הניצול כפי שהסבירה לי אותו לילי | פוסט אורח מאת אורטל בן דיין

לילי יוצאת כל יום מביתה בשעה 6:30 בבוקר. היא מחכה לאוטובוס ומגיעה לעבודה בשעה 07:00. במשך תשע שעות – החל מהשעה 7:00 ועד השעה 16:00 – היא ממרקת, מקרצפת, מסירה אבק, שוטפת, עושה כביסות ותולה אותן. אם דיירי הבית נמצאים היא מכינה גם אוכל. לילי עושה זאת מדי יום במשך 30 שנה, באותו הבית של אותה משפחה. לילי גידלה את ילדי המשפחה ודאגה להלבישם בבוקר לגן ולבית הספר, להכין להם סנדוויץ' ולקבל את פניהם כשהם חוזרים הביתה. היום הילדים בגרו, התחתנו ועזבו לפנטאהוז משלהם. היא לא רואה אותם הרבה והיא מתגעגעת, אז היא עוברת בכל בוקר ליד ביתם הנמצא לא רחוק ממקום עבודתה ומציצה לרגע, רק כדי לראות אותם מרחוק.
"את יודעת מה זה לגדל ילדים?" היא אומרת לי, "אני אוהבת אותם כאילו היו שלי".

לילי עובדת בבית של אחת המשפחות העשירות והמפורסמות  בישראל. משפחה מוכרת, שזינוקי המניות  של אחת החברות בבעלותה, מעטרים מידי שבוע את עיתון גלובס. העיתונים מדווחים על תזרימי מזומנים של 50 מיליוני שקלים לרבעון מחברה נוספת,  רשתות מתרחבות בחו"ל, ופרויקטים של נדל"ן נוצצים במיוחד.

אני פוגשת את לילי במקרה, כשהיא סיימה את יום העבודה בבית המשפחה והגיעה לנקות בית של חבר כהשלמת הכנסה. הייתי קצת מופתעת, כי זה היה יום שישי בערב. כמעט ונזפתי בחבר לפני שסיפר לי שהיא מתעקשת לעבוד ביום שישי כי שאר הימים שלה בערב כבר תפוסים, וקשה לה למצוא מישהו שיסכים לעוזרת ניקיון בסוף שבוע.  כשהיא סיימה לנקות, הכנתי לנו קפה וישבנו לשיחה על החיים.

לילי סיפרה לי שכשהיא מסיימת לעבוד 9 שעות בבית המשפחה, היא הולכת לנקות עוד 3 בתים כהשלמת הכנסה. היא מסיימת את יומה (רק לאחר שניקתה עוד 3 בתים) בשעה 01:00 לפנות בוקר. גם בשבת היא מנקה, בכל מקום שמסכימים שעוזרת הניקיון תפר את האופוריה המשפחתית של סוף השבוע. ללילי אין ברירה, היא צריכה לגמור את החודש.
המשפחה שמעסיקה את לילי  במשך 30 שנה משלמת לה שכר של 5000 ש"ח בחודש. עם 5000 ש"ח לילי צריכה לשלם שכירות, להאכיל משפחה ולממן גרוש טפיל שלא רוצה לעזוב את הבית וגם לא מוכן לשלם את החשבונות.
לילי גרה בדירה של עמידר באחת השכונות הדרומיות של תל אביב, בעיר השחורה. היא עושה כל יום את דרכה לעיר הלבנה שבה גידלה את ילדי מעסיקיה והחמיצה את הילדות של ילדיה שלה. בסוף יום העבודה היא הולכת לעבודה, להשלמת הכנסה.

לילי היום  בת 57. יש לה 4 ילדים. היא עובדת אצל המשפחה מאז שהייתה אישה צעירה. מלבד 4 ילדיה, יש לה עוד כמה ילדים בלב, שגידלה על תקן אומנת בשכר רעב.
"אני אוהבת אותם, אין מה לעשות" אמרה לי בייאוש.
לרוע מזלה של לילי, רק ב-2008 נכנס לתוקפו חוק הפנסיה, 26  שנה מאוחר מדי עבור לילי. על פי חוק המשפחה המיליונרית לא חייבת לשלם לה פנסיה על 26 שנות עבודה. כשלילי לא תוכל לעבוד יותר, לא תהיה לה הכנסה. האדם הסביר היה מניח שמיליונרים לא יתחשבנו עם לילי על הפנסיה שלה אפילו שאז עוד לא היה חוק, ולו רק בשל העובדה שערכן של 30 שנות פנסיה  עבור משפחה כזו, זה כמו עודף מסיגריות לבני אדם רגילים. עודף או לא, המשפחה לא תשלם. להיפך, היא  מתלוננת באוזני לילי על ההוצאות הגבוהות שהיא משלמת עליה: פעם אחת לילי תפסה אומץ וביקשה העלאה, אמרו לה "את עולה לנו הרבה כסף, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ועכשיו  אנחנו משלמים לך גם פנסיה".

אללי, לא סוגרים ת'חודש. בין מטוס פרטי אחד למשנהו, ארוחות במסעדות יוקרה ואגרטלים סיניים בשווי עשרות אלפי שקלים בסלון – אלו שלילי מסירה מהם אבק מדי יום – הדאגה הכלכלית הגדולה שעוכרת את שלוות המשפחה היא ההוצאות המוכרות במס שהיא מוציאה על לילי – ביטוח לאומי וביטוח בריאות, ועכשיו גם פנסיה.
לילי אמרה לי:  "המשפחה מכירה את הצרות שלי","פעם סיפרתי להם שהגרוש שלי לא מוכן לצאת מהבית ועושה לי את המוות, אז הוא אומר לי תשכרי דירה, מה הבעיה? אז אני אומרת לו: ממה? 3000 ש"ח לדירה, וממה אני אחיה? 2000 ש"ח בחודש? מה עם הוצאות? מה עם החזרי הלוואות שאני משלמת לבנק?" שאלתי אותה איך הוא הגיב, "כלום, הוא לא ענה".

למשפחה המיליונרית משרתת אחת, והיא נמצאת לה ממש מתחת לאף. היא לא חלק מצבאות העובדים שהם מעסיקים בשכר רעב, העובדים השקופים, עובדי הקבלן או הילדים הסינים שתופרים להם סחורה בדולר ליום. לילי היא לא מאלו שעול חייהם ומצוקותיהם  רחוקים מהעין, רחוקים מהכיס ולא מכרסמים את הלב. הניצול של אלו, אני מנסה להסביר לעצמי, כדי לא להתייאש מהעולם לחלוטין, טמון בבנאליות של הרוע, בריחוק גלובל-בירוקרטי, אותו ריחוק שמאפשר למפקד לתת פקודות שיביאו למותם של חפים מפשע, הריחוק מהתוצאה, מבני-אדם ממשיים. ככה אני מסבירה לעצמי רוע אנושי, כדי לא להשתגע.
ונניח וההסברים הללו באמת היו מניחים את דעתנו (והם לא). איך מסבירים ניצול של אישה שגידלה והאכילה את ילדיך. ניצול שמתחדש מידי יום, במשך 30 שנה, כלפי אותה האישה. היא לא בסין, והיא לא מתנהלת מול חברות הקבלן. היא פה, בבית, מבריקה את הואזה, זאת שעולה הרבה יותר מ-5000  ש"ח – המשכורת החודשית של לילי.
סיפרו לנו שכשלא רואים לא כואב. אז איך נהיה פתאום שכשרואים גם לא כואב?
ככה זה בשיטת הרווחים לפני חיים.

ניצול תמיד היה. גם בתקופה הפיאודלית היה ניצול, אך לפחות היתה דאגה של הפיאודל לצמית שלו. היה כבוד כלשהו ביחסים ביניהם. הפיאודלים דאגו לחינוך ילדי הצמיתים, דאגו עבורם למזון ולמגורים. היום הניצול טהור. הכל  כסף, בלי שום רצון לבסס עוד אמצעי תקשורת מלבד חליפין של מזומנים נעדר רגש.
ללילי בת ה-57 כבר לא יהיה בית משלה. מקום המגורים הנוכחי שלה לא מובטח. גם עתיד ילדיה לא מובטח. ילדיה האמיתיים, כמובן, לא אלו שגידלה עבור מעסיקיה בשכר רעב.

*המקרה אמיתי, השם של לילי בדוי לבקשתה. שם המשפחה לא נחשף לבקשתה של לילי ולא מפחד מפני תביעת דיבה.

פורסם בקטגוריה כללי | 59 תגובות

ככה נראה שובניזם: על פרשת אהוד ברק ובני גנץ

תסתכלו טוב טוב על הקטע הזה – ככה נראה שוביניזם. במציאות הישראלית, שבה כל מי שמבקשת לדבר על פמיניזם שלא בהקשר חברות דתיות ניצבת מול השאלות: "למה זה עוד רלוונטי? למה עוד צריך את זה? אבל כבר יש שוויון". היום אפשר לענות: תסתכלו טוב טוב על הקטע הזה. כי ככה זה נראה.

לפני בערך שנה התפוצצה פרשת יורם זק, בה הוא נתפס זורק הערה דוחה ומחפצנת לדנה רון, משתתפת בתוכנית האח הגדול. דעות שונות, בין היתר של דנה רון עצמה ובן זוגה, הושמעו על כך. בין היתר נטען שמדובר סתם בשיחה בין חברים, כמו שיחת מילואימניקים, ולכן לא צריך לעשות מזה ביג דיל, "זה טבעי". רעות כתבה פוסט שבוחן את הפרשה הזו מנקודת המבט של יחסי עובד\ת מעביד. אלינור סידי כתבה פוסט מעולה בפייסבוק, ומיקמה את עיקר הבעיה ביחסי הכוחות הלא שוויוניים שבין זק לרון, ובפערי המידע שהיו לרון בסיטואציה.

