‫מאמא דיאלי – על אידיאל אמהות לא אנושי ואמא אמיתית

לפני כמה ימים שמעתי בתכנית של יעל דן בגל"צ אייטם על "חולות הניקיון" שמתחילות כבר מ-ע-כ-ש-י-ו את הניקיונות לפסח, אבל לא באמת, כי אצלן " פסח זה כל השנה". כששאלה המראיינת את שתי הנשים (ששמן היה רחל) מדוע כבר מעכשיו? רחל ענתה : "שיהיה לי זמן", "אני מרימה סירים, פותחת סירים חדשים לחג", "אני מחטאת את הכלים לבד", "לא סומכת על המדיח"! רחל אחרת אמרה: "אקונומיקה היא הבושם שלנו".

כשעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד, החיים הפגישו אותי לראשונה עם חומרי ניקוי ביתיים באופן מעשי. שמתי לב די מהר, שאחרי הניקיון ידיי הצרובות באקונומיקה העלו לי זיכרון מתוק של אמא. הריח הזה של החומצה שהתבייתה על העור הרך והתלכדה איתו לכדי ריח של בית, וחום וניקיון, היו בין הריחות המתוקים והאהובים עלי ביותר.
מחשבות רומנטיות כאלו ואחרות על הידיים מבושמות האקונומיקה של אמא שלי, הן רק קצה הקרחון. תמיד היו אומרים לי על אמא שלי, "איזה טעים היא מבשלת", ו- "נכון שנקי כך אפשר לאכול מהרצפה בבית"? אני תמיד הייתי מהנהנת בשביעות רצון. בוודאי, אמא שלי היא כל מה שאמרתם ויותר מזה.

הפוסט הבא הולך להיות (איך לא) פוסט ביקורתי. אבל הפעם, קודם כל כלפי עצמי. ואחר כך כלפי כולנו, שדווקא היום ביום האם, חוטאים בהגדרת האמהות והסבתות שלנו, באמצעות האוכל והניקיון שאנחנו מייחסים להן בגאווה רבה.
רק כדי שתבינו אותי, אמא שלי היא באמת אידאל עבורי במובנים רבים, אבל דווקא את אידאל האמא המרוקאית – כבוד לעדה – הוא זה שאני מבקשת לפרק כאן.
מה משמעותו של האידאל הזה? האמא המרוקאית, היא "אישה חמה", שתמיד יהיו בבית שלה מינימום שלושה סירים, ואוכל ביתי, שגם אם תדפקו אצלה בדלת ב-2 בלילה היא תפתח לכם שולחן, שתמיד יהיה אצלה נקי ומסודר, שהיא תמיד תכין לכל אחד "בדיוק מה שהוא אוהב", ואיך שהוא אוהב: כי הרי שאול אוכל בלי בצל, וניסים מעדיף את הקובה ברוטב אחר. ולי, כמובן, צריך להכין את הסלט ההוא שרק אני אוהבת, ושתמיד יהיה מוכן ומספיק, גם כדי לקחת הביתה.  וכמובן שהיא תעשה את כל זה בחיוך גדול ואהבה אינסופית. כי זה הרי  "מה שעושה לה טוב".

