כנס אינטרסקס – כרוניקה של דיכוטומיה ידועה מראש | פוסט אורח מאת אור שי

לפני מספר ימים התקיים באוניברסיטת חיפה "להיות אדם – כנס אינטרסקס 2011". את הכנס יזם צוות פרויקט זכויות אינטרסקס, המורכב מפעילות אינטרסקס ומסטודנטיות מהקליניקה לפמיניזם משפטי של הפקולטה למשפטים ועמותת "איתך – משפטניות למען צדק חברתי". דיברו בו פעילים אינטרסקס ומומחים מתחומי המשפט, הרפואה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה.

אפשר לומר שהכנס הזה היה סוג של הגשמת חלום. לפני שנה, כשמעין סודאי ואני הקמנו את הפרויקט יחד עם סוזאן בסול, היינו קבוצה קטנה ומבולבלת, שלא ידעה מאיפה להתחיל את ההתמודדות עם הנושא הגדול שהיא בחרה לעסוק בו. השבוע, הרעיון של הכנס התממש תודות לסוזאן וליאורה ארזי, שממשיכות להוביל את פרויקט זכויות אינטרסקס השנה.

הכנס היה לכל אורכו מאוד טעון רגשית, מה שאינו מובן מאליו בכל הנוגע לכנסים אקדמיים. בעיני, העובדה שהכנס הפך למעין זירת עימות בין תומכי הניתוחים בילדים אינטרסקס לבין מתנגדיהם, עימות שבסופו של דבר הוביל לסוג של "פיצוץ" ושל הפסקת הכנס – אומרת דרשני. כאשר אנשים טובים ומכובדים, אשר רוצים כולם בטובתם של האנשים האינטרסקס, מגיעים לטונים של צעקות ולמתקפות לגופו של אדם, נדמה לי שזה בהחלט שווה פוסט.

תקציר הפרקים הקודמים:

מיהם בכלל אנשים אינטרסקס, ולמה צריך לעשות עליהם כנסים?
אנשים אינטרסקס הם מבחינה ביולוגית לא זכרים ולא נקבות באופן מובהק. לפעמים יש להם איברי רבייה של שני המינים, או רחם ואיברי רבייה זכריים, או אשכים ואיברי רבייה נקביים – או אחד מאינספור מצבים אחרים. אין סטטיסטיקות מהימנות על מספרם של האנשים האינטרסקס, אך הכתיבה האקדמית בנושא בדרך כלל טוענת שמדובר על אחד מכל 2,000 אנשים.

חברות שונות לאורך ההיסטוריה התמודדו עם הנושא במגוון דרכים: בתרבויות מסוימות אנשים אינטרסקס חיו במעמד חברתי נחות, באחרות הם דווקא נתפסו כקדושים וכמביאי מזל. חברות מסוימות היו מוציאות תינוק אינטרסקס להורג מיד עם לידתו, ואחרות מקבלות אותו ומאפשרות לו לגדול ולחיות כמו כל אדם אחר. במקורות היהדות ניתן למצוא כללים לפיהם אנשים אינטרסקס מסווגים לאחד משני המינים, או לחלופין מוגדרים הלכתית כספק אשה ספק גבר.

החברה המערבית בחמישים השנים האחרונות מצאה פתרון חדשני ושנוי במחלוקת לטיפול באנשים אינטרסקס: ניתוח כירורגי המבוצע בתקופת הינקות ומשייך את הרך הנולד לאחד משני המינים. בדרך זו משמרת החברה המערבית את דפוס המחשבה לפיו קיימים בעולם רק שני מגדרים (ואחד מהם כפוף לשני). מיותר לציין שניתוחים אלו מעלים אינספור דילמות אתיות וחברתיות. הציר העיקרי סביבו מתקיים הויכוח הוא דילמת ההסכמה: האם ראוי, האם רצוי והאם מותר לערוך ניתוח מסוג זה בתינוק בן יומו, או שמא יש לחכות ליום בו יוכל לקבל החלטה בעצמו?

הויכוח הזה מתקיים ברחבי העולם בזירות פוליטיות ואקדמיות. תומכי הניתוח טוענים שמרבית האנשים שעברו את הניתוח מאמצים בבגרותם את הזהות המגדרית שנקבעה להם, ומתנגדי הניתוח מציינים שרבים דווקא דוחים זהות זו; התומכים טוענים שהם מבצעים את הניתוח בהסכמת ההורים, והמתנגדים טוענים שהסכמת ההורים לא מהווה תחליף ראוי להסכמת האדם עצמו; התומכים מציגים את הטכניקות החדשניות אשר אמורות למנוע את הסיכונים שבניתוח, והמתנגדים מציגים מגוון מקרים בהם הניתוח גרם לאובדן היכולת ליהנות ממין או להביא לעולם ילדים; התומכים טוענים כי ילד אינטרסקס שלא עבר ניתוח עשוי להיות מושא ללעג חברתי שיגרום לנזק פסיכולוגי, והמתנגדים טוענים כי האיברים שיוצר הניתוח אינם פחות שונים מהאיברים המקוריים, וכי חוויות חוזרות של ניתוחי המשך ושל טיפולים תרופתיים מסבים יותר נזק פסיכולוגי מחיים ללא ניתוח; התומכים טוענים שלתינוק דרושה זהות מגדרית ברורה לשם התפתחותו התקינה, והמתנגדים קובעים כי אין קשר ישיר בין מין למגדר, וכי ניתן לאמץ זהות מגדרית ללא ניתוחים כירורגיים.

