החיבוק המערבי: הסיפור על מלאלה יוסופזאי ושתי עברייניות מורשעות

האם שמעתן על קלי וויליאמס-בולר? ועל טניה מקדוואל? אם אמרתן 'לא', זה ממש בסדר. גם אני לא שמעתי עליהן עד היום. אבל אם הייתי פותחת את הפוסט הזה בשאלה "האם שמעתן על מלאלה יוסופזאי?" כנראה שמרביתכן הייתן מהנהנות בהערצה. ובצדק גמור יש לציין. אם את מכירות, אתן יכולות לדלג לפסקה הבאה, אבל למי שבכל זאת לא מכירה, מדובר בנערה פקסיטנית מדהימה, רק בת 16, שנלחמת בארצה על זכותה וזכותן של נשים ללמוד בבתי ספר, בעוד שמשטר הטאליבן מונע זאת מהן באיזורים מסוימים של פקיסטן. יוסופזאי לא חששה לדבר בביקורתיות ובפומבי על זכויות נשים בארצה ועל מאבקה למען הזכות לחינוך, מה שגרם לה להיתפס כאיום גדול מדי בעיני המתנגדים לה. היא הפכה לכזה איום על הסדר החברתי הקיים עד שיום אחד היא נורתה בראשה על-ידי פעיל טליבן, מתוך ניסיון להשתיק אותה, כסמל המאבק, ולחסל את המאבק כולו. לשמחתנו יוסופזאי שרדה את ניסיון ההתנקשות לאחר מאבק רפואי על חייה והיא ממשיכה לקחת חלק פעיל ופומבי במאבק למען שוויון מגדרי, הזכות לחינוך וערעור הסדר החברתי בארצה. הפעילות החשובה שלה אף הוכרה על-ידי מרבית מדינות המערב, בעיקר בארה"ב ואנגליה. יוספזאי הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום וזכתה בפרס סחרוב לזכויות אדם של האיחוד האירופאי. סרט דוקומנטרי נעשה על קורותיה, מאות כתבות נכתבו עליה והיא מתראיינת תדירות בתקשורת המערבית. סרטון אחד שסחף את הפייסבוק בשבוע שעבר היה קטע מהראיון איתה בדיילישואו, שם היא דיברה ברהיטות על המאבק שלה והדגישה את החשיבות בנקיטת דרכים לא אלימות כדי להשיג את מטרותיה. בעיני היא נערה מדהימה, חכמה ומעוררת השראה, ואני בספק אם איי פעם יהיה לי חצי מהאומץ שיש לה.

אבל היי, בואו נחזור שניה להתחלה. האם שמעתן על קלי וויליאמס-בולר או על טניה מקדוואל?
שתיהן נשים, אמהות חד-הוריות, שחורות ועניות שמתגוררות בבירת העולם המערבי, ארצות הברית. שתיהן, כמו יוסופזאי, מאמינות בחינוך וחושבות שהזכות לחינוך היא אלמנט מהותי בהיתכנות של מוביליות חברתית ובהגשמת החזון של שוויון מעמדי ומגדרי. בעוד שיוסופזאי נורתה על-ידי פעיל טליבן על כך שניסתה לערער את הסדר החברתי, וויליאמס-בולר ומקדוואל נשפטו בבתי המשפט שבארה"ב ונכנסו לכלא כאשר ניסו לממש את העקרון הבסיסי של הזכות לחינוך – חינוך שוויוני וראוי – וניסו לשלוח את ילדיהן לבית ספר ציבורי טוב יותר מאשר זה שנמצא במחוז שבו הן מתגוררות.

וויליאמס-בולר, מאוהיו שבארה"ב,  נמצאה אשמה, נקנסה, נשפטה לעבודות שירות, 3 שנים מאסר על תנאי ואף נשלחה לכלא, כאשר שיקרה לגבי מקום מגוריה כדי שתוכל לשלוח את הבנות שלה לבית ספר ציבורי טוב יותר מבית הספר שנמצא במחוז העני שבו היא מתגוררת. וויליאמס-בולר טענה שעשתה זאת עבור הבנות שלה. היא אמרה שלאחר שראתה שבמחוז שלה שיעורי הפשיעה בקרב הנוער כה גבוהים, היא החליטה להפסיק לחכות לכך שהמדינה תעשה משהו בנוגע לזה ובחרה לפעול כדי לתת לבנות שלה סיכוי טוב יותר. בגלל שהיא ענייה, היא לא יכולה הייתה לעבור מהשיכונים שבהם היא גרה למחוז עשיר יותר, שבו נמצא בית ספר ציבורי עשיר וטוב יותר. המגורים שם בלתי אפשריים לנשים כמוה.

טניה מקדוואל, מקונטיקט, עשתה את אותו דבר, אחרי ששמעה כי רבע מהתלמידים בבית הספר אליו יועדו ילדיה נושרים ממנו מדי שנה. היא נשפטה ל-12 שנות מאסר, עם אפשרות לחנינה אחרי 5. ההגינות מחייבת לציין שהאישומים נגד מקדוואל היו כרוכים גם באישום על מכירת סמים (היא נתפסה מוכרת סמים מספר ימים אחרי שהואשמה בהונאה לגבי מגוריה), אך היא הורשעה בשתי העבירות בכתב אישום אחד – גם העבירה של מכירת סמים וגם של "גניבת חינוך" (!).  ויחד עם זאת, גם את עבירת הסמים לא ניתן לנתק את זה מההקשר החברתי כולו – המעמד שלה, המגדר שלה, מקום מגוריה, צבע עורה, מצבה הכלכלי והאפשרויות שעמדו בפניה כדי לפרנס את הילדים שלה– כל אלה הם חסמים לא פשוטים שלא משאירים לכולם/ן ברירה או פותחים הרבה דלתות בדרך להצלחה שעליה גברים לבנים אוהבים לדבר. בסופו של יום, "הפושעת המסוכנת" הזו שיקרה וסיכנה את חירותה רק כדי שילדיה ילמדו בבית ספר טוב יותר, והכל במטרה לנסות לשנות את מסלול חייהם החברתי.

הנה שלושה סיפורים על שלוש נשים אמיצות ויוצאות דופן, שסיכנו את עצמן ועברו על החוק במקום שבו הן מתגוררות. שלושתן ניסו לערער על הסדר החברתי הקיים בכדי לנסות לשנות את המסלול החברתי והפוליטי שיועד להן ולילדיהן מראש על-ידי ההגמוניה הגברית, לעיתים לבנה, בחברה שבה הן חיות. שלושתן ראו בזכות לחינוך הולם ושוויוני זכות מהותית ומרכזית, זכות שיש בה פוטנציאל גדול שיאפשר להן וילידיהן מוביליות חברתית ומעמדתית. שלושתן גם נענשו על מעשיהן על-ידי השליטים ובעלי הכוח שבארצן.

אז איך זה שאותה מדינה ממש, ארצות הברית, ממליכה אחת מהשלוש כגיבורה ומקטלגת את השתיים האחרות כפושעות? מעבר לעובדה שהסיפור של יוסופזאי מרגש, הוא מוצג בתקשורת כמלחמת "בני האור" – בעלי הערכים המערביים הנאורים,  ב"בני החושך" – בעלי הערכים הלא-מערביים, הנחותים והמפגרים. הסיפור של יוסופזאי עוזר לארצות המערב להצדיק בפני עצמן את מסעות הכיבוש הקולוניאליסטים שלהן במטרה להביא את הבשורה הדמוקרטית למזרח או הדרום המפגר. הוא עוזר להוכיח לארצות המערב שהן הן אבירות זכויות האדם הגדולות ביותר ושהן למעשה פשוט נאבקות עבור נערות כמו יוסופזאי הנתונות למרותם של גברים אלימים (שהם במקרה ערבים, שחורים או בעלי מוצא אתני אחר שהיא לא אירופאית).

אין ספק שהמאבק של יוסופזאי מוצדק. היא חיה תחת משטר מדכא ופטריאכלי והיא נאבקת בו בצורה מעוררת השראה.  אבל חשוב להאיר את הזרקור גם על מאבקן של וויליאמס-בולר ומקדוואל, שנלחמות נגד משטר מסוכן גם כן, שלא שונה בהרבה גם ממה שמתרחש בישראל. וויליאמס-בולר ומקדוואל נענשו על-ידי אותו מערב שחיבק את יוסופזאי. משטר שמשמר פערים, גם בנגישות לזכות לחינוך, ומשמר מעמדות והכל עומד בהלימה למוצאם/ן האתני של האזרחיות/ים. משטר שמנסח לעצמו חוקים בכסות ליברלית, נאורה, אובייקטיבית, נייטראלית וצודקת, אבל שתמיד, "בטעות", יש אנשים ממין מסויים, מגדר מסויים, נטייה מסויימת, מוצא מסויים שמוצאים את עצמם בחלק הפחות טוב של העוגה. החוקים האלה מוגנים על-ידי צילן של חוקות בעלות ערכים מוסריים ואוניברסאלים, שאיכשהו מעניקות מעמד רם יותר לזכויות החשובות יותר לתרבויות כאלה ולא אחרות, מעמדות כאלה ולא אחרים, מין או מגדר כזה ולא אחר. חוקות שבהן הפעולה של לשקר לגבי מקום המגורים של הילדים שלך כדי שילמדו בבית ספר טוב יותר זה פלילי, אבל לא להעניק לכל הילדים חינוך ראוי מלכתחילה זה חוקי לגמרי.

הסיכויים של וויליאמס-בולר ומקדוואל להרוויח כסף או להשיג עבודה טובה יורד משמעותית כי הן נשים. בטח בגלל שהן נשים שחורות. כנשים שחורות, הן בסיכוי גבוה הרבה יותר מנשים לבנות – ובטח מגברים לבנים  -להיות עניות. הן גם בסיכוי גבוה הרבה יותר מנשים לבנות ובטח מגברים לבנים להתקרב למעגלים של פשיעה. כמי שמצויות מלכתחילה עם תנאי פתיחה מחורבנים במיוחד, הסיכוי שלהן לתת עתיד טוב יותר או חינוך ראוי לילדים שלהן הוא נמוך, מה שאומר שהילדים שלהן כנראה לא עתידים לברוח מהסטטיסטיקה הזאת גם כן.

את המעגל הזה של עוני שמוביל לחינוך גרוע שמוביל לעוני ניסו וויליאמס-בולר ומקדוואל לשבור. הן לקחו על עצמן לתקן את המחדלים של המשטר האמריקאי, שהאחריות על שבירת המעגל הזה הייתה קודם כל מונחת לפתחו. הן פעלו כדי לתקן את מה שנהרס על ידי המשטר האמריקאי, ואת מה שהמשטר האמריקאי לא הצליח במשך עשרות שנים לתקן.  במקום לעזור להן, ארצות הברית הגדירה אותן כפושעות ושלחה אותן לכלא או לעבודות שירות – ופגעה עוד יותר באפשרות שלהן לפרנס את המשפחה שלהן.

אם נחליף את המילה שחורות בערביות או מזרחיות, נקבל משוואה דומה גם בישראל, הנאורה, המערבית והדמוקרטית.

קל לנו להסתכל על הסיפור של יוסופזאי ולהשתאות לנוכח האומץ הבלתי נלאה שלה, קל לנו לראות כיצד ההתנגדות הלא-אלימה שלה לחוקים שנכפו עליה היא "נכונה" ושהיא צודקת בכך שהיא מנסה לערער על הסדר הקיים בתרבות ממנה היא מגיעה. אבל כשמישהי מנסה לערער את הסדר הקיים בתרבות הדומה לשלנו, אז אנחנו כבר מתחילים להטיל ספק, להאמין באמת ובתמים שמבחינה מוסרית היא פושעת, שכדי לשנות את השיטה היה עליה לנהוג בדרכים המקובלות.

ייתכן שגם מלאלה יוספוזאי נחשבת לפושעת בעיני אנשים מסוימים. ייתכן מאד שאם הייתה פועלת בדרכים המקובלות לפיהם, לא היינו שומעות עליה והיא לא הייתה מועמדת לכל כך הרבה פרסים.

הייתי רוצה לראות את קלי וויליאמס-בולר ואת טניה מקדוואל מוכתרות כגיבורות על-ידי המערב. הייתי רוצה לראות אותן מוזמנות לתכניות אירוח והייתי רוצה לראות מנחים שנונים מאבדים את המילים שלהם לאחר ששמעו מהן על מאבקן הלא-אלים לשלוח את ילדיהן לקבל חינוך ראוי במטרה שיהיה להם עתיד טוב יותר. אבל יותר מהכל, הייתי פשוט רוצה לראות נשים כמו מלאלה, קלי וטניה בשלטון, כי אז נדע שהן באמת הצליחו לערער על הסדר הקיים.

(רעות)