אחת הבשורות העיקריות והחשובות שהביא הפמיניזם הרדיקלי הייתה "האישי הוא הפוליטי", ההבנה שרבות מהפגיעות שנשים עוברות מתרחשות במרחב הפרטי ורק שיח פתוח בין נשים יוביל להכרה שמדובר במגפה חברתית שיש לטפל בה.
החשיבות בקיבוץ הסיפורים האישיים הובילה בשנים האחרונות ליצירת מרחבים אינטרנטיים רבים שחלק ניכר מהפעילות שלהם הוא חשיפה והצפה של סיפורים אלה. דוגמאות טובות לכך הן אתר "הכצעקתה",שמאגד עדויות על הטרדה מינית ומגדרית במרחב הציבורי, ודפי הפייסבוק "אחת מתוך אחת", בו מופיעות מאות עדויות של נשים על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו, ו"גברים בסקס", בו מופיעות עדויותיהן של נשים על חוויות מיניות שליליות עם גברים. מרחבים נוספים ברשת, כמו הקבוצות "שיח פמיניסטי" ו"אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור", מייצרים שיח מורכב וחשוב שמשלב בין ביקורת תרבות, ביקורת חברתית, דיונים על פמיניזמים וסיפורים אישיים.
סולידריות בין נשים היא כוח עצום ומרחבים בטוחים בהם יכולות נשים לדבר את הפגיעות שלהן הם חיוניים. הבעיה מתחילה ברגע שהחוויה הסובייקטיבית הופכת למרכז הכל ומשפטים כמו "אם הרגשת מוטרדת זאת הטרדה" ו"אונס הוא חוויה סובייקטיבית" נתפסים כהבעת סולידריות וכל תהייה בנושא נתפסת כמחיקת החוויה.
הבעיה הראשונה היא שהפיכת השיח על פגיעה מינית לשיח שעיקרו בחוויה הסובייקטיבית בעצם משאירה אותנו בלי סט כללים ברור של מהי התנהגות מינית מקובלת ומהי התנהגות לא מקובלת. כשאני אומרת לאישה "אם את מרגישה שהוטרדת אז הוטרדת" אני במקביל אומרת לגברים "כל מעשה שלך יכול להתפרש כהטרדה מינית", ומצפה ממנו לבחון את ההתנהגות שלו לפי תחושה סובייקטיבית שאין לו שום גישה אליה. כשאני אומרת "אונס הוא דבר סובייקטיבי" אני עוצרת את הדיון על מהו מגע מיני בהסכמה ומה התנאים ההכרחיים לו והופכת אותו למונח אמורפי.
אם היה מדובר בדיון שבכל מהותו הוא פנים נשי, אולי זה לא היה כל כך נורא, אבל שיח על הטרדות ותקיפות מיניות, שאחת מהמטרות שלו היא מניעתן בחברה, לא יכול להתנהל בלי לפנות לגברים. נשים אינן יכולות להפסיק להיות מוטרדות ומותקפות באופן עצמאי ובלתי קשור, גברים הם אלה שמבצעים את רוב האלימות הזאת ועליהם מוטלת האחריות להפסיק אותה. אחד התפקידים שלנו כפמיניסטיות שמעוניינות בשינוי חברתי הוא גם להבהיר לגברים היכן נגמרים חיזור ומיניות לגיטימיים ומתחילה אלימות.
לא ניתן לחנך נערים וגברים להימנע מלייצר תחושה סובייקטיבית, לא סביר לבקש מהם לקחת אחריות על תחושה סובייקטיבית. את ההבהרה הזאת עלינו לעשות בצורה קוהרנטית וברורה: להעניק סט כללים ברור של עשה ועל תעשה, להציב מראה מול מצבי סיכון ולחשוף אותם, להציע דרכי התמודדות ובדיקה של הסיטואציה בזמן אמת.