אבל מההסתכלות על הקטע הזה עולות בעיות נוספות, שבהחלט שופכות אור חדש על פרשת זק, וגם על שאר השיחות הללו, הסמויות מעין המצלמה או המיקרופון – אותם  מכשירים שגרמו לנו להיקלע בטעות לשיחות שלא היינו אמורות לשמוע.

תקשיבו לשיחה הזחוחה והגברית הזו ביניהם – כך, גבירותי, מתעצב השיח, וכך ממוקמות הנשים בתוכו. שלוש בעיות הפריעו לנו במיוחד.

בעיה ראשונה: בנות? איכס!

"מי זה הבנות כאן" שואל אהוד ברק. תרגיל טוב שאפשר לעשות על מנת לבחון משפטים שעל פניהם לא נראים שובניסטיים ו\או מקטינים, הוא "להחליף את האישה". כלומר, להחליף את האישה בגבר ולראות האם המשפט נשמע לנו הגיוני (תרגיל ויזואלי טוב שכזה נעשה לאחרונה בפרוייקט "גברים מצולמים כנערות פין אפ"). האם היינו יכולות להעלות על הדעת שברק ישאל "מי זה הבנים כאן?" אבל "הבנות", הן הקבוצה המובחנת הבולטת בשונותן. הסטנדרט הניצב במרכז הזירה הוא הגברי, בעוד שהבנות מהוות קבוצת התייחסות נפרדת ומובחנת.The odd (wo)man out. הרצון שלהן להיבחן כשאר החיילים לא הגיוני, כי הן נשים, וזה הדבר הראשון שמגדיר אותן. עניין מקומם נוסף הוא הבחירה לכנות את החיילות בביטוי "בנות". נכון שזה לא מיידלע, אבל  "בנות" משווה לסיטואציה שבה חיילות וחיילים נוטלים תפקידים באופן שוויוני לכאורה אווירת שיעור חינוך גופני בתיכון או שיעור רקמה וכלכלת בית. הן לא "נשים" ולא "חיילות", הן "בנות". בעוד שה"בנים" עברו להיות "גברים" או "חיילים" עם הגיוס שלהם, הבנות נשארו בנות. המסגרת המקצועית ששינתה את מהותם של הבנים לחיילים, הותירה את הבנות כמו שהן, כיוון שהיא מעולם לא ביקשה באמת לשלב אותן בתוכה, אלא להשאיר אותן, כמו שהן "בנות".

בעיה שניה: "תמיד אישה"

השאלה שנשאלת לגבי הבנות האלה היא שאלת מקצועית לכאורה – מאיפה הן מגיעות? מהאוגדה? מהחטיבה? ככל שזו שאלה רלוונטית להתרחשות (?), ניכר שאין לשאלה זו תשובה עניינית.  ככל שהיחס אליהן הוא קודם כל כאל 'נשים' או 'בנות' ולא כאל חיילות המהוות חלק הומוגני מהכוח שבשטח, התשובה לשאלה הרלוונטית (?) והקונקרטית   גוררת את העונים לעולם האסוציאציות העקום שנקשר למונח הטעון של 'אישה'  בהקשר הצבאי העכשווי. להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל מעולם לא היה עניין פשוט, אולם כעת החיילות נושאות מטען נוסף בהיותן גורם מסית, מפלג, מפתה. נוכחותן בזירה הצבאית כקבוצה וכאינידיבידואל מוגדרת כל הזמן באמצעות המתח המיני שהן מייצרות במערכת.

וכבוד (?) השר מוסיף: אחת מהנשים העובדת אצל השר (ומפאת כבודה נמנע מלחזור כאן על שמה), היא 'מושבניקית' ולכן יכולה לשיר גם בלי מדים. אתן קולטות? הבחורה הזאת, שהגיעה לתפקיד בכיר למדי במחלקת התקשורת של שר כלשהו, עדיין, בסופו של יום, נמדדת לפי המראה החיצוני שלה וההקשרים התרבותיים המצביעים כביכול על פתיחותה המינית והיא מנודבת לבצע תפקיד אליו לא התגייסה. ובכלל, נראה שגברים אוהבים לנדב את העובדות שלהן לכל מני תפקידים שוליים, החורגים ממסגרת התפקיד המקצועי.

דוגמא דומה לזה שמענו באחד השיעורים של ד"ר נויה רימלט. היא מספרת על אישה בכירה, גם בצה"ל, שהגיעה לדיון חשוב בו הייתה אמורה להציג את עמדת הגוף שהיא עומדת בראשו. כל אחד מהבכירים שם היה צריך להגיד כמה מילים והיא התכוננה לרגע שהיא תקבל את רשות הדיבור. בעודה מקשיבה לדברים שנאמרים ומתכוננת לדברים שלה, הגיע אליה פתק מאחד הגברים שסביב השולחן, היה כתוב בו משהו בסגנון – אני והבחור שלידי משתגעים, אנחנו לא יכולים להסיר את העיניים ממך, את חייבת לבחור בינינו. היא קיפלה את הפתק והתעלמה, ומיד אחרי הגיע פתק נוסף, שאמר שוב משהו בסגנון, את חייבת לבחור בינינו, אנחנו לא מצליחים להתרכז. דמיינו את האישה הזאת, רגע לפני שהיא אמורה לדבר בפני כל השולחן. בשניה היא מבינה את מבטו של הגבר. איך שהיא נראית לעצמה מבפנים זה לא איך שהיא נראית להם מבחוץ. בשבילם, היא לא עוד גוף מקצועי. היא קודם כל אובייקט בעל פוטנציאל לסיפוק צורכיהם המיניים של היושבים בשולחן. אברי המין שלה, הם התכלית העיקרית שהיא מביאה איתה לשולחן הדיונים. ועם המבט הזה היא נדונה להסתובב כל יום מימי חייה.

בעיה שלישית: היד הנעלמה

לכל הגברים החברים במועדון הזה, ברור שהשיח סגור. ברור להם שהשיחה הזו לא אמורה לדלוף, ושאנחנו לא אמורות לשמוע אותה.   למצלמות הם יגידו שהדרת נשים מהמרחב הציבורי היא עניין שלא יתקבל בשום אופן. אבל במועדון האקסקלוסיבי שלנו, אפשר להגיד הכל. בדיוק כמו שטענו המסנגרים על זק.

הבעיה היא שככה נראות רוב השיחות אחרי  שהאישה/המזרחי/הערבי/הרוסי/האתיופי (ובטח הערביה, המזרחית, הרוסיה והאתיופית) יוצאות מהחדר לאחר ראיון קבלה לתפקיד כלשהו, וככה בדיוק מתרחשת אפליה סמויה.

רוב הדירקטוריונים מורכבים מגברים, כאלה, שככה נראות השיחות שלהם. ושניה אחרי שנצא מהחדר, בסופו של דבר ירוצו הדחקות על האם עדיף שנשיר עם או בלי הבגדים שלנו, ואחרי שיסיימו להתבדח יעברו לדיון במועמדים הרציניים יותר, שהשיחה לגביהם נגעה למאפיינים רלוונטיים לתפקוד, ובסוף אתן יודעות במי יבחרו.   כשאנחנו נצעק – אין ייצוג הולם לנשים בוועדת טירקל! או שאין מזרחים ברשימת המועמדים לעליון! יגידו לנו: מה אתן רוצות? אין חסמים, יש שוויון, הקריטריונים הם מקצועיים בלבד, ושכולן יכולות בדיוק כמו כל אחד אחר. אבל ככה נראה שוביניזם, ככה הוא נראה, והוא מסתכם, בסופו של יום, בשיחה מבודחת של חמישה גברים בעמדות כוח על המראה החיצוני של אישה זו או אחרת, וקבלת החלטה בעניינה, בצילה של שיחה כזאת.

אם מבינים שהנשים עבור מקבלי ההחלטות הן קודם כל 'נשים' ורק אחרי זה אקדמאיות, נשות עסקים, מפקדות אוגדה וכן הלאה. אם מבינים שהעובדה הזו משפיעה על מה הדבר הראשון שרואים בהן, מה הדבר הרלוונטי שיש לומר עליהן, אפשר להבין למה כמות הנשים בדירקטוריונים, בסגל הבכיר, בתפקידים בכירים בכלל, היא כה מזערית.

ואי אפשר לראות את זה, ואי אפשר לאתר את זה. זאת אפליה שאין לה צבע או ריח. היא שזורה לה בין שיחות מסדרון ובדיחות ליד קולר. בשיחות בין מילואימניקים כאלה – שאין לנו ולא תהיה לנו לעולם גישה אליהם.

ככה נראה השוביניזם של ישראל 2012. אז לא חותכים לנו את הראש משלטי המודעות, אבל גם לא באמת מסתכלים עליו, אלא בעיקר על איך ניראה בלי בגדים. ככה, בשקט, מאחורי הגב שלנו. מעל הפינג'ן.

 

(ליהי יונה, מעין סודאי ורעות כהן)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | 43 תגובות

שעיר לעזאזל | פוסט אורח מאת שרית טופז

אתמול נתקלתי בפוסט המעניין של אורטל בן דיין. למי שלא קראה, היא טוענת שמשטור גוף האישה, והדרישה התרבותית ממנה לגלח שיערות בכל גופה, כולל מאיבר המין, מהווה עוד דרך למחוק את הסובייקטיביות שלה כישות אנושית, עצמאית, בוגרת ומינית.

לא פחות מעניין מתוכן הפוסט, הוא הזעזוע שעלה בקרב כה רבים מחבריי לאור פרסומו על הקיר שלי בפייסבוק. הסיבה לכך היא תמונת האילוסטרציה שלוותה לו. תמונת שמן של גוסטב קורבה "מקורו של העולם", המציגה תקריב של איבר מין נשי, שעיר וורדרד, בליווי אגן יריכיה העגלגלות, בטנה ושד אחד. התמונה נטולת פנים ומציגה את הדמות מן יריכיה ועד חזה, בחלקה עטופה בשמיכה לבנה.

