שעת סיפור לילדות גדולות | פוסט אורח מאת עלמה

"בדרך חזרה הביתה ניסיתי לסדר את החוויה הזו בקטגוריות של המוח שלי איכשהו. זה היה משהו טוב? משהו רע? אני מרגישה טוב עם זה? הרגשתי שאני לא אוכל לדבר על זה עם אף אחד, גם האנשים הכי פתוחים שאני מכירה ישפטו אותי (…) מה הם יחשבו עליי? שרמוטה? נואשת? סובלת מחוסר ביטחון פסיכי? זה לא נכון. בחרתי לעשות את זה. מהסיבות שלי. והשגתי מזה מה שרציתי. כן, הייתה לי אורגזמה, עם מישהו שאין לי מושג מי הוא."
(movie night, quickies)

תמונה 1

 יש משהו טוב בלכתוב ולספר סיפורים. לא רק בגלל התענוג של הדיוק בתיאור דברים שהתרחשו (התענוג שבו נמצאות לך מילים לתאר מצב מורכב, להבין אותו, לפרק), אלא בעיקר בגלל התענוג שבשינוי: לספר סיפורים שלא ממש התרחשו, או שהתרחשו באופן מסוים, אבל דרך הסיפור אפשר שיתרחשו אחרת. לשנות מצב קיים. להצליח לדמיין את עצמך בתוך העולם קצת אחרת. לחזור אחר כך להתבונן שוב במציאות שבה אני נמצאת מזוית שונה, וכאשר אני מצויידת ביכולתי לספר סיפורים אלטנרטיביים- לפעול אחרת.

ליכולת לרקום סיפורים יש גם ערך פוליטי: היא משנה את הדברים ואת ההבנה שלנו לגביהם, ואנחנו יכולות להבין דרך הסיפורים את עצמנו ואת האחרות בתוך העולם החברתי. אנחנו מתנהלים בתוך עולם שמלא בדגמים מסוימים של חיים מקובלים, והדגמים האלה כוללים לרוב גם נראטיבים. אם נצליח לדבר עוד נרטיבים נצליח גם (ואפילו באופן חלקי) לסדוק קצת את הדגם הקיים ולרמוז על קיומו האפשרי של מודל אחר.

זה חשוב במיוחד כאשר המודלים הם במובהק דכאניים כלפינו. קרן כתבה פעם יפה ומדויק על כוחם של נראטיבים של סקס הטרוסקסואלי, על המקום שבו אישה המון פעמים צריכה להתמודד עם דגם שבו סקס הוא משהו שיש לו התחלה-אמצע-וסוף ברורים, עלילה שמתחילה בהכרח בפלירטוט ונגמרת בהכרח בשפיכה של הגבר. באמצע, מהלך שלם של התמקחות בין השניים, כשברור שהסקס הוא משהו שהאישה "נותנת" והגבר "מקבל", שהמקום של ההנאה הנשית הוא שולי ונתון בספק, ובכל אופן יש מהלך של ממקח וממכר- אם נתת חלק ממשהו או התחלת איזשהו מהלך (להתמזמז, למשל), את מחויבת להמשיך ו"לספק" את החבילה כולה. אנחנו מתנהלות פעמים רבות ביחס למיניות שלנו כמו ביחס לאיזשהו דיל שבו אנחנו גם המוכרות אבל בעיקר הסחורה. מישהו אחר קונה.

מהסיבה הזו נראה לי חשוב מאוד לשמוע ולקרוא נשים מדברות על סקס ועל מיניות. לכאורה, אנחנו חיות בתרבות שמתעסקת בסקס כל הזמן, בכל פורום ברשת וכל בדיחה וכל שיחת חולין וכל מודעת פרסומת ברחוב שמציגה אקטים מיניים די מפורשים. ובכל זאת: כמה מתוך זה הוא באמת-באמת דיבור על סקס שבו נשים גם קיימות? דיבור שהוא כן, חושב, חכם, הומוריסטי גם, אנושי. מכיר באפשרות קיומם של הרבה מודלים. דיבור שיש בו המון נשים, המון זוויות ומחשבות שחוות נשים שונות ביחסי מין שונים, דיבור שבו נשים קיימות, קיימות באמת כבנות אדם שלמות, לא מטרה של משהו ולא אמצעי למשהו, לא חלקי גוף שהם מגרש המשחקים של מישהו אחר, שאפשר לחלק אותם ל"בסיס ראשון" ו"בסיס שני" כמו בסרטי נעורים אמריקאיים. בקיצור: בלי מיסטיפיקציה, בלי פורטניות, בלי פורנו ובלי בושה ובלי להיות שייכות למישהו אחר- נשים שמזדיינות ומדברות על זה כמשהו ששייך להן, ולמילים שלהן, ולחיים שלהן.

