחנו תוצר של החיים שלנו. אני – תוצר של החיים שלי, והחיים שלי לא היו סטריליים בשום צורה. אני גדלתי בעולם מטונף ומלוכלך מפטריארכיה וניצול ושוביניזם. הפטריארכיה והשוביניזם והסקסיזם האלו הם חלק מהחומרים שמהם אני מורכבת. זו הנוסטלגיה שלי והסדרות שאני אוהבת והשירים ששמעתי כילדה. השאיפה למרחב בטוח בו אף אחד מהדברים האלו לא מתקיים במובן מסוים דורשת מאיתנו להשאיר חלק מאיתנו בחוץ.

השאיפה שלנו לא צריכה להיות למרחבים סטריליים, אלא להכרה בפמיניזם מטונף. פמיניזם מטונף, מלא בגזענות, וסקסיזם וטעויות, כי אלו החומרים שאנחנו מורכבות מהם. לא מטונף מתוך בחירה, אבל מתוך הכרה שזו המציאות. שנועדנו לטעות, ואנחנו עוד נטעה. המון המון פעמים. 

המרחב הבטוח שלי הוא מרחב שבו כולן מסכימות לנסות שלא להיות אלימות אחת כלפי השניה, ומכירות בכך שהאלימות לא תמיד נעשית באופן מודע. הוא מרחב שבו כשכן מתרחשת אלימות אף אחת לא מנסה לטעון שהאלימות לא קיימת, וכשהיא מתרחשת – הבחירה באמון היא בחירה לנקות יחד, לפרק וללמוד.

מרחב בטוח צריך להיות גם מרחב שבו יש מקום לטעות, למגוון, למרחבים של דמיון ושונות, לאמון, ולאכפתיות עמוקה.

וזו גם אפשרות לזנוח את דימוי הסולם שהזכרתי קודם, דימוי אינדיווידואליסטי שמטשטש את החשיבות של ההתקדמות שלנו כקהילה ולא כפרטים, ומטפח מודלים של "התפכחות" אישית ומנטלית מאיזושהי "תודעה כוזבת" שבה אנו חיות. הדימוי הזה חוטא לאמת ביותר מכמה מובנים: נכון שאנחנו לא נולדות פמיניסטיות אלא נעשות כאלה, אבל חשוב גם לומר- נעשות כאלה אחת עם השנייה, אחת מתוך השנייה, אחת ליד השנייה ובזכות השנייה ולמען השנייה. נעשות פמיניסטיות כמעמד וקהילה שמנסה להזין את עצמה, לחזק את עצמה ולפתח את עצמה בתוך מעגלים גדלים והולכים של שיתוף ופעולה.

(האיורים מתוך עבודות של מרשל דזמה, תודה לליהי יונה וקרן שפי על הערות רבות שתרמו ועיצבו את הטקסט הזה) 

פורסם בקטגוריה כללי | 34 תגובות

"שונא ערבים, מתלבש כמו אחד": ניסיון להסביר את ה"ערס" הישראלי

לכאורה רק מילה, מה עושות עניין. אבל לדעתי זה לא מקרי בכלל שהויכוח על המילה הזו מעורר כל כך הרבה יצרים. אני חושבת שהיא לוכדת בחובה הרבה מאוד מהמאבק המזרחי כולו: הכחשה, גזענות, חוסר יכולת לוותר על פריבילגיות (ובהן – השימוש במילים שנוחות לצד הפריבילגי) ובעיקר הרבה מאוד אמוציות. בגלל זה חשוב לדעתי להמשיך ולעסוק ולפרק אותה, כי אולי נוכל להקיש מהדיון בה לא מעט על המאבק המזרחי כולו ודיכוי המזרחים באופן כללי.

אז הנה זה בא. זה גם קצת ארוך יחסית אלי, ועם הרבה פחות וידויים קורעי לב. אבקש מהקוראות הנאמנות לסחוב איתי בכל זאת.

רוני סבג אלבין מנתחת באופן נהדר לדעתי את השיח סביב הערסים, ומצליחה לטעמי להראות את האופן שבו השיח נופל שוב ושוב לשיח עדתי-גזעני, על אף שהוא מתעקש בכליו הגלויים לפחות להינתק ממנו. אני אבקש להשלים את המהלך שהיא מייצרת, ולעמוד דווקא על מה שבחרה שלא לגעת בו, והוא לנסות לאפיין את דמות הערס, לפחות כפי שנעשה בה שימוש בחברה היום (נדמה שאין מחלוקת לכל הפחות שפעם הקטגוריה הייתה בפירוש גזענית, מה גם שמקורה בערבית). אני חושבת שהטענה שלי לגבי המונח תוכל גם לספק הסבר נוסף לפער שבין השיח הגלוי אודות ערסים לנפילה העקבית שלו לשיח גזעני.

