יוזמה חדשה-ישנה של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית מבקשת להכניס לתוך ה-DSM (ספר ההבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי) את התסמונת הקדם-ווסתית, יענו – העצבים של לפני מחזור. ההיסטריה הנשית מרימה את קולה המכוער, הממוסד כעת יותר מתמיד.
ה"תסמונת הקדם וסתית", העומדת להפוך לפסיכוטית בקרוב, מונה 11 סימפטומים: מחשבות שליליות, כעס, עצבנות, דיכאון קל, מתח, חרדה, חוסר עניין, קשיים בריכוז, אנרגיה נמוכה, עייפות, תשישות, שינויים בתאבון ושינויים בדפוסי השינה. אכן, טירוף.
בצדק ציינה פרופ' נורית ירמיה בתכנית הבוקר של קרן נוייבך, שאלו סימפטומים שמאפיינים די הרבה מחלות גופניות 'רגילות' כמו שפעת למשל, שעלולה לגרום לדכאון קל, חוסר עניין, קשיים בריכוז עייפות, תשישות, שינויים בתיאבון ובדפוסי השינה – אבל אף אחד מעולם לא חשב להתייחס אליה כהפרעה נפשית.
זה לא מקרי שהשפעת לא תהפוך בחיים למחלת נפש, אבל את המחזור קל לתייג. זה מאפיין די בולט לדעתנו של האופן שבו מתעצב מדע הרפואה, ושל השאלה מי מעצב אותו.
לא נשאיר אתכם במתח. מי שעיצב את תחום הרפואה היה, תחזיקו חזק – גברים. גברים הם אלו שהכריעו בשאלות כמו 'מה ראוי להגדיר כמחלה', 'איזה טיפול צריך לתת ל'מחלה' הזאת' ועוד. במילים אחרות, הרפואה הגברית בוחנת דרך עיניים גבריות תופעות אנושיות. את אותן התופעות שהיא מבינה, יכולה להסביר, היא מגדירה כהתנהגויות רציונאליות, בעוד שמה שרחוק מהפרספקטיבה הגברית או לא מובן על ידה, מוגדר כחריג, כסטייה, כ'דורש תיקון'.
אקט ה'אבחון' הרפואי הוא לא אקט אובייקטיבי. אי אפשר לבחון אותו במנותק מהמציאות החברתית בה הוא נוצר ומההנחות הסמויות שעומדות בבסיסו. כך טענה הפסיכואנליזה במשך שנים, כטענה 'רפואית' אובייקטיבית שנשים שנהנות מאורגזמה שלא דרך חדירה הן אינפנטיליות שסובלות מפגם התפתחותי. זאת מתוך התפיסה שנשים בוגרות מצופות לחוות הנאה מינית רק מחדירה. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את ההחלטה לאבחן את האינטרסקס כמצב חירום רפואי הדורש תיקון כירורגי, עוד החלטה רפואית 'אובייקטיבית' לכאורה שלמעשה נובעת מתוך תפיסה חברתית מוגבלת מאוד של בינאריות מגדרית.
בהקשר הזה כבר נשמעו לא מעט ביקורות כלפי ה-DSM, והבחירה שלו לכלול בתוכו תופעות שאינן רפואיות פתולוגיות ולהגדיר אותן מחדש ככאלו, ובהתאם – כלא רצויות מבחינה חברתית. טענות כאלו הושמעו בזמנו עם הבחירה להגדיר הומוסקסואליות למשל כהפרעה נפשית, החלטה שנבעה בעיקר מהלכי רוח חברתיים ופחות מתפיסה מדעית מדויקת. לא בכדי עומד ה-DSM לא פעם במוקד המחלוקת. יש לו, הלכה למעשה, כוח רב בעיצוב התפיסה החברתית של הנורמאלי ושל הסוטה, של הטבעי ושל הדורש תיקון.
הרי אפשר היה, לכאורה, לעשות מהלך דומה רק הפוך. אפשר היה לדמיין עולם (לא צודק גם הוא) שבו עולם הרפואה היה נשלט אך ורק על ידי נשים, והאופן בו הן היו תופסות את העולם היה מבנה את מה נחשב בעינינו כ'סטייה' או כ'דורש תיקון'. ייתכן שהיינו מוצאות ב-DSM שבעולם הזה את ה'חרדה' ממחויבות, או את ה'דיכאון' שאחרי משחק כדורגל או ה'מניה-דיפרסיה' שמאפיינת את האוהד הממוצע. בהחלט ייתכן שכדורים היו ניתנים לגברים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם ובדחפים שלהם, אותם דחפים שממוסגרים בעולם שלנו כאקסיומות חברתיות סטייל 'כל הגברים בוגדים' או 'אנחנו תמיד רוצים סקס'. גם את אותם 'קשיים בריכוז' המאפיינים את ה'תסמונת הקדם וסתית בעולם שלנו' אפשר היה למצוא ב-DSM, אבל הפעם כטיפול ב'נטייה' של גברים לא לזכור תאריכי יומולדת, או לשים לב מתי הסתפרת.