למרות המלל המרתק שנכתב והכותרת מושכת העיניים, כל מה שעניין את חבריי ושבה את תשומת ליבם הוא התמונה. חברה אחת פנתה אליי דקות ספורות לאחר הפצת הפוסט בזעזוע עמוק על הנגלה לעיניה. מבלי לקרוא ולו מילה אחת היא התפלאה על כך שלא יתכן שהעליתי כדבר הזה שכן הרי "את לא כזאת גסה". ידיד אחר מיהר לפנות אליי בצ'אט למתן הסברים, ועוד לא התקרר לו הקיר שלי וכבר מחקו אותי שלושה מרשימת החברים.
הזעזוע העמוק אליו נחשפתי דרך תגובות של חברי פייסבוק העלה בליבי את התהייה: מה יש בתמונה הזו של ציור של איבר מין נשי, שכל כך מרטיט בעצבים אין קץ את הרואים אותו? האם מדובר על פוריטניות? אולי באמת טעיתי כשעברתי על האיסור החמור לערבב בין ייצוגים של מיניות שאמורים להישאר בדפנות הבית פנימה למה שהוא 'מותר' על קירות פייסבוקי הציבורי?

האם בעצם הייצוג של איבר מין נשי, או כוס, או ואגינה או פות, או כל מילה מכובסת אחרת בה תבחרו, טמון בסיסו של הזעזוע? הרי קיימים בספירה הציבורית ייצוגים רבים של הכוס הנשי בגרסה כזו או אחרת. לא אחת אנחנו נתקלים באותו האיבר, מכוסה במעט בד שקוף, המתקרא בשם המטעה "בגד ים", החושף-מסתיר לו בשובבות את כל קווי מתארו. אבל בהקשר של בגד הים, לימדו אותנו לחשוב עליו כייצוג רגיל לתפארת. כה רגיל עד שהוא יכול להתנוסס על דפי כל מגזין, על כל שלט חוצות ובהרבה תמונות של בחורות בפייסבוק, מבלי לעורר את הזעזוע הזה. העלאת השאלות הללו היא חשובה לכשעצמה כי היא מסייעת לפרק (דה-קונסטרוקציה) את הנורמאליזציה של תמונות מסויימות לעומת אחרות.

אז מה הופך ייצוג אחד של כוס לראוי וייצוג אחר ללא ראוי? מה הופך את תיאור הכוס הנאמן למציאות כתיאור לא ראוי, ומכשיר את אלפי הייצוגים המעוותים, מלאכותיים ופלקטיים שלו?

טיעון אחד ששמעתי הוא שהתמונה של קורבה חושפת את מה שהתמונות האחרות מסתירות, גם אם ממש ממש מעט. אבל לאחרונה צפיתי באחת התכניות בערוצים המסחריים בה נקבע כי אחד מהטרנדים החמים ברשת הוא קליפים של לידה ביתית, החושפת את הגוף הנשי במלוא פגיעותו, על שלל איבריו. נראה אם ככה שהטענה של דרגת ההתערטלות ראויה לבחינה מחודשת. אם האיבר הוא אותו האיבר, מה שמשנה את היחס שלנו לייצוגיו הוא הפרשנות שהייצוג מעלה בנו. תמונות של דוגמניות פשוקות רגליים במעטה של בד מינימלי הוא מראה כל כך קביל וכל כך שכיח, עד כי התרגלנו להכתבת הפרשנות שלו מלמעלה. באופן זה, הצגתם של איברים מורחבים, מדממים ויולדים יראו לנו גם במהרה כייצוגים "טבעיים", "ראויים" ואף "נפלאים" של פלא הלידה. אם הפרשנות של ייצוגים מוכתבת לנו תרבותית, עלינו לעצור לרגע ולפרק אותה, ולא לקחת זאת כמובן מאליו.

מיניות נשית, עירום נשי ואיברי מין נשיים הם עובדה מוגמרת. הם תמיד יהיו שם, מכוסים או לא, חשופים או לא, מגולחים או לא. יחד עם זאת, עצם קיומם הבלתי תלוי בדבר לא הופך אותםלאתר ביולוגי נייטרלי. מונחים אלו משמשים כזירה למאבקים פוליטיים מרים בין השקפות עולם והסדר הראוי בו. במידה ובעלי הכוח בתרבות יבחרו להציג אותם בדרך כזו או אחרת, כך הם יתקבלו על ידי הרוב, לא מכיוון שזוהי מהותם, אלא מכיוון שזו הפרשנות התרבותית שניתנה להם.

כל פעולה אישית היא פוליטית. כל אקט פוליטי הוא אישי. כל הפרדה בין הספירות, כפי שהפמיניזם הרדיקלי מלמד אותנו, היא מאולצת, מזויפת ומשמרת את הסדר החברתי. אין זה אומר שא/נשים צריכים בהכרח ללכת עירומים ברחוב. ההבנייה של מה ראוי ומה אסור היא הבחנה מובנית חברתית, שהגבילה את המיניות לבית פנימה, כל עוד היא אינה משרתת את הפטריארכיה או את התעשייה הצרכנית או כל בעלי כוח אחרים בחברה. ייצוגים של נשים בבגדי ים – כן. מחאה מתפשטת לתמיכה בבלוגרית מצרית – לא.

לשמר את ההפרדות האלה בין הספרות זה לשמר את מראית העין הלא-פוליטית שיש לסדר החברתי העכשווי. הערעור על ההפרדה חושף אותה לו רק באמצעות הזעזוע שחציית הגבולות הזו מעוררת.
דוגמה טובה לטענה זו היא אי הנוחות שהתעוררה בקרב חלק מקוראי הפוסט של בן-דיין לאור בחירתה להשתמש במילה "כוס" ולא בחלופות מכובסות יותר. זה הזכיר לי את הדיון בספרה של גילי פליסקין, "דברים שרציתי לגעת", שתוהה על הסמנטיקה הראויה לאותו איבר רווי משמעויות סותרות. היא בחרה להתנתק ממונחים כמו נרתיק, המאפשרים לאיבר הנשי רק שימוש אחד – תיק לאכסון איברו המזדקר של הגבר. אם אני זוכרת נכון גם את המילה "פות" היא שללה עקב הקונוטציות הנקיות מדי, רפואיות מדי שהוא מעורר ובחרה במילה "ואגינה" הלועזית, שלדעתה חפה ממשמעות שלילית ביחס למילים האחרות. אני לא מזלזלת בכוחה של מילה. כל מילה נושאת על גבה מטען של ערכים וקונוטציות פוליטיות. ושוב, מילה לכשעצמה, בדומה לאיברי הגוף או כל דבר אחר, אינה שלילית מעצם מהותה.

אבל נראה שהמילה 'כוס' נחשבת כל כך בוטה כי היא מתייחסת למשהו בוטה מבחינה תרבותית. ייתכן שהריקליימינג למושג הזה, שהגיע דווקא משפה מחפיצה, היכולת להעניק לו 'כבוד' מחודש עורר את הזעם.ההזדעקות למול השימוש בכלל המילים שמציעה השפה לאיבר המין הנשי, ממשיכה לשמר אותו כאיבר חייזרי, מפחיד, מרוחק, מסתורי, אסור, מגעיל ומזעזע. אם נשתמש בכלל המילים, גם מילים כמו כוס ועוד מילים שהתפתחו על בסיס מדכא, כמו נרתיק, נוכל לעקר את משמעותן השלילית בדומה לדרך שבה הקהילה הלהט"בית עשתה עם המילה "קוויר" או "גיי". הזעזוע שיש לאנשים למשמע המילה "כוס" חושף בפנינו את הבניית האיבר בתרבות ויכול לעזור לנו לעצור ולחשוב על פשר העניין ועל הדרכים לשנותו.

הטיעון האחרון שאני רוצה להתייחס אליו הוא זה שהפוסט של אורטל 'פוגע ברגשות הקוראים/ות'.
אני לרגע לא מזלזלת בתחושות של אנשים. פגיעה ברגשות היא עניין סובייקטיבי, ואני לא אכנס אליו לחלוטין כאן. אבל אני כן חושבת שחשוב להוסיף שהרבה מאוד פעמים טענת הפגיעה ברגשות היא עוד דפוס שיחני שעלול לשמר את הסדר החברתי,  כאשר בשם הפגיעה הוא מצנזר התבטאויות שאינן לרוחו. כך קבוצות דתיות משתמשות בטיעון זה הרבה פעמים כדי להדיר מהמרחב הציבורי כל מיצג שאינו לרוחם ("מצעד הגאווה פוגע ברגשותינו"); כך קבוצות שמרניות משמרות את ערכי המשפחה הפטריארכלים, תוך שימוש בטיעון שייצוגים מסויימים פוגעים בטהרת התא המשפחתי ומשחיתים את החברה מבחינה מוסרית. ברור שזה תחום אפור, וקשה לסווג בין תחושה כנה ולגיטימית של פגיעה ברגשות לניסיון להשתמש ברצון להתחשבות של אוכלוסיה מסוימת נגדה. נראה שדרך טובה להבחין היא במוטיבציה של הטיעון – האם הוא מנסה לייצר ויכוח לגיטימי על שאלת הפגיעה, או פשוט למחוק שיח ציבורי שלם על אותו העניין.

אם כן, כנראה שהמסקנה היא שהפוסט של אורטל בן דיין והתמונה המצורפת לו זעזעו כה רבים כי היחס התרבותי שמופנה כלפי איבר המין הנשי הוא יחס מלא סתירות. אנחנו רגילים אליו בגרסתו הממוסחרת, הפלקטית והמרומזת, המשרתת את מקדמיו בעלי האינטרסים. פתאום ייצוג אחר של הכוס, בתקריב, בציור שמן ריאליסטי, המוצמד לפוסט ביקורתי, עורר בנו תחושות של צרימה. אלו תחושות טובות המקדמות אותנו אל עבר דיון ציבורי על הדרך בה מובנה הגוף הנשי. אל נא נשתיק את הדיון הזה תחת טענות של אירוטיות יתר, בוטות או פגיעה ברגשות, אלא נראה כיצד נוכל להעצים במובן החיובי את המשמעויות המוצמדות לגופן של נשים.