(הנה דוגמא לויכוח בין תומכת לבין מתנגדת של הניתוח. שתיהן, אגב, היו דוברות בכנס)

משרד הבריאות אימץ את גישתם של תומכי הניתוח, בחוזר מנכ"ל אותו פרסם בשנת 86'. אנחנו, לעומת זאת, אימצנו את גישתם של מתנגדי הניתוח (זולת במקרים הנדירים בהם הניתוח אכן מוצרך מבחינה רפואית, כמו לדוגמא כאשר הגונדות צמודות לרחם. אך גם במקרים כאלו, אנו רואות בניתוחים הקוסמטיים הנלווים לניתוח המקורי כאקטיביזם רפואי בלתי רצוי). פרויקט זכויות אינטרסקס הצטרף לניצנים הראשונים של תנועה לזכויות אנשים אינטרסקס בישראל, שהיא חלק מתנועה עולמית רחבה אשר הגיעה במדינות שונות להישגים ממשיים. ההתנגדות שלנו לניתוחים (המעוגנת, באופן לא מפתיע, בעיקר בנימוקים מתחום המשפט וזכויות האדם) הייתה הרקע לקיומו של הכנס, והיא זו שהובילה לויכוחים החריפים שנשמעו בו.

אימפריאליזם רפואי
בניסיון להבין את הויכוח שהתנהל בכנס, אתמקד בשתי טענות שהעלו במהלך הדיון תומכי הניתוח: הטענה הראשונה, היא שהידע הרפואי מאפשר לנו לדעת באופן מספיק מהימן מה תהיה הזהות המגדרית העתידית שיאמץ הרך הנולד, ובעתיד יתאפשר לרופאים לחזות זאת באופן ודאי; הטענה השנייה, היא שניתוח הוא הכרחי כדי למנוע מצב בו הוריו של הילד יתקשו להתחבר אליו באופן רגשי, משום שהם יחושו ממנו דחייה "בכל פעם שהם יחליפו לו חיתול".

שתי הטענות הללו הועלו על ידי רופאים. אין ספק שאותם רופאים, אנשים ראויים וטובים לכל הדעות, העלו אותן מתוך דאגה כנה לשלומם של אותם ילדים. ואף על פי כן, הטענות הללו מייצגות גישה פרובלמאטית (בלשון המעטה). בשלב הראשון, אשתדל להפריך את הטענות. בשלב השני, אתאר את הקשר בין שתיהן.

את הטענה הראשונה יכול להפריך, בעצם קיומו, כל אדם טרנסג'נדר. רוב הטרנסג'נדרים נולדו עם מין ביולוגי מובהק, כלומר כזכרים או כנקבות, אך אימצו זהות מגדרית שונה מזו שהחברה רגילה לצפות לה. חלק מהטרנסג'נדרים עוברים ניתוחים לשינוי מין כדי להתאים את המין למגדר, וחלקם בוחרים להימנע מניתוחים אלו, ולהביע את זהותם המגדרית באמצעים כמו לבוש, התנהגות, דיבור וכו'.

אין קשר הכרחי בין מין לבין מגדר. המין הוא עובדה ביולוגית, בעוד שהמגדר הוא עובדה חברתית. כאשר אני פוגש אדם ברחוב, הוא לא יודע (בדרך כלל) אם אני זכר או נקבה, משום שהוא לא רואה (בדרך כלל) את האיברים האינטימיים שלי. אז איך הוא בכל זאת יודע שאני גבר? הוא יודע את זה משום שאני מדבר על עצמי בלשון גבר, משום שאני לובש בגדי גבר, משום שיש לי שם של גבר – בקיצור, משום שאני רואה בעצמי גבר ומשום שהחברה רואה בי גבר, בהתאם לקריטריונים תרבותיים שונים. וזוהי מהותה של עובדה חברתית.

אין שום ידע רפואי אשר מסוגל לנבא זהות חברתית ונפשית לפי מאפיינים ביולוגיים. אף רופא אינו יכול לחזות את שמו של ילד לפי מאפייניו הביולוגיים. הוא גם לא יכול לנבא את זהותו הדתית והלאומית לפי קריטריונים רפואיים. זה גם המצב בכל הנוגע לזהות מגדרית, למגינת ליבם של הרופאים המנתחים תינוקות אינטרסקס.

כדי לבחון באופן יסודי את הטענה השנייה יש לפנות למחקרים מתחום מדעי החברה (כמו, לשם דוגמא, מחקרן של קריסטין זיילר ואנט ויקסטרום). המחקרים מתארים חוויה קשה לכל הדעות של ההורים, שהשקפת עולמם בדבר קיומם של שני מינים בלבד מאותגרת, ומקשה על חיבור בינם לבין ילדם. עם זאת, הניתוח אינו מקל בהכרח על חוויה זו. קיימים גורמים אחרים שיכולים להקל עליה: נראה שלווי על ידי איש בריאות נפש (פסיכולוג או עובד סוציאלי) עשוי להביא תועלת במקרים כאלה, כשם שהוא מביא תועלת במקרים של לידת ילד עם מוגבלות, הרבה יותר מכל פעלתנות כירורגית מצד הרופאים. כמו כן, נראה ששיח חברתי המבטל את הסטיגמה והבושה בעקבות לידת ילד אינטרסקס, עשוי לעזור להורים בקבלה של הילד (כשם ששיח חברתי מקבל עשוי לעזור להורים לקבל תינוק עם תסמונת דאון, לדוגמא).