הכול שאלה של תפיסה, בסופו של דבר.
אלא שהעולם המדומיין הזה הוא לא העולם שלנו. בעולם שלנו, מסתבר, התחושות שלפני המחזור עומדות לעבור בקרוב לצד האסור, הטעון תיקון, זה שאין לו מקום בחברה. שווה להזכיר שלמעשה התחושות האלו כבר עברו מדיקליזציה בעצם הכינוי שלהם כ'תסמונת', אלא שכעת מעבר להגדרה של התחושות האלה כ'תסמונת', הן יהפכו לתסמונת פסיכוטית, הפרעת נפש של ממש המצדיקה טיפול פסיכאטרי.
חשוב לנו להבהיר שהביקורת שלנו כלפי תיוג התסמונת הקדם ווסתית כמחלת נפש אינה נובעת מהתייחסות שלילית לבעיות נפשיות כאלו ואחרות. ההפך, הביקורת שלנו מתייחסת לעצם הגדרתן כמחלה, לפתולוגיזציה של התנהגויות חורגות, שנגרמת כפונקציה של חוסר היכולת של החברה להכיל ספקטרום רחב יותר של התנהגויות ותחושות. בדיוק כפי שאנו מאמינות שגוף שאינו נקבי/זכרי באופן מובהק אינו בהכרח טעון תיקון, אנו חושבות שדרכי התנהגויות המותחות את שולי הנורמה, מקומם אינו בהכרח מחוץ לה. אבל מעבר לדיון החשוב שצריך לקיים כאן, ונגענו בו רק בערך, על הקלות שבה החברה שלנו מדירה ומרחיקה את מי שמתנהג קצת שונה כ'סוטה' ו'חריג', שווה לדעתנו לדבר גם דה פקטו, מה זה אומר שחצי מהאוכלוסייה יקבלו את הטייטל הרשמי של חולות נפש.
קודם כל, שווה להבין שמאחורי ה-DSM עומד עסק כלכלי מאוד של תרופות פסיכיאטריות המתרחב עם כל הכללה של התנהגות נוספת כ'הפרעה'. חשבתן שהאדוויל מספיק, בנות? הרשו לנו להכיר לכן את ה-זנקס. דמיינו עשרות, מאות, אלפי נערות צעירות ברחבי העולם הולכות בתמימותן לרופא הנשים שלהן, כדי שזה ירשום להן תרופה פסיכיאטרית בגלל שהן בכו קצת יותר מדי מהפרסומת לפלאפון.
אבל הנזק החמור בהרבה הוא התיוג החברתי לפיו נשים הן ממש 'לא שפויות' פעם בחודש. והרי מי רוצה סכנת נפשות שכזאת לידו? מי רוצה מנהלת כזאת? נהגת כזאת? מי לעזאזל ימנה מישהי לראש מחלקה בבית חולים ומי יבחר בראש ממשלה, שעלולה לאבד את שפיותה, ממש, בדיוק ברגע בו תפרוץ מלחמה? למה לנו? בואו נלך על החצי השפוי של האוכלוסייה.
בקיצור, במקום להפוך אותנו ליותר 'נורמאליות' או פחות 'חולות' היינו שמחות אם הייתם פשוט מפנימים את האמרה "צאו לי מהרחם". די עם זה, לא כל אי נוחות שנובעת כתוצאה מפעילות הורמונאלית מחייבת התערבות מדיקאלית נוסח וואליום. כל אישה חווה תחושות שונות בתקופה הזו אבל גם לפי הסטריאוטיפ הקיצוני ביותר של התסמונת המדוברת אין סיבה להיסטריה הגברית הזו, דמעות הן לא אורניום מועשר ורגשנות אינה מסרטנת. אם אנחנו חיות עם זה אז אין סיבה שגם אתם לא תעשו את הצעד הנוסף.
* למען הגילוי הנאות נציין ששתי כותבות הפוסט היו במחזור בעת כתיבתו.
(מעין סודאי וליהי יונה)
reuma0.wordpress.com 
מסכימה עם הרעיון הכללי של הצבת הגבר כאבטיפוס ואת כל ה"אחר" כחסר או כמקולקל, אבל במקרה הזה לא יודעת אם הייתי ממהרת לשים את הזרקור דווקא על המניפסטציה הזאת, כי היא בסה"כ שטח שעוד לא נוצל. הסרט שאני מצרפת מצייר קצת יותר את גודל התופעה ואת המניע המהותי יותר שלה: כ ס ף ..
http://www.emetaheret.org.il/?p=473
לול על המשפט האחרון.
זה הולך עוד מעבר לDSM- הספר המושמץ "המוח הנשי" של לואיז ברנדיין טורח להסביר לנו כי נשים, לעומת גברים, הן בעלות מוח ספוג הורמונים, ולפיכך ההורמונים משפיעים באופן מאסיבי על התנהגות, חשיבה, ו-וויסות של נשים.