בגלל זה שמחתי מאוד כשנתקלתי בפרויקט "אודיו סמאט": רדיו אינטרנטי עצמאי שאוסף סיפורים על סקס, בעיקר מנקודות מבט של נשים, ומציג עולם שיש בו המון גיוון ביחס לסקס והמון נוכחות נשית פמיניסטית וקווירית. את הפרויקט התחילה קבוצה של נשים קנדיות שעבדו בתעשיית המין ובזנות והשמיעו ברדיו את קולן ואת הפרספקטיבה שלהן על סקס. מאז שנוסד, עבר ההרכב של התוכנית כמה שינויים והתוכנית עברה מהרדיו הציבורי הקנדי לרדיו עצמאי ברשת, שמנוהל על ידי קולקטיב של חמש אמניות ואקטיביסטיות קנדיות שחיות בברוקלין, ניו יורק.

במהלך חמש השנים של העבודה על האתר כולן גילו את הרדיו ואת הזימה, כפי שהן מעידות על עצמן "בחדווה רבה שרק ממשיכה להתפתח", והן מנהלות את אחת מתוכניות הרדיו העצמאיות המצליחות והמוקפדות ביותר שיש ברשת. במרכז התוכנית נמצאות תמיד הדמויות שמביאות נרטיבים, והסיפורים מקושרים עם מוזיקה וקטעי סאונד שמשלבים חתיכות צליל מ"כל דבר בעולם כמעט", כפי שמסבירה אחת העורכות. "אנחנו רוצות רדיו ברמה שלא תבייש את התוכנית הכי מיינסטרים וההפקה הכי ממסדית. אין מקום שלא הגעתי אליו כדי להקליט סאונד שחשבתי שעשוי להישמע סקסי".

התוצאה מרתקת: סיפורים, צלילים, נשים, אנשים. הקסם המובנה בקול שמספר סיפור, יורד ועולה לפי הרגש. קצת כמו שעת סיפור לילדות גדולות.

אני לא בטוחה שאודיו סמאט (איך לתרגם smut  לעברית? אולי "זימה"?) מצליחות תמיד לדבר דיבור שבאמת מנטרל דגמים שוביניסטיים לדיבור על סקס (והאמת שאני לא בטוחה שזה אפשרי בכלל, שהרי כל מילה שבה נשתמש שייכת לשפה שנמצאת מחוץ לנו, והשפה היא כלשעצמה מאוד גברית ומאוד שוביניסטית ומאוד שמרנית, בדרך כלל), אבל עצם השאיפה לעשות משהו כזה מעוררת השראה בעיני.

הזמנתי את קייטלין ומירתה, שתיים מהמפיקות הראשיות של הפרויקט, לראיון בסקייפ. על רדיו, זימה, פמיניזם ומה יהיה הלאה עם הפמיניזם והסאונד שלו.

 alma2

 אז בואו נתחיל מסקס בעצם: מה העניין של זימה ורדיו? למה צריך לדבר על סקס בבוטות כזו, שאין בה שום דבר שלא נוקבים בשמו? אתן מנסות לעשות טיפול-בהלם למאזינים שלכן?

ק: בהחלט יש משהו בוטה דיבור מפורש על סקס, על תנוחות ואיברים ונוזלים ופלוצים. אבל אני לא עושה את זה בשביל להיות כאילו "וואוו מדברים על סקס כמה שזה מאגניב" אלא בגלל שאני רוצה שהסיפור הזה יסופר בכנות. אחרי שעוברים את שלב הרמיזות והגיחוכים צריך לעבור עוד שלב של קילוף.

מ: אני חושבת שאנשים מתים לספר את סיפורי הסקס שלהם למישהו. כל פעם שמישהו שומע על אודיו סמאט הוא או היא ירצו לספר. אנשים מתגאים בזה. מישהו תמיד יבוא וירצה לספר לך על איזה שלישה "מטורפת" שהייתה לו. וזה לא מעניין. זה לא חושף כלום. הסיפורים המעניינים הם לאו דווקא הסיפורים האלה.