השיח והניסיון להגדיר ערסים נקרע לטעמי בין שני סוגים של הגדרות, כל אחת נועדה לשרת קבוצת שיח אחרת. אלו שמנסים להכשיר את השימוש בערסים, דבקים בתיאור מאפיינים התנהגותיים שליליים של הערס: גסות הרוח, האלימות, הבריונות וכו'. מי שמבקשות להוקיע את השימוש במונח נצמדות למאפיינים התנהגותיים נייטרלים ומאפיינים חיצוניים שכולם מאופיינים בכך שהם נקשרים למזרחים (כמו שמיעת מוזיקה מזרחית, עור שחום, שם משפחה מזרחי וכו').
העובדה הזו לדעתי הגיונית, נוכח בלבול חברתי מסוים בהגדרת ה'ערס' וויכוח עליה גם מחוץ לזירה הפוליטית המזרחית. בפועל, מה שלטעמי מעניין לראות זה שאפשר יהיה למצוא שני אנשים שונים לחלוטין, שעדיין יקוטלגו חברתית כ'ערסים'.

אפשר לעיין בויכוח באתר סטיפס (אתר בו בני נוער מעלים שאלות ועונים אחד לשני עליהם) על ההגדרה הזו, סביב השאלה מה הוא 'ערס':

  • "בדרך כלל מכנים אנשים כ 'ערסים', אנשים ששמים שרשראות מקללים, מתפראים בבית ספר, שומעים מזרחית, מעשנים, מסתובבים הרבה בחוץ."
  • "אז ככה הפירוש המלא והכי מדוייק לערס:(אני אישית שונאת אותם)
    בעלי שרשרת בדר"כ מגן דוד מזהב, באים לבית ספר אם כיפה לפעמים, בלעי שעון זהב או כסף, מקללים, הרוב מעשנים, חושבים את עצמם מעל כולם, מתחברים לפרחות, שומעים מיזרחית, סוג של ביריונים לפעמים."
  • "לא נכון!              
    יש ערסים עם לב זהב!"
    [כל ההדגשות בפוסט שלי]
  • "לא יודעת מה איתכם אבל הערסים שבשכבה שלי ובבית ספר שלי הם האנשים הכי מגעילים שהכרתי.
    גועל נפש פשוט הם כולם על ילד אחד מקללים אותו כי הוא "שונה" כי הוא אמר משהו שהם חושבים שלא בסדר (למרות שמותר לכל אחד להביע את דעתו) והם מחלקים את השכבה לקבוצות מי שלא כמוהם ולא זורם כמוהם הוא אשכנטוז למשל כולם נעלבים הילדים שקוראים להם ככה האשכנזים והשכבה כולה סובלת מהמטומטמים האלה
    אז אל תקשקשו שלערסים יש לב זהב כי הם מ ג ע י ל י ם!"

גם קרן בר לב ממאקו, בטור שלה "למה אנחנו אוהבות ערסים" מכירה בקיומו של ה'ערס טוב הלב', שלא מתיישב לכאורה עם ההגדרות של הערס כאלים אגרסיבי ושוביניסט:

"מה גורם לכולנו – צעירות ומבוגרות, שמאלניות וימניות, פרחות וחננות – לרצות את אלירז? נכון, מדובר בבחור נאה לכל הדעות, בעל חוש הומור שובב ולב זהב, אבל יש יפים ממנו, חכמים ממנו ושאפתנים ממנו. טוקבקיסטיות מזן מסוים יאמרו שזה בגלל שהוא "הולך עם האמת שלו"; רווקות מיוסרות יגידו לך שהוא פשוט קונטרה לגברים כמו סער, שמתחבטים עם עצמם אם לסמס לך בזמן שהם מפלרטטים עם החברה הכי טובה שלך; אחותך בת החמש-עשרה תגיד לך שהוא מאמי, ושתורידי ממנו את הידיים המגוידות שלך. הכל נכון, אבל יש סיבה נוספת שבגללה אנחנו אוהבות את אלירז: הוא סוג של ערס-לייט, ובסתר ליבנו אנחנו מתות על ערסים. כל מי שראתה סרט בורקס בחייה מכירה את הסינריו: צ'חצ'ח חמוד עם כוונות טובות, אשכנזייה מבית טוב, זוג הורים שרוצים לראות אותה מסודרת עם רואה חשבון ממושקף ואהבה שחוצה את הגבול שבין מגדל האופרה למגדל השעון ביפו. הסרטים האלה אולי עשו עוול למגזרים שלמים, אבל גם עיצבו פנטזיה נסתרת של בחורות רבות…"