שני דברים ניתן לומר כאן, שאינם היפותטים כלל:
א. מאחר והמוח הגברי נחשב המוח הנכון, הסטנדרט, קל מאד ליפול למלכודת לפיה המוח הנשי "ספוג" הורמונים, ולא סתם מופעל (גם) על ידי הורמונים באופן מחזורי. כמובן שכאן מתעלמים ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מכך שלא רק שגם גברים מופעלים על ידי הורמון (הו, טסטוסטורון), אלא שגם הוא פועל במרץ על המוח, לאו דווקא באופן ישיר, אלא באופן שמגביר פעילות בלוטות המייצרות נוירוטרנסמיטורים המעודדים התנהגות… ובכן, גברית- לטוב ולרע.
הבחירה להפריד בין הורמונים (מיוצרים ומופצים על ידי בלוטות בגוף ומופצים בזרם הדם) ובין נוירוטרנסמיטורים (מיוצרים ברובם במוח ומופצים בקשרים בין סינפסות) ולייחס לכל אחד מהם תכונות שונות איכותית היא בחירה ספוגת פטריארכיה ולא ממש ברורה מדעית. כלומר, so?
ב. במקום אחר כתבתי כנגד אגודת אפרת על כך שהן פונות לנשים פגיעות עקב הריון, מאחר ובזמן ההריון משוחררים הרבה מאד הורמונים בתדירות גבוהה יותר וגם מסוג שאינו משוחרר ביום יום. הם הופכים נשים לרגשניות יותר, ומעודדים את יצר הbonding. על זה נאמר לי כי אני בעצם טוענת שנשים הינן פגומות, ששיקול דעתן פגום, ולכן צריך לשלול מהן את הסוכנות לקבלת החלטות. הצד השני של המשוואה, הצד ספוג הטסטוסטורון האלים, החרמן, שנוטה להתפרצויות ושיקול דעת לקוי לא רק בעת ההריון אלא סתם ככה, ביום יום- הוא אינו מוצג. זה כמובן מאחר והטסטוסטורון הוא ברירת המחדל, הוא הנכון.
זהו, יופי של פוסט 🙂
זה לא חדש בדיוק.. עצם הגדרת ההיסטריה של פרויד שמגיעה מהמילה היסטרוס שהוא רחם בלטינית כבר מזמן הסביר לנו מה הן התחושות המופרעות שמסווגות כנשיות עי החברה הגברית. זה עוד סימפטום של חברה שחולה כבר מאות שנים.
בתור מי שיש לה pmdd , אין לך שמץ של מושג על מה את מדברת !!! זה לא pms ואכן אני מרגישה כל חודש שאני מאבדת את שפיותי, זה פוגע בתפקוד חיים בים אם זה בעבודות, בזוגיות ובילדה שלי!!!! אז לא זה לא pms ,זה חמור בהרבה וזה משתק ומפריע . ואני פמיניסטית מאוד ומחוברת מאוד לרפואה הטבעית ולכן בוחרת להמשיך ולהלחם ללא טיפול פסיכיאטרי. אבל כל אשה שסובלת מ pmdd תיעלב מאוד מהמאמא המבטל והמקטין הזה.
אכן אכן.
ועל כך אמרה גלוריה סטיינם: "If Men had periods…"
שיואו! איזה פוסט טוב! נקשר אליו.
תודה!
(ליהי)
איזה קטע ! בדיוק על זה הפוסט האחרון שלי ( הבלוג שלי כולו על ענייני מחזור )
http://dragonsdays.wordpress.com/
ארגמן
אני לא יודע אם דוגמת הקבוצה שהפסידה או שכחת יום הולדת (*) מוצלחות כל כך. הרבה יותר משמעותי וחשוב להתייחס לתוקפנות ולאלימות הגברית בהקשר זה – מפני שבניגוד לתופעות המחזור, הן מסוכנות ממש לסביבה. אם אישה מרגישה רע במחזור ולמדע הרפואה יש תרופה שתקל עליה, זה יכול להיות נחמד, אבל זו בחירה שלה ולא יגרם שום נזק מהבחירה הזו, במקרה התוקפנות הגברית – יגרם נזק ועוד איך…
(*) אני שומר לעצמי את הזכות לשכוח כל יום הולדת שהוא כולל שלי עצמי מאז שאימי טעתה בגיל שלי ביום הולדתי ה-28.
"אם אישה מרגישה רע במחזור ולמדע הרפואה יש תרופה שתקל עליה, זה יכול להיות נחמד, אבל זו בחירה שלה ולא יגרם שום נזק מהבחירה הזו"
בארה"ב בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, חברות התרופות פתחו במסעות פרסום ענקיות על מנת למכור תרופות נוגדי דיכאון ונוגדי חרדה להמונים. להמונים, ולא רק לפסיכוטים. הרעיון היה ש"משוגעים" הם שוק קטן מדי, שיש להרחיבו, אז למה לא למכור תרופות פסיכיאטריות בטוחות יחסית לכל מי שקצת מבואס, למשל, מזה שחברה שלו זרקה אותו (סיבה לגיטימית לגמרי להיות בדיכאון בגללה, כן?). בסופו של דבר הבינו חברות התרופות שניתן להרחיב את השוק עוד יותר, גם לבריאים, ולמכור את מוצריהן כטיפול מונע. הקלות שבה ניתן להזדהות עם סימפטומים של מחלות נפש ולהפריז בחומרתן (כי אלו הרי תכונות שקיימות אצל כל אחד במידה מסוימת) מטרידה במיוחד לאור העובדה שפתרון פסיכיאטרי הוא פתאום נגיש לכולם ללא צורך ביותר מדי שיקול דעת מקצועי (לא שאני מעריך יותר מדי שיקול דעת מקצועי של פסיכיאטרים, או רופאי משפחה).
וכן נגרם גם נזק: תופעות לוואי של התרופות, התמכרות, סטיגמה, הוצאה כספית מיותרת, ההכרה בכך שגופך הוא דבר רע שיש לדכאו, חוסר שליטה של אדם על גופו (כלומר ההעדפה להתערבות חיצונית אלימה במקום לנסות לדעת ולרסן בעצמך תכונות לא רצויות), ויצירת חברה חד גונית.
מסכים עקרונית, אבל זה נושא מעט שונה מזה שביקשתי להביא בתגובתי. ענין השיווק של מוצרים מיותרים, במקרה הזה – תרופות שיתכן שיש בהן נזק (בחלקן ברור שיש נזק) – הוא צד אחר של הדיון. אני רק ביקשתי להדגיש שהתופעות המדוברות משפיעות כמעט בלעדית על האישה עצמה, ולכן שיקול דעתה צריך לקבוע (מבלי להתייחס להשפעה לא הוגנת על שיקול הדעת הזה שזה הנושא השני שהעלית), בעוד שבהשוואה, ההשפעה ה"הורמונלית" על הגברים גורמת להם להתנהגות תוקפנית שפוגעת בסביבתם, ודווקא זה נתפס כתקין או לפחות תקין יותר מהתופעה המדוברת. בכלל, תוקפנות ותחרותיות נתפסות כהתנהגות תקינה ובריאה בחברה שהיא גברית באופיה, ואני רואה בזה בעיה.
לא רק שהרפואה מעודדת אותנו להיות חולות, ולא רק בזכות הפסיכיאטריה. גם בזכות החברות ליצור מוצרי היגיינה סופגים (ומסרטנים, ומגרים, וגורמים לדימום חזק יותר וכאבים) שנהנות מהספק. מאחורי "קפצצי משל היית ארנבת בזמן המחזור שלך" (ולמען השם, לדימום קוראים ווסת) מסתתרת תעשיה לא סימפטית עם מנת יתר של שנאה עצמית. כל כך חונכנו לשנוא את הגוף שלנו, שאני לא מתפלאת שכל העניין של הווסת נהפך למחלה נוראית חשוכת מרפא.
לפני כמה ימים ראיתי פוסט "חמוד", שכתוב בו (בתרגום מאנגלית)- "ווסת יקרה, אנחנו אוהבות אותך רק כי כשאת מגיעה אנחנו יודעות שאיננו בהריון. הבנות", וחשבתי- מה עצוב יותר? העובדה שווסת זה דבר כ"כ דוחה בעיניהן, למרות שהיא בסך הכל פעילות נורמטיבית (ובריאה!) של גוף האישה? או שהשנאה כלפי הגוף והבורות כל כך עזה שאינן יודעות למנוע הריון?
ותודה, פוסט מעולה. נהניתי לקרוא.
פינגבאק: מיכאלי לטובת חסון « האחות הגדולה
פינגבאק: משטרת מחשבות? « האחות הגדולה
ראוי לציין ש-PMDD, תסמונת חרדה קדם וסתית (יעני צורה "חמורה" של PMS) כבר מוגדרת ב-DSM-IV.
בעיניי היא שטות גמורה לחלוטין (אגב, גם בעיניי המרצה הפסיכיאטרית שלי).
בכל יום שעובר החברה שלנו צועדת עוד קצת לקראת מדיקליזציה מוחלטת. מה שהכי עצוב בעיניי הוא שהרבה בחורות משתפות פעולה ומנציחות את הסטיגמות. כשאני משתמשת בתירוץ המחזור זה לעתים רחוקות או כשבאמת התופעות קשות מהרגיל, אבל זה לא רק סטריאוטיפ גברי על נשים, נשים בעצמן מקדמות ומנציחות אותו באופן יומיומי.
והס מלהזכיר את העובדה שגם גברים, בדיוק כמו נשים, הם בסופו של יום מערכת הורמונלית בעלת תנודות ושינויים, והתנהגותם מושפעת מכך ישירות – ובפרט מהטסטוסטרון בו הם משופעים. מעניין שאיש לא מוצא לנכון לציין כי האוהדים שהיכו זה את זה במגרש הכדורגל, הנהג שעקף וגרם לתאונה, הנער שדקר את חברו או התיכוניסטים שהיכו את מורתם – כולם סובלים מעודף טסטוסטרון. אף אחד לא מעלה בדעתו לדבר על הורמונים, על אף שמחקרים רבים הדגימו את הקשר בין ההורמון הגברי לבין תוקפנות, חוסר ריכוז, קשב נמוך, חוסר שקט ונטיה לאלימות. אבל אי אפשר לעשות את הרדוקציה הזאת לגברים, זה יגחיך אותם ואת ההתנהגות שלהם. עדיף לדבר על האופן שבו נשים מסוימות חורגות כמה ימים בשנה מהאופן שבו החברה מצפה מהן להתנהג: בשקט, ברוגע, בסבלנות אין קץ, להיות מכילות, מקבלות וחייכניות. זו הרי הבעיה – שלפני מחזור אנחנו מתנהגות קצת כמו גברים, וזה משהו שהמערכת לא מוכנה לקבל.
הייתן יכולות לדייק קצת יותר. או הרבה, הרבה יותר. אין שום כוונה להכניס PMS ל-DSM, אלא רק PMDD, הפרעה דיספורית קדם-וסתית, ואם תקראו את ההגדרה שלה תראו שלא כל אי-נוחות לפני המחזור נכללת בה, אלא רק אם זה מפריע באופן משמעותי לתפקוד: http://www.dsm5.org/ProposedRevision/Pages/proposedrevision.aspx?rid=484 (סעיף B)
למעשה, זה ההבדל היחיד בין PMS ל-PMDD. PMDD זה כשה-PMS שלך מפריע לתפקוד שלך בצורה קיצונית. אם הוא לא, אז כל זה לא מדבר עלייך, ואף אחד לא דוחף לך פרוזאק לגרון. בפינה שלי של הסקאלה, של התופעות הקיצוניות, ידע הוא כוח, ואם הפסיכיאטר יודע שיש דבר כזה וזה לא הכל בראש שלי, הוא גם יטפל בי, ואני אוכל לתפקד. אם זה גם יהיה ב-DSM, אולי גם יהיה איזשהו מאמץ למצוא טיפול יותר ספציפי מאשר גלולות או נוגדי דיכאון.
אין פה שום נסיון להגיד שכל הנשים משוגעות, כי מ-PMDD סובלות בערך 4% מהנשים. אגב, יש גם נשים שאין להן PMS בכלל. להיפך, זה לסנן מהסטיגמה את המציאות ובזה מצד אחד להראות שהיא רק סטיגמה, ולרוב היא לא נכונה, ומצד שני לאפשר למי שצריכה את זה לקבל טיפול הולם. אני שמחה מאוד שאני חיה בתקופה שבה לפחות מתחילים לטפל בבעיות של נשים ולא פוטרים הכל ב"כל הנשים משוגעות", כי אחרת לא היה לי שום סיכוי.
אני חושב שההיבט הפמיניסטי כפי שהוצג בפוסט הוא מעט מוגזם, ושצריך להתייחס לתופעה מפרספקטיבה חברתית-כלכלית רחבה יותר. ולמרות זאת, עצם העובדה שכל מה שמבדיל בין PMS לבין PMDD הוא עיקרון של מידתיות דווקא כן פועל בעד סטיגמטיזציה ומדיקליזציה של הנשיות. למיטב ידיעתי, סעיף כזה של "רק אם הדבר מפריע באופן משמעותי לתפקוד" מופיע תחת כל ההפרעות שמצויות בקטלוג השגעון. למרבה הצער, סעיף כזה, בעיני, מאוד שנוי במחלוקת, שכן מי יקבע מה זה "מפריע באופן משמעותי"? הרי שיקול הדעת הראשוני הוא של הסובייקט הנשי שבוחרת ללכת לאבחנה קלינית בגלל תופעה שקיימת אצל רוב האוכלוסיה הנשית (ועל כן, כפי שהסבירו יפה כותבות הבלוג, קצת מטופש להתייחס אליה כאל לא נורמלית). שיקול דעת כזה אינו מקצועי בכלל, אך ממה שאני יודע על המוסד הפסיכיאטרי בארץ, הוא די מקל ומעודד מתן טיפול תרופתי. יתרה מכך, ממה שידוע לי על מוסד הפרסום, הוא עושה עבודה די טובה בטיפוח מחשבות הזדהות בקרב החשופים אליו. זה ממש לא גורם לי לחשוב ש"רק 4% מהאוכלוסיה הנשית" תזכנה לטיפול כזה. מעבר לכך, הגיוני לחשוב גם שמענה להפרעה תינתן גם על ידי רופא המשפחה, כפי שנעשה כבר עם הפרעות אחרות. כשאת לוקחת כדור על מנת להקל על ה-PMS/PMDD שלך (שהרי אין הבדל בסימפטומים) את מחזקת את הסטיגמה של "האישה ההיסטרית" ולא מבטלת אותה.
תסלח לי, אבל כשאני לוקחת כדור מה שאני עושה זה לאפשר לעצמי חיים. אני לא עובדת בשביל יחסי הציבור של כלל הנשים, ולסגור אותי רק בשיקולים האלה זה מחיקה של האינדיבידואליות שלי.
ושוב, מה שלא נורמלי זה לא עצם התופעות, אלא עד כמה הן חזקות. אתה לא יכול להגיד לי שזה נורמלי להיות בדיכאון שבועיים כל חודש.
ולא ברור לי איך אתה מצפה שאנשים יקבלו טיפול אם הם לא מחליטים בעצמם לפי תחושה סובייקטיבית שמשהו לא בסדר. גם על דלקת גרון אני זאת שמחליטה שצריך לפנות לרופא. אם אתה נגד רופאים בכלל, אז תגיד ואל תעמיד פנים שאתה מדבר פה על השאלה הספציפית שהפוסט מדבר עליה. אם ככה, אז יש לי הרבה מה להתווכח איתך, אבל מאחר שאצטרך לדבר מנקודת המבט של הלא-בריאים ולא מנקודת המבט של הנשים, כאן זה לא המקום.
*איזי, משום מה אין לי את האפשרות להגיב לתגובתך למטה, אז אעשה את זה פה
לא העמדתי פנים שאני מדבר על הסוגיה הספציפית שבפוסט הזה כלל וכלל, להפך, טענתי שבעיניי הטיעון הפמיניסטי מוגזם והסבר נכון יותר בעיניי יהיה אחד שמתייחס להיבטים חברתיים-כלכליים מסוג אחר, וגם הדוגמאות שנתתי (בתגובה אלייך ולבחור אחר שהגיב פה) לא היו קשורות כלל לPMS. אף אומר בפה מלא שיש לי לא מעט בעיות עם המערכת הפסיכיאטרית.
ודאי שאני מצפה שאנשים יקבלו החלטה לגבי ביצוע בדיקה רפואית על סמך הרגשתם הסובייקטיבית, אולם ניסיתי להדגיש שזה בסה"כ הרגשה סובייקטיבית, בטח שלא אבחנה מקצועית, וככזאת היא מוטה (בין היתר על ידי שטיפת מוח של תעשיית הפרסום וכשלים קוגניטיביים אחרים) וודאי שאין לייחס לה תוקף קליני. הבעיה הרצינית שלי היא שאין שום מדד אובייקטיבי שיגיד מה זה "מפריע לתפקוד יומיומי". כשאני רואה את הסכיזופרנים שבעבודה שלי מאוד ברור לי למה הכוונה, אולם כאשר מדובר ב"הפרעות" שנמצאות אצל "אנשים נורמלים" הגבול מאוד מטושטש, ובמקרים כאלה אני גם מאוד מזלזל בעצם ההגדרה והיא צורמת לי מאוד. הדבר מפריע לי עוד יותר בגלל ההיכרות שלי עם המערכת הפסיכיאטרית, עם האבחנות הספקולטיביות והסובייקטיביות שלה, ועם הקלות שבה היא מנפיקה טיפול תרופתי. ולגבי ה"מחלה" הספציפית שמדברים עליה כאן, לדעתי יהיה זה רופא משפחה שיתן את המרשם לכדורי הפלא שיעלימו ממך את הנשיות שלך, כמו למשל שכיום הם נותנים ציפרלקס לטיפול בדיכאון וחרדה. אולי את מתייחסת לנטילת כדור כאל "לאפשר לעצמך חיים", אבל אני חולק על תפיסה כזאת, בטח ובטח כאשר מדובר באדם שהוא לא פסיכוטי אלא חווה דיכאון נורמטיבי (לא שאני מכיר את המקרה הפרטני שלך, בין אם זאת אבחנה שמבוססת על הרגשתך הסובייקטיבית או שמדובר באבחנה קלינית). הנה עוד כמה הצעות שהעליתי קודם לכן לגבי מה זה לקחת כדור: תופעות לוואי, התמכרות, סטיגמה, הוצאה כספית מיותרת, ההכרה בכך שגופך הוא דבר רע שיש לדכאו, חוסר שליטה של אדם על גופו (כלומר ההעדפה להתערבות חיצונית אלימה במקום לנסות לדעת ולרסן בעצמך תכונות לא רצויות), ויצירת חברה חד גונית. את לא חייבת להסכים עם כולן, אבל, יש גם דרכים אחרות לטיפול בבעיה.
וכשאת טוענת שאת לא עובדת בשביל יחסי הציבור של כלל הנשים, את אטומה לעצמך כישות חברתית ולהשלכות החברתיות של הפעולות שאת מבצעת, עם כל הכבוד לאינדבידואליות שלך.