בנוסף לכך, הרחבת השימוש במילה "אונס" לכל חוויה מינית שלילית מרדדת את המורכבות של מצבי הסיכון בהם נמצאות נערות ונשים. פוגענות מינית נמצאת על קשת רחבה של התנהגויות: ניצול מיני, הסכמה תוך ניצול יחסי מרות, התנהלות משפילה בעת יחסי מין ועוד. כל אלה הן פגיעות מיניות שיש לזהות ולהגדיר ולתמוך בנשים שצריכות להתמודד איתן.
כך למשל, בפרשת אייל גולן ואביו, קמו קולות רבים שדרשו לקרוא לפרשה פרשת אונס, למרות שהקטינות עצמן העידו שיחסי המין התקיימו בהסכמה. על אף שברור כי השימוש במילה נבחר כדי להדגיש את החומרה הרבה במעשים, העובדה הזו חושפת הנחת יסוד בעייתית. אם על מנת להבהיר כי מדובר בפגיעה מינית חמורה אנחנו מרגישות שעלינו להשתמש במילה "אונס", אנחנו מבלי להתכוון משתפות פעולה עם התפיסה שניצול מיני של נערות תחת יחסי מרות איננה עבירה חמורה שיש להתייחס אליה, במקום להפנות זרקור לסוג הפגיעה הזה ולחומרתו.
ויש גם בעיה נוספת. קיומו של שיח סובייקטיבי עלול להסיט את הדיון מהטרדה ופגיעה מינית לדיון על נקודות מבט והסתכלות. התייחסויות כמו "את רגישה מדי" ו"את בוחרת לקחת את זה ככה" מוטחות פעמים רבות בנפגעות ומנצלות את ההתייחסות לחוויה כאל דבר אישי כדי לגלגל את האחריות אל הנפגעת. הטענה הנפוצה "למה שלא תקחי את זה כמחמאה" שמופנית לנשים שמספרות על הטרדות מיניות מדגימה את מנגנון העברת האחריות על הטרדות מיניות אל המוטרדת, שכן אם החוויה שלה היא זאת שמייצרת את ההטרדה ניתן לפתור את הבעיה בתיקון הדרך שבה נשים חוות דברים. בהעדר הגדרות אובייקטיביות של הפגיעה, אנו עלולות בסופו של דבר להסיר אחריות מהפוגעים, שכן לכאורה אופי ומהות הפגיעה איננו נגזר ממעשיהם שלהם.
בעולם שבו סט הכללים הנגיש היחיד שקיים כמעט לחיזור והתנהגות מינית מוזן ברובו מדימויים פורנוגרפיים ולא לוקח בחשבון את בטחוננו, חשוב לספק אלטרנטיבה אחראית ולהציב כללים ברורים, קווים אדומים שיש לסמן באופן חד משמעי. האם כל התנהגות פוגענית תעמוד מאחורי הקו הזה? לא. האם ראוי שנפגין תמיכה וסולידריות גם לנשים שהפגיעה שלהן איננה נמצאת מאחורי הקו? חשוב, ראוי ואף הכרחי. אבל שיח המתבסס על עליונותה של התחושה האישית עשוי בסופו של דבר להפקיר את החינוך של גברים על מיניות בידי הפורנוגרפיה וזה בוודאי שלא יסייע לבטחונן של נערות ונשים.
מה שדרוש זה דיון פמיניסטי שבו מותר להטיל ספק, ומותר לקבוע קווים שלעיתים ישרטטו התנהגויות מסוימות מחוץ לקו של הלא לגיטימי. זה דיון שצריך להתנהל מתוך חיבוק ואהבה ולא מתוך האשמה של מי שהחוויה שלה קשה, גם אם לא בהכרח מצויה בטווח של התנהגויות שצריך לגנות. מה שדרוש זה שכולנו – נשים שהסוגייה של צדק מגדרי חשובה להן – נתחיל לדבר בינינו על מה אנחנו לא מוכנות לקבל, וזאת אולי הפעולה הרדיקלית ביותר שנשים יכולות לעשות.
reuma0.wordpress.com 
דבריך נכוחים. ייתכן שהשיח שתיארת נוצר גם כתולדה של המגמה הכללית להבחין הבחנה חדה בין פלילי לבין כל השאר, ומה שאיננו פלילי הוא בסדר. כאילו שלא תיתכן התנהגות מינית חזירית ונצלנית שאיננה פלילית, וכאילו שאיננו רשאים להכתיר התנהגות נצלנית כפוגענית גם מבלי שתהייה פלילית. הייתי רוצה שנתחיל להעז לדבר על ניצול מיני, עם כל הקושי שבדיבור כזה.