אז איך לעזאזל הצ'חצ'ח עם הכוונות הטובות, הערס עם לב הזהב מתיישב עם ההגדרה של הערס כאלים ואגרסיבי? איך האחד והשני יכולים לחיות יחד תחת אותה קטגוריה? איך, בהתחשב בעובדה שהגדרת הערס בעיני חלקים מהציבור היא התנהגותית בלבד, שגורים עדיין בשיח ביטויים בסגנון "נראה כמו ערס" או סלקציה נגד 'ערסים' – פרקטיקות המבוססות על כך שניתן לזהות חיצונית ערסים עוד לפני שהם פתחו את הפה או העידו על גסות הרוח הקיימת או לא קיימת בהם.

כדי להסביר את האופן שבו אני מבינה את 'הערס' אני צריכה לעשות שימוש במושג "דמיון משפחתי" שטבע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין – ואני רוצה לנסות להסביר אותו בכמה מילים. (הקרדיט ליונתן יובל שהסביר לי): ויטגנשטיין הסתכל על תופעות חברתיות מסוימות הנכרכות חברתית באותה הקטגוריה וניסה לאפיין מה המשותף לכולן. כשהוא מסתכל על קטגוריית המשחקים – שכוללת גם משחק קלפים, גם קפיצה על חבל וגם כדורגל, הוא מגלה שאין הרבה מהמשותף בין כל המשחקים האלה. כלומר, האם אפשר להגיד על כולם שהם "בשביל הכיף"? לכאורה כן, אבל כיצד זה מבחין אותנו מלראות טלויזיה למשל? האם אפשר להגיד על כולם שהם כוללים רכיב של מזל? גם לא. האם כולם כוללים מיומנות מסוימת? איזה מיומנות מיוחדת דרושה למשחק? הוא מסיים את ההתלבטות הזו בהכרעה כי בין כל המשחקים יש "דימיון משפחתי". בדומה לזה שכשנסתכל על משפחה שכוללת נניח אבא, אמא, שלושה ילדים, דוד ודודה – נתקשה ככל הנראה להגדיר שני מאפיינים מסוימים שמגדירים את כל הפרטים בקבוצה. לילד ולאמא יהיו עיניים כחולות, לילדה ולאבא יהיה אף ארוך, לאמא ולדודה יהיה שיער חום, ולאבא ולדוד יהיה שיער מתולתל. מה שקושר בין כל הפרטים האלה לקטגוריה אחת של "משפחה" זה הקישור לעצם אחר בקבוצה.

מה שאני עשיתי כדי להסביר לעצמי את הדבר הזה (ואני לא מתחייבת שויטגנשטיין היה חותם על ההסבר הבא) זה לדמיין מעין 'בריכת מאפיינים' כזאת, כאשר הגורם המלכד את כלל הגורמים במשפחה הזו הוא שכולם שואבים מאפיינים מאותה הבריכה. אם להדגים על המשפחה שציינתי קודם, בבריכת המאפיינים המשפחתית אפשר שיש עיניים כחולות, שיער חום, שיער מתולתל ואף ארוך. פריט שיוכל לקחת איזשהו סך מאפיינים מינימלי קריטי מה'בריכה' ייחשב חלק מהמשפחה. מהבחינה הזו, חשוב מאוד להגיד – ייתכנו שני פריטים במשפחה שלא דומים בשום צורה אחד לשני, כמו משחק הקלפים והכדורגל, אבל עדיין מה שמכונן אותם ככאלה זה מאפיינים אותה קבוצת מאפיינים משפחתית.
אני מקווה שלא דיברתי ג'יבריש, ולא חטאתי לכל תורות הפילוסופיה באשר הן בפסקה האחרונה.

מה שאני רוצה לטעון זה שהערס זו קטגוריה שבריכת המאפיינים שלה כוללת שילוב של מאפיינים התנהגותיים שליליים (קללות, אלימות וכו'), מאפיינים התנהגותיים נייטרליים שבד"כ סוציולוגית מקושרים למזרחים (שמיעת מוזיקה מזרחית, מסורתיות ואמונה באלוהים, גיוס לגולני, חיבור למשפחה, התבטאות בע' מודגשת) ומאפיינים חיצוניים 'מזרחיים' (שעירות, עור שחום, שיער שחור שמאפשר 'חימצון', שם משפחה מזרחי ועוד).