ואחרי שניסיתי להפריך את שתי הטענות הללו, נשאלת השאלה: מה המשותף לשתיהן? לדעתי, הבעיה העיקרית בשתי הטענות האלה היא שהן משקפות גישה של אימפריאליזם רפואי. הרופאים – או יותר נכון, הממסד הרפואי – נוטים לתת תשובות רפואיות לשאלות שאינן רפואיות, ובעקבותיהן לנסות "לתקן" באמצעים רפואיים מצבים שאינם מצריכים תיקון. שתי הטענות שהובאו כאן הן דוגמאות לניסיון לתת תשובות רפואיות לשאלות מתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. ניסיון כושל, יש לציין.

אז למה הם התעצבנו?
בחזרה לכנס. מדוע הוא "התפוצץ"? למה הוא הידרדר לצעקות? לא קשה להבין מדוע האנשים האינטרסקס באולם הגיעו לטונים גבוהים: קשה להרגיש בריא ולשמוע הסברים על כך שיש לך "מום", ומעצבן לשמוע אנשים שאומרים שמותר לנתח אותך בלי לבקש ממך רשות. לא קשה גם להבין מדוע הפעילות הפמיניסטיות צעקו מהקהל: כי הן לא רוצות להיות נחמדות, וכי כשמשהו נראה להן לא צודק הן לא מפחדות להראות את זה.

ועם זאת, בכנס הספציפי הזה, גם נציגי הממסד הרפואי עלו לרמה מאוד גבוהה של דציבלים. את זה כבר קשה יותר להסביר. מה גורם לפרופסור מכובד לתפוס את המיקרופון ולצעוק "אין דבר כזה אינטרסקס, יש רק DSD!" (ראשי תיבות של "הפרעה בזהות מין", ההגדרה הרפואית לאינטרסקס)? מה מוביל אנדוקרינולוגית לקבוע בטון זועם ש"DSD זו בעיה רפואית" ושמי שצריך לעסוק בה הם רופאים על סמך ידע רפואי, ותו לא? מה מביא מנהל מחלקה בבית חולים למצב שבו הוא כופר בהשכלתן ובניסיונן של פסיכיאטרית וסוציולוגית שהשתתפו איתו באותו פאנל, רק משום שהביעו עמדה המתנגדת לניתוחים? ומה מוביל פרופסורית לרפואה לזלזל בפעילים האינטרסקס הנוכחים בכנס ולטעון שדבריהם הם "לא מספיק כדי להוות קול"?

פייר בורדייה מתאר את התנהלותם של שדות חברתיים כמאבקים על סוגים שונים של הון (הון כלכלי, הון תרבותי וכו'). השולטים בשדה מחזיקים במונופול על ההון הייחודי לו באמצעות הדוקסה, שהיא מכלול החוקים הבלתי כתובים של השדה, הנלקחים בתור "מובן מאליו". כאשר קמים שחקנים חדשים המבקשים לערער על אותו מונופול הם עושים זאת באמצעות יצירת הטרודוקסיה, שהיא שיח חדש החושף את הדוקסה ומבקר אותה. יש לציין כי אותם שחקנים חדשים לרוב לא מערערים על חשיבותו של השדה, אלא רק על השליטה בו, ולעיתים אף טוענים כי הם המייצגים האותנטיים או הראויים יותר של אותו שדה (לדוגמא: הפרוטסטנטים, שכפרו בסמכות הכנסייה הקתולית, טענו שהם מייצגים באופן אותנטי את הנצרות, ולא שהם כופרים בה). בתגובה, השולטים מייצרים אורתודוקסיה, שהיא עולם של שיח ומושגים המצדיק את שליטתם בשדה. בניגוד לדוקסה, האורתודוקסיה היא שיח גלוי המצדיק את השליטה בשדה, אך אינו לוקח אותה כמובן מאליו.

במשך חצי מאה לפחות מי ששלטו בהחלטות לגבי חייהם של אינטרסקס היו רופאים. הם הגדירו את המושגים שבהם דיברו על אינטרסקס, הם אלו שהסבירו להורים מהו מצבו של תינוקם וכיצד יש לטפל בו, הם אלו שהוציאו את הניתוחים לפועל. היה להם מונופול על השליטה בשדה.

אבל פתאום, המצב הזה משתנה. המובן מאליו מפסיק להיות מובן מאליו. בכנס שנערך השבוע, לא דיברו רק רופאים על "מטופל" שיש לו "הפרעה בזהות מין" שניתן "לתקן" באמצעות "פעולה כירורגית". פתאום עולה לבמה ד"ר למשפטים שמדברת על "קטין" שיש לו זכות ל"הסכמה מדעת", ש"האפוטרופוס" יכול להפעיל בשמו באישור "ועדת אתיקה". פתאום מדברת דוקטורנטית לסוציולוגיה שמדברת על "הבניית זהות", על "מגדר" ועל "יציאה מהארון". פתאום מופיעה פסיכולוגית שמדברת על "התמודדות הורית" ועל "קבלה" של הילד. ויותר מכל, פתאום הכנס נפתח בדבריהם של פעילים אינטרסקס (ולא בהרצאתו של רופא מלומד). הם כבר לא תינוקות שיש לדאוג ל"טובתם", אלא אנשים מבוגרים עם קול העומדים על זכויותיהם ומבקרים בלשון חריפה את הניתוחים שבוצעו נגדם ונגד קהילתם. המונופול על השיח נשבר.

הכעס של הרופאים שנכחו בכנס לא נבע מהיותם אנשים רעים. הם אנשים נפלאים. הכעס נבע מכך שהמונופול שלהם על ההון הסימבולי בשדה הטיפול באינטרסקס התערער. התערערה היכולת שלהם לקבל החלטות (או לשכנע הורים לקבל את ההחלטות הרצויות בעיניהם) עבור תינוקות אינטרסקס, התערער הערך של הידע הרפואי בו הם שולטים, התערערה השליטה שלהם בעולם המושגים בו מגדירים את הבעיה.

אחד מהדוברים הראשונים בכנס היה עופר, אדם אינטרסקס שנולד בשנת 80' ומעולם לא עבר אף ניתוח. עופר הוא אדם מאמין החי בקהילה הדתית בירושלים, מחוץ לארון ומבלי להסתיר את היותו אינטרסקס. עופר חי חיים שלמים ומאושרים, והביע סלידה מהרעיון של ניתוחים ושל הכפפתם של אנשים אינטרסקס למערכת הבריאות. אני (באופן אישי לחלוטין) העדפתי לראות בהרצאותיהם של הרופאים בכנס כניסיונות להשיב לעופר, ולשכנע אותו באותות ובמופתים שיש לו "מום" ושהוא היה צריך לעבור ניתוח כתינוק. דא עקא, שניסיונות אלו לא צלחו, ועוררו בעיקר כעס בקרב שני הצדדים למחלוקת.

לא נורא, בלי כעס אין מאבק.

אז מה מכאן? שני השילינג שלי על עתיד המאבק
עולות מן הכנס מספר שאלות. תנועות לזכויות אינטרסקס ברחבי העולם בחרו פעמים רבות בדרך של עימות עם הרופאים – לרוב עימות פוליטי ומשפטי, ובמקרים קיצוניים עימות אלים ממש. אנחנו, לעומת זאת, בחרנו ליצור דיאלוג עם הרופאים. האם צדקנו?

תוך כדי הכנס, כשהאזנתי לשיח האורתודוקסי של הדוברים הרופאים, זה חירפן אותי. רציתי להציע לצוות הנוכחי של פרויקט זכויות אינטרסקס לזנוח את מסלול ההידברות, ולחפש עילות תביעה נזיקיות נגד רופאים. חשבתי שעימות יכול לעבוד יותר טוב מלדבר אל הקיר.

אבל אחרי שיחות ארוכות שנמשכו שעות אחרי הכנס, בהן נוצרה הקשבה הדדית אמיתית בינינו לבין הרופאים, האמונה בהידברות חזרה אליי (בכל זאת, שמאלני). במבט רציונאלי, אחרי שהזמן שעבר מאז הכנס הרגיע אותי, אפשר לומר שהדיאלוג הוא המסלול הנכון. הבעיה אינה רופא כזה או אחר, אלא מדיניותו של משרד הבריאות. מבחינה משפטית, עילות התביעה שראוי לפנות אליהן הן מתחום הדין המנהלי וזכויות האדם, ולא מתחום דיני הנזיקין. מבחינה פוליטית, צריך לעשות שינוי במדיניות המאקרו, ולא להתמקד רק בסיטואציה פרטית כזו או אחרת. למסלול כזה אפשר לפנות רק תוך ניסיון מתמיד לשכנע את הרופאים, שבתי המשפט והפוליטיקאים מעריכים מאוד את דעתם, ועשויים להפוך לשותפים שלנו לשינוי.

רק במקום אחד ראוי ורצוי להתעמת עם הרופאים – בזירה האקדמית. יש צורך דחוף בכתיבה אקדמית שאינה רפואית בעברית על נושא האינטרסקס. ככל שיהיה בידינו גוף ידע רחב יותר מתחום מדעי החברה (סוציולוגיה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, משפטים וכו') על אינטרסקס, כך נוכל לעשות בו שימוש כאלטרנטיבה לידע עליו מסתמך הממסד הרפואי.

לסיכום,
כשהיינו בגיל ההתבגרות, ידיד טוב שלי נשלח על ידי הוריו לפסיכולוג כדי ש"יתקן" את ההומוסקסואליות שלו. הפסיכולוג סירב בנימוס, והסביר להורים שהומוסקסואליות אינה מחלה, ולכן הוא לא מתכוון "לרפא" את בנם. במקום, הוא הציע להם טיפול משפחתי, שבו הוא יעזור להם לקבל אותו.

ההומוסקסואליות הפסיקה להיות מוגדרת כמחלה נפשית בעקבות מאבק מתמשך של הקהילה הגאה. יש לקוות שבעוד מספר שנים, גם מאבקה של קהילת האינטרסקס ישיג את אותן תוצאות. אף רופא לא יסכים "לתקן" אנשים אינטרסקס, סטריאוטיפים ושמרנות מגדרית לא יהיו הקריטריונים בהתאם להם יטופלו תינוקות אינטרסקס, אינטרסקסואליות לא תיחשב "מום" רפואי, אלא חלק מהמגוון, השוני והיופי שבאנושות.

