‫מאמא דיאלי – על אידיאל אמהות לא אנושי ואמא אמיתית

לפני כמה ימים שמעתי בתכנית של יעל דן בגל"צ אייטם על "חולות הניקיון" שמתחילות כבר מ-ע-כ-ש-י-ו את הניקיונות לפסח, אבל לא באמת, כי אצלן " פסח זה כל השנה". כששאלה המראיינת את שתי הנשים (ששמן היה רחל) מדוע כבר מעכשיו? רחל ענתה : "שיהיה לי זמן", "אני מרימה סירים, פותחת סירים חדשים לחג", "אני מחטאת את הכלים לבד", "לא סומכת על המדיח"! רחל אחרת אמרה: "אקונומיקה היא הבושם שלנו".

כשעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד, החיים הפגישו אותי לראשונה עם חומרי ניקוי ביתיים באופן מעשי. שמתי לב די מהר, שאחרי הניקיון ידיי הצרובות באקונומיקה העלו לי זיכרון מתוק של אמא. הריח הזה של החומצה שהתבייתה על העור הרך והתלכדה איתו לכדי ריח של בית, וחום וניקיון, היו בין הריחות המתוקים והאהובים עלי ביותר.
מחשבות רומנטיות כאלו ואחרות על הידיים מבושמות האקונומיקה של אמא שלי, הן רק קצה הקרחון. תמיד היו אומרים לי על אמא שלי, "איזה טעים היא מבשלת", ו- "נכון שנקי כך אפשר לאכול מהרצפה בבית"? אני תמיד הייתי מהנהנת בשביעות רצון. בוודאי, אמא שלי היא כל מה שאמרתם ויותר מזה.

הפוסט הבא הולך להיות (איך לא) פוסט ביקורתי. אבל הפעם, קודם כל כלפי עצמי. ואחר כך כלפי כולנו, שדווקא היום ביום האם, חוטאים בהגדרת האמהות והסבתות שלנו, באמצעות האוכל והניקיון שאנחנו מייחסים להן בגאווה רבה.
רק כדי שתבינו אותי, אמא שלי היא באמת אידאל עבורי במובנים רבים, אבל דווקא את אידאל האמא המרוקאית – כבוד לעדה – הוא זה שאני מבקשת לפרק כאן.
מה משמעותו של האידאל הזה? האמא המרוקאית, היא "אישה חמה", שתמיד יהיו בבית שלה מינימום שלושה סירים, ואוכל ביתי, שגם אם תדפקו אצלה בדלת ב-2 בלילה היא תפתח לכם שולחן, שתמיד יהיה אצלה נקי ומסודר, שהיא תמיד תכין לכל אחד "בדיוק מה שהוא אוהב", ואיך שהוא אוהב: כי הרי שאול אוכל בלי בצל, וניסים מעדיף את הקובה ברוטב אחר. ולי, כמובן, צריך להכין את הסלט ההוא שרק אני אוהבת, ושתמיד יהיה מוכן ומספיק, גם כדי לקחת הביתה.  וכמובן שהיא תעשה את כל זה בחיוך גדול ואהבה אינסופית. כי זה הרי  "מה שעושה לה טוב".

חלק מהחברים שלי מתגאים הרבה פעמים באווירת החג שיש אצלם בבית בחגים ובשבתות.  אבא ושאר האחים חוזרים מהתפילה בבית הכנסת לשולחן השבת או החג ונכנסים לבית החגיגי. השולחן תמיד עמוס בכל טוב, 50 סוגי סלטים, 4 סוגי בשרים, 10 סוגי תוספות, ודג למנה ראשונה. אחר כך כמובן מגיע שלב המתוקים והפיצוחים, והכל כיד המלכה (עאלק). 'אני הכי אוהב את ימי שישי, כולנו כל המשפחה ביחד'. התמונה המצטיירת לשומעת הסבירה היא כזו שבה כל המשפחה יושבת ביחד באידיליה שניתן למצוא רק  באגדות של אלף לילה ולילה.
אבל לפני שכולנו מתרפקים על הזיכרונות מבית אבא, הרשו לי לתאר נרטיב מעט אחר. אני כילדה לא יכולתי למשל ללכת לבית הכנסת בחגים, אבל כן נחשפתי בהרחבה לכל המעטפת הלוגיסטית של אירועי החג והשבתות שנפלה בעיקר על גבן של נשות המשפחה, והבנתי עם הזמן, שבעתיד, זה עשוי להיות תפקידי. הסיפור הזה, מתחיל הרבה לפני שכולם חוזרים הביתה מבית כנסת, או בכלל ערב החג.
אמא שלי בכל אופן, מתחילה לבשל כבר בחמישי, וזה אחרי הלוגיסטיקה של לשגר את אבא שלי עם רשימת קניות לסופר. אבא של עושה קניות, או מה שנקרא בעגה המקומית "עוזר". נראה לי שראוי להקדיש מחשבה נוספת גם לגיאוגרפיה המגדרית בסיפור הזה, אבא עוזר בהתנהלות עם כסף בעולם האמיתי, אבל אמא תקועה בבית, במטבח.
נניח לזה, אם זה אירוע בקנה מידה שאינו זעיר, כמו מימונה לדוגמא, הרי שבמשפחות רבות, מספר דודות מעתיקות את מקום מגוריהן לבית המרכזי שבו תיערך סעודת החג כשבוע לפני האירוע הגדול. מה הן עושות שם שבוע לפני? מה, חשבתם שהמעמולים יכינו את עצמם? בין הקילופים, לטיגונים, לקיצוצים והבישולים, הן גם מנפות, ולשות, ושולקות, ואופות, ומנקות, ושוטפות, ושוב מתבלות, וחותכות, ומערבבות, ומצמצמות, וגם קצת נחות. כשהכל מוכן, מגיעים האורחים או אבא והבנים מבית הכנסת. הם נכנסים לבית שכולו לובן, מחייכים מתנשקים ויושבים לסעוד. "כמה טעים" הם יפרגנו, "אין כמו הדג שלך אמא", יתקעו גרעפס של שביעות רצון וכולם יצאו מורווחים. אמא עשתה את מה שהיא אוהבת, ואנחנו פירגנו לה כמו שהיא אוהבת. אבקשכן לשים לב, שבהערכה גסה המבוססת על ניסיון רב בארוחות מסוג זה, היחס בין כמות העבודה המושקעת לזמן הארוחה נטו הוא של שלושה ימי עבודת פרך ל-20 דקות לעיסה משפחתית משותפת, כולל המחמאות שבין הביסים.

נקודת המבט הגברית של כל הסיפור הזה של החגים והשבתות היא בין היתר, זו שמתחילה כשחוזרים הביתה לסעודה, ולא זו שמתחילה היכן שהוא ביום חמישי כשמפרקים את שקי הקניות . אני חושבת שגם אנחנו כילדים לאמהות, נהנים מפריבילגיות מסוימות בילדות שמאפשרות לנו לאמץ את אותה נקודת מבט גברית, ולזרום איתה הלאה. בסופו של יום – לכולם נוח לאמץ ולקבע את האידיליה של השפחה השמחה (או הזונה המאושרת?). למי זה לא נוח שיש לו אמא כזאת, שכל מאווייה בעולם הזה זה להכין לו אוכל, ואז לפנות אחריו. את מי, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, זה משרת, שהפכנו את האמהות של כולנו לשפחות כאלה בשירות אידיאל המשפחה. ועד כמה חצוף זה שלא רק שאנחנו מצפות מהנשים האלה לבשל, לנקות ולסדר עבורנו, אלא שגם יצרנו עבורן מודל שבו זה אמור להיות כל תכלית קיומן. שהשירות אותנו הוא הדבר שמשמח אותן יותר מכל.
אני שומעת הרבה,  שהאמהות בעצמן אומרות שזה מה שכיף להן, שהעיקר שכולם שמחים וביחד, ויתכן שזה מאוד נוח לנו לחשוב שזה נכון, אבל לשמחתי, אמא שלי אמרה לי את האמת, שהיא עייפה ובא לה לישון. תנו לי לזרוק השערה מושכלת – כנראה גם אמא שלכם/ן.

אז הפוסט הזה, מוקדש לך אמא. תודה לך, ששחררת אותי מהעול הזה של להיות האישה ההיא, שאפשר לדפוק לה בדלת ב-2 בלילה ולצפות לארוחה, שהסדינים אצלה תמיד מתוחים והמכונה עובדת, שהיא תמיד, בכל שעה ביום ובכל מצב צבירה, שמחה לארח. תודה ששחררת אותי ממשטר האימים הזה, ממשטר האירוח, כי בחיי אמא, שלא הייתי שורדת. לפני חודש היא אמרה לי "את לא צריכה לעמוד הרבה במטבח בשביל לאכול טוב" תוך שהיא משתפת אותי בטריקים שלה לארוחה חמה ובריאה בחמש דקות. בכנות שאפשר רק להעריץ היא אומרת לי, ש-"השבוע היא עייפה", ו-"שאולי כדאי שגם אני אנוח" [סאבטקסט: עזבי אותי באמאשלך אל תבואי השבת, בא לי לראות האח הגדול].

אז מה בעצם הביקורת שלי על כל העניין הזה? נגד מי ומה אני יוצאת? כפי שאני רואה את זה, גם לי כבת, יש חלק כלשהו במנגנון הזה שמשעבד את אמא שלי למטבח. כל פעם שאנחנו מתגאות בעושר שעל השולחן, בלובן של המרצפות, ובתיבול הייחודי, אנחנו מפיחות חיים באידאל הזה, של האישה ההיא שאולי בעצם די סובלת מכל הסיפור הזה. אולי הגיע הזמן להבין ש"נגמר הבית מלון". שזה לא הגון כלפיהן. שיש נשים, עם רצונות, שאיפות, מחשבות מאחורי הסירים. שגם להן כואב הגב אחרי שלוש שעות במטבח. שגם הן, בדיוק כמוכן, מעדיפות בהרבה להיזרק בספה אחרי ארוחה כבדה, במקום למרק את המטבח כדי שאפשר יהיה 'לאכול מהרצפה'.
ומעבר לסוגיית יחסינו עם אמא, הבעיה שלי היא שהאידיאליזציה הזו היא מה שמניע ומלבה כל מיני דימויים שאנחנו נוהגות לצאת נגדם בשגרה, כגון זו של האם בצד המזרחי של המשפחה בסדרה סברי מרנן, שכל הוויתה נעה סביב תבשיל המז'לוף הנודע, שאינה רוצה דבר בעבור עצמה מלבד טובת משפחתה. ואיכשהוא, גדולות הפמיניסטיות ואבירי זכויות האדם, עדיין מצליחים להרגיש נוח מספיק עם אידיאל משעבד של 'אני יכול לקפוץ לאמא שלי תמיד ויהיו סירים על הגז'.
פעם אחת, בואו נשנה את סצינת הפתיחה של הסרט, ובמקום להתחיל אותו כשאנחנו נכנסים הביתה, בהפתעה, לריחות של בישולים, נעצור ונחשוב על מאחורי הקלעים. מה המשמעות של אישה שיודעת שאיכותה נמדדת בזה שתמיד אפשר לבוא לאכול. רמת כוננות גבוהה, מאה אחוז מהזמן. אולי יבוא נכד. אסור להיתפס לא מוכנה.
השטחת דמותן של אמהות לכדי מטעמים אהובים וההאדרה של אלו על חשבון הענקת מקום לרבדים הרבים באישיותן, חוכמתן או רצונותיהן, היא המשך השעבוד שלהן תוך פרגון מתרפק.

אחד הדברים הקשים ביותר הוא להתפרק מפריבילגיות.  ואני חושבת שגם כאן, זה אולי כל הסיפור. כמו שאנחנו יודעות לדרוש מגברים אשכנזים לפנות את הבמה כשאנחנו רוצות להנחות את הערב, גם כאן, כשזה אולי הכי מוצדק, אנחנו נדרשות להתפרק מהפריבילגיות של להיות ילדות נצחיות או ילדים נצחיים, כדי שגם אמא תוכל סוף סוף לשכב בבית מבולגן, ריק מאוכל ולבהות בסרט ערבי של שישי. 

מזל סודאי – האמא של כל האידיאלים

(מעין סודאי)
(תודה גדולה לליהי יונה שעוזרת לי כל הזמן במלאכת הפירוק וההרכבה מחדש)