הערה נקודתית על הטיעון שלך (בלי להיכנס לשאלה האם יש לכלול PMDD ב-DSM IV או לא. לא נכנסתי לאתר ה-DSM): כל ההפרעות ב-DSM מבטאות איזושהי חריגה הממוקמת בסקאלה של מידתיות. כולנו חווים חרדה, דיכאון, אופוריה מאנית, פאניקה, הפרעת חרדה מוכללת, פוביות ספציפיות וכן הלאה. מה שמבדיל בין מצב פתולוגי לבין כזה שאינו מתבסס על איזשהו ניסיון לכמת את ההבדל באמצעות קריטריונים של קיצוניות התחושות, הפגיעה בתפקוד, החריגה מן הנורמה הסטטיסטית, והסבל או הפגיעה בזולת או בעצמי. כך שאת השאלה שלך לגבי "מי יקבע מה זה 'מפריע באופן משמעותי'" עליך להפנות לגבי כל עולם הפסיכיאטריה באשר הוא (טענה שקיימת כבר מזמן, כמובן, ושלא נראה כי היא מועילה במיוחד לסבל האנושי, עמו מבקש מדע הפסיכיאטריה להתמודד).
דווקא הפניתי את השאלה הזאת לגבי כל עולם הפסיכיאטריה באשר הוא
PMS הוא הזמן בחודש שבו נשים מתנהגות כמו גברים.
יש לזה אפילו ביסוס פיזיולוגי- רמות הטסטוסטרון בדם עולות בתקופה הזאת (אמנם זה קצת יותר מסובך, והאפקט נוצר ע"י מספר גורמים שונים, אבל טוענים שיש קשר בין רמות הטסטוסטרון לבין חומרת התסמונת).
אולי אפשר להכניס ל- DSM גם את המצב הנפשי שנגרם לגבר כתוצאה מעודף טסטוסטרון במשך כל חייו הבוגרים? או לפחות למצוא לזה תרופה?
ברוח דבריה של Izzy,
נשים שעד עכשיו חשבו עליהן שהן בכייניות, עצלניות, ורכרוכיות, שלא מצליחות לתפקד "רק בגלל" שיש להן מחזור, זוכות עכשיו להכרה בקושי האמיתי שלהן ומקבלות לגיטימציה חברתית לכך.
אחד הפתרונות הכי נפוצים למחזור קשה ו-PMS קשה היו גלולות למניעת הריון – כידוע מדובר בהתערבות הורמונלית אגרסיבית, שלא כל אישה בוחרת בה, פתרון אשר הרבה פעמים פוגע בעצמו בתפקוד של האישה (ירידה בחשק המיני, דימומים גם לא בזמן הווסת ועוד). במה עדיף זה על זה?
מזה זמן רב קוראות נשים להכרה בצרכים הייחודיים שלהן, גם בעולם הרפואה (שהיה ועודנו גברי למהדרין), והנה, נענו לצורך הזה. אולי בעצם צריך לראות בכך משהו חיובי?
מסכימה ולא מסכימה. מצד אחד – הכרה בצרכים היא משהו חשוב לטיפול ומניעה (אני לדוגמא, מאוד מתקשה לתפקד ביומיים הראשונים לוסת), מצד שני – כל הכרה אפשר לקחת לצד הקיצוני שלה – של סטיגמטיזציה ופגיעה. על כל פנים, ניסחת את הבעיתיות שחשבתי עליה כאשר קראתי את הפוסט והסכמתי ולא הסכמתי.
אהבתי את מה שכתבתן, מסכימה, וזה גם מאוד מבהיל, ובכל זאת יש לי בעיה עם הדברים הבאים:
"כל אישה חווה תחושות שונות בתקופה הזו אבל גם לפי הסטריאוטיפ הקיצוני ביותר של התסמונת המדוברת אין סיבה להיסטריה הגברית הזו, דמעות הן לא אורניום מועשר ורגשנות אינה מסרטנת. אם אנחנו חיות עם זה אז אין סיבה שגם אתם לא תעשו את הצעד הנוסף."
כי אני לא מרגישה משהו אחר שאני במחזור, עוד יום רגיל…
כיף לך 🙂
שלום
אני רק חלקית מסכימה עם הכתבה כי אני מאמינה שהסיבה להוספת PMS לספר כזה מביא בעיקר רווח לחברת התרופות ולגיטמציה ללקיחה של משככי כאבים, הרי כרגע כמעט כל בן אדם מוירוס קל חושב שהוא צריך אנטיביוטיקה או לפחות ממהר לדחוף אקמול או אופטלגין , אשר בעצמם בכמויות גבוהות יכולות להיות מסוכנות.
ומצד שני
בתור אישה אשר סבלה מאד הרבה ממחזור ואשר בגיל צעיר הסבירו לה זה "נורמלי" וטבעי , בזמן שאני מתפתלת מכאבים ועדיין צריכה להמשיך בחיי, כלומר נשים מסביבי ניסו להסביר לי שזה נורמה.
אז אני בעד התרופות אך כל עוד יש שיכול מושכל מאחוריהן
אורה
היי אורה,
אני מסכימה איתך ב-100%, כלומר אם השתמע מהפוסט שאנחנו נגד תרופות שיכולות לסייע למי שזקוקה להן, בין אם מדובר בתרופות "כבדות" יותר או אפילו סתם משככי כאבים (ואני אומרת את זה כמי שלא מסוגלת לעבור ימים מסויימים במחזור בלי זה) אז *ברור* שאין למנוע/להטיל סטיגמה על שימוש כזה. בנוסף, גם אני וגם ליהי חושבות שיש ערך מאוד גדול בעצם ההכרה בקושי שעובר על נשים בתקופה זו (אם ישנו), הפיזיולוגי, הנפשי וכן הלאה. לדעתנו אין להתעלם או להכחיש את השינויים בגוף-נפש בתקופה הזו, אלא שיש להימנע מלהטיל בהם סטיגמה של פסיכוטיות, ושבגדול הפיתרון הוא *גם* ביכולת החברה להתמודד עם נשים במחזור, ולא רק במישור ההפוך.
אגב,יש עוד הרבה "הפרעות" שמוגדרות ב-DSM שלא בצדק, ומשיקולים מגדריים/ פוליטיים / כלכליים.
למשל, טרנסקסואליות עדיין מוגדרת כמחלת נפש, ולא כנטייה מינית/מגדרית מקובלת, בגלל תפיסות מגדריות מסוימות.
עוד דוגמא היא "החרדה החברתית" – מי שפעם היה ביישן הוא כיום אדם שצריך טיפול תרופתי, שכמובן מכניס כסף רב לכיסן של חברות התרופות.
כפי שכבר הגיבו לפניי, חברות התרופות מנצלות את הכוח שלהן כדי להוסיף עוד ועוד אנשים למעגל ה"חייבים תרופות". עכשיו, לי אישית אין שום התנגדות לתרופות פסיכיאטריות. יותר מכך, הן הצילו את חיי. אבל – יש הבדל בין לתת תרופות למי שסובל מדיכאון קליני חמור ושוקל התאבדות, לבין לתת אותן למי שקצת מבואס בתקופה עמוסה, למי שעצבנית לפני מחזור או למי שטיפה עגמומי בחורף. מהבחינה הזו, הקריטריון הבעייתי של "מפריע משמעותית לתפקוד" הוא דווקא הגיוני – אם המחשבות השליליות שלך גורמות לך לא לצאת מהבית ולרצות למות במשך חצי שנה, זה בדיוק מה שיוצר את הצורך בטיפול אינטנסיבי. מצד שני, אם קצת רע לך וזה עובר, למה לך לקחת כדורים שמשפיעים על המוח וגורמים לתופעות לוואי? כל זה נכון גם למשככי כאבים, למשל – אקמול הוא כדור שמשפיע על המוח ויש לו תופעות לוואי. מתי כן נשלם את המחיר הזה? רק כשבאמת כואב לנו ואנחנו לא מסוגלים לתפקד כמו שהיינו רוצים.
הבעיה מתחילה כשבעלי אינטרס מנסים לשכנע אותנו שאנחנו חייבים לתפקד בצורה מושלמת בכל רגע נתון, שכל כאב פיזי/ נפשי קטן ניתן ל"תיקון", ושזה ממש בקטנה לקחת אקמול/ נורופן/ סרוקסט/ ציפרלקס. לא מסוכן ולא מזיק בכלל, מה פתאום.
בתור מישהי שסובלת כל חייה מתופעות והפרעות נפשיות שקשורות למחזור החודשי, הייתי רוצה לציין שאני מרגישה היום,שהחיים שלי היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי אם הייתי מודעת בזמן בשנות העשרה, ובשנות העשרים לחיי, לאפשרות שאני סובלת מהפרעה שכזו. חוסר מודעות יכול להרוס חיים.
לא כל אשה שסובלת מדכדוך פעם בחודש צריכה סיוע פסיכיאטרי.אבל יש גם נשים שחוות קשיים גדולים יותר וכרגיל ברפואה הגברית המודרנית- נתפסות כמשוגעות, עד שהן מתעקשות ומבינות בעצמן רק אחרי הרבה שנים של סבל,שאולי דווקא הגוף שלהן נלחם נגדן.
פינגבאק: פמיניזם למתחילות/ים – פטריארכיה והסטנדרט האחיד | שחור-סגול
בתור מי שיש לה pmdd , אין לך שמץ של מושג על מה את מדברת !!! זה לא pms ואכן אני מרגישה כל חודש שאני מאבדת את שפיותי, זה פוגע בתפקוד חיים בים אם זה בעבודות, בזוגיות ובילדה שלי!!!! אז לא זה לא pms ,זה חמור בהרבה וזה משתק ומפריע . ואני פמיניסטית מאוד ומחוברת מאוד לרפואה הטבעית ולכן בוחרת להמשיך ולהלחם ללא טיפול פסיכיאטרי. אבל כל אשה שסובלת מ pmdd תיעלב מאוד מהמאמא המבטל והמקטין הזה.