פורסם בקטגוריה כללי | 19 תגובות

כוסעמאק | פוסט אורח מאת אורטל בן דיין

על הכוס המגולח והפתולוגיה הגברית

בתוך המיטה :
ד': […] איכס..אני לא אוהב בוש
נ' : יש משהו נכון בלאהוב דבר שלם, כמו שהוא.. שלא צריך לשנות אותו. מה הבעיה בבוש?
ד' : אתן הנשים מגלחות שיער בכל הגוף והיכן שלא צריך מגדלות זקן..למה?
נ': לשיער ערווה יש תפקיד, להגן על איבר המין…
ד: אם זה ככה, אז למה את מגלחת?
נ': כי לא מצאתי מישהו שיאהב אותי ככה.
(מתוך סדרת ריאליטי, 2010)

נ', שחקנית מוכשרת, דוגמנית בינלאומית שבתוך עולם בו נשים נתונות לסד יופי נוקשה, אלים ופיקטיבי, היא הדבר הכי קרוב למודל המדומיין הזה. ד' בפרק אחר, מכתיר אותה כאחת הנשים היפות בישראל. עם כל תעודות ההכשר הללו היא לא הצליחה למצוא גבר שיאהב אותה- כך כמו שהיא, עם שערות ערווה, סימבול של מיניות נשית, הסמן המובהק למעבר מילדות לבגרות מינית.
נ' כדוגמא לנשים בכלל – עוברת רדוקציה מוחלטת לאיבר המין שלה. אם איבר המין שלך, כלומר את, לא כנועה לעין הממשמעת הגברית, לא עשינו עסק. היא מוותרת על אמירות נבובות כמו "אני יותר אוהבת את זה ככה, זה בשביל עצמי" ומצהירה בכנות נדירה שהיא היתה רוצה לשמור על שערות הערווה שלה, אך לא מצאה גבר שיאהב אותה יחד איתן, כמשהו "שלם" לדבריה.

בבחירת המילה שלם נוגעת נ' בדיוק בעצבים החשופים של הסוגיה. היא מבינה שהדרישה לערטל אותה משערות הערווה שלה מביעה חוסר יכולת לקבל אותה כאישה תלת מימדית, מורכבת ובעלת מיניות, ויוצאת נגד הפטישיזם הגברי שמנסה לחתוך אותה לחתיכות. פטישיזם הוא ההתייחסות לחֶלק בתור שלם. גברים שמתגרים יותר מסמלי מיניות מאשר ממיניותן של נשים הם  גברים פטישסטים. נ' מבינה את זה – היטב-  אך עדיין, מתוך הרצון האנושי להיות נאהבת ונחשקת היא נכנעת לדרישה הגברית לכוס מעורטל וילדי- כזה שמרוקן את האישה מהמיניות שלה.

שיער הערווה הוא הסמל המוסכם למעבר בין ילדות לבגרות מינית, לכן הוא מהווה דימוי ויזואלי חזק ביותר למיניות הנשית. ילדה ללא שיער ערווה היא לא מסוכנת, אין לה דרישות מיניות (כמו להגיע לאורגזמה רחמנא ליצלן), היא גם עדיין לא קיבלה מחזור ואין סכנה לעבר אותה. האישה המגולחת והבגירה מבחינה חוקית מהווה פשרה על פנטזיית הגוף הילדי. לי נראה שהויתור על הגוף הילדי לא נובע בהכרח מהבנה עמוקה של העיוות החברתי הזה.  נראה לי סביר יותר, כי הויתור מתקיים רק בשל הטאבו שקיים על פדופיליה וההסתכנות הפלילית הכרוכה בכך. הגבר "מתפשר" על  גוף נשי שהפרוייקט המרכזי שלו הוא לההיפך, לילדי. מגולח, ממושמע, שדוף, ללא עכוז, ללא ירכיים, ללא פגמים וללא שיער ערווה. "בואי, בואי לאבא".

נשים הנאלצות לאמץ את המודלים הפורנוגרפיים של גברים, ואפילו מצליחות להראות בהתאם, צפויות למפח נפש. גברים אינם צורכים פורנוגרפיה ודימויים פיקטיביים של נשים בגלל שהם חושקים בנשים שנראות כך, כוח המשיכה  של הדימוי טמון בעובדה  שאלו לא באמת נשים אמיתיות, אלא דימוי דו מימדי בצורה של אישה. הקסם הפורנוגרפי שמהלך על גברים הוא בדיוק זה שלא מאפשר לאישה המדומיינת הזו להתעורר לחיים, התעוררותה של האישה  לחיים, התהוותה לסובייקט בעל קול,  תחבל בפנטזיה הגברית על אובייקט אילם וחסר ישע.

זה מזכיר  לי את סיפור  בת הים הקטנה, שעל מנת  לזכות בזוג רגליים ובמה שביניהן, ולהתאחד עם אהוב ליבה, נאלצת לוותר על קולה הערב. המכשפה כורתת את לשונה, ובתמורה נותנת  לה רגליים ואת היכולת להלך על פני האדמה. בת הים הקטנה נאלצה לבחור בין להיות בעלת כוס לבין להיות בעלת קול – סמל מובהק של סובייקטיביות. היא לא יכולה להחזיק בשניהם יחד. היכולת להיות סובייקט מדבר, מביע ובעל דעה אינו יכול להתקיים יחד עם הגוף המיני החושק והנחשק. כך, הקול מתמזג לתוך איבר המין והופך כל דיבור נשי להזמנה לסקס. בת הים הקטנה הוא המופע החילוני המקביל של "קול באישה ערווה" החרדי. הכוח של סיפורי הילדות הללו בעיצוב המיניות והמגדר מתפקד בדיוק כמו פסק הלכה או נוהג דתי. המסר לילדות – דתיות וחילוניות – הוא ברור: אם את רוצה להתאחד ולהתייחד עם אהובך ותרי על קולך.

הבייבי דול הוא דוגמא נוספת למוצר שמגלם בצורה האולטימטיבית את הפנטזיה הפדופילית הגברית. הבייבי, התינוקת הזכה, הבתולה שנעדרת כל סממן של מיניות בהכלאה סוטה עם הבובה, האובייקט הדומם, שלא יכול להחזיר מבט, שאין לו קול וגם לא צריך להחליף לו תיתול. הפנטזיה באובייקט דומם ובו בזמן באובייקט תינוקי ונושם, מחרידה מכדי לתארה במילים. עיון זריז בתוצאות החיפוש של גוגל לביטוי יבהיר בצורה הטובה ביותר על איזה אובייקטים מבוססת הפנטזיה הגברית ומהיכן שואב עולם הדימויים שלה.

במציאות הזו של כוס נגד קול, שיער ערווה הופך לדיל ברייקר. לפני כשבוע ישבתי בבית קפה עם שני גברים חביבים ונאים למראה. אחד מהם, גבר שלחלוטין לא אכנה אותו חזיר שוביניסט (מה גם שהוא מקשיב נהדר ולא מתגונן מידי אל מול טענות פמינסטיות), טען בפני כי שיער ערווה מגעיל אותו. "אם אני מוצא את עצמי במיטה עם אישה שיש לה שערות בכוס, אני בורח", אמר המסכן, נמלט על נפשו מהכוס הנשכני. הוא לא בורח מפאת העדר חוכמתה, לא מפאת העדר יופיה, לא  מפאת מצבה המשפחתי וגם לא מחוסר היכולת שלה להעניק אהבה, לא. הוא בורח משיער הערווה.
הבחור בטוח שכרגע הוא ניסח את ההעדפה המינית הפרטית שלו, ושיש לו אוטונומיה סקסואלית שאין לה קשר להבניית המיניות והגוף הנשי ולקשר ההדוק בינה לבין תעשיית הפורנו הגברית.

"שיער זה לא אסטטתי", "שיער נתקע בשיניים", הוא שוטח בפניי כהנה וכהנה קלישאות שגברים מאמצים כדי לעשות רציונליזציה לסטייה שלהם. אז אני מקשה: "היא צריכה לגלח הכל, יעני חלקה כמו תינוקת?" החמוד:"כן". "ומה לגבי המשולש הקלאסי, אתה יודע, מפשעות נקיות ומשולש קטן שמסתיר את הכוס? "לא, לא, לא,  נקי לחלוטין". המשולש הסימבולי כבר לא מספק את הסחורה, ואני לא יכולה שלא להיות בפאניקה שגברים כאלה מסתובבים ליד ילדות קטנות.

נחזור לד',"למה אתן מגדלות זקן?" הוא שואל את נ', "מסירות שיער בכל הגוף ומגדלות זקן?" היא עונה לו: "שיער ערווה נועד להגן על איבר המין" אותו זה לא מעניין, ובכלל גברים מעולם לא היו חסידי בריאות האישה. הוא מבחינתו עסוק בלהצמיד לאיבר המין הנשי דימוי גברי של זקן, זאת כדי להתריע בפני הפרטנרית שסממני גבריות כמו שיער עלולים לעורר  בו דחייה כגבר הטרוסקסואל, בדומה למדי לאופן בו רגליים שעירות נתפסות גם הן גבריות ועל כן לא נשיות, לא סקסיות. ד' למעשה רק מצטט מסורת ארוכת שנים של ביטול המיניות הנשית באמצעות הגברית. הנשים הן גבר מסורס, פין מקוצץ וכוס מעופש.
תתגלחי, תתיישרי תתיילדי, בייבי.. העקצוץ לא נעים לי, זה נכנס לי בשיניים, לא רואים כלום, זה לא אסטתי.. מא'כפת לי שהסרת השיער גורמת לך אי נוחות, שאת מרגישה שאני לא אוהב אותך בשלמותך, ובטח שלא אכפת לי ממחוזות הסבל שאני משלח אותך אליהם למריטה, הסרה, חיטוי, חיתוך, לייזר, שעווה רותחת – במקום הכי אינטימי בגוף.