ק: זה קשה לחפור החוצה את הסיפור שאנחנו רוצות, כי הוא שונה לפעמים מהסיפור שאנשים רוצים לספר על עצמם ועל המיניות שלהם. ואנחנו שואלות על הכל, כל הפרטים הכי קטנים. גם הרגשות וגם הגוף. זה לא רק עניין של סיפורים, זה עניין של גישה. יש סיבה לכל מה שנכנס לתוכנית. נניח, לא מעניין אותי סתם להריץ דאחקותעל הסאונד שואגינה יכולה להפיק כי זה מצחיק או כי זה "קטע". מעניין אותי מה לסיפורים יש ללמד אותי על חיים של בני אדם, חיים של נשים, על האפשרויות שלנו לחיות.

זה באמת משהו שהפתיע אותי בתוכניות שלכן, איך הלב של הסיפורים הוא לפעמים משהו קצת אחר ממה שהייתי מצפה. יש בתוכנית אחת מישהו שמספר שהוא חירבן על גוף של גבר אחר ששילם לו על זה. מישהו שזה נתן לו את קיק המיני. עכשיו, בתוך כל הסיפור הזה שהוא בהחלט יוצא דופן במובנים מסוימים הדבר הכי יוצא דופן ומסקרן היה דווקא הפגיעות שבה הבחור סיפר על כל זה. כלומר הרגשות שלו ולא רק האנקדוטה. איך זה מרגיש לעבוד במין, כאלה דברים. 

ק: כן, ומהזוויות הזו אני מתעניינת גם בסיפורים של עצמי ושלנו, של כל היוצרות בתוכנית הזו. אנחנו מראיינות גם את המאהבים והמאהבות שלנו. כל מי שיצאתי איתו או איתה היה באודיו סמאט. זה חלק מהעניין.

יש אנשים שמסרבים? או שרוצים להיות חלק מאודיו סמאט ומתחרטים?

מ: זה קורה כל הזמן. וזה גם מובן. במיוחד עם אקסים. אבל בכלל, העבודה היא כמעט תמיד עם חברים וחברים של חברים, זה ערבוב היחסים בין מראיינת ומרואיין לבין יחסים אישיים. זה בעייתי לעיתים קרובות, וגם קשה או מגעיל.

ק: אין לנו הסכמה על הנקודה הזו. מבחינתי כל הרעיון של הפרדה בין אמן דוקומנטרי לבין מושא התיעוד שלו הוא משונה. אני לא מבינה איך זה הגיוני לספר את החיים של מישהו ולא להיות חברה שלו. איך זה יכול להיות נטול אינטימיות. אני חוצה את הגבולות כל הזמן, אני עובדת על כמה פרויקטים תיעודיים גם בקולנוע ותמיד אני "חוצה את הקווים", לפעמים זה גורר הרמת גבה מצד השותפים שלי. אבל זה לא מרגיש לי כמו חציית קווים. אני לא אומרת שזה לא עולה לנו במשהו, זה לחלוטין לא נטול סיבוכים, אבל גם העמדת הפנים של להיות לא מעורבת עולה במשהו. אני גם לא מצליחה להאמין שיש דבר כזה אובייקטיביות, וזה שראיינתי מישהי מעניק לי את הסמכות לספר את הסיפור שלה איך שבא לי. אנשים צריכים להיות מעורבים בסיפור של עצמם. אני לא פועלת ללא שום יושרה עיתונאית דוקומנטרית, אני פשוט מאמינה שהאינטגריטי הזה יכול להיות קיים גם ברמה של יחסים אישיים.

סיפרתן שהפרויקט התחיל סביב סיפוריהן של נשים שעובדות בתעשיית המין, אבל לא הבנתי כמה הקול הזה חשוב לכן היום. כמה הוא מתקיים בתוך הפרויקט כמו שהוא היום?

ק: הוא לגמרי נוכח. גם היום אחת מהחמש שאיתנו בצוות היא עובדת בתעשיית המין, ויש לנו די הרבה סיפורים מהעולם הזה. אנחנו מראיינות גברים ונשים שעובדים במין. בכל אופן אנשים שעובדים במין הם קבוצה חשובה בתוך העבודה שלנו. כל מי שהמיניות שלו נמחקת, מעוותת או מגונה כשהיא מיוצגת במדיה הממוסדת הוא חלק מאיתנו. חלק מהלב של אודיו סמאט. זה אומר הומואים, לסביות, אנשים זקנים, אנשים עם מוגבלויות, טרנסים וטרנסיות, אנשים קווירים, אנשים שעובדים במין, אנשים זקנים. ונשים.