חלק מהחברים שלי מתגאים הרבה פעמים באווירת החג שיש אצלם בבית בחגים ובשבתות.  אבא ושאר האחים חוזרים מהתפילה בבית הכנסת לשולחן השבת או החג ונכנסים לבית החגיגי. השולחן תמיד עמוס בכל טוב, 50 סוגי סלטים, 4 סוגי בשרים, 10 סוגי תוספות, ודג למנה ראשונה. אחר כך כמובן מגיע שלב המתוקים והפיצוחים, והכל כיד המלכה (עאלק). 'אני הכי אוהב את ימי שישי, כולנו כל המשפחה ביחד'. התמונה המצטיירת לשומעת הסבירה היא כזו שבה כל המשפחה יושבת ביחד באידיליה שניתן למצוא רק  באגדות של אלף לילה ולילה.
אבל לפני שכולנו מתרפקים על הזיכרונות מבית אבא, הרשו לי לתאר נרטיב מעט אחר. אני כילדה לא יכולתי למשל ללכת לבית הכנסת בחגים, אבל כן נחשפתי בהרחבה לכל המעטפת הלוגיסטית של אירועי החג והשבתות שנפלה בעיקר על גבן של נשות המשפחה, והבנתי עם הזמן, שבעתיד, זה עשוי להיות תפקידי. הסיפור הזה, מתחיל הרבה לפני שכולם חוזרים הביתה מבית כנסת, או בכלל ערב החג.
אמא שלי בכל אופן, מתחילה לבשל כבר בחמישי, וזה אחרי הלוגיסטיקה של לשגר את אבא שלי עם רשימת קניות לסופר. אבא של עושה קניות, או מה שנקרא בעגה המקומית "עוזר". נראה לי שראוי להקדיש מחשבה נוספת גם לגיאוגרפיה המגדרית בסיפור הזה, אבא עוזר בהתנהלות עם כסף בעולם האמיתי, אבל אמא תקועה בבית, במטבח.
נניח לזה, אם זה אירוע בקנה מידה שאינו זעיר, כמו מימונה לדוגמא, הרי שבמשפחות רבות, מספר דודות מעתיקות את מקום מגוריהן לבית המרכזי שבו תיערך סעודת החג כשבוע לפני האירוע הגדול. מה הן עושות שם שבוע לפני? מה, חשבתם שהמעמולים יכינו את עצמם? בין הקילופים, לטיגונים, לקיצוצים והבישולים, הן גם מנפות, ולשות, ושולקות, ואופות, ומנקות, ושוטפות, ושוב מתבלות, וחותכות, ומערבבות, ומצמצמות, וגם קצת נחות. כשהכל מוכן, מגיעים האורחים או אבא והבנים מבית הכנסת. הם נכנסים לבית שכולו לובן, מחייכים מתנשקים ויושבים לסעוד. "כמה טעים" הם יפרגנו, "אין כמו הדג שלך אמא", יתקעו גרעפס של שביעות רצון וכולם יצאו מורווחים. אמא עשתה את מה שהיא אוהבת, ואנחנו פירגנו לה כמו שהיא אוהבת. אבקשכן לשים לב, שבהערכה גסה המבוססת על ניסיון רב בארוחות מסוג זה, היחס בין כמות העבודה המושקעת לזמן הארוחה נטו הוא של שלושה ימי עבודת פרך ל-20 דקות לעיסה משפחתית משותפת, כולל המחמאות שבין הביסים.

נקודת המבט הגברית של כל הסיפור הזה של החגים והשבתות היא בין היתר, זו שמתחילה כשחוזרים הביתה לסעודה, ולא זו שמתחילה היכן שהוא ביום חמישי כשמפרקים את שקי הקניות . אני חושבת שגם אנחנו כילדים לאמהות, נהנים מפריבילגיות מסוימות בילדות שמאפשרות לנו לאמץ את אותה נקודת מבט גברית, ולזרום איתה הלאה. בסופו של יום – לכולם נוח לאמץ ולקבע את האידיליה של השפחה השמחה (או הזונה המאושרת?). למי זה לא נוח שיש לו אמא כזאת, שכל מאווייה בעולם הזה זה להכין לו אוכל, ואז לפנות אחריו. את מי, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, זה משרת, שהפכנו את האמהות של כולנו לשפחות כאלה בשירות אידיאל המשפחה. ועד כמה חצוף זה שלא רק שאנחנו מצפות מהנשים האלה לבשל, לנקות ולסדר עבורנו, אלא שגם יצרנו עבורן מודל שבו זה אמור להיות כל תכלית קיומן. שהשירות אותנו הוא הדבר שמשמח אותן יותר מכל.
אני שומעת הרבה,  שהאמהות בעצמן אומרות שזה מה שכיף להן, שהעיקר שכולם שמחים וביחד, ויתכן שזה מאוד נוח לנו לחשוב שזה נכון, אבל לשמחתי, אמא שלי אמרה לי את האמת, שהיא עייפה ובא לה לישון. תנו לי לזרוק השערה מושכלת – כנראה גם אמא שלכם/ן.

אז הפוסט הזה, מוקדש לך אמא. תודה לך, ששחררת אותי מהעול הזה של להיות האישה ההיא, שאפשר לדפוק לה בדלת ב-2 בלילה ולצפות לארוחה, שהסדינים אצלה תמיד מתוחים והמכונה עובדת, שהיא תמיד, בכל שעה ביום ובכל מצב צבירה, שמחה לארח. תודה ששחררת אותי ממשטר האימים הזה, ממשטר האירוח, כי בחיי אמא, שלא הייתי שורדת. לפני חודש היא אמרה לי "את לא צריכה לעמוד הרבה במטבח בשביל לאכול טוב" תוך שהיא משתפת אותי בטריקים שלה לארוחה חמה ובריאה בחמש דקות. בכנות שאפשר רק להעריץ היא אומרת לי, ש-"השבוע היא עייפה", ו-"שאולי כדאי שגם אני אנוח" [סאבטקסט: עזבי אותי באמאשלך אל תבואי השבת, בא לי לראות האח הגדול].