במישורים אנתרופולגיים יותר, אני מציעה לחשוב על הסרת שערות הערווה כטקס פגאני שמיועד להפיג את החרדה הגברית מן המיניות הנשית. פרויד כינה את המיניות הנשית "יבשת שחורה", ולמעשה רק תיאר את החרדה הגברית הקדומה מאיבר המין הנשי המאיים והמיסתורי שהגבר מפחד להיבלע בתוכו ולהעלם מן העולם כפי שבא אליו." הביצית  לוכדת את תא הזרע הזריז ומסרסת אותו", הסבירו מדענים שצפו בתהליך העיבור ובכך שיוו לפחד הגברי מהכוס תוקף מדעי. היבשת הפרוידיאנית מנסחת את הכוס הערוותי כטריטוריה אניגמטית, חשוכה, פרימיטיבית שמשוועת לגבר הלבן שיבוא לתרבת אותה, משאו של האדם הלבן.

למעשה, הכוס המגולח מציע לנו משחק חיזור חדש, ישיר, צפוי ומיידי. הכוס המגולח מאפשר לגבר כניסה חופשית: אחת שתיים, פונקציונלי, אינסטרומנטלי, כלי מיידי לסיפוק צרכים. הכוס המגולח הוא כוס יעיל. מקסימום הנאה במינימום השקעה.
אני מציעה את ה"חישוף" הצה"לי כמטאפורה לתובענות הגברית לכוס חשוף. החישוף הצה"לי נועד לנקות שטח ממכשולים העלולים לחסום את שדה הראיה כמו מטעים, פרדסים, עצי זית ושיחים ולאפשר תצפית נקייה ופלישה קלה במאמץ מינימלי. מייצרים יתרון אסטרטגי על האויב, מנשלים אותו מנכסיו, מערטלים אותו ומשפילים אותו. כמו תמיד, הגבר הישראלי שחישף וחשף כמה טריטוריות בנעוריו לוקח את זה צעד אחד רחוק מידי.
כל עוד האישה תיתפס כטריטוריה שצריכה להיכבש ולהתיילד, חישוף יהיה פרקטיקה יעילה להשגת המטרה. חישוף הכוס מסייע לגברים במלחמתם הנצחית ביבשת השחורה ובסבך ההגנה של אישה על העצמאות המינית שלה.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | 122 תגובות

על עמק הסיליקון של אלון סולר

אתמול אילת מעוז שלחה לי לינק לטור בווינט שנקרא "עמק הסיליקון: ישראלים מעדיפים חזה מנותח". אני מודה שלקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק מזעזע. בעיקר בגלל שכשפתחתי את הלינק התמונות סינוורו אותי כל כך שלא הצלחתי להתרכז בכתוב. ואולי טוב שכך, כי הכתוב מזעזע. ושוב תודה לאילת שהתעקשה איתי עד שקראתי.

אביא ברשותכם, מספר קטעים מהטקסט. אין פשוט דרך טובה לתאר אותם, ועדיף להביא אותם כמו שהם:

"כאשר אתן באות לבצע החלטה כה משמעותית לחייכן, זכרו דבר אחד: אנו, הגברים, אוהבים נשים המוכנות להשקיע ולתת מעצמן – בכל תחומי החיים. כאשר אנו בוחרים אישה, אנו רוצים שהיא תהיה בעלת שאיפות גבוהות ויכולות להשקיע מאמצים כדי להשיגן.
כאן בדיוק נכנס הסיליקון – כאשר אנו רואים אישה המוכנה להשקיע את מיטב כספה, זמנה, ואף להעמיד בסיכון מסוים (אם כי מזערי) את בריאותה למען היותה יפה, נשית וסקסית יותר – אנחנו לא יכולים שלא להעריך את זה. אין לנו ספק שאישה המסוגלת לתת מעצמה כל כך הרבה, וודאי תהיה אישה ששווה להכיר.

כי מה אנחנו בעצם? אנשים שמחפשים אהבה. מחפשים חום, שישקיעו בנו ויראו לנו כמה אנחנו חשובים ואהובים. כאשר אישה נוטלת על עצמה את הדברים הכרוכים בניתוח הגדלת חזה – זה מעיד עליה הרבה. זה הופך אותה למשקיענית, אמביציוזית, אישה שאנחנו אוהבים"

 בהמשך הוא מסביר לנו שאסור לנו להאמין לגברים שיגידו לנו לא לעשות ניתוח סיליקון. גברים כאלה או משקרים לנו, או פשוט יותר מדי עסוקים בכמה יכאב לנו לעשות את הניתוח, ועל כן הם אינם מסוגלים לבצע החלטה סבירה בהקשר הזה, וצריך להתעלם מהם. "גבר שטוען שהוא מעדיף "חזה טבעי" לא באמת מאמין בזה, כי אין בזה כל היגיון אמיתי"

הרבה טקסטים כתבתי. בהרבה טקסטים מבחילים נתקלתי. הטקסט הזה היה כל כך נורא ומייאש שבמקום לעצבן אותי הוא הציף אותי בייאוש. נסו את זה חברות, בכל פעם שתקראו את הטור הזה, פיסה קטנה מהלב שלכן תנשור. עובד + תמונות.

בעוונותי ביליתי מספר שנים מחיי בדיבייט. אחד הטריקים הרטוריים שמלמדים שם נקרא "להזיז את הקלאש". הקלאש הוא השאלה שעומדת על הפרק, השאלה שעליה מתווכחים. כך, בדיבייט שיעסוק בשאלה האם להפוך את הזנות לחוקית, יכולים להיות מספר 'קלאשים' – ביניהם, האם זה טוב לזונות, האם זה טוב לחברה וכן הלאה. 'להזיז את הקלאש' משמעו לשנות את השאלה שעליה מתווכחים לשאלה שעליה קל לך לענות. אם הצד השני לא מודע לזה, הוא יכול להיגרר להתווכח על משהו שהוא עתיד להפסיד בו, כשהוא בכלל לא השאלה המרכזית.

וזה בדיוק הטריק המלוכלך שעושה אלון סולר, הכותב המופלא של הטקסט הזה.

הוא מסיט הצידה כלא רלוונטית את השאלות הבאות: 'האם את רוצה את זה?' 'האם את צריכה את זה?' 'האם זה יעשה לך טוב' ומביא לקדמת הבמה את השאלה החשובה באמת: 'האם הגברים רוצים את זה?'. על השאלה הזו, כמובן, יש לו תשובה די טובה, והתשובה הזו היא כן.

וכך, במסווה של 'תעשי מה שטוב לך' מועבר למעשה המסר האמיתי של הטקסט.
כי כשהשאלה שלה מקדישים את עיקר הטקסט היא 'האם הוא יאהב את זה', ברור מאליו, מתבקש אפילו, שאת 'זה' את עושה בשביל הגבר שלך. ובמילה 'זה' אני כמובן מתכוונת לנכנסת להליך ניתוחי שבמהלכו חותכים לך חלק מהשדיים, דוחפים לשם שקית וסוגרים.

אל תדאגי, כורך זרוע מפוקפקת אלון סולר על כתפה של הבחורה המבולבלת ומוביל אותה אל חדר הניתוחים, הוא יאהב, הוא יאהב, ואם הוא יגיד שלא, הוא משקר לך. אבל זאת לא השאלה, תחשוב בראשה הבחורה המבולבלת בעודה מסתכלת אחורה אל פתח המילוט. למה אני בכלל צריכה את זה? למה אני לא יפה כמו שאני? אבל לשאלה הזו היא כמובן לא תקבל תשובה. כי השאלה הזו לא נשאלה מעולם.

המחריד מכל הוא כמובן שעל אף המהלך הרטורי הסמוי הזה, לגבי הטיעון עצמו סולר כלל לא מתבייש להגיד את האמת. הוא צודק, סולר – הסיליקון לא יפה כשלעצמו. הוא יפה ככל שהוא מבטא את הכניעה האולטימטיבית לגבר שאיתך. זה החלק המרגש, ה'רומנטי' בכל הסיפור. אנחנו אוהבים אתכן עם סיליקון כי ככה אתן מראות לנו שאתן מוכנות להשקיע בנו. האם מישהו היה חושב שלמשל להוריד אצבע בכף היד של גברים ייחשב אי פעם כאקט סקסי ורומנטי כי הוא מבטא את רמת ההשחתה הגופנית שהם מוכנים לעבור כדי להוכיח לנו שהם אוהבים אותנו? וודאי שלא, אבל הטירוף, האנומליה, הקריטריונים האבסורדים – חלים רק על נשים.
האמביציוזיות שלנו, לפי סולר, אינה נמדדת בכמה רחוק אנחנו מוכנות להשקיע בקריירה, למשל. החום שאנחנו יכולות להעניק חלילה שלא יימדד ברגשות שאנחנו מסוגלות לייצר. כל אלו יימדדו בקנה מידה אחד ויחיד: כמה אנחנו מוכנות להשחית את עצמנו בשביל 'הגבר שלנו'.

נעמי וולף כותבת ב'מיתוס היופי' שאחרי הרבה מאוד מאבקים פמיניסטיים מוצלחים, הבינה החברה הפטריארכאלית שהיא צריכה לשנות את האופן שבו היא תוקעת מקבעת נשים. אחרי שהרבה מהמיתוסים על אמהות, בית, צניעות ופסיביות כשלו ככוחות חברתיים ממסדרים, הועצם מיתוס היופי, שיוצר אידיאל יופי שהאישה ה'רגילה' לעולם לא תוכל להגשים, כדי לגרום לה להשקיע את מירב האנרגיות שלה בלהגיע אליו, במקום בלשנות את העולם, ולדכא את המיניות שלה על הדרך. אקסטרה בונוס מה שנקרא.

