אישה הגונה

שתינו ראינו את המודעה הזו בהזדמנויות שונות, במקומות שונים ברחבי הכרמל. שתינו ברגע הראשון גיחכנו, ושנייה אחרי זה הבנו שזה טרגי. ניסינו, ככה בינינו לבין עצמנו, להבין מה מעציב אותנו במודעה הזאת, ולהרהר על מהות תפקידה של עוזרת הבית.

מעניין בכמה בתים הטרידו אותה כבר. כנראה שיותר מאחד אם היא החליטה לציין מפורשות על החרגת השירות הספציפי הזה באופן כה בלתי מרומז.

אחת הסיבות שמשהו כ"כ מבהיל במודעה הזאת היא הדיסוננס המוחלט בין ההפתעה שאוחזת בך כשאת קוראת אותה, לבין הנונשלנטיות האגבית בה הסייג "ללא sex" מונח בה. מי שכתבה את זה לא חשבה שזה משהו מיוחד או חריג.

משהו באמירה היבשה הזאת – "ללא sex", מצביע על קיומו של עולם שבו זה אפשרי והגיוני לחלוטין לדרוש סקס מהעוזרת שלך.

וזה מפחיד. כי אם ישנו עולם שזו דרישה לגיטימית בו, איך זה שלא ידענו עליו? איך הוא חמק מתחת עיננו? וכמה עוד דרישות 'לגיטימיות' כאלה נדרשות מנשים מוחלשות בכל רגע?

אבל אם לעזוב לרגע את השאלות החברתיות הגדולות, התעלומה של סיפור העוזרת נותרה מנקרת. מה יש בה בעוזרת הבית שגורם לנו לחוש אדונים?

בהתחלה חשבנו שאולי זו התרבות הפופולארית הפורנוגראפית שהחדירה לנו לפנטזיות את הדימוי של עוזרת הבית הסקסית.

מקינון אומרת שהורגלנו לקשר מין לכוח. להפעלה שלו. לשימוש בו. מין, הוא צינור נוסף לבסס שליטה. אם מסתכלים על זה ככה, הקשר די ברור. אם שליטה מתקשרת למיניות, אפשר לשכב עם העוזרת, וזה אפילו די מדליק. לא רק זה, זה אפילו טיפונת מותר. זו שליטה, וזו שליטה, ומה כבר לעזאזל ההבדל?

ויחד עם זאת, אותה תרבות של ההאוס קיפר השווה, שזורה בדימויים נוספים של חוליו הגנן הלטיני או של נער הבריכה הצעיר [גם הם חווים את הדיכוי במעמדם] ועדיין, נראה פחות סביר להיתקל במודעת גננות שמציינת שהיא לא כוללת שירותי מין. מה בכל זאת מבחין אותם מעוזרות הבית?

אולי הסיבה נעוצה בכך שאינסטלאטורים, מדבירים, וטכנאים הם בדרך-כלל גברים חזקים עם תעודה. יש להם מקצוע, ואנחנו זקוקים להם. ניקיון בתים, הוא בסך- הכל ניקיון. כולנו יודעים איך לעשות את זה פשוט אין לנו כוח. עוזרת הבית היא בדרך-כלל אישה, חסרת השכלה אקדמית, קצת ענייה, שניתן ומקובל לכפוף וגם להכפיף.

סיבה נוספת שאפשר לחשוב עליה היא הקשר הרציף. אינסטלאטור, וגם מדביר, באים פעם בכמה זמן והולכים. עוזרת הבית שלך, כשמה כן היא – שלך. קודם כל היא פה בשבילך, אחרי זה אפשר לחשוב עליה בשבילה.

על הקשר שבין עבודה סיזיפית לבין דה-הומניזציה של עובדים בהקשר הקפיטליסטי כבר דובר רבות (מרקס? מישהו?). הטענה היא שההפיכה של העובד לבורג זעיר במערכת גדולה ממנו, שאינו מתוגמל רגשית, ומנותק כל קשר מתוצר של העבודה שלו, משטיחה את אופיו ומדכאת את היסודות הדינאמיים באישיותו, עד הפיכתו ליצור פלגאמטי ופסיבי. מבחינתנו, הפועל הפשוט הופך לאמצעי ולא לתכלית. במצב כזה, בו העוזרת שלי היא אמצעי בלבד, מותר לי לדרוש ממנה כל דבר שנדרש לשם האושר שלי. במצב כזה של הכפפה כה בולטת של העובד, עולה השאלה למה לעזאזל לקדש דווקא את האוטונומיה שלו על גופו, אם כ"כ הרבה ממנו כבר הפקענו?!

יכול להיות שכל זה נשמע מופרך, ורדיקלי (הו לא!). אבל לכל מרימי הגבה – אנחנו מחזירות אתכם לתמונה שבראש הכתבה הזאת. אי שם ישבה אישה בת ארבעים שלקחה את הרגע להוסיף שתי מילים למודעה שלה, ולנו אין כ"כ מושג למה.

ניחא, לפחות עכשיו אנחנו יודעים שלא כל הרוסיות זונות, אולי רובן, אולי חלקן, אבל בטוח שזאתי לא. בטח עוד אנשים יתלשו את המספר ויצלצלו אליה. הם יקבעו איתה בטלפון שתבוא באיזה בוקר ויצפו לבואה. כשתיכנס היא תגיד שלום ותתחיל לנקות, הם יראו איך היא מנקה מתחת לספה את כל האבק, ואולי יעיפו מבט חטוף לתחת שלה תוך כדי. הם יראו אותה עושה כביסה וספונג'ה, שוטפת כלים ומחליפה מצעים בבית שלהם. ואולי ידמיינו איך היא במיטה על אותם מצעים בדיוק. אולי חוסר המושגות שלה אפילו ידליק אותם קצת. אבל הפעם, כשהם יצפו בה הם ידעו בבטחה שהיא לא מאלו. שאין שמץ של סיכוי שהיא כן, ושללא צל של ספק, מדובר באישה הגונה.

—

(מעין סודאי וליהי יונה)