מכתב פתוח לצוות המומחים האלטרנטיבי, וללא אלטרנטיבי, לתקשורת ובכלל

כמעט חודש אני במחאת האוהלים – נותנת את כל הזמן הפנוי שיש לי ומצטערת שאין לי יותר כדי להיות שם כל היום.
כמעט חודש ורובו בכרמל. לפני שבוע קם מאהל בהדר, הייתי שם פעמיים-שלוש. הלילה היה הפעם הגורלית.

איזה הבדל בין חיפה של מטה לבין חיפה של מעלה.

הערב התפתחה שם קטטה בין נערים ערבים לנער ערבי נוסף שנמצא במאהל. הנער הזה הוא אח של אותם נערים. אחד מהם היה שיכור והתחיל להרביץ לו. הכל התחיל מהאלכוהול, לאחר שהוחלט שהמאהל יהיה נקי מאלכוהול
ניסינו להפריד בינהם, הזמנו את המשטרה כשראינו שאין ברירה

היא לא הגיעה, שוב הזמנו, לא הגיעה. ככה חמש פעמים בהיסטריה ובינתיים הזמן עובר ואחד הנערים מרים כיסא ומתחיל לרוץ איתו ולאיים, להעיף אוהלים. על שני אנשים הוא דפק עם הכיסא וכמעט על עוד בחורה. במזל שום דבר לא קרה.

ובינתיים הנערים צועקים לעבר אחיו: "אתה הפקרת אותנו, אתה פה עם היהודים, אנחנו האחים שלך!" ואז אחרי מכות ורבע שעה מרגע שצילצלנו למשטרה, המשטרה הגיעה.
לא המשטרה, סתם שיטור קהילתי.

אחד הנערים שהרביץ בא וצעק עלינו: "אתם מזמינים משטרה, אין בעיה. אתם חושבים שאתם תעזרו במשהו? אמא שלי דיממה לי בידיים, הזמנתי אמבולנס ו-20 דקות הוא לא בא והיא מתה, מה אתם חושבים שאתם עושים פה משהו?? שאתם יכולים לעזור לי?? שאח שלי ילך עם היהודים, שיפקיר את המשפחה שלו. אנחנו שנתיים בלי אמא, ומישהו עוזר לנו מעירייה?"

והכל הרבה יותר דרמטי, יותר משאפשר להסביר במילים. והשוטר הקהילתי בא וניסה לקחת אותו. והצלחנו איכשהו לדבר עם הנערים, אבל האלים מבינהם עדיין היה שיכור, ופרק את כל מה שהיה לו על אח שלו שבמאהל, שהוא הרגיש שהוא הפקיר את המשפחה ועכשיו נמצא עם היהודים, על אמא שלו שמתה ולאף אחד לא אכפת. והיו לו דמעות בעיניים והוא צועק ומתפרע תוך כדי.

ואנחנו ביננו גם עצבנים, והיסטרים, ועוד מפוחדים וצועקים גם אחד על השני על מה הפתרון המתאים ברגע הזה – להגיש תלונה או לא, להגיד לשוטרים ללכת ולדבר איתם, להשלים, או לומר להם שיקחו את הנערים הביתה.

בסוף העניינים נרגעו אבל הפחד עדיין נמצא באוויר. עם הנערים בינתיים הוסכם שהם יבואו מחר, נדבר, וכולם יבקשו סליחה. אבל גם לפני כמה ימים הייתה שם קטטת שיכורים, מישהו שבר למישהו בקבוק על הראש.

ולמה השיטור הקהילתי הגיעו באיחור? כי יש רק 8 ניידות בכל חיפה והוא היה צריך לרדת מקרית ספר כדי להגיע.

ואז כשנרגעו העניינים השוטר בא אליי ולעוד פעילה, ואומר לנו: "מי פה עובדת סוציאלית?" שאלנו למה הוא שואל, הוא הצביע על מישהי ברחוב הסמוך ואמר "היא פה כל ערב, לפעמים כמה גברים משקים אותה באלכוהול ואני לא יודע מה קורה לה…" ואני והיא מסתכלות אחת על השניה וצועקות על השוטר שזה התפקיד שלו לבדוק מה קורה לה והוא אומר לנו שאין להם מה לעשות, שכל עוד היא לא מגישה תלונה, אין לו מה לעשות. אני צועקת לו "אז הנה אני מגישה תלונה", והוא חוזר ואומר שאין מה לעשות. ואז היא הולכת מאחורי איזה בניין ואחריה הולך בחור ואנחנו צועקות עליו שילך אחריה, שיש לו מה לעשות עכשיו. והוא אומר שאין מה לעשות והולך.