מה עושות?
בכל הכנות, לא יודעת. ד
בר אחד שאפשר לעשות הוא חרם על מדור ויינט יחסים. בואו בבקשה פשוט לא ניכנס לשם יותר, ונבקש מכל החברות שלנו שגם לא ייכנסו לשם יותר. המדור, כמו שזה נראה, יעשה די הכול בשביל רייטינג, כזכור הם אלו שגם הביאו את סטסגין לכתוב שם טור קבוע. הם בונים על הכעס שלנו, וזה די שם אותנו ב- Lose-Lose situation. אם כתבנו על זה, נתנו להם מה שהם רוצים, ואם התעלמנו, אפשרנו את המשך הזוועה הזאת. בגלל זה נראה לי שהדרך היחידה היא פשוט לנסות להביא לירידה בכמות הכניסות למדור. אני לא יודעת עד כמה נצליח לעשות את זה, אבל למען השם בואו ננסה.

הערה: הפוסט עודכן ונערך בשנית לאחרונה מסיבות השמורות עימי. בנוסף, במקור פרסמתי כאן התייחסות לכך שאלון סולר הוא חבר מועצת עיריית תל אביב. ככל שהובא לידיעתי, מדובר באלון סולר אחר, ועל כן התנצלותי העמוקה אם יצרתי כאן רושם מוטעה.

(ליהי יונה)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | 75 תגובות

תהיי יפה ותשתקי: גרסת החדשות

הבוקר התוודענו לכך שרשות השידור פיטרה את קרן נויבך כיוון שהיא "לא עוברת מסך". לפי הפרסומים השונים, "מנהליה של קרן נויבך בטלוויזיה התנגדו לכך שהיא תגיש את התכנית "מבט שני" במסגרת העונה החדשה בטענה כי היא אינה "עוברת מסך" והצבתה בזמנו בשידור נכפתה עליהם ע"י המנכ"ל הקודם ולא היתה החלטה מקצועית".

ברצינות?

בואו לא נהיה תמימות, לא פיטרו את קרן נויבך מרשות השידור בגלל שהיא "לא עוברת מסך". הפיטורים כך נטען, בוצעו על רקע פוליטי ולא מקצועי. נויבך היא עיתונאית מהסוג הביקורתי והנוקב, טראבלמייקרית כזו שחושבת שהעיתונות חופשית ואומרת מה שהיא חושבת בלי להתנחמד, מעין כלבת שמירה בצד הלא נכון של הדמוקרטיה. אז כנראה שקרן נויבך לא פוטרה בגלל שהיא 'לא עוברת מסך' אבל מה שמעניין הוא, שמשום מה טענת ה- 'לא עוברת מסך' היא הכסות הלגיטימית לפיטוריה. מישהו ברשות השידור חושב שזו ולא אחרת, סיבה שתניח את דעתנו. לא לחצים פוליטיים, אלא אתגור אסטתי. או איזו הקלה!

כחלק מהמגמה המסתמנת לערוף את ראשם של עיתונאים שהמלך לא חפץ בייקרם עצמי שאלנו את עצמנו האם במצב ההיפותטי לחלוטין שבו ערוץ 10 היה מתבקש לפטר נניח את העיתונאי רביב דרוקר, האם ייתכן שמנהליו היו מוציאים לתקשורת הודעה שרביב פוטר בשל העבודה שהוא לא עובר מסך? ואיזו תמונה היו מצרפים לידיעה הזו?

התשובה היא כמובן שלא, מנהליו של דרוקר בערוץ 10 לא היו אומרים שהוא לא עובר מסך. ביטויים מכובסים כגון 'לא עוברת מסך' הם ביטויים השמורים רק לנשים, וספציפית לנשים שלא מתיישרות עם המודל הנשי שהמסך דואג לפמפם. זקנה? שומן? תלתלים? לא בבית ספרנו. האישה שמביטה אלינו מהמסך צריכה לעמוד בסטנדרטים חיצוניים בלתי מתפשרים, הלא הן עשויות להוות דוגמא לנשותינו, בנותינו, אחיותינו.

ביטויים כגון 'עוברת מסך' הם אמצעי בשירות הכוסיפיקציה, מונח אותו טבעה מרב מיכאלי בכישרון רב, אשר נועד לתאר את התהליך שגורם לעיתונאיות רציניות ומוכשרות כגון שלי יחימוביץ', לינוי בר גפן, רינה מצליח ועוד להשתעבד למכשיר הפן.

ההנחה הזו, שהפתרון שלא יעורר מחלוקת ציבורית הוא זה לפיו קרן נויבך 'לא עוברת מסך' מתאפשרת רק בתוך מסגרת כללית שלא רואה בערך המוסף שנשים יכולות להביא לתקשורת הרבה מעבר לפוטנציאל האסתטי שלהן. (הנה קישור לסרט מעניין שיצא לאחרונה ובוחן באופן מקיף את האופן שבו מיוצגות נשים בתקשורת).

אנחנו מסוגלים לקבל את זה, כי אנחנו רגילים לקבל את מרבית הנשים בתקשורת באופן הזה. לאחרונה העלו כמה נשים פמיניסטיות ברשת (אין לינק, זה היה בפייסבוק) את הטענה המוצדקת לפיה בשולחן הפרשנים של אולפן שישי אנחנו נראה כמעט תמיד רק פרשנים-גברים. למעט רינה מצליח ואולי עוד נציגה בודדת כאן או שם, ככלל בערבי שישי שלנו, מועדון הרוני-דניאלים נותר גברי לחלוטין. האישה היחידה המופיעה על המסך היא יונית לוי, ותפקידה העיקרי הוא לתווך ולקשר בין דעות הגברים השונות. במילים אחרות: האנשים היחידים שמקבלים את הזכות להגיד מה דעתם על מה שקורה הם גברים. התפקיד שניתן בדרך כלל לנשים בתקשורת הוא להציג את הדעות השונות שמשמיעים גברים.

הבנת המציאות הזו, המדירה דעות של נשים מהזירה התקשורתית כמעט לחלוטין, מחדדת עוד יותר את הדרישה הקודמת מנויבך להוריד גם את שלוש הדקות היחידות בפתח כל תכנית בהן התאפשר לה להביע את דעתה.

הדרת הנשים בתקשורת לתפקידים שהם כמעט אך ורק ייצוגיים, היא זו שבין היתר מאפשרת את הלגיטימציה לדרוש מהנשים גם מראה שהוא 'ייצוגי'. הרי ממילא התפקיד הניתן לאישה – תפקיד ההגשה – הוא תפקיד טקסי בעיקרו, ולא מהותי.

את רביב דרוקר היה פחות נוח לפטר בטיעון המביך שהוא 'לא עובר מסך' כיוון שהערך המוסף שלו לטלוויזיה גדול הרבה יותר. לפיכך הדמות התקשורתית שלו בעינינו, כמו גם זו של רוני דניאל, נחמיה שטרסלר או אמנון אברמוביץ'. כל אחד מהגברים הללו מהווים דמות תקשורתית עם עמדה, דעה, מחשבות על הדברים המתנהלים. לפיכך הם נתפסים בעינינו כדמויות מלאות יותר, ולאט לאט המראה שלהם הופך לזניח יותר ביחס לתדמית הכללית שהם מאפשרים לנו לגבש עליהם.

אבל ככל שאת הדעות של נשים משתיקים בטלוויזיה, והן נשארות בתפקיד ייצוגי של הגשה בעיקר, נוח לנו לקבל את הדרישה הזו מהן לעבור מסך. תהיי יפה…

ומחשבה אחרונה על מישהי שנצרבה בזיכרון כמי שלא עברה מסך. חנה גור, בחורה צעירה מאילת מאשדוד שניסתה להתקבל לתכנית כוכב נולד והודחה בשלבי האודישנים בשל בעיה במראה הלסת שלה.

"כשאמרו לה שהיא לא עוברת מסך בגלל הפה שלה, היינו בהלם", אומרת אווה גור  אמה של חנה. "לא יכול להיות שבתחרות כמו כוכב נולד בוחנים זמר בגלל העטיפה שלו ולא בגלל הכישרון". ויחד עם זאת, ממשיכה אמה של חנה בנימה סלחנית יותר ואומרת, "חנה נפגעה מאוד, ואז הגיעה אליה המפיקה טמירה ירדני, חיבקה אותה והציעה לה ללכת לטיפול שיניים. כשהתברר שלא מדובר בבעיה שאפשר לפתור בתוך זמן קצר, הציעה המפיקה המקסימה שטדי הפקות יממנו עבורה את הטיפול ". אכן מקסימה.

חנה גור כאמור נתבקשה להסכים, לומר תודה יפה, לחייך ולגשת לאודישנים של השנה הבאה, בעוד שחברת טדי הפקות איששה את מעמדה כמעוז של טוב לב ואלטרואיזם כך שהסדר החברתי שב על כנו. מבלי ליפול למלכודת רק אומר, ששירתה היפה של חנה גור לא עזרה לה להעפיל לשלב הנבחרת, כפי שקולם היפה של מועמדים גברים אחרים שלא התאימו לסטנדרט המקובל הצליח לעשות. בהתאם לתפקידן הטקסי של נשים על המסך, קל לנו מאוד לנטרל את התוכן שלהן בשם העטיפה. כך, לא קולה היפה של חנה גור או תפקודה המקצועי והמוערך של קרן נויבך במשך שנים מספיקים על מנת להדוף טענות כלפי המראה שלהן.  ולא זו אף זו, אלא שטענות אלו הן כל כך לגיטימיות כך שהן משמשות תירוץ להסוואת מניעים 'מלוכלכים באמת'.

 בהקשרים אחרים, התנהגותה של חנה גור מתאימה למה שנקרא "the impaired role"  או בתרגום עילג שלנו: "תפקיד הפגום".