אז מה בעצם הביקורת שלי על כל העניין הזה? נגד מי ומה אני יוצאת? כפי שאני רואה את זה, גם לי כבת, יש חלק כלשהו במנגנון הזה שמשעבד את אמא שלי למטבח. כל פעם שאנחנו מתגאות בעושר שעל השולחן, בלובן של המרצפות, ובתיבול הייחודי, אנחנו מפיחות חיים באידאל הזה, של האישה ההיא שאולי בעצם די סובלת מכל הסיפור הזה. אולי הגיע הזמן להבין ש"נגמר הבית מלון". שזה לא הגון כלפיהן. שיש נשים, עם רצונות, שאיפות, מחשבות מאחורי הסירים. שגם להן כואב הגב אחרי שלוש שעות במטבח. שגם הן, בדיוק כמוכן, מעדיפות בהרבה להיזרק בספה אחרי ארוחה כבדה, במקום למרק את המטבח כדי שאפשר יהיה 'לאכול מהרצפה'.
ומעבר לסוגיית יחסינו עם אמא, הבעיה שלי היא שהאידיאליזציה הזו היא מה שמניע ומלבה כל מיני דימויים שאנחנו נוהגות לצאת נגדם בשגרה, כגון זו של האם בצד המזרחי של המשפחה בסדרה סברי מרנן, שכל הוויתה נעה סביב תבשיל המז'לוף הנודע, שאינה רוצה דבר בעבור עצמה מלבד טובת משפחתה. ואיכשהוא, גדולות הפמיניסטיות ואבירי זכויות האדם, עדיין מצליחים להרגיש נוח מספיק עם אידיאל משעבד של 'אני יכול לקפוץ לאמא שלי תמיד ויהיו סירים על הגז'.
פעם אחת, בואו נשנה את סצינת הפתיחה של הסרט, ובמקום להתחיל אותו כשאנחנו נכנסים הביתה, בהפתעה, לריחות של בישולים, נעצור ונחשוב על מאחורי הקלעים. מה המשמעות של אישה שיודעת שאיכותה נמדדת בזה שתמיד אפשר לבוא לאכול. רמת כוננות גבוהה, מאה אחוז מהזמן. אולי יבוא נכד. אסור להיתפס לא מוכנה.
השטחת דמותן של אמהות לכדי מטעמים אהובים וההאדרה של אלו על חשבון הענקת מקום לרבדים הרבים באישיותן, חוכמתן או רצונותיהן, היא המשך השעבוד שלהן תוך פרגון מתרפק.

אחד הדברים הקשים ביותר הוא להתפרק מפריבילגיות.  ואני חושבת שגם כאן, זה אולי כל הסיפור. כמו שאנחנו יודעות לדרוש מגברים אשכנזים לפנות את הבמה כשאנחנו רוצות להנחות את הערב, גם כאן, כשזה אולי הכי מוצדק, אנחנו נדרשות להתפרק מהפריבילגיות של להיות ילדות נצחיות או ילדים נצחיים, כדי שגם אמא תוכל סוף סוף לשכב בבית מבולגן, ריק מאוכל ולבהות בסרט ערבי של שישי. 

מזל סודאי - האמא של כל האידיאלים

(מעין סודאי)
(תודה גדולה לליהי יונה שעוזרת לי כל הזמן במלאכת הפירוק וההרכבה מחדש)

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

38 תגובות על ‫מאמא דיאלי – על אידיאל אמהות לא אנושי ואמא אמיתית

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    פשוט מקסים וכל כך נכון,נדרשת עבודה נפשית לא פשוטה כדי לפרק את האידיאל הזה, ועד היום לרגעים יש לי קול פנימי בקורתי שמאוכזב שאני לא מעניקה לבנותי את התבלין הזה של אהבה באוכל. לא

  2. יעלה הגיב:

    פוסט מצוין.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    פוסט חשוב ממש. ולא רק על אמהות מרוקאיות.

  4. נועה דרור הגיב:

    מה שיעלה אמרה + רהוט ומדוייק להכאיב, עד כדי הצטמקות בכסאי מפאת הבושה.