השיח הסובייקטיבי הוא גם מטעה מבחינה משפטית – אין שום דבר סובייקטיבי בהגדרות של החוק את התקיפות המיניות לסוגיהן – והוא גם משמש נשק בידי מכחישי אונס לסוגיהם. בקירבם, אגב, נפוצה התופעה ההפוכה, להכניס אונס תחת ההגדרה "הרכה" יותר של הטרדה מינית.
הפסקתי לקרוא די בהתחלה כשהגעתי לנקודה שאתייחס אליה.
כן. גבר (או אישה) אמור לצאת מנקודת הנחה שהתנהגות שלו עלולה או לא עלולה להתפרש כהטרדה בהתאם לסובייקט (כאן דגש) ולסיטואציה. על כן
כן. אין צורך באוסף יבש של כללים. זה יהיה נורא ויחטיא את העניין. יש צורך בגברים שרואים נשים כיצורים חיים, בני אדם, נפרדים ואנושיים עם מחשבות ורצונות שאינם משותפים ואחידים.
אז כן. צריך להתמודד עם זה שאולי מישהי אחת לא תראה בפניה לא מוזמנת אליה הטרדה ומישהי אחרת כן.
אז הבנת את העניין נכון, ואז פיספסת.
התגובה למאמר עצמו, לא תגובה הספציפית.
מאוד מעניין!
את צודקת לגמרי. מסתבר שהנטייה של הדור הזה להאדיר את האינדיבידואל לא פסחה גם על הפמיניסטיות. אנחנו כלכך מרוכזים ב'עצמי' ובפרטי ששכחנו איך בונים חברה, ושכחנו למה זה בכלל חשוב.
אני גם מאוד מסכימה איתך לגבי רידוד מושג ה'אונס'. לא לחינם יש הגדרות ומושגים שונים לעברות ופגיעות שונות. לא תשנה התחושה הסובייקטיבית את העובדה שיש גם עולם חיצוני, אובייקטיבי ובו – לא כל פגיעה מינית היא אונס.
יחד עם זאת, דגש על גישה שמבוססת רק על חוקים, קווים וכללים יבשים יכולה להיות מנוכרת ולגרום להרבה מקרים ליפול בין הכסאות. שני התהליכים צריכים להתרחש במקביל. בשורה התחתונה, חשיפת ה"אישי" שכלכך פופולרית היום מאפשרת לתת יד ותמיכה לנפגעות שבעבר נאלצו לשמור בבטן. קולן שהושתק עד היום על ידי חברה דורסנית מקבל במה וזה דבר כלכך נחוץ. עכשיו נשאר לקחת את כל הסיפורים הפרטיים האלה וליצור הבנייה חברתית חדשה. אני מקווה שמשתתפות הקבוצות שציינת לעיל יקראו את הפוסט שלך :]
יש לנו מגוון עדשות באמתחתנו, ולפעמים אנו שוכחות את זה, ולא מצליחות לייצר או לקיים שיח מורכב.