תפקיד 'הפגום' הוא מונח שנעשה בו שימוש בדיסציפלינות שונות ושנועד לתאר מודל התנהגתי המאפיין אנשים וילדים המצויים במצב שאינו 'בריא'. ילדים עם מוגבלות כך נטען, מאמצים כבר מגיל צעיר את דפוס ההתנהגות המצופה מהם – דפוס התנהגות של פאסיביות והכרת תודה. התפקיד הפגום בהקשר זה, הוא אמצעי הישרדותי שאנשים עם מוגבלויות עושים בו שימוש בכדי לאפשר לחברה שאינה מוגבלת לסבול את נוכחותם. התנהגות זו מאופיינת בראש ובראשונה בחובה לשמש לציבור הבלתי פגום כמראה פאסיבית שתשקף את חיבתם ורצונם הטוב באופן שמאשרר בסופו של דבר את שביעות רצונם הכללית מעצמם. השלכותיו המעשיות של תפקיד זה מקשות מאוד לחשוף את המניעים האנוכיים או המניפולטיביים העומדים מאחורי מעשיהם האלטרואיסטים.

כיעור, במובן הזה, הוא מגבלה, וכמכוערת, או בשם המכובס 'לא עוברת מסך', את  נדרשת לכל הפחות לסתום ולהגיד תודה כשמתייחסים אליך.

אבל בעולם התקשורת, נראה, לא רק כיעור הוא מוגבלות ופגם, אלא עצם ההוויה הנשית היא חריגה מהנורמה של אנשי התקשורת הרציניים, אלה שהיו מתקבלים לפאנל הפרשנים של אולפן שישי.

אנחנו מצפים מהנשים בתקשורת, שהן גם ככה פגומות, להיות, לכל הפחות, פסיביות, צייתניות, כנועות. וגם: חייכניות, נעימות למראה.

נראה שנשים בתקשורת, בדיוק כמו ילדים מוגבלים בחברה שאינה מוגבלת, בדיוק כמו חנה גור בעולם היפים והיפות של כוכב נולד, מבינות שהן על זמן שאול. הן חסרות את הקלף הנחשק להשתלבות ראויה בחברה הסובבת אותן, ובהתאם הן נדרשות גם באופן תת מודע לא לעצבן. ככל שהן מעצבנות, דעתניות, חוצפניות, ככל שהן לא מאמצות את תפקיד הפגומה האישי שלהן, סופן, לצערנו, ידוע.

עדכון: טקסטים נוספים שכדאי לקרוא בנושא –

אל תשתיקו את קרן נויבך, שכתב זיו ברנע
השיח הבטחוני – לא לגברים בלבד, שכתבה ענת סרגוסטי
האשה שהייתה להם לפה, שכתבה רוני גלבפיש
תהיי יפה ותקרייני – למה קרן נוייבך יורדת מהמסך, שכתבה אור בר שלום

עצומה נגד פיטוריה של קרן נויבך, שכתבה שלומית ליר

(מעין סודאי וליהי יונה)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | 40 תגובות

אל תיגע בי

תופעת סטסגין מכה שנית.

מאירועי הפרק הקודם לאלו שלא עקבו: סטסגין היה מדריך בזוועתון שנקרא המרכז לאומנות הפיתוי (מאפ"י). מאפ"י פרץ לתודעתנו בעיקר אחרי פוסט קצר שפרסם אחד הבוגרים, בו הוא מתאר כיצד שכנע מישהי להגיע אליו הביתה, השקה אותה באלכוהול, וחרף התנגדותה הפשיט אותה וחדר אליה. (מספר בוגרים התעקשו איתנו שלא מדובר בחדירה, אלא בהחדרת אצבע. אני לא סבורה שזה משנה משהו באופן רלוונטי, אבל שיהיה – שאלת החפץ שהוחדר נתונה במחלוקת). בין היתר ציין הבוגר כי באותו מהלך פיתוי מפוקפק הוא השתמש במספר טכניקות שלמד בקורס, ביניהן טכניקת 'פיתוי מהיר', בה כאשר הבחורה אומרת לא, צריך לגעת בה מהר כדי לבלבל אותה.

אנחנו הגשנו בזמנו תלונה נגדו ונגד המרכז על מה שאנחנו חשבנו שהוא שידול לתקיפה מינית. המשטרה לא כ"כ ששה לעשות משהו עם הסיפור הזה ("אבל היא עלתה אליו הביתה" אמרה לנו השוטרת כשהגשנו תלונה) והתיק נסגר מהיעדר אשמה.

עבר זמן, וסטס קיבל טור קבוע בויינט יחסים, למרבה הזוועה. לא ברור לחלוטין מה חשבו לעצמם שם בויינט, אבל כנראה שהקונספט של להשפיל נשים, להעליב אותן, לגעת בהן בלי שהן רוצות ושאר ירקות עדיין חם בזירת הפיתויים. נו, מילא. מדי פעם שלחו אלי איזה טקסט מטופש חדש של האדון, לא משהו חכם במיוחד, לא משהו מחריד במיוחד. סתם להגנות דבילית בסגנון 'אני כל כך אוהב אתכן שאני יודע יותר מכן מה אתן צריכות ומה שאתן צריכות זה ***'. שיהיה.

אבל השבוע החליט סטס לחשוף את כל הקלפים. "היום אני הולך לספר לך את אחד הסודות הכי מוצלחים של אמני הפיתוי הגדולים. לסוד הזה קוראים מגע".

לא שצריך להתייחס גם כשהוא (שוב) עובר כמה גבולות, אבל מכיוון שהוא זוכה לבמה המטופשת שלו בויינט, ומפיץ את הגיגיו, ואולי משכנע עוד ועוד גברים שהשיטות שלו לגיטימיות, חשבתי שאולי יהיה נכון להגיב.

בקצרה, מסביר לנו אורן זריף של עולם הדייטינג, שכשנוגעים בנו משתחרר אצלנו הורמון מיוחד שגורם לנו להתאהב באדם שנגע בנו. מוזר, בכל הפעמים שאנשים זרים נגעו בי בתור בבנק לא זוכרת שיצאתי מוקסמת. עצבנית, אולי. אבל זה כי אני פמיניסטית.

נחזור לסטס. "גע מהרגע הראשון" הוא ממליץ. "זה חשוב להתחיל לגעת מהרגע הראשון, אחרת אם תתחיל לגעת בבחורה באמצע השיחה זה יראה לה מוזר ואף מלחיץ".

ניוז פלש: אם גבר זר שהרגע התחיל לדבר איתי יגע בי, זה יהיה מוזר ומלחיץ. מאוד אפילו. אני זוכרת שישבתי ליד אחד המחשבים באוניברסיטה כשמכר שלי עבר לידי וליטף אותי בעדינות בצוואר. בנונשלנטיות. 'מגע בין ידידים'. אני זוכרת שקפאתי, שזה היה בוטה, וקרוב מדי, ומהר מדי ומוקדם מדי ולא לגיטימי בשום צורה. לא נרשמה השתחררות הורמונים בסיטואציה.

ולמקרה שאני בחורה בעייתית במיוחד, הנה מקבץ אקראי מהכצעקתה:

"לפני כמה ימים עליתי בשעה מאוחרת יחסית על מונית שרות… אני חוטפת בחילות בקלות, אז בחרתי לשבת במקום היחיד הפנוי ליד החלון – בשורה האחורית. תוך כמה דקות האוטובוס התמלא, ומצאתי את עצמי יושבת ליד אותו הגבר… כל כמה דקות, אותו הגבר ניסה להגיד לי משהו. בהתחלה הוא נגע לי בזרוע וביקש עזרה עם האייפון שלו (ולא כי היה לי אייפון ונראה שאני מבינה בזה משהו). אח"כ הוא עשה את זה שוב וניסה להתחיל שיחה. אמרתי לו שאני עייפה ולא רוצה לדבר. שתי דקות אח"כ, הוא נגע בירך שלי, וניסה להתחיל את השיחה שוב. אמרתי את אותו הדבר. בכל הזמן הזה, הגוף שלו היה מאוד קרוב לשלי, ואני (כהרגלי) התכווצתי וניסיתי לצמצם מגע".

ועוד אחד:

"בערב היתה הפגנה. ישבנו הרבה חבר'ה על מזרונים בכיכר ציון. לידי ישב בחור, מבוגר יחסית ומוזר, שכל הזמן בהה בי וניסה ליצור שיחה. שידרתי קרירות והפנתי את ראשי לצד השני כדי לסמן לו שאני לא מעוניינת לדבר איתו, והוא כדי להשיג את תשומת לבי – נגע לי ברגל. כמובן – לא היה לי אומץ לומר דבר, פחדתי לעשות סצנה אז פשוט קמתי והלכתי הביתה."

ואחד אחרון:

"לפני כמה ימים עמדתי בבר בתור לשירותים.. ומישהו שם לי יד על המותן ושאל אם אני בתור. לא ניסה להזיז אותי הצידה או משהו פשוט בא, שם ושאל. אוטומטית נתתי לו מבט קר. כי מי אתה בכלל? תשאל מה שבא לך, תתחיל איתי בכיף אבל יד על המותן?? זה כאילו דרך לגיטימית להתחיל עם מישהי.. יד על המותן. זה מצחיק איך פעולה כל כך קטנה באה להגיד כל כך הרבה. וכשאני אומרת את זה פה במילים זה נשמע לי כל כך מגוחך. כולה יד על המותן שלך, מה קרה? אבל ברגע שמישהו זר שם עלייך יד, ההרגשה לא מתפרשת לשני כיוונים. את כבר יודעת לזהות את זה."

ובכן, ממחקר זריז מתגלה שהורמון האהבה של סטס ככל הנראה לא מופיע אצל כולנו. חלקנו, רחמנא ליצלן, חוות תחושות אחרות לחלוטין כשגברים זרים נוגעים בנו. תחושות של מצוקה, פחד, בחילה וכעס.