    יש לציין גם את הנשים (ואני מכירה כמה כאלה) שבאמת גאות במעשה ידיהן ובאמת אוהבות להיות המארחות והבשלניות העילאיות (להבדיל מ-"אוהבות לארח ולבשל") – משום שההתנייה הזו עבדה כ"כ טוב ומשום שבשלב זה, הערך העצמי שלהן באמת תלוי בעיניהן במידה בה נלקקו שפתיים אחרי ארוחה שבישלו והמחמאות על איך שרק הן הצליחו להפטר מכתם טורדני במיוחד.

    אלוהים. זה כל-כך מדכא.

  5. אליאב הגיב:

    כמו שיעלה אמרה.

  6. אמיר וקסמן הגיב:

    ניטפוק קל, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי: אקונומיקה זה בסיס, לא חומצה. חוץ מזה, ישרי כוח.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הי מתוקה (מעין אחותי האהובה)
    רשימה מקסימה!
    מי כמוני יודעת על מה את מדברת…ד"א במפגש המשפחתי האחרון שלי בצהרי שבת, אמא לא הסכימה לתת לי לשטוף את הכלים בטענה שאני עושה את זה "לאט" מידי….כנראה שהדרך עוד ארוכה עד לשינוי המיוחל, מה עושים עם זה?.

    • ראומה הגיב:

      היי אחותי (שפניה נחתכו בתמונה אך מבטה ניכר ממנה בבירור)
      אני זוכרת שהיא אמרה לך את זה בשבוע שעבר🙂 זו באמת שאלה מורכבת, האם אנחנו יכולות לייצר מצב שבו זה לגיטימי לא לארח אותנו בצורה הזו, ואולי אפילו רצוי?
      ליהי (מהבלוג) סיפרה שהיא מנסה לפתח מנהג בבית של "ארוחת מנה אחת" כאילו משהו כזה, שבאמת יגזול זמן מינימאלי גם בהכנה וגם בכל הווג'ערס מסביב… זו נקודה למחשבה, אבל אני חושבת שבשלב הנוכחי אפשר להתחיל בלנסות להגדיל את זמן הישיבה שלה עם כולנו בשולחן ואפילו דברים בסיסיים יותר…

  8. 50 סלטים, לאכול מהריצפה- שיטות דיכוי מצויינות שעובדות מעולה על בסיס סינדרום שטוקהולם או קופנהגן או איזו בירה סקנדינבית אחרת. מצד שני גם עקבים של 29 ס"מ פועלים בדיוק על אותו עיקרון. באופן כללי כשאני רואה אדם שמענה את עצמו וטוען שהוא נהנה, אני ישר חושדת

  9. חיה אשכנזי הגיב:

    אני זוכרת את אמא שלי טורחת על בישולים (אשכנזיה לגמרי), כל השבוע ובמיוחד בחגים. נוזפת באנו על שלא קפצנו לביקור (כשהיינו גדולות), כי בישלה המון וסירים שלמים חיכו לנו במקרר. ואני שהייתי פעילה פמיניסטית כבר מגיל 21, ובאתי הביתה ונזפתי בה, מסתכלת היום מנקודת מבט אחרת על כל הנושא. אמי עבדה לפני נישואיה, כגננת, ותמיד סיפרה לנו שוויתרה בכיף מרצונה על העבודה הזאת, כי נהנתה מאד לנהל בית. לאחותי סיפרה כי ריחות הכביסה, הנקייה לאחר הגיהוץ היו גורמים לה אושר עצום. היא היתה קוראת ספרים מטורפת שקראה 3 ספרים בשבוע, אבל עבודות הבית, היו גורמות לה אושר עצום ותחושת סיפוק. הבעייה לא אצל אלו ששלמות עם עבודת עקרת הבית, שהיא עבודה מכובדת לא פחות מכל עבודה אחרת, ובלבד שהמבצעות/ים אותה יהנו ממנה. אני מדמיינת את ההתרגשות של העשייה והיצירה שתקפו את דודותייך בשבוע הימים שהתכוננו לבשולים הגדולים של החגים. אני זוכרת עדיין את חמותי המרוקאית כשהייתה צעירה יותר, מגישה לשולחן סירים מלאי אוכל, הכי מדהים שבעולם ופניה קורנות מאושר, כמו אמן המציג את יצירות המאסטר שלו. הבעייה מתחילה עם נשים כמונו, שעבודות הבית גוזלות מהן זמן שחשוב להן על מנת להתפתח במישורים אחרים שחשובים להן יותר, כשעבודות הבית הן סרח עודף, מעייף ומיותר. כאן, אסור לנו לוותר ולהיכנע ללחצי החברה שמנסה לשפוט את איכותנו על פי תיפקודנו באחזקת הבית. אבל אנחנו כבר שייכות לעולם אחר.

    • ראומה הגיב:

      היי חיה, אני מסכימה איתך לגבי העניין של שינוי העיתים והמלכוד שהמהפכה הפמיניסטית הביאה איתה. בהקשר הזה אני נניח מרגישה שאמא שלי ממש 'אחלה אותה' כי היא גם מנהלת עסק תובעני משלה ומפרנסת, וגם גדלה עד גיל 14 בקזבלנקה וספגה מאוד את הערכים האלו שאני מדברת עליהם, כך שהיא מאוד מחוייבת. הייתי רוצה שהיא תאפשר לעצמה לנהל חיים שפויים יותר, וככל שזה יבוא על חשבוני, אני יותר מאשמח להקריב את הפריבילגיות הרבות שהיא מעניקה לי, אלו דברים שאני מבינה רק עם ההתבגרות, וככל שאני מתבוננת בה אני מבינה שזהו זמן אמא, עכשיו הוא הזמן שלה.

  10. ג'ו כלום הגיב:

    הממ.
    הנה עיקרי הבישול כמו שאמא שלי העבירה לי, ואני אימצתי ומבשל לפיהם כבר שנים:
    א. אוכל צריך להיות מזין לפני שהוא טעים – אז בלי יותר מידי שמן בבקשה.
    ב. אוכל זה רק פונקציה של החיים – זה לא פרס על זה שאתה טוב, זה לא משהו שעושים במיוחד למישהו כי אוהבים אותו. אהבה מראים בדרכים אחרות, ואוכל אוכלים כדי לא לרעוב.
    ג. מכינים אוכל בבערך אותה כמות זמן שאוכלים אותו, ולא מכינים שום דבר שהוא עבודת פרך. שניצלים? מה הערך של זה על, למשל, עוף עם עגבניות, מלבד זה ששניצלים צריך להכין אחד אחד ועוף עם עגבניות מכינים במחבת במכה אחת..? אין ערך, ואין סיבה לעבוד כלכך קשה אם התוצאה הסופית זהה.

    הרבה פעמים סיפרתי את זה לאנשים, והם נתנו בי מבטי חמלה כאלו, אבל בסופו של דבר לאמא שלי יש דוקטורט והיא מאוד מרוצה מהחיים.

    למרות שאני מודה שאני מאוד מרוצה כשאני מכין ארוחה לאנשים והם נהנים ממנה. אני פשוט עושה את זה בעשרים דקות, ולא בשלושה ימים.

    • איתי_85 הגיב:

      לא ברור לי איך אתה מכין ארוחה בעשרים דקות. נשמע מאוד לא אמין.

      • ג'ו כלום הגיב:

        אני רווק שמאכיל בעיקר את עצמו, רוב הארוחות שלי כוללות נודלס או לחמניות. ארוחות מסובכות יותר זה כשיש חברים, ואז אני משקיע בזה בערך חצי שעה ארבעים דקות – וגם אז, רוב הזמן הולך על הבישול עצמו, וזאת לא עבודה.

  11. אנרכופאנק במיל' הגיב:

    פווארד לאמא.

  12. אנרכופאנק במיל' הגיב:

    פורווארד לאמא.

  13. הלה, סידני, אוסטרליה הגיב:

    הפוסט הזה *מעולה* בעיקר כי הוא מדבר עלייך, על החוויה הפרטית שלך, ומפרק אותה לגורמים בצורה נפלאה.

    אימא שלי עבדה, והיום אין לה שום בעיה לכתוב (לכל ילדיה) במייל: "נא להודיע לפני שאתם באים כדי שיהיה לי מספיק זמן לבשל" או להודיע "סוף שבוע הזה אנחנו אצל חברים". זה כיף כשיש מה לאכול (זה כיף גם לי, הלועסת!) ויש אנשים שנהנים מזה יותר (ובינינו, זו גם שאלה של מצב רוח) ויש כאלה שפחות.
    הנקודה המרכזית היא: איפה אני (המבשלת? הלועסת? המנקה? האימא? הבת?) בכל הסיפור.
    אה, וסתם לידיעה: באוסטרליה הנטל של עשיית קניות נופל בד"כ על האישה. כך שכשאני מציינת שבעלי עושה את הקניות כולן מסתכלות עליי בתדהמה: "איך חינכת אותו ככה?!" לכי תסבירי את הנקודה על הבעל ש"עוזר" לעיל….

  14. איתי קנדר הגיב:

    אני לא חושב שכדי להתחשב באמא צריך לבטל את ההנאה שקיימת בבישול ואפילו בשירות של שאר בני הבית. אני יכול לומר… שאני גדלתי כילד מפתח, שאמא שלי אף פעם לא הייתה בשלנית גדולה, ושתמיד בישלתי לעצמי ולאחי. ביום שישי שני ההורים שלי עובדים במטבח. אני בא מירושלים עם עוגת פרג ומתבטל על הספה — על חשבון שניהם. בעצם, אני חושב שזה די ברור שאצלנו במשפחה הגברים מבשלים טוב כמו הנשים. אבל ככה או ככה, במשפחה האשכנזית שלי או במשפחה המזרחית שלך, יש מקום גם למורכבות הזו, של סיפוק מהול באי-רצון. אבא שלי עובד קשה מאוד (גם בלילות, גם בשבתות), ואני קיבלתי הרבה פעמים את הרושם שהוא בו-זמנית מת מעייפות, אוהב את המשפחה שלנו וגם רוצה לתת לנו חינוך ורווחה. ואני גם קצת כזה. אני גם קורס נפשית כל שבוע, וגם גאה בחריצות שלי. אני מוקיר את הבריאות שיש לי, שבעזרתה אני יכול לעבוד 14 שעות כמו מאנייק, אבל אני גם סוציאליסט קטן, ומסתכל על כל העניין בתיעוב. בקיצור, אני חושב שאת אומרת דברי טעם… אבל לא צריך לעשות את האמא לקורבן חד-ממדי: אם היא יכולה להכיל בתוכה את הכפילות הזו, גם אנחנו יכולים. וזה כמובן לא אומר שלא צריך להקשיב לה ולהתחשב בצרכים שלה. לא, ממש לא, זה בעצם המסר שאני מזקק מהסיפור. להיות קשוב לאימא ואבא זה חשוב. שיהיה יום אם פמיניסטי ושמח. או שהיה. אז שימשיך להיות.

    • ראומה הגיב:

      היי איתי, תודה! ברורה לי המורכבות שאתה מתאר וגם היא עברה לי בראש מאות פעמים. כלומר מה עדיף? איזה קיצון? ברור שהמצב האופטימאלי הוא לא באף נקודת קיצון, מצד שני מה שניסיתי להעביר הוא שהאידאל שאנחנו אוהבים כל כך להתרפק עליו הוא כן באיזשהוא מקום נקודת קיצון כלשהי, הכוננות זמן אפס הזו היא די קיצונית בעיני, ממש לא אנושית.
      ברור שהאידאל הזה צמח מתרבות של מסורת, כך סבתא שלי וסבתא שלה היו מנהלות את הבית, ולא עם שלושה ילדים אלא שלוש-עשרה. אפשר לומר שבתקופה ההיא, דווקא החלוקה בנטל היתה יותר 'שוויונית', כלומר סבא עובד בחוץ וסבתא עובדת בבית, אבל היום כשנשים נדרשות לעבוד ב"שתי המשמרות" אז האידאל הזה שאנחנו נדרשות אליו בהרבה מובנים, הוא משעבד וקיצוני, גם כלפי עצמנו, וגם כלפי האמהות שלנו. ברור שאני אגיד תודה אם אצליח להעביר לילדים שלי עשירית ממה שאמא שלי עשתה איתנו, אבל אני לא אצפה מעצמי לעמוד בסטנדרטים המטורפים האלה, וחשוב מכך, אני לא אאפשר מצב שבו זהו "התפקיד שלי" כאשה ואפטור את מי שלצידי מהלוגיסטיקה הנלווית. (מעין)

  15. גילה דנינו-יונה הגיב:

    איזה פוסט מקסים ומעורר מחשבה על עצמי ועל אמא שלי ובכלל על החיים.
    לא רק שהתאהבתי בך, אלא גם באמא שלך. איזה תבונה היא מגלה ב"אולי כדאי שתנוחי" שזה בדיוק הרצון הכמוס שלה שמקבל ביטוי רק דרך הדאגה שלה אליך.הביטוי הזה גם שהוא אסרטיבי-מעודן, עדיין מותיר אותה בגבולות התפקוד האימהי שלה – אם לא רק לבשל אז לפחות לדאוג לבת שלה. אז היא לא רק יפה "ואופה" היא בעיקר חכמה ביכולת העדינה שלה להתפרק מעת לעת מהתפקיד, אבל באלגנטיות. למות עליה!!! ואסיים בברכת אמהות קלאסית…"חכי חכי נראה אותך כשלך יהיו ילדים…." ובשבת שאמא שלך רוצה לנוח, תבואי אלינו – יש המון אוכל!!!

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה בנות ראומה שנתתן דעה מלומדה על ההתפטרות שלי מהתפקיד "אמא אוכל" התיאור בכתבה הוא מדוייק, "אמהות האוכל" הן אכן השפחות של המשפחה המלוכדת.

  17. Tal Kaduri הגיב:

    פוסט מקסים על זווית שמעולם לא העזנו לדבר עליה בקול רם..

  18. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כל מילה חצובה בסלע.

  19. avivamishmari הגיב:

    ניטפוק: ההנאה ממש לא מסתכמת ב-20 דקות ארוחה. מי שמבשלת לשבת בבית מסורתי, מבשלת ל-24 השעות הבאות, פלוס שאריות ליום א'. ארוחת החג בת ה-20 דקות היא רק יריית הפתיחה ביממה וחצי שבהן חייב להיות מזון נגיש ומגוון (וחגיגי!) לכל בני המשפחה, בלי להדליק אש. אמא שלי עובדת על שישבת כזה במשך בוקר שישי שלם, לפחות 5-6 שעות, כולל הכנות ביום חמישי בערב – הפשרת בשר, השריית קטניות וכולי.

    וכן, אני מסכימה, למלא את המשימה הזו באופן קבוע זו חתיכת שעבוד.

  20. נגה הגיב:

    זה פוסט נהדר ונכון, אבל צריך לזכור שיש נשים שזה הקטע שלהן בחיים. שהכישרון שלהן הוא להיות עקרות בית מעולות, לבשל בישולים ביתיים בחסד ולדאוג לתחזוקה וניקיון, ובאמת עושה להן טוב לעשות את זה, ברמות של תחושת הגשמה עצמית. אז לא צריך לרחם אוטומטית.

  21. kabub89 הגיב:

    יש כל כך הרבה דברים נכונים במה שאת אומרת
    גם אני אחרי שעברתי עם הבן זוג לגור לבד הייתי מוכנה שלפחות פעם בשבוע מקרצפים את הבית, מגהצים את ערימות הכביסה וכו.
    ואמא כל הזמן אומרת, "למה? את עמוסה אז למה לנקות השבוע? לא יקרה כלום…)
    אבל אצל האשכנזים זה פחות נפוץ. היום אני גם נותנת לאמא לנוח כשאני לא באה, היא שולחת את אבא לאכול בעבודה ולעצמה מסתפקת בארוחות קטנות וזריזות
    ולראשונה הכרתי את המושג "לבשל פעם בשבוע ולהקפיא"

    ואני דרך אגב.. שונאת אקונומיקה.

  22. כרמית הגיב:


    הנה פסקול מתבקש… תודה על הפוסט שעזר להאזין לפסקול שמאחורי הפסקול
    ובענייני הניקיון אני ממליצה בחום על ספרה החדש המעולה של רלה מזלי "קוראת בתמרים", שבין היתר לא חושש להתלכלך בסוגיית הניקיון מכל הצדדים הלא מחמיאים שלה, בכתיבה אישית, כנה וביקורתית
    http://www.kibutz-poalim.co.il/htmls/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%AA%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D.aspx?c0=44137&bsp=19662

  23. פינגבאק: עטרה ליושנה? « האחות הגדולה

  24. פינגבאק: עטרה ליושנה? « האחות הגדולה

  25. noyA Alon – Photographic Art הגיב:

    מצוין. מילים נפלאות.
    עם הקריאה של הפוסט הזה התנפצו לי בועות אידאליזציה של "חבל שלא נולדתי לאמא מרוקאית או לפחות לאבא תימני". נראה לי שמה שאת מדברת עליו הוא סוג של עיוות בגנום היהודי…
    אני כבת לאמא שמתה כשהייתי מאד צעירה, (סוג של ילדה אפילו) תקועה עם אידאליזציות של אוכל וביטול עצמי למען…אז זהו שעכשיו זה מתנפץ. ואני שמחה על כך. ואוהבת את האמהות של החברות שלי שגם תמיד יש אצלן סירים על הגז וסלטים טעימים וגם אם הן בעבודה הן עסוקות באכלה או לא אכלה הילדה בת ה28 שהיא כבר אמא בעצמה. אוהבת אותן מעריכה אותן ומבינה שזה מה שהן יודעות ואת זה הן עושות הכי טוב שאפשר. ולי מעולם לא הייתה כזאת ולא תהייה גם ובכל זאת זאת האמא האידיאלית שתפסה אצלי מקום רחב 48 שנים…
    תודה על הזכות לקרוא ולחייך.

  26. yamanja הגיב:

    אני כל יום שישי נוזפת בחברות שכל השבוע עובדות כל כך קשה ובבוקר שישי עומדות עם הסירים במטבח ועם הכפפות הצהובות….אני מייד שולחת להן את הפוסט הזה..

  27. ענת הגיב:

    חשבת לקחת אותה פעם למסעדה? לאו דוקא משהו מאד מפואר.
    אמא שלי, למרבה ההפתעה, מאד נהנתה מזה. לפעמים צירפתי חברה שלה, היה נחמד.

  28. 2 הגיב:

    אחד מהדברים שאני סוחבת איתי בכאב זה הצד המזרחי שלי בהקשר הזה.
    כל שישי (כל! שישי) במשך שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי. סבתא שלי במטבח מחמישי להכין ארוחה לילדיה ונכדיה. עומלת על כמויות של אוכל שראיתי רק בצבא. מעולם לא הבנתי איך היא מצליחה לבשל בסירים בגודל כזה ולהוציא אוכל כזה טעים. הנשים מגישות לשולחן, מפנות, מביאות תה ופיצוחים אח"כ והגברים כמו שייח'ים סעודים אחרי הארוחה יושבים בסלון בפוזת גרבוץ וצופים בטלויזיה. אבא שלי כל הזמן היה שולח אותי לעזור לנקות, לפנות, לשטוף ממרבצו על הספה.
    בשלב מסויים התחילה בדיחה כזו שאומרים לסבתא שלי, אישה מבוגרת ולא בריאה, שתשב! שבי שבי כבר, תפסיקי למלצר. אבל אף אחד מהגברים המכובדים לא קם…בשביל מה יש נשים הרי?
    סבתא שלי כמובן מעולם לא הפסיקה למלצר, ואבא שלי תמיד לימד אותי שהמחמאה שאני תמיד צריכה לתת לכל אישה זה שהאוכל שלה טעים.
    אלו ימי שישי של ילדותי – נשים מתרוצצות, גברים מגרבצים. למה? כי הן אוהבות את זה…

    שמישהו יתן לי כתובת לדירה הזו שבה חיות באושר ועושר השפחה המאושרת והזונה המאושרת, אולי אני אזכה בלוטו אם אעבור לגור שם.

  29. משב הגיב:

    אני באתי מבית שונה לגמרי ממה שהצגת ולא נודעתי לממדי התופעה עד שנות בגרותי המאוחרות. האירוניה? אני דווקא יצאתי עם הצורך ללכת ללמוד בישול. חהחהחה
    בקשר לשיעבוד של נשים בתור עקרות בית, הרבה יותר קשה להתנער מזה כשזה העולם שממנו גדלים ומתחנכים לכן כל הכבוד, אפילו אם לקח כמה שנים טובות, שהגעת להבנה ש"זה לא אמור להיות ככה" ושאין לך רצון להפוך את זה לעולם שלך גם. אולי המעגל ישבר ע"י מודעות ותודעה ומתוך כך שהנשים יפסיקו לשקר לעצמן שזה מה שהן רוצות.

  30. גרי רשף הגיב:

    אני רוצה להוסיף כמה מילים כגבר כדי לחזק את מה שכתבת:
    כיום אני זה שמכין בדרך כלל את האוכל בערב שבת- מנה עיקרית, תוספת או שתיים ומנה אחרונה. לא הרבה כלים, לא הרבה עבודה.
    פעם או פעמיים בשנה אני "מפיק ארוע" ואז אני כאמך עובד מיום חמישי בערב ועד צאת הנשמה.
    אין לי מושג איך היא ואחרות כמוה עושות זאת פעם בשבוע.

    מחמאות לא חסרות, כיף לבשל, וכיף לראות שאוכלים את מה שהכנתי ואפילו מבקשים עוד;
    אבל – וכאן כל ההבדל – יש לי אלטרנטיבה. לא חונכתי למצוא את אושרי במחמאות על נקיון ואוכל, ויש לי הישגים גדולים אחרים שמאפשרים לי להפיק מעט נחת מהתחביב הצדדי הזה שאינני משועבד לו.

    לך מגיעה מחמאה גדולה – לא על האוכל והנקיון, אלא על פוסט הוגן וכתוב בצורה משכנעת שאינה מעוררת אנטגוניזם, ושעושה שירות מועיל לנושא אותו רצית לקדם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s