כשאנו משתפות את החוויות שלנו, שזה דבר חשוב בכל כך הרבה רבדים – אין שום בעיה עם אמירה כמו "זה מרגיש לי כמו אונס". אנחנו לוקחות משהו שנשים אחרות יודעות לזהות כנוראי, ומשוות עוד חוויה כדי למקם אותה. זה סבבה אם המטרה היא תמיכה, טיפול, או אפילו העלאת מודעות. זה רלוונטי למקומות שנרטיבים של lived experience באים לקבל בפעם הראשונה הכרה, להפיח בהם רוח חיים, למלא אותן בתוכן (והרי כאן פעמים רבות הבעיה בשיח בין גברים ונשים, שה-lived experience הוא שונה, וכך חוויה שעל פניה היא אותו דבר (לקפוץ לאמפם בשעה מאוחרת, נגיד) יש לה משמעות אחרת לגמרי; כך גם בין יהודים לערבים כאן, כך בין סטרייטים ללהטבים, וכן הלאה).
העדשה חייבת להשתנות כאשר צד אחר נכנס לסיפור, צד שאנו רוצות שיקח אחריות, או ישלם מחיר. זה ברור שאם אנו רוצות ללמד גברים ונערים לא לאנוס, צריך להביא איזושהי הגדרה לאונס. שבתוך לקיחת האחריות והרחבת הדיון – יש צורך להצר לחלקים מובנים, גשמיים יותר, שניתן להתמודד איתם. אבל גם זה – לא על חשבון העדשה הקודמת.
דומה שיש דרישה שהשיח יהיה אחיד, בלי שום הבדל של זמן או מקום, של אופי המרחב, או מי הדוברת. קבוצת פייסבוק היא לא בית משפט, ובית משפט הוא לא מרחב קהילתי, דף אקטיביסטי הוא לא קבוצה, ומרחב אקטיביסטי הוא לא טיפולי, קבוצה מעורבת היא שונה מקבוצה מגדרית של מגדר מדוכה, וכן הלאה וכן הלאה.
עד שלא נלמד שלפעמים צריך את הזום לראות ברזולוציה של פיקסל, ולפעמים צריך עדשה רחבה לראות את כל התמונה, ופעמים אחרות צריך להסתכל מהצד, ואחרות פנורמה – לא נצליח פשוט. תמיד יהיו מי שירגישו שמותר להם להזדעק אל מול השיח הפוגעני לכאורה שהם נחשפים אליו, כי זה האופי של פייסבוק (היכן שרוב הדבר הזה מתקיים).
תגובה שמאוד התחברתי אליה,הכיול של הדיון הוא ממש חשוב והגישה של רוחב נקודת המבט או צמצומה מתאימה להרבה נושאים.
פוסט מצוין ותגובה מצוינת.
מעולה מאוד. כי אנחנו עדיין פועלות בתוך מבנה חברתי שמבלבל גם אותנו. רוצות, לא רוצות, רוצות לִרְצות, נעתרות כדי לְרַצות, רוצות להירצות, מהססות לדחות, מוכנות לנסות – רק מה, רוצות גם לדעת שאנחנו לא חייבות לגמור מהצלחת. הדרך עוד ארוכה עד שנדע בדיוק מה אנחנו רוצות ומה לא, תמיד ובזמן אמת. בתוך המרחב העדין והשברירי הזה, שבו הגיל המסוכן והשברירי מכול הוא זה שבו אנחנו חסרות ניסיון אבל מחפשות התנסויות, יוצא שאנחנו גם משחקות לפי הכללים ששוררים עתה, שרחוקים מלהיטיב איתנו, אבל זה מה יש. אם את אוהבת גברים, מה תעשי? תחכי לגיל 32 כדי שיהיה לך מספיק חוט שדרה אבל לא יהיה לך ניסיון? אי אפשר להתכחש לעמימות הזאת, בהקשר שבו 95 אחוז מהגברים פועלים על אוטומט כמו במזנון אכול ככל יכולתך ולא שואלים את עצמם אם הם באמת רעבים או אם האוכל הזה בריא כאשר הם מריחים אותו. גם חוויה מינית שהתחילה טוב ומתוך רצון הדדי יכולה להיגמר בתחושה של אלימות והשפלה. צריך לשנות לאט-לאט את כולם ביחד: את הגברים, את הכללים וגם אותנו. קודם את המודע, אינשאללה בהמשך גם את התת מודע.