ומעבר לזה – בואו, לצורך הדיון, נעלה כולנו על רכבת לעולם הדמיוני שבו גר סטס. העולם הזה, שבו "מספיק שתיגע בה בעדינות עם קצות האצבעות. עצם העובדה שנגעת בה.. כבר גורמת לשחרור ההורמונים במוח וליצירת משיכה חזקה כלפיך".

למה לעזאזל לעקוף את השכל שלנו ישירות אל ההורמונים המשתחררים בנו באופן לא רצוני זה דבר לגיטימי לעשות? אני לא רוצה שתעבוד עלי, אני לא רוצה שתתמרן אותי, אני לא רוצה שתעשה עלי מניפולציות. אמרו בעבר בצדק שהשיטות של מאפ"י הן שיטות לגיטימיות לשיווק ומכירה. אולי – אבל בסיטואציה של שיווק ומכירה ברור מאליו שהמוכר רואה באדם שמולו אמצעי ליצירת כסף. אני לא מצליחה להבין איך זו שיטה לגיטימית ליצירת בסיס רחב יותר לאמון בין הצדדים, לכבוד.

אני לא נגד מגע, להפך. אני בעדו. כשהצד השני מעביר באיזושהי צורה את המסר שהוא מעוניין או שהיא מעוניינת במגע כזה. לקרוא שפת גוף, לחכות קצת עד שאתם קרובים, מנטלית (ולא רק פיזית) אחד לשניה. משהו שיעיד על זה שהאישה הספציפית הזו, שעומדת מולך, מעוניינת שתיגע/י בה.  מגע יכול להיות דבר נהדר, אבל כמו שאפשר לראות מהעדויות שבהכצעקתה, הוא יכול להיות דבר מצמית. השאלה עד כמה כבוד לאשה או ל גבר שעומדים מולך מכונן אותו ומשפיע על ההחלטה אם לגעת, איך לגעת ומתי.

ולסטס, שכל מה שהוא רואה בנו זה כלים נוחים לתמרון או אובייקטים פסיביים שמותר לגעת בהן בלי לבקש רשות כדי לשחרר מהן הורמונים כאלו או אחרים אני אומרת – אל תיגע בי. עזוב את ההורמונים שלי בשקט ואל תיגע בי.

 (ליהי יונה)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , | 57 תגובות

מכתב פתוח לצוות המומחים האלטרנטיבי, וללא אלטרנטיבי, לתקשורת ובכלל

כמעט חודש אני במחאת האוהלים – נותנת את כל הזמן הפנוי שיש לי ומצטערת שאין לי יותר כדי להיות שם כל היום.
כמעט חודש ורובו בכרמל. לפני שבוע קם מאהל בהדר, הייתי שם פעמיים-שלוש. הלילה היה הפעם הגורלית.

איזה הבדל בין חיפה של מטה לבין חיפה של מעלה.

הערב התפתחה שם קטטה בין נערים ערבים לנער ערבי נוסף שנמצא במאהל. הנער הזה הוא אח של אותם נערים. אחד מהם היה שיכור והתחיל להרביץ לו. הכל התחיל מהאלכוהול, לאחר שהוחלט שהמאהל יהיה נקי מאלכוהול
ניסינו להפריד בינהם, הזמנו את המשטרה כשראינו שאין ברירה

היא לא הגיעה, שוב הזמנו, לא הגיעה. ככה חמש פעמים בהיסטריה ובינתיים הזמן עובר ואחד הנערים מרים כיסא ומתחיל לרוץ איתו ולאיים, להעיף אוהלים. על שני אנשים הוא דפק עם הכיסא וכמעט על עוד בחורה. במזל שום דבר לא קרה.

ובינתיים הנערים צועקים לעבר אחיו: "אתה הפקרת אותנו, אתה פה עם היהודים, אנחנו האחים שלך!" ואז אחרי מכות ורבע שעה מרגע שצילצלנו למשטרה, המשטרה הגיעה.
לא המשטרה, סתם שיטור קהילתי.

אחד הנערים שהרביץ בא וצעק עלינו: "אתם מזמינים משטרה, אין בעיה. אתם חושבים שאתם תעזרו במשהו? אמא שלי דיממה לי בידיים, הזמנתי אמבולנס ו-20 דקות הוא לא בא והיא מתה, מה אתם חושבים שאתם עושים פה משהו?? שאתם יכולים לעזור לי?? שאח שלי ילך עם היהודים, שיפקיר את המשפחה שלו. אנחנו שנתיים בלי אמא, ומישהו עוזר לנו מעירייה?"

והכל הרבה יותר דרמטי, יותר משאפשר להסביר במילים. והשוטר הקהילתי בא וניסה לקחת אותו. והצלחנו איכשהו לדבר עם הנערים, אבל האלים מבינהם עדיין היה שיכור, ופרק את כל מה שהיה לו על אח שלו שבמאהל, שהוא הרגיש שהוא הפקיר את המשפחה ועכשיו נמצא עם היהודים, על אמא שלו שמתה ולאף אחד לא אכפת. והיו לו דמעות בעיניים והוא צועק ומתפרע תוך כדי.

ואנחנו ביננו גם עצבנים, והיסטרים, ועוד מפוחדים וצועקים גם אחד על השני על מה הפתרון המתאים ברגע הזה – להגיש תלונה או לא, להגיד לשוטרים ללכת ולדבר איתם, להשלים, או לומר להם שיקחו את הנערים הביתה.

בסוף העניינים נרגעו אבל הפחד עדיין נמצא באוויר. עם הנערים בינתיים הוסכם שהם יבואו מחר, נדבר, וכולם יבקשו סליחה. אבל גם לפני כמה ימים הייתה שם קטטת שיכורים, מישהו שבר למישהו בקבוק על הראש.

ולמה השיטור הקהילתי הגיעו באיחור? כי יש רק 8 ניידות בכל חיפה והוא היה צריך לרדת מקרית ספר כדי להגיע.

ואז כשנרגעו העניינים השוטר בא אליי ולעוד פעילה, ואומר לנו: "מי פה עובדת סוציאלית?" שאלנו למה הוא שואל, הוא הצביע על מישהי ברחוב הסמוך ואמר "היא פה כל ערב, לפעמים כמה גברים משקים אותה באלכוהול ואני לא יודע מה קורה לה…" ואני והיא מסתכלות אחת על השניה וצועקות על השוטר שזה התפקיד שלו לבדוק מה קורה לה והוא אומר לנו שאין להם מה לעשות, שכל עוד היא לא מגישה תלונה, אין לו מה לעשות. אני צועקת לו "אז הנה אני מגישה תלונה", והוא חוזר ואומר שאין מה לעשות. ואז היא הולכת מאחורי איזה בניין ואחריה הולך בחור ואנחנו צועקות עליו שילך אחריה, שיש לו מה לעשות עכשיו. והוא אומר שאין מה לעשות והולך.

החברה שאיתי הולכת לדבר איתה, אבל באמצע אותה בחורה הלכה לה, ואז חזרה ושוב הלכה. וברקע דיונים במאהל האם לפרק אותו בגלל תחושות של חוסר בטחון במרחב הציבורי מצד אחד, אבל מצד שני – בדיוק בשביל זה קם המאהל בהדר, באמצע המקום שמוזנח כל כך על-ידי העירייה והמדינה.

בסוף כבר היה מאוחר מדי וכולם הלכו לישון. הסכימו לבינתיים לעשות שמירות

ובינתיים בכרמל… הייתה הערב הופעה של הדג נחש ומצנע בא לבקר…

ואני רק חוזרת בתחושות הערב שהלוואי ואני לעולם לא אהיה עורכת דין מסחרית, שלא אכנע למציאות ושאני חייבת לעשות משהו עם הידע האקדמי הזה עלק שאני צוברת, כדי לעזור לאנשים, ובשכונות האלה. כי העירייה יודעת מה קורה שם ועדיין מזניחה ועדיין משפצת עוד רחוב בכרמל, ושמה עוד פנס באחוזה, ומביאה עוד פסטיבל, ומרוויחה מעוד ארנונה של בית קפה בציר מוריה שנפתח, לעיתים בניגוד לחוקי התכנון והבניה.

והסיפור הזה שהיה הערב, מורכב מדי בכדי לספר אותו בכתב או בעל פה והכתיבה אודותיו לא קוהרנטית אז בטח הסיפור עצמו גם לא מובן והוא לבטח לא שלם או מלא כי החסרתי מלא פרטים.

***

אני אוהבת את הפעילים והפעילות בכרמל, הם כולם מדהימים ומה שקורה שם הוא מדהים. יש בחיפה סימביוזה בין המאהלים, ולמאהל בכרמל, שלאחר מאמצים רבים הצליח להתמסד, יש לו הרבה ציוד ואוכל, והוא מעביר תמיד למאהלים בקרית אליעזר, בוואדי ובהדר. אבל המאבק הזה חייב להיבנות קודם כל מלמטה, כי הדר היא סמל להרבה שכונות אחרות – בחיפה ומחוצה לה. הרבה שכונות שאינן מקבלות הד תקשורתי, שהדג נחש ומצנע לא מגיעים אליהן – לא כי הם לא רוצים, אני מניחה שהם היו נענים בחיוב, אבל זה פשוט לא רלוונטי. עוד לא.

כי מנואל טרכטנברג, מצויד באחראי מדיה משופשף שמעלה תמונות שלו מסייר במאהל בכיכר המדינה, שמעלה סטטוסים לפייסבוק ולטוויטר כל דקה וחצי: "אנחנו רוצים לשמוע אתכם, באמת. אנחנו שמחים שאתם כותבים לנו על הקיר". אבל מנואל טרכטנברג בחר לעשות את היציאה התקשורתית הראשונה שלו למאהל בכיכר המדינה. לשמוע אותם, לכתוב הערות במחברת הצהובה הקטