דראג עבדים

מסתבר שהכתבה שראינו בחדשות סוף השבוע על חגיגות הנערים הישראלים בבוקרשט היא לא בדיוק עיתונאות משובחת. עזבו את זה שבמהלך הצפייה ניתן היה לטעות שמדובר בכתבה שיווקית לתיירות מין ברומניה, אלא שעכשיו מתברר שסצנת הלימוזינה ונערת השעשועים היתה ככל הנראה יותר מפוברקת מאמיתית. מתברר שהנערים הם בני 22, לא מתכוונים להתחתן בזמן הקרוב ובכלל ולא הגיעו למסיבת רווקים, לא הזמינו את הלימוזינה או את הנערה, ולמעשה מצאו את עצמם משתתפים בסצנה שבוימה על פי מיטב הסטראוטיפים של אנשי ההפקה. לא צריך להיתמם, הנערים הגיעו לבוקרשט כדי לבלות כמנהגי המקום, ואלו כנראה לא מאוד רחוקים ממה שראינו. אחד המרואיינים אדיר פרץ אמנם סיפר שלדעתו הלימוזינה היא "פוזה מיותרת" אבל בגדול הסכים שאין לו בעיה עקרונית עם המעשים המתוארים בכתבה, ושהוא לא מתחרט על השתתפותו בה.

רוב הביקורות על הכתבה עסקו בכך שהיא הציגה באופן קליל וחסר ביקורתיות את תעשיית וצרכנות המין, משל היו ביקור ביורודיסני. אבל אני (ולא רק אני) כעסתי על הנערים האלה מעוד סיבה. כעסתי שהנה, שוב, נציגי הגבריות המזרחית מאיישים באופן עקבי את תפקיד הישראלי המכוער, המופרע, האלים, והשיכור מכוח ומאלכוהול: בכינרת ,באפריקה וגם בבוקרשט. עכשיו לכי תדברי על גזענות נראה מי יקשיב לך.

דרך אחת להתמודד עם הקושי הזה, היא לפנות למי שמייצרים עבורנו את התכנים האלה, ולשאול אותם עד כמה זוכי כתבות הריאליטי על הסחלה של החברה הישראלית נבחרים על פי הצבעת אסמסים הוגנת, ועד כמה ההפקה מתערבת כדי להעלות את הרייטינג. אפשר לשאול כתבים ועורכים למה כאשר בן של שר המעורב בפרשיית שחיתות מבקש לנסוע למסיבת רווקים באמסטרדם מספרים שהוא "מלח הארץ" ושמים תמונת אילוסטרציה של אופניים קשורות למעקה על גשר, אבל לא שמים תמונה של קופי-שופס או רובע החלונות האדומים למשל. אפשר גם לתהות כיצד התנהלה שיחת הטלפון בין איש הקשר מטעם ערוץ 2, ובעל המועדון שבסופו של דבר יצר קשר עם הנערים. אני משערת ששיחה כזו כללה כנראה בקשה מרומזת או מפורשת לגייס חברה שנראים יותר כמו עומר אדם ופחות כמו ארז אפרתי, אבל ייתכן שאני טועה. מכל מקום שלומי חתוכה ואחרים נלחמים בשנים האחרונות מלחמת קודש בגופים מסחריים שמהנדסים במודע את הדימוי העצמי של ילדים ונוער בישראל ומטעינים אותו בתוכן גזעני ומגזען. אולי שווה שגם אלו שתפקידם לשקף מציאות ולא למכור מוצרים, ישאלו את עצמם אילו מהחלטות העריכה שנעשות מאחורי הקלעים אכן משרתות את אידאל הצגת המציאות באופן אובייקטיבי ומאוזן. אבל צריך גם וחשוב להודות, שכל הטיעונים המוצדקים על עריכה מגמתית וסנסציונית לא ישנו את העובדה שהרבה ממה שמתואר בכתבות האלה באמת קורה, האנשים והמעשים הללו ככל הנראה אמיתיים לחלוטין גם אם זו לא *כל* התמונה, וגם כאשר עורך הכתבה והסיפור מחזיק בתודעה מזרחית מפותחת, הבטן מתהפכת לנוכח חוסר הבושה. איך זה שאין כל בושה?

הדרך האחרת לענות על השאלה הזו כרוכה בהפניית המבט פנימה. החשיפה של 'המקום' מתארת סיטואציה שהיא מצד אחד מבויימת ומוקצנת, אבל מצד שני מציגה נערים שהשתתפו בה מרצונם החופשי וללא לחץ או חרטה. מה המשקל המייצג של התיאור הזה? האמת שאין לי מושג ונראה לי אפילו חסר טעם להתווכח על זה. מה שכן ניתן ללמוד מהפער שמתגלה בין הסצנה המבויימת למציאות, הוא על הכוח של סטראוטיפים גם להבנות את ההתנהגות שלנו, ולא רק לפרש אותה. כלומר- מה שעצוב באמת בעיני, הוא לא הגזענות בה לוקים מספרי הסיפורים, אלא ההיענות הנלהבת של הנערים לגלם את התפקיד שייעד להם הבמאי. נראה שהנערים הבינו בדיוק את הטייפקאסט המבוקש, מה הדמות שהם אמורים לגלם ומה הפרפורמנס האתני-מגדרי המצופה מהם בסיטואציה כזו: לספר לנו שהחברה לא מרוצה אבל מי שם עליה, שהבחורות זורמות פה יותר ושהם באים בשביל הבלינג בלינג. מה שמתגלה הוא שהתסריט הזה היה כל כך ברור לכל המשתתפים בכתבה שאף אחד בעצם לא היה צריך לביים אותו. ההפקה רק סיפקה את התפאורה, והתסריט נכתב והתביים מעצמו. ככל שאני חושבת על הכתבה הזו, אני מבינה אותה כדראג של גזענות וסקסיזם. מופע של הקצנה שתכליתו שעשוע, זעזוע, וזיכוך מוסרי.