החברה שאיתי הולכת לדבר איתה, אבל באמצע אותה בחורה הלכה לה, ואז חזרה ושוב הלכה. וברקע דיונים במאהל האם לפרק אותו בגלל תחושות של חוסר בטחון במרחב הציבורי מצד אחד, אבל מצד שני – בדיוק בשביל זה קם המאהל בהדר, באמצע המקום שמוזנח כל כך על-ידי העירייה והמדינה.

בסוף כבר היה מאוחר מדי וכולם הלכו לישון. הסכימו לבינתיים לעשות שמירות

ובינתיים בכרמל… הייתה הערב הופעה של הדג נחש ומצנע בא לבקר…

ואני רק חוזרת בתחושות הערב שהלוואי ואני לעולם לא אהיה עורכת דין מסחרית, שלא אכנע למציאות ושאני חייבת לעשות משהו עם הידע האקדמי הזה עלק שאני צוברת, כדי לעזור לאנשים, ובשכונות האלה. כי העירייה יודעת מה קורה שם ועדיין מזניחה ועדיין משפצת עוד רחוב בכרמל, ושמה עוד פנס באחוזה, ומביאה עוד פסטיבל, ומרוויחה מעוד ארנונה של בית קפה בציר מוריה שנפתח, לעיתים בניגוד לחוקי התכנון והבניה.

והסיפור הזה שהיה הערב, מורכב מדי בכדי לספר אותו בכתב או בעל פה והכתיבה אודותיו לא קוהרנטית אז בטח הסיפור עצמו גם לא מובן והוא לבטח לא שלם או מלא כי החסרתי מלא פרטים.

***

אני אוהבת את הפעילים והפעילות בכרמל, הם כולם מדהימים ומה שקורה שם הוא מדהים. יש בחיפה סימביוזה בין המאהלים, ולמאהל בכרמל, שלאחר מאמצים רבים הצליח להתמסד, יש לו הרבה ציוד ואוכל, והוא מעביר תמיד למאהלים בקרית אליעזר, בוואדי ובהדר. אבל המאבק הזה חייב להיבנות קודם כל מלמטה, כי הדר היא סמל להרבה שכונות אחרות – בחיפה ומחוצה לה. הרבה שכונות שאינן מקבלות הד תקשורתי, שהדג נחש ומצנע לא מגיעים אליהן – לא כי הם לא רוצים, אני מניחה שהם היו נענים בחיוב, אבל זה פשוט לא רלוונטי. עוד לא.

כי מנואל טרכטנברג, מצויד באחראי מדיה משופשף שמעלה תמונות שלו מסייר במאהל בכיכר המדינה, שמעלה סטטוסים לפייסבוק ולטוויטר כל דקה וחצי: "אנחנו רוצים לשמוע אתכם, באמת. אנחנו שמחים שאתם כותבים לנו על הקיר". אבל מנואל טרכטנברג בחר לעשות את היציאה התקשורתית הראשונה שלו למאהל בכיכר המדינה. לשמוע אותם, לכתוב הערות במחברת הצהובה הקטנה שלו שם. נכון, זה לא רוטשילד אבל זה גם לא המאהל בלוינסקי או שכונת התקווה, או בשכונת ג'סי כהן בחולון, או אור עקיבא או הדר, קרית אליעזר או וואדי ניסנס בחיפה.

המאבק הזה הוא רחב, והוא כולל מגוון של אנשים. אבל הוא עוד לא כולל את מי שאיבדו כל אמון בממסד. וחוסר האמון בממסד הוא בצדק – כי לניידת משטרה לוקח 15 דקות להגיע ברגעים קריטיים, כי לאמבולנס לוקח להגיע 20 דקות ברגעים קריטיים, כי אין מספיק תקנים של עובדות סוציאליות ברגעים קריטיים. כי יש סיבה שזה לוקח יותר זמן באיזורים מסויימים בעיר, מאשר באיזורים אחרים. כי יש סיבה שאם אתקשר משכונה בכרמל ואגיד שיש ליקוי בכביש או ביוב מוצף, העירייה תגיע תוך יממה לסדר אבל אם אתקשר מהדר או מהעיר התחתית, על אותו מפגע, יקח להם פי 2 ופי 3 יותר זמן. כי יש סיבה שהבטחון האישי במרחב הציבורי לא קיים באיזורים מסויימים, וגם אין מגמת שיפור לאורך זמן. יש סיבה לדברים האלה.

ובינתיים… במאבק…
אחד הפרשנים של ערוץ 10 מקיים הערב שיחה ברוטשילד על המחאה. ואת האולפן המרכזי של כל ערוצי החדשות, פותחים בתל-אביב, ברוטשילד. ביום ראשון, אחרי ההפגנה בשבת שלחתי טור דעות לוואינט שלא פורסם. בטור הזה קראתי לתקשורת לקחת חלק במחאה. הוא לא פורסם באופן פרדוקסלי ולכן אני קוראת לתקשורת שוב: גם לכם יש אחריות בקביעת סדר היום הציבורי במדינה, לא רק לממשלה. בואו, תהיו חלק מהשינוי המחשבתי שהמחאה הזו מנסה להנחיל. בואו, צאו מתל-אביב, או מהמרכז של תל-אביב. בואו, הקימו את אולפן השידורים שלכם בחיפה, בבאר-שבע, בכרמיאל, בעפולה, בשדרות. אל תקימו אותו רק על רוטשילד. בואו תדברו עם האנשים ברחובות הלקויים, בשכונות בהן יש מצוקות שנובעות מרשלנות פושעת של המדינה והממשלה. עם האנשים המדוכאים באמת. אבל אני לא מדברת רק על התקופה הנוכחית, "הנוחה תקשורתית". בואו בכל ימות השנה, תנו את הבמה, תנגישו את המצוקות האלה לכלל הציבור והממשלה. תייצרו לחץ כמו שרק אתם יודעים ויכולים לייצר. אל תשימו בכותרת הראשית את זה שמרגול אמרה שהיא נגד המחאה ואז יום לאחר מכן את ההתנצלות שלה והחיבוק "ההיסטורי" עם מנהיג המחאה. במקום זה תשימו את הדברים שנאמרו בעצרת המרכזית שהייתה בחיפה בשבת, במקום זה תדברו על העובדה שאין מספיק ניידות, שהאמבולנס לא מגיע בזמן כשצריך אותו, שאין מספיק עובדות סוציאליות. ולא רק כשיש מחאה סקסית, כשיש שביתה פרובקטיבית. כל הזמן, כל השנה.

ולצוות המומחים האלטרנטיבי אני רוצה להגיד שאני חושבת שכל אחד ואחת מכם הוא ראוי, יותר מראוי. אבל אני רק מזכירה – אל תשכחו את הדר. הדר בעצמה והדר כסמל. וכולכם עם ניסיון אקדמי, וניסיון בשטח – ניסיון רב שנים. אתם מומחים, לא בציניות. אבל בבקשה תשלבו בצוותים שלכם – ואני מדברת על ממש לשלב, לא רק לזמן אותם כדי להקשיב למצוקות שלהם – את האנשים מהשכונות האלה, שהן החצר האחורית של המדינה, שהן הפח זבל של הערים הגדולות, שהן הפריפריה בתוך הפריפריה של הפריפריה. את כל האנשים האלה שאיבדו אמון בממסד – אתם הצוות האלטרנטיבי, ואין סיבה שאחת המטרות לא תהיה לנסות להקים גם ממסד אלטרנטיבי, כזה שאפשר לתת בו אמון.

***

כמה הערות:

* הפוסט הזה נכתב חלקו בסערת הרגשות שלאחר המקרה וחלקו כיממה לאחר המקרה ולכן חלקו מאד מיידי ומתוח וחלקו פחות
* הפוסט פורסם לאחר אישור של המעורבים בדבר
* עם זאת, כמה מהפרטים הפרסונאלים שונו או הושמטו

(רעות)