מ: תכלס, כמעט כל הנשים.

ק: כן, כל הנשים כמעט נמצאות בעמדה שהמיניות שלהן נמחקת או מעוותת כשהיא מיוצגת בתקשורת. אבל זה שאני מחפשת מגוון קולות ממש לא אומר בהכרח שמישהו מדבר עכשיו בתור "הטרנס" או "הזונה". צריך גם להימנע מזה שלסביות יוכלו לדבר רק על לסביות ושחורות יוכלו לדבר רק על צבע עור. אני מחפשת סוגיות אנושיות, אוניברסיאליות, ומגוון של תשובות אפשריות עליהן.

אתן קבוצה של נשים בעיקר, נכון? יש בפרויקט הזה גם גברים? יש לגברים תגובות אחרות?

ק: כולנו במובנים מסוימים נשים אבל לאו דווקא באותו המובן. אנחנו רוב של נשים ויש מישהו אחד שנולד בגוף של אישה ועושה עכשיו ניתוח שינוי מין. מראש נקודת המוצא היא שכולנו קוויריות וכולנו די חשדניות לגבי גבולות של מין ומגדר.

מ: נראה לי שיש בתוכנו דעות שונות על זה. הרבה פעמים בחורים מתמרמרים כשהם מאזינים לנו. כותבים נניח שזה לא מדבר אליהם או משמיצים. אני בעמדה שזה לא מזיז לי. נראה לי שזה בעיה שלהם שהם נבהלים מלשמוע קול של נשים במשך יותר מרבע שעה. פאק יו, אני שומעת רק גברים שבעים וחמישה אחוזים מהזמן. כי זה הרדיו וזה העולם.

ק: את צודקת, אבל נורא חשוב לי ליצור תוכן שיעניין את כולם. במובן הזה, זה לא משנה אם את אוכלת פוסי או לא אוכלת פוסי, זה לא משנה אם את גבר או אישה, אני ממש רוצה שהתוכן שלי יהיה נגיש לכולם, הקסם של הסיפורים שיש בהם משהו אנושי.

מ: כן, אבל אנחנו לא יכולות לקחת אחריות על זה שהתרבות דפוקה ומחנכת גברים לבוז לנשים, או לטרנסים. לא אשמתי שאתם חושבים שדברים מסוימים זה "בעיות של נשים". זה בעיות של בני אדם.

יש עוד כיוונים של ביקורת ודחייה שאתן מקבלות מצד מאזינים?

ק: במונטריאול שידרתי סיפור שכתבה מישהי מוסלמית שחיה עם גבר שהיה נשוי לה ולעוד אישה. התקשרה מישהי שהתעצבנה על איך אנחנו יכולות לספר בקלילות ככה על מציאות הדיכוי של נשים מהמזרח התיכון. זה עצבן אותי, כי נראה לי שהיא השטיחה את הסיפור. לא יודעת אם האישה הזו הייתה מדוכאת על ידי הנישואים שלה או לא, וגם ברור לי שהיא בחרה לחיות כמו שהיא חיה במובן מסוים. וגם אם היא הייתה בדיכוי, אז מעניין גם לדבר על זה.

בגדול, בא לי לבעוט בתחת של הגל השני של הפמיניזם עם כל הקטע הזה של קורבן-קורבן-עצבות-עצבות-רחמים-רחמים. בסדר, נכון, זה קיים. נשים הן בוודאי קורבן וזה גם עצוב, אבל יחד עם זאת, אני פה כדי לחגוג נשיות ולחגוג מיניות. אני מאמינה שלנשים יש קיום סובייקטיבי ואפשר לחגוג את המקום שלנו בעולם גם דרך המיניות. יש ספקטרום של בחירה ושל מעורבות, ואם האישה הזו הייתה נשואה לגבר ולעוד איזה ויש בזה רכיב של רצון ושל בחירה, אני אומרת, שיעופו על זה.