חזרתי למילות השיר בוקרשט של עומר אדם, לבדוק האם את התסריט הזה יצרו עבורנו מבעוד מועד כותבי תוכן מזרחי, גיליתי שלא  בדיוק, אבל אולי גם כן. רפרנסים מרומזים בשיר של אדם לבילוי במועדון "הבמבו" הפכו להמחזה מאוד לא מרומזת של ריקודים עם חשפניות על הבר. הפער החמקמק אך הקריטי בין החבורה במסיבת הרווקים מהשיר של אדם, לבין חבורת הזנאים במסיבת הרווקים המפוברקת שרואים בכתבה, הוא תוצר של תהליך אוטו-קורקט אנושי שמשלים/'מתקן' את הסיפור באופן אוטומאטי גם אצל הנערים וגם אצל יוצרי התוכן. הוא החור השחור ששואב את הבושה ומספר לנערים שהם אמורים להשוויץ בהתנהגות שנחשבת מבזה באולפן שישי. הנערים ידעו שהתסריט שלהם כולל בדיחות על סדינים, חטאים ועל אומן בגלל שזה אידאל הגבריות והמזרחיות שמפמפמים להם על עצמם, מבחוץ ולעיתים גם מבפנים כבר עשרות שנים. היכולת שלהם לכתוב ולגלם את התפקיד של עצמם כל כך בנוחות במקרה הזה, היא רק דוגמה גרוטסקית וחשופה לאופן שבו סטראוטיפים מהסוג הזה מושלים בנו ובהם לטוב ולרע, במקרה שלהם- יותר לרע. הכתבה מחדדת לנו את האלמנט הפרפורמטיבי-דראגיסטי של הגבריות המזרחית, אבל לא רק בשוליים של מסיבות רווקים של נערים בלי חברות בכלל, אלא במרכז ההוויה עצמה, על מי שהם חושבים שהם. אם אני מספיק דומה לסטראוטיפ, אולי הוא נכון? איך יודעים?

צילום מסך מתוך הסדרה פנים אמיתיות עם אמנון לוי, ערוץ 10

בדיון כלשהו על הפרשה, כתבה אור סיונוב ש-"ככה מתנהגים עבדים". בניגוד לדראג שעוטה דמות 'הפוכה' במודע וכביטוי אומנותי, כאן הנערים נעתרו לשחק בתסריט שנכתב ובויים עבורם, ולשם בידור הממלכה. שלא תבינו אותי לא נכון: לא מדובר בתינוקות שנשבו אלא בנערים שעשו דיל ממש גרוע, כבודם תמורת 5 דקות של תהילה. ממש עכשיו התבשרנו שהכתב הושעה ועורך התכנית יוצא לחופשה. לפי הדיווחים גם פרץ כבר מבין שהעסקה הזו היתה ממש רעה כשהגיב ש"זה לא משנה את העובדה שנעשה לי רצח אופי על ידי כתב שרצה לחגוג על חשבון הגב שלי, התגובות בפייסבוק איומות, התדמית שלי נהרסה בעיני הסובבים אותי וגם אלו שלא מכירים אותי, ואף אחד מהנהלת ערוץ 2 אפילו לא טורח לפנות אליי להתנצל או אפילו לפצות, כשרצו רייטינג ידעו לבוא." אם הייתי יכולה הייתי אומרת לפרץ וחבריו ששחרור מאדנות, עובר בהכרה שהם יכולים לעשות דיל אחר. שיש בהם את הכוח והכישורים למלא תפקיד שונה מזה שנכתב עבורם על ידי האוטו-קורקט- בבית הספר, בצבא, בעבודה, בפרסומות לבזק ובכתבות על בוקרשט, ושאם הם לא יפחדו לצאת מהדמות, הם עשויים להיות אלו שיספרו לנו את הסיפור על עצמם במקום האדון ונתיניו. 

דיוקן עצמי של פרידה קאלו, מתוך ויקיפדיה

*תודה לליהי יונה האחת והיחידה שיכולה לגרום לי לעזוב הכל ולשבת לכתוב פוסט אחרי שלוש שנים של דממה, ואחר כך גם לערוך אותו ביד אומן שמזכירה לי שוב כמה אני ברת מזל שהיא חברה שלי

(מעין סודאי)