עיון באופן שבו אנשים ניסו להגדיר ערסים גם עוזר לדעתי להמחיש את הטענה הזו. השתדלתי לא להשתמש בהגדרות שעוצבו בתוך הויכוח הקיים על הערסים, שהן לדעתי, כמו שציינתי קודם, מוטות כל אחת לצד אחד של הסקאלה, ולדבוק דווקא בהגדרות שהגיעו מהשטח – מאתרים לא 'אקדמיים' ככל שאפשר, כדי לנסות למצוא את ההגדרות שעברו כמה שפחות רטרוספקטיבה ומודעות לעצמן. מרבית ההגדרות האינטרנטיות שמצאתי אכן מנסות להגדיר את הערס לא דרך קריטריון אחד או כלל אצבע מוגדר, אלא דרך סך של מאפיינים – משלל הסוגים שציינתי קודם. כך, אורי וולפוביץ בבלוג שלו במקושרים מגדיר את הערס כמי שאוחז בסכום מסוים מתוך שורת מאפיינים. לצורך המחשת הטיעון שלי, ניסיתי להציג את המאפיינים שהוא מציג כנחלקים לאחת משתי הקטגוריות שהצגתי למעלה – מאפיינים "שליליים" ומאפיינים "מזרחיים" (ובכלל זה מאפיינים התנהגותיים מזרחיים ומאפיינים מזרחיים 'קבועים' כמו מוצא, חיתוך דיבור או צבע עור).

החלוקה עצמה לעמודה זו או אחרת לגמרי שנויה במחלוקת (מה גם שלעיתים הקישור לאלימות כרוך גם הוא במאפיינים 'מזרחיים' כמו המסורתיות או המשפחתיות), אבל לצורך הטיעון בעיקר היה לי חשוב להציג את קיומם של המאפיינים משני הטורים בערבוב:

התנהגות שלילית 

התנהגות מזרחית

* אם כשאתם נוסעים באוטו שלכם, אתם מגבירים לפול ווליום, ככה שכל הרחוב שומע את השיר, חוץ ממכם כי התפוצץ לכם עור התוף
* אם זה לא מפריע לכם לעשות את זה עם מישהי בת 15
* אם אתם משקיעים באוטו שלכם יותר מבחברה שלכם
* אם אתם שונאים רוסים, סתם בגלל שהם רוסים
* אם אי פעם אמרת למפקד בצבא: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות"
* אם אי פעם אמרת למורה שלך ביסודי: "חכי חכי, אני אתפוס אותך באזרחות"
* אם ברגע שאומרים את השם של אימא שלך אתה דוקר
* אם אמרת פעם למישהו: אם לא היה יום כיפור היום הייתי מזיין אותך במכות!

* אם בתיכון למדת מכונאות רכב, חשמל או צילום (על הסללה חינוכית של מזרחים לחינוך מקצועי אפשר לקרוא כאן)
* אם ההורים שלך יודעים צרפתית, אבל הם לא צרפתים…
* אם השיער שלכם מחומצן, ואתם מעיזים לצאת מהבית בלי ג'ל
* אם ניחנתם ביכולת להבדיל בין מוזיקה מזרחית לים-תיכונית
* אם אי פעם אמרת לסלקטור בחממה: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות"
* אם לאמא שלך קוראים ז'קלין, ג'ורג'ט, סימה או מזל
* אם אתם גרים בחולון, בת-ים, ראשון, פ"ת, נתניה, ירוחם, שדרות, נתיבות, דימונה או אופקים
* אם אתה יוצא למסיבה ביום שישי, ובבוקר שבת לאפטר פארטי בבית כנסת
* אם יש לך גופיה לבנה חלקה
* אם ביום כיפור אתה ניזכר לשים כיפה על הראש, ואתה מפנה לה שקע בין הקוצים
*אם אתה חושב ששראל מוסיף לסאבלימינל והצל
* בעצם, מספיק שאתה שומע את סאבלימינל והצל, או לחילופין, אתה יודע מי מביניהם זה סאבלימינל ומי זה הצל

גם בן נבון עושה פעולה דומה בבלוג שלו במקושרים, וגם ב'בריכת המאפיינים' שלו אפשר למצוא מאפיינים משני הסוגים: הן טמטום, הומופוביה, שוביניזם ואלימות, והן מאפיינים לא-שליליים שמקושרים בד"כ למזרחים, בהם שרשרת זהב עם מגן דוד או חי, שמיעת מוזיקה מזרחית דכאונית, או מוזיקה מזרחית רועשת, ודיבור בע' מודגשת ("בן אדם רגיל-אביחי מה קורה? ערס מצוי-עביחי עה קורא?").

כלומר, הגדרת הערס היא בעצם סך מאפיינים שהחזקה בחלקים מהם הופכת אדם "רגיל" ל"ערס מצוי". מתוך המאפיינים הללו, עליך 'לשלוף' מספר מסוים קריטי של מאפיינים, שכאשר הם מתקיימים בך, אתה הופך לחלק מ'המשפחה' – ומקוטלג חברתית כערס.

אם מבינים את זה, אפשר להבין מדוע ייתכן שאשכנזי ישלוף מה'בריכה' מספר מאפיינים התנהגותיים שליליים כמו שוביניזם, קללות וגסות רוח לסביבה, ויקוטלג כערס למרות שאין לו כלל מאפיינים 'מזרחיים' כמו שם משפחה מזרחי או עור שחום, ובהחלט ייתכנו חברתית גם ה'ערסים עם לב זהב', שפשוט משכו מבריכת המאפיינים הזו עור שחום, שם משפחה מזרחי ומסורתיות שמתאפיינת בשרשרת חי לצורך העניין. זו גם הסיבה שכאשר עלה הצורך להפוך את דרור פויר לערס, עלה הצורך להשחיר את פניו – כי אדם בעל עור לבן שמתבטא באגרסיביות לבדו אינו מהווה מסה קריטית מספיקה.

 אז מה הבעיה בזה?
נראה לי שהיא די מובנת, ובכל זאת חשוב להגיד אותה באופן מפורש.
המילה ערס מסמנת קטגוריה חברתית שלילית, ולא בכדי, שכן נקשרות אליה תכונות שליליות למדי (כמו אלימות, גסות רוח וכו'). לא בכדי אפשר למצוא לא מעט קריאות להשמדתם של הערסים.
הסבירות שמישהו מזרחי יקוטלג חברתית כערס היא גבוהה משמעותית מהסבירות שאשכנזי יקוטלג כך, גם אם האפשרות הזו קיימת מבחינה חברתית. הסיבה היא שלמזרחי יש כבר פק"ל מספר מאפיינים שהולכים איתו לכל מקום, והקלות שבה הוא יכול להגיע אל 'המסה הקריטית' של מאפיינים שהופכים אותו לערס עולה פלאים. אם אתה אשכנזי ושוביניסט כנראה שלא תתויג כערס. אם אתה אשכנזי, שוביניסט ומקלל בכביש ייתכן שכן. מאידך, אם אתה מזרחי שהולך עם שרשרת חי וגבה מחוברת ונתפסת בהתבטאות שוביניסטית, נדמה לי שתקוטלג כמעט באופן מיידי כערס.
מעבר לכך, קטגוריית ה'ערס', שמאפשרת למאפייני התנהגות שליליים ואלימים לנוח יחד בערבובייה יחד עם מאפייני התנהגות נייטרלים מבחינה מוסרית המשויכים למזרחים, ומאפיינים חיצוניים מזרחים מייצרת תיוג שלילי לא מודע לעיתים להתנהגויות שאין בהם כל פסול (כמו שמיעת מוזיקה מזרחית).

מהבחינה הזו, הגם שלא צריך למהר ולטעון ש'כל הערסים הם מזרחים' או ש'אין ערסים אשכנזים', בפירוש אפשר לטעון שכל שימוש במילה ערס הוא גזעני, זאת כיוון שקיומה של הקטגוריה הזו כקטגוריה שלילית גם מייצרת פוטנציאל גזעני קבוע למזרחים, וגם משמרת קטגוריה חברתית גזענית מבלי בהכרח להיות גזענית בכל אחד ואחד מהשימושים שלה.
התיוג השלילי ל'ערס', על אף שנראה לחלק מהקוראות כויכוח סמנטי על מילה בלבד, מייצר מעין סכנה תמידית וקבועה למזרחים שישמרו ויזהרו מלאמץ יותר מדי מאפיינים מזרחיים 'בעייתיים'. התיוג השלילי הזה לנצח ייקבע את המוזיקה המזרחית כמקור לבושה או התרסה* בקרב לא מעט מזרחים, והוא זה שימנע מחלקם להתקבל לעבודה בגלל שיש להם 'שם של ערס', או פשוט יגרום להם להתרגל לחשוב שהם אמורים להיות טיפשים ואלימים וחסרי פוטנציאל רק כי הם אוהבים מוזיקה מזרחית או מאמינים באלוהים.

אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות.

 (ליהי יונה)

 

* הטענה על התרסה מעניינת במיוחד עבורי, והיא אולי קרקע לפוסט אחר – אבל לדעתי יש מקום לעשות ניתוח ביקורתי שרואה בפרקטיקה של שמיעת-המוזיקה-המזרחית-בחלונות-פתוחים-בווליום-גבוה כאקט התרסה שנועד להביע גאווה 'דווקאית' כמעט כנגד רוב שמנסה לדחוק את ההעדפות המוזיקליות שלך לשוליים, ובוחן את תיוגה השלילי של הפרקטיקה הזו, לעומת ההבנה והקבלה של התנהלות דומה למדי לדעתי במצעדי גאווה 'מוחצנים', שגם בהם ניתן לדעתי למצוא פרקטיקות מתריסות כנגד תרבות רוב המדכאת העדפות מיניות, לצורך העניין.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | 48 תגובות

לא בשם ההגנה על שלומי וביטחוני

(*אזהרת טריגר)

במקרה נתקלתי בפסק הדין הזה. ממש במקרה. אולי לא הייתי נתקלת בו בכלל.
לא היה על המקרה הזה באזז בפייסבוק, או בתקשורת הממוסדת. אמנם שודרה כתבה של 2:50 דקות בחדשות ערוץ 10, אותה מצאתי לאחר גיגול מכוון. ואולי היו פה ושם ידיעות קטנות. אבל זו לא הייתה מאותן הפסיקות עליהן כולם מדברים בכל מקום עקב חשיפה תקשורתית מאסיבית.

התחושות שעלו בי מיד לאחר קריאת עובדות המקרה לא עוזבות אותי. החלטתי שאני מוכרחה להציף את פסק הדין הזה – על עובדותיו ועל תוצאתו. אולי זה יעשה הד, אולי לא. אבל יש לי כלי מאבק – המדיה האלטרנטיבית – ואני עומדת להשתמש בו.

אני מתכוונת לצטט כעת חלקים נרחבים מפסק הדין (שניתן ביום 11.3.2012). אני הולכת לעשות את זה כי אני חושבת שהסיפור הזה חשוב וחשוב שהוא ישמע. פסק הדין הזה הוא הדרך, כרגע, להשמיע את קולה של נטאלי הלון. על תחושותיי ומחשבותיי אדבר אחר כך, זה פחות חשוב.

כך נאמר שם:

"התובעים הינם זוג מאורס, ממוצא ערבי, שיצאו לנופש באילת ביחד עם חבריה לעבודה של התובעת (נטאלי הלון – ר.כ) במשביר לצרכן…
האירועים… התרחשו… בשדה התעופה באילת, כאשר התובעים החליטו לחזור מאילת בטיסה…

עם בואם לשדה התעופה, בהגיע תורם לעבור את הבדיקה הבטחונית, הופנו אל התובעת על ידי עובדי הנתבעת (רשות שדות התעופה – ר.כ), שאלות רבות ובתוכן שאלות החודרות לצנעת הפרט שלה, כגון: מהי מערכת יחסיה עם התובע, מה עשו במהלך החופשה, האם ישנו בצוותא באותו חדר והאם קיימו יחסי מין.

לאחר מכן, נדרשו התובעים לפתוח את תיקיהם ועובדי הנתבעת שפכו את כל תכולתם של התיקים על הריצפה.

בשלב זה, נדרשה התובעת להיכנס לחדר צדדי עם בודקת בטחונית וזו הורתה לתובעת להתפשט כליל מבגדיה, פרט לתחתוניה.
התובעת עשתה כן ובמשך פרק זמן של כשעה וחצי עמדה כך, עירומה כמעט לחלוטין, כאשר הבודקת מפרקת וקורעת את חזייתה, תוך שהינה מוציאה מתוכה חלקים.
לאחר מכן, הורתה לתובעת ללבוש חזיה אחרת, אותה הוציאה הבודקת מתיקה של התובעת.

לטענת התובעת, כל אותה העת ניסו אחרים לפתוח את דלת החדר שבו עמדה כך, עירומה, והיא מנעה זאת כשהינה אוחזת את הדלת בידיה.

משהסתיימו כל אותן הבדיקות, הסתבר כי טיסת התובעים כבר יצאה לדרכה…
רק לאחר שישבו בשדה התעופה כשהינם מתייפחים, עצובים, כואבים והמומים ותוך שהינם מנהלים אין ספור ויכוחים עם מנהל המשמרת כדי שימצא להם מקום לטיסה בחזרה – אכן סודרה עבורם טיסה לשעה 14:15 (הטיסה המקורית הייתה בשעה 9:00, והם הגיעו שעתיים לפני, ב-7:00, כנדרש – ר.כ).

…הנני נותנת אמון בכל דברי עדותה של התובעת בביהמ"ש ובכל הנכתב בכתב התביעה.
הנני קובעת כי הוכח שעובדי הנתבעת תישאלו את התובעת, בין היתר, אם חלקה חדר אחד עם התובע ואם קיימה עמו יחסי מין.
הנני קובעת כי הוכח שעובדי הנתבעת שפכו את תכולת תיקיהם של התובעים ארצה.
הנני קובעת כי הוכח שהתובעת עמדה עירומה כמעט לחלוטין (פרט לתחתוניה) במשך כשעה וחצי, כאשר במהלך אותה העת מפרקת הבודקת את חזייתה, קורעת אותה, מוציאה מתוכה חלקים ולאחר מכן מורה לתובעת ללבוש חזיה אחרת אותה הוציאה הבודקת מתיקה של התובעת.