alma3

"לא הייתי חרמנית במיוחד, אבל הייתי נחושה להוכיח שזה יכול לקרות, ולהנות מהסוד הקטן שלי, שעשיתי את זה. זאת הייתה ההתחלה של מסורת אישית די ממוסדת. בתי שימוש ציבוריים שאוננתי בהם מאז: הספריה הציבורית של אוניברסיטת מקגיל וקונקורדיה, שירותים של בתי ספר, שירותים במקום העבודה, שירותים של קניונים (ניסיתי לבלות כמה שפחות בקניות בקניונים האלה) […] שירותים בבתים של חברים, והאהוב עלי במיוחד: שירותים בבתי קפה. בהתחשב בזה שאני יושבת בבתי קפה לפחות כמו שאני מבלה בבית, הייתי אומרת שלפחות חמישים אחוז  מהאורגזמות שלי נחוו בהתפרעויות בשירותים."
(The Vault: Public Sex)

 אתן משמיעות בהחלט המון סיפורים חיוביים על סקס. כלומר, גם כשהם מורכבים יש בזה מימד מובהק של חדווה ושל שימחה שיכולה בכיף לבעוט בתחת של הפמיניזם מהגל השני. אני מבינה את המוטיבציה הזו אבל אני חייבת להגיד שאני רואה גם את הבעייתיות. כי מה לעשות, בסופו של דבר המצב של נשים בתוך המיניות בתרבות שלנו הוא לא רק חיובי.

מ: הרעיון של התוכנית הוא בהחלט לחגוג. גישה שמאוד בבירור רוצה טונים חיוביים. זה כמעט קריטריון לבחירת סיפורים שיכנסו או לא יכנסו לתוכנית.

ק: האמת שאנחנו לאחרונה קצת טובלות את אצבעות הרגליים בצד האפל של המיניות. שאלות של הסכמה וניצול. צריך לדבר על זה גם, ולו בשל הצורך בכנות. ומצד שני לא בא לי ללכת לכיוון הזה של להיות סקס-נגטיב. פמיניזם שיודע לדבר בהקשר של מיניות נשית רק על אונס. אני מחפשת את הדרך שבה נוכל לגעת גם בנושאים האלה, אבל בחן. בדרך שלנו. שיהיה קול מגוון.

תשמעי את כל הזמן מדברת על קול ועל להשמיע קולות שונים, אבל אני תוהה כמה מזה רק ברמה המטאפורית וכמה מזה תכלס ברמה של סאונד. למה בעצם המדיום הזה של סאונד חשוב כל כך? למה זה חייב להיות ברדיו?ניסיתן עוד פורמטים של מדיה כמו כתיבה או וידאו?

ק: (מעוותת את הפנים) זה לא יכול להיות משהו אחר, אני מאוהבת ברדיו! רדיו הוא האומנות שלנו, זה המוזיקה והמיקסים הנכונים שנותנים אופי לסיפור, שעות של משחק עם רסיסים של צליל.

מ: אני חושבת שרדיו הוא הדבר שלנו. צלילים הם העניין. כל הדיבור הזה לא יכול היה להיות קיים בוידאו או במשהו עם מימד ויזואלי.

למה?

ק: הסאונד יוצר את האינטימיות, כאילו מישהו מספר לך סיפור, את מרגישה בדיאלוג. וחוץ מזה, התרבות המינית הגברית היא כל כך צרה ומרוכזת רק סביב המימד הויזואלי. סרטים ופורנו ותמונות. זה מצמצם את הדיון במין ודוחק נשים החוצה. זה שיט גברי ומשעמם של איפה הגוף יכול להיות ומה הוא. בשביל נשים הרבה פעמים המימד של סאונד הוא גם היציאה מהגוף. הקול הוא קשר, הוא לא רק גוף. הוא קיים כשמישהו מאזין. וזה מה שרדיו עושה. מישהו מדבר אלייך. מישהי מספרת לך את החיים ואת מקשיבה.

 alma4

"חוץ מהפנטזיה הזו שחיברה ביננו אין מצב, ממש אין מצב, שאני והבחור הזה היינו אי פעם מתחברים איכשהו. (…) דיברנו על המודעה הזו שהוא פרסם בקריגסליסט, על מי עוד הגיבה, דיברנו על מחלות, הוא נקי, גם אני, סבבה, לאורך הדיאלוג הזה פתאום קלטתי שזה הולך להיות כנראה הסקס הכי בהסכמה שהיה לי בחיים. אף פעם לא חלקתי סוג כזה של אינפורמציה עם מישהו שסתם הייתי איתו."
(movie night, quickies)

(דימויים מתוך עבודות המחול של סשה וולץ. תודה לדימי ריידר וליהי יונה על העזרה בעריכת הראיון הארוך אל פוסט קצר יותר.)

 

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s