או כמו שכתבה את זה סוזאן בסול, פעילה בפרויקט זכויות אינטרסקס: "לא רוצה שיתייגו אותי, לא כאישה ולא כגבר. אני לא אוהבת כשפונים אליי בלשון זכר, ומעדיפה גם שלא יפנו אליי כאישה. אני עדיין מרגישה אבודה כשאני חייבת לבחור בין שני המינים, כי אני חשה ששניהם לא מאפיינים אותי. היום אני מטפלת בעצמי ומנסה להבין את הגוף שלי. אני מנסה למצוא את התשובות והשקט הפנימי […] אני רוצה להמשיך כמו שאני, כמו שאלוהים ברא אותי, בלי מגדר מסוים. להיות אדם וזהו".

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

25 תגובות על כנס אינטרסקס – כרוניקה של דיכוטומיה ידועה מראש | פוסט אורח מאת אור שי

  1. חגי קלעי הגיב:

    אחד הפוסטים היפים שיצא לי לקרוא. כל הכבוד על המאמץ והיוזמה.

  2. גילה הגיב:

    פוסט יוצא מהכלל והוא הבחלט סיכום מהיימן של הכנס. נכחתי בכנס והוא היה מטלטל מבחינה רגשית ולמרות ואולי בשל האמוציות שנלוו אליו, אני חושבת שהוא סימֵן בדיוק כמו שמציין הפוסט, הוא סימֵן את ראשיתו של עידן חדש – הקץ לדיכוטומיות החברתיות. הלוואי.
    תודה למארגנות הכנס על התבונה והרגישות, ולכותב (ואולי זו כותבת? מה שזה..) הפוסט.

  3. יואב הגיב:

    "לא רוצה שיתייגו אותי, לא כאישה ולא כגבר. אני לא אוהבת כשפונים אליי בלשון זכר, ומעדיפה גם שלא יפנו אליי כאישה".

    אולי לא יפה לשאול וקשה לנסח את השאלה הזו, אבל אני מסוקרן. אז מתוך סקרנות, איך היא/הוא/אדם זה שאינו אישה ואינו גבר מעדיף שיפנו אליו/ה? (תשובה אפשרית: באנגלית).

  4. דניאל הגיב:

    נניח שתינוק אינטרסקס נולד במצב רפואי המאפשר לקבוע מין ספציפי (זכרי או נקבי) כך שבעתיד, כשיגיע לבגרות מינית יוכל להביא ילדים לעולם. האם גם במקרה זה לדעתך אין הצדקה לבצע ניתוח לקביעת המין? (ברוב המקרים התינוק יהיה עקר, אבל זאת לא השאלה).

  5. עודד גלעד הגיב:

    אני נוטה לראות בעצמי אדם פתוח-ראש ומשכיל, אך עד לקריאת המאמר הזה לא הכרתי את המושג "אינטרסקס" ואת הסוגייה המרתקת שהוצג.
    תודה על מאמר משובח ובהצלחה!

  6. יואב הגיב:

    הראיון עם הרופאה בלינק לעיל מזעזע. מה שהכי מזעזע בעיניי זה שאני לא בטוח, אם לנקוט בלשון המעטה, שצריך לצאת מהדוקסה הרפואית על מנת להשמיע את הקולות השונים. במילים אחרות, מתי רופאים זרקו לפח את האתיקה הרפואית והחלו להתעסק בשאלות הרות גורל כמו "מה ההורים יענו אם ישאלו אותם אם נולד להם בן או בת? זה נורא חשוב"?

  7. רויטל הגיב:

    תודה רבה על פוסט מרתק ומחכים. למדתי המון ממנו. נשאלות בו שאלות חשובות, וחשוב להמשיך את הדיאלוג, גם אם זה ייקח עוד שנים לשכנע עוד ועוד אנשים שזכויות אדם זה לא רק משהו שצריך לדאוג לו בסין או בלוב. הדרך הטובה ביותר היא ליצור כמה שיותר בני ובנות ברית – בכל נושא שחשוב לנו וקרוב ללבנו. למשל, כבר עכשיו, לחשוב על יום עיון נוסף, לסטודנטים לרופאה, שייחשפו לסוגיות ולידע "חדש" שלא מצוי בספרות הרפואית. ימי עיון לאנשי/נשות מקצוע – עובדים סוציאליים, סטודנטים/ות לסיעוד (אחים/ות) וגם מורים/ות ושאר אנשי מקצוע שעובדים עם אנשים – יכולים לחזק את קהילת האינטרסקס.

  8. הלה, סידני, אוסטרליה הגיב:

    אני מאוד מודה על הפוסט המעניין בנושא שלא הכרתי. כבוגרת פסיכולוגיה הכרתי את התחום מ"יסודות ביולוגיים" ולכן הכרתי את העמדה השלטת הרפואית.
    באופן כללי אני רוצה לציין שבלוג עם התודעה אומנם אני לא תמיד מסכימה עם כל הרשומות, ומתפתח אצלי ויכוח שבו גם אם בסופו של דבר אני נוטה לצד ה"אורתודוכסי", ההעלאה למודעות של נושא שלא הכרתי (גם אם בסופו של דבר אסכים למצב הקיים בתיקונים קלים) היא היא ההשג.