לקביעתי, התישאול המוקדם, שפיכת תכולת תיקי התובעים ארצה, פירוק חזייתה של התובעת והשארתה עומדת במערומיה במשך פרק זמן כה ארוך של כשעה וחצי – אין בהם ובין צרכים בטחוניים אמיתיים ולא כלום…
מעבר לנדרש, הנני מוצאת לנכון לציין כי לא הובאו בפני ביהמ"ש כל נתונים שהיה בהם כדי לשכנע כי בענייננו אכן התקיים שיקול בטחוני רלוונטי בצורך בבדיקה מיוחדת ומכבידה של התובעים.
כל זאת, כאמור, כאשר לא היה ספק וחולק כי התובעים, ביחד עם חבריה של התובעת לעבודה, יצאו לנופש קבוצתי שאורגן על ידי מעבידה של התובעת – המשביר לצרכן בחיפה והיו בדרכם חזרה לביתם שבחיפה.
הנני קובעת כי הוכח שכתוצאה ממעשי עובדי הנתבעת כלפי התובעים, כמפורט לעיל, נגרמו להם עוגמת נפש, השפלה, ביזוי, עלבון, חרדה ופגיעה בפרטיותם וכן נגרם להם הפסד זמן.

הנני קובעת כי הינם זכאים בגין כל אלה לפיצוי.
אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעים, במאוחד ובמיוחד, את הסך של 7,500 ₪,  (ועוד 1,500 ₪ של הוצאות המשפט – ר.כ)."

למצולמים אין קשר וכו'

אז כן, יש כעת עתירה תלויה ועומדת על שאלת החוקיות של מה שנקרא "פרופיילינג" – בידוק ביטחוני על סמך "קריטריונים אתניים" בשדות התעופה.
וכן, הסיפור שתואר הוא, לצערנו שכיח.
ובצדק נכתב על כך שהבדיקות הבטחוניות הללו, שמתרחשות באותו איזור בינלאומי, המנותק משייכות טריטוריאליות, חודרות לתוך נימי החברה שלנו וגורמות לנו לשעתק את הבידוק הביטחוני הזה יום יום, דקה דקה, בסביבה הקרובה שלנו כלפי הסובבים אותנו שלא משתייכים ללאום היהודי (ו\או לבעלי העור הבהיר).

אבל אני דווקא רוצה לדבר על הסיפור של נטאלי הלון מפן קצת שונה.

כשקראתי את הסיפור של נטאלי הלון ניסיתי להעמיד את עצמי שם במקומה, בשדה התעופה. מעבר למאבקים כאלה או אחרים בהם אני לוקחת חלק, הניסיון שלי להעמיד את עצמי במקום מי שחוותה או חווה פגיעה כלשהי, הוא בין הדברים הממש מועטים שאני יכולה לנסות לעשות.

דמיינתי את עצמי מגיעה ב-7:00 בבוקר לשדה התעופה, דמיינתי את הבודקים והבודקות שופכות את תחולת תיקי הפרטי, עם חפצים שחשובים לי, על הריצפה, דמיינתי את הבודקת, נערה צעירה שהשתחררה מהצבא לא מזמן, בוחנת אותי כחשודה מיידית רק משום מוצאי, שואלת אותי על הרגלי המין שלי, עם מי ישנתי בלילה, ואיפה, מסמנת לי לבוא אחריה לחדר צדדי, דמיינתי את חוסר האונים שלי, את מבטיי חבריי לעבודה ששפר עליהם גורלם והם אינם חשודים מיידים, מה הם חושבים עליי? דמיינתי את ההירארכיה ביני לבין שאר הבודקים, את עצמי מנסה להיות נחמדה כדי להפיג את החשדות, דמיינתי שוב את הבודקת, שמתבאסת על משמרת הבוקר, שאולי משועממת, מכניסה אותי לחדר הצדדי, מורה עליי להתפשט, אני – שמאז שהייתי ילדה קטנה סירבתי להתקלח במקלחות המשותפות בבריכה, או בים, אני, שבצבא קמתי ב-4 בבוקר כדי להתקלח לבד – היא מורה עליי להתפשט בפניה, אדם זר, עם סמכויות לעשות בי כרצונה, תורידי את החולצה, תורידי את המכנס, תורידי את החזייה, להרגיש חשופה, לפחד שיפתחו את הדלת, לנסות לתמרן ולשמור על הדלת סגורה, לעמוד כך שעה וחצי, היא לידי מחפשת הוכחות לאיום הנורא שאני, להרגיש תת אדם, לעמוד ערומה, שעה וחצי, הפלורסנט הבוהק משתקף על עורי, לעמוד ערומה שעה וחצי, לא לדעת שזה הזמן שאני הולכת לעמוד ערומה, לא לדעת מי יכנס בטעות או שלא בטעות, לא לדעת מה יקרה עוד דקה. לעכל את הכל אחרי שזה נגמר.
לעכל את הכל? פה כבר הדמיון שלי לא יכול למתוח עוד את גבולותיו.

נטאלי הלון הייתה אמיצה מספיק בשביל לעמוד על הפגיעה שהיא חוותה, שהיו בה, ללא ספק אלמנטים מיניים פוגעניים. היא הלכה לבית משפט ותבעה את אשמתם של הפוגעים. ציטטתי חלקים נרחבים מפסק הדין, כי זה חשוב שהיא הגיעה ב-7:00 בבוקר, וזה חשוב שהיא הייתה שם עד 14:30. והמשפט הזה, "הנני נותנת אמון בכל דברי עדותה של התובעת בביהמ"ש ובכל הנכתב בכתב התביעה", המשפט החד וחלק הזה שכתבה השופטת רחל רוזה, הוא משפט חשוב מאין כמותו.

נזכרתי היום בדבריה של עו"ד דפנה נתניהו (קרובתו של), בכנס של פורום נשים ציוניות על הפמיניזם (בדקה 2:40 לערך):
"הפמיניזם… מצפה ממני בגלל שאני אישה שאזדהה יותר עם אישה בסין מאשר עם המעביד שלי שאיתרע מזלו והוא במקרה נולד גבר ושהוא לא כל כך במקרה משרת בצבא ומגן על חיי. יתר על כן, היא תובעת ממני שאזדהה יותר עם אישה פלסטינית ששולחת את בנה שירצח את ביתה שחיללה את כבד המשפחה מאשר עם אבי, עם אחי, עם בעלי…"

אז מעבר לחוסר ההבנה שלה, לעניות דעתי, של מה הוא הפמיניזם ולגזענות הסמויה (או לא) שבטקסט, היום הזדהתי עם נטאלי הלון משום ובגלל שהיא אישה – וזה, חוצה לאום. את הבדיקה הפוגענית והפולשנית הזו עברה נטאלי הלון בגלל שהיא ערביה, אבל היא עברה אותה כשהיא אישה. היא עברה אותה תחילה על-ידי בודקים גברים, ששירתו בצבא, שאולי הגנו על חיי, היא עברה אותה לאחר מכן על-ידי אישה יהודייה אחרת שאולי קרובה יותר, כך לפי גברת נתניהו, לקבוצת ההתייחסות שלי.

ואינני מאשימה רק את הבודקים – הם לא רוע מוחלט, הם ישראלים, יהודים, שעובדים בחברה ממשלתית עם נהלים מסויימים, שגדלו בתוך חברה שמתייגת ערבים כחשודים מיידים, שמתירה את גופן של נשים, שמדירה נשים מספירות ציבוריות, ממוקדי קבלת ההחלטות. הם כמובן לא צריכים לקבל פטור על מעשיהם, אבל הם בוודאי לא האשמים היחידים.

נטאלי הלון קמה ותבעה (אמנם בתביעות קטנות, אמנם קיבלה פיצוי מזערי), אבל היא קמה ותבעה. מי יודעת כמה מקרים כמו שלה נשארו ללא תביעה על פגיעה.

ואינני מוכנה לזה – לא בשם ההגנה על שלומי וביטחוני נשים יעברו בידוק פוגעני כזה המגיע לכדי תקיפה מינית. לא בשם ההגנה על שלומי וביטחוני גנרלים ומצביאים, מכל העמים, יחרחרו ריב ומלחמה, ויצדיקו לפיכך פגיעות דומות לאלה. לא בשמי המדינה תטען לחסינות במקרים כאלה, כמו שקרה במשפט של נטאלי הלון. כי את איכות החיים הזו, המסופקת לנו לכאורה, היכולת לעלות על מטוס ללא חשש רק משום שאת נטאלי הלון מפשיטים למשך שעה וחצי – אינני רוצה בה. ואיכות החיים הזו מאפשרת לנו להמשיך כך, אולי, לנצח נצחים.

אז תצרו את צעדיי שלי כדי שמקרים כמו של נטאלי הלון לא יקרו שוב, קחו את איכות חיי הלכאורית, כי רק ככה, אולי, תתחילו לפעול באמת להגנה על שלומי ובטחוני.

(רעות כהן) 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 36 תגובות