  9. עדן הגיב:

    פוסט מרתק וחשוב.
    תודה על השיתוף

  10. Morin הגיב:

    קצת כאילו היו קובעים גובה אידאלי וקוטעים רגליים של אנשים "גבוהים מדי" כדי שיהיו "נורמליים".
    אגב, הטיעונים האלו – שאסור להטיל מום בתינוק כדי שיהיה "נורמטיבי", ומוטב לשנות את הנורמה ולהמתין עד שהאדם יכול לקבל את ההחלטה בעצמו – נכונים גם לברית מילה.

    • יואב הגיב:

      אני לא מכיר הרבה רופאים שטוענים שחובה לבצע ברית מילה כדי שהילד יהיה נורמטיבי.

  11. רוני רוזמן הגיב:

    כשביקרנו עם בננו אצל הרופאה בטיפת חלב והיא הבחינה בהיותו שלם (כלומר, לא נימול) היא מצאה לנכון לשאול אותנו מה יהיה בגן, ואם איננו מודאגים מכך שהילדים יצחקו עליו. אני תוהה עד היום אם זה חלק מההכשרה הרפואית שלה לשאול שאלה כזו לדאוג להשתלבות החברתית של תינוקות.

  12. פינגבאק: להיות אינטרסקס | סיפור אישי |

  13. מעין הגיב:

    אור, תודה על הפוסט – זה היה אחד המאמרים הכי רהוטים ומנומקים שקראתי.

    בויכוח טעון שכזה כל אחד שדעתו לא כדעת הכותב מסתכן בלהיות מסומן כאויב העם, ובכל זאת: איך זה עובד מבחינה מעשית? כלומר, איך למשל מוצאים בן או בת זוג כשאתה אינטרסקס – האם יש הרבה אנשים לא אינטרסקס שמוכנים בקלות לבלוע את העובדה שלבחורה החמודה שהם יצאו איתה יש גם אשכים? ואיך אפשר בשפה העברית שאנשים לא יפנו אליך בלשון זכר או נקבה?

    • כפיר הגיב:

      אני אינטרסקס ומעולם לא נתקלתי בבעיה למצוא בני ובנות זוג. זו סוג של פרופגנדת הפחדה לא רלוונטית.
      ע"פ אותו הגיון – אנשים מכוערים נתקלים בקשיים למצוא בני זוג, אולי צריך לבצע ניתוחים פלסטיים בתינוקות מכוערים?

  14. אור שי הגיב:

    שלום מעין ושלום כולם,
    שמח שהתעניינתם בפוסט. זה נושא מרתק, וככל שמעמיקים בו יותר הוא מעניין יותר.

    ברור שאין "אויבי העם" בסיפור הזה, ובטח לא אנשים ששואלים שאלות מתוך עניין.
    לגבי השאלות ששאלת:

    א) קשה למצוא בן זוג כשאתה אינטרסקס. וקשה לעשות עוד המון דברים. אינטרסקס מערערים הרבה תפיסות מאוד בסיסיות שלנו את העולם, ויש להם הרבה קושי להסתגל, בייחוד כשהנושא מושתק והם מאוד מנותקים אחד מהשני, ומתקשים לחלוק חוויות עם אינטרסקס אחרים. אני יודע שבקבוצת התמיכה לאינטרסקס הם מתמודדים גם עם שאלת מציאת הבנזוג. זה מעסיק את כולם, גם אלה שנותחו וגם אלה שלא. אני בטוח שאין תשובה אחת, אלא הרבה תשובות, כמו שכל אחד מאיתנו מוצא תשובות שונות לדילמות בחיים שלו. אגב, אתמול הייתה פגישה של פרוייקט זכויות אינטרסקס בבית של שתיים מהפעילות (שתיהן נשים אינטרסקס), שהתחתנו בטקס לא רשמי בתחילת השנה. כך שלפחות עבור שתיהן, הנושא נפתר🙂

    הנה פוסט של הפעילה שיזמה את הקמת קבוצת התמיכה: https://reuma0.wordpress.com/2011/05/12/intersex-2

    ב) החברה שלנו חושבת על מגדר בצורה מאוד מאוד בינארית. קשה מאוד לדבר בעברית עם אדם בצורה לא מגדרית. העולם כולו מחולק בעברית ליצורים ועצמים שמדברים עליהם בלשון זכר או בלשון נקבה (מחברת נקבה ועיפרון זכר, מלחמה נקבה ושלום זכר…). אי-אפשר באמת לחמוק מזה, ואנשים אינטרסקס או טרנסג'נדרים מתמודדים עם זה בדרכים שונות, וממציאים על הדרך דרכי התמודדויות. בכל מקרה, אל סוזאן אני פונה בלשון אשה, כי כך היא ביקשה. ובאופן כללי, העיקרון המנחה הוא שצריך לפנות לאדם איך שהוא מבקש שיפנו אליו, ולא לפי האיברים שהיו לו בלידה או האיברים שניתחו לו.

    מין זה בין הרגליים, מגדר זה בין האוזניים.

    • מעין הגיב:

      אז אחרי התשובה שלך, אתה באמת חושב שהורים ינתחו את תינוקם האינטרסקס רק בגלל ש*הם* חשים כלפיו דחייה? לי נראה שאם הם לא מנתחים, הסיכוי של תינוקם למצוא בבגרותו/בבגרותה בן/בת זוג שהם לא אינטרסקס הוא פשוט אפס עגול.

      כמו כן חסר קצת מידע רפואי קונקרטי. למה הכוונה "מין כרומוזומלי" ולכמה אחוזים מתוך האינטרסקס הרופאים חושבים שאפשר לקבוע אותו?

      • שוקי הגיב:

        מדהים בעיני שדחוף לנתח תינוקות בני יומם כי יש סכנה שלא ימצאו בן זוג.
        כאשר אפילו לא ברור באיזה מגדר הילוד ירצה להזדהות, ואפילו לא ברור אם ימשך לגברים או לנשים (או לכולם).
        תינוקת בת יומה לא זקוקה לאיברי מין, גם לא ילדה בת שלוש. זה רלוונטי בגיל ההתבגרות. ניתוחים לשינוי מין (וזה מה שזה, זה לא ניתוחי תיקון) נגישים גם לאנשים בגיל שלושים. אם אדם אינטרסקס בוגר, או אפילו נער אינטרסקס מתבגר מעוניין בניתוחים, כדי להרגיש יותר טוב עם הגוף שלהם, או לחילופין כי הם חושבים שזה יקל עליהם במציאת בני זוג – האופציה קיימת, ואפילו ממומנת ע"י המדינה.

        וזה קישקוש שאנשים אינטרסקס שאינם מנותחים לא מוצאים בני זוג, בדיוק כפי שטרנסג'נדרים (מנותחים או לא מנותחים) מוצאים בני זוג, לכל סיר יש מכסה, הסיכוי הוא וודאי לא אפס. לא כל העולם אובססיבי לגבי איברי מין, לא לכולם חשוב שאיברי מין יתאימו לנורמה, ובנוסף לכך יש אנשים שמתאהבים ונמשכים גם לדברים נוספים, ואיברי המין זה לא העיקר.

  15. מעין הגיב:

    שוקי, יותר כיף לדון עם אור מאשר איתך, בעיקר בגלל שאתה מקצין את דבריי ואז מתווכח איתם. לא טענתי ש"דחוף לנתח תינוקות בני יומם". בפוסט אור הציג שני טיעונים מרכזיים של מצדדי הניתוחים, אחד מהם היה ש"ההורים ימצאו את תינוקם דוחה בכל פעם שיחליפו לו חיתול". מה שטענתי בתגובה הוא שלתחושתי עמדת ההורים הרבה יותר מורכבת – הם חושבים על המשך החיים של הילד שנולד להם ועל ההשלכות של היותו בעל איברי מין שונים, ולא רק על עצמם וכמה איברי המין של היילוד יהיו יפים בעיניהם.

    לגבי "לא ברור באיזה מגדר הילוד ירצה להזדהות" – זה בדיוק מה ששאלתי בתגובה. למה הכוונה "מין כרומוזומלי" ולכמה אחוזים מתוך האינטרסקס הרופאים חושבים שאפשר לקבוע אותו?

    אני חושבת שהקשר עם איבר המין וההתעניינות בו מתחילים לפני גיל ההתבגרות. גיל ההתבגרות עצמו הוא שלב קשה ומבלבל ולדעתי ההשפעות של ניתוח בשלב כזה יהיו הרבה יותר קשות פסיכולוגית מאשר כמבוגר. אני לא חושבת שהגיוני לאפשר לנערים ניתוח לשינוי מין. מנגד, גיל ההתבגרות הוא גם הגיל בו מתרחשות ההתנסויות המיניות הראשונות ואני בטוחה שהיותך אינטרסקס מקשה עליך מאוד למצוא כאלו. מכאן עולה שיש הגיון בהחלטה על ניתוח בשלבים המוקדמים יותר של החיים.

    לבטל את הטיעון שלי במילים "זה קשקוש" זה לא מאוד משכנע. כמה אנשים אינטרסקס לא מנותחים מוצאים בני זוג שאינם אינטרסקס? לפי הכתבה ב"מעריב" אותו עופר החי "חיים שלמים ומאושרים כאדם דתי" מעיד על עצמו כבתול בגיל 31. אני לא מכירה אנשים שהתאהבו ספציפית באיברי המין של בני זוגם, ובכל זאת איברי המין הם חלק חשוב ממערכת יחסים גם אם לא העיקרי.

    במילים אחרות, אני לא חושבת שהטיעון המוסרי של מתנגדי הניתוחים הוא מספק ללא נתונים נוספים – עד כמה הניתוחים פוגעים בפוריות או בהנאה ממין? עד כמה קיימת הלימה בין אותו "מין כרומוזומלי" למיגדר שהאדם בוחר בסופו של דבר? באיזו מידה קיימים סימנים משניים של שני המינים אצל אינטרסקס (למשל שדיים, שיער חזה ופנים)?

  16. Noam Weiss הגיב:

    לגבי הנקודה הראשונה, בכלל לא ברור ש:

    אין שום ידע רפואי אשר מסוגל לנבא זהות חברתית ונפשית לפי מאפיינים ביולוגיים. אף רופא אינו יכול לחזות את שמו של ילד לפי מאפייניו הביולוגיים. הוא גם לא יכול לנבא את זהותו הדתית והלאומית לפי קריטריונים רפואיים. זה גם המצב בכל הנוגע לזהות מגדרית, למגינת ליבם של הרופאים המנתחים תינוקות אינטרסקס.

    למעשה אחנו כן יכולים (לפחות במידה מסויימת) לקשר בין מאפיינים ביולגיים לבין זהות מיגדרית ומשיכה מינית – אלו פשוט מאפיינים ביולוגיים של המוח ולא של איברי המין (וזה המקום שבו הדוגמא שלך נופלת). לגבי האם ניתן לבצע קביעה שכזו גם עבור תינוקות בני-יומם? אני לא יודע, אולי. בכל אופן, ברור שהפסילה הגורפת לך היא לא במקום.
    למידע נוסף, אפשר לקרוא את הדיון כאן: http://skeptics.stackexchange.com/questions/3095/is-there-a-relation-between-brain-physiology-and-gender-identity

    • אור שי הגיב:

      נועם, בכל פעם יש לרפואה רעיון חדש על איך לקבוע מהי הזהות המגדרית "האמיתית" – פעם היה מדובר על איברי המין, אח"כ על הגונדות, ועכשיו (נניח ש) המח.

      עד כמה שהמחקרים בתחום חשובים וראויים, הם מתעלמים מכך שההיבטים החברתיים והנפשיים, כלומר הנלמדים, הם מאוד מאוד חזקים בסיפור הזה. כל עוד מחקר (גם ביולוגי ורפואי) נערך בתוך מערכת של נורמות תרבותיות, מבלי לעמוד על טיבן ומבלי להבין אותן ואת המגבלות שלהן, הוא מוגבל מאוד על ידיהן.

      אז נכון, המציאות יותר מורכבת מפוסט בבלוג. יש השפעה גדולה של הביולוגיה על החברה, והשפעה לא פחות גדולה של החברה על הביולוגיה. אבל עד שלא נבין ששני השחקנים האלה הם שניהם משמעותיים באותה מידה, אנחנו נמשיך להיות תקועים ברדוקציה של המגדר למאפיינים ביולוגיים.

      • נעם ויס הגיב:

        אור, אם כל הכבוד, על בסיס הטיעונים האלו… אני לפחות לא יכול לקבל את העמדה שלך. הנה למה:

        "הם מתעלמים מכך שההיבטים החברתיים והנפשיים, כלומר הנלמדים, הם מאוד מאוד חזקים בסיפור הזה" – פשוט לא נכון, בהחלט יש התיחסות גם להיבטים חברתיים/נלמדים. הם מכירים בהשפעה שלהם, מנסים לקבוע עד כמה הזהות שלנו היא ביולוגית ועד כמה תוצאה של מבנה חברתי וכו'. עכשיו, אפשר (ורצוי) לבקר כל מחקר מדעי: אפשר לטעון שהתבצעה הערכה לא נכונה של ההשפעות החברתיות, אפשר לטעון להרבה מאוד דברים – אבל האמירה שלך כמות שהיא, היא לא נכונה (ובהמשך נדבר על למה זו נקודה כ"כ עקרונית).

        "עד שלא נבין ששני השחקנים האלה הם שניהם משמעותיים באותה מידה" – זו אמירה מאוד משמעותית, אבל הבאת אותה ללא שום גיבוי! בפוסט המקורי היה ניסיון יפה (גם אם לא מוצלח) לבסס את האמירה הזו על התופעה של טראנסג'נדרים. במונחים של לוגיקה מה שיש לנו פה זו הנחה של הדרוש הוכחה.

        עכשיו, אין לי מושג האם העמדה הרפואית להתמודדות עם DSD או אינטרסקס (או איזה שם אחר שלא נבחר) היא טובה/נכונה/מוצדקת או לא. אני מכיר את הנושא מספיק בשביל לענות על השאלה הזו. אפילו לא הוכחתי שהטיעון שלהם מוצדק, רק שהשלילה של הטיעון מול שהוצגה על ידך לא תקפה.
        נקודת המוצא שלי היא שאני (בהינתן שאני לא יודע יותר טוב) מאמין לממסד הרפואי/מדעי. בתור הצד שרוצה לראות שינוי, נטל ההוכחה הוא עליך. ובכל פעם שאני תופס אתכם בטיעון לא תקף או לא מבוסס – זה פשוט גודם לכם להיראות רע. הטיעון לא רק צריך להיות נכון, הוא גם צריך להיות מבוסס כך שאני אזהה אותו כנכון.

  17. פינגבאק: נשים והיסטריה: פגישת מחזור |

  18. פינגבאק: Is there a relation between brain physiology and gender identity? | CL-UAT

  19. Avichail Asher הגיב:

    שמי אביחיל אשר אני לומדת חינוך במכללת תל חי שבצפון הארץ, אני והשותפה שלי לעבודה יעל רוצות לעשות עבודה במגדר על נושא של האינטרסקס אנשים שנולדו עם שתי מינים ואנחנו צריכות למצוא אנשים אשר יהיו מוכנים להתראיין בנושא הורים לאינטרסקס, חברים, ילדים אשר חוו על עצמם את התהליך,חשוב לציין שכל הראיונות יישארו חסויים ויזכו להמון תודה ואהבה מאיתנו,תעזרו לנו לסיים את התוארר. על מנת שנוכל להבין ולהיפתח לנושא ואולי על ידי העבודה הזו גם הנושא הזה יעורר מודעות לקבלה.
    בתודה מראש אביחיל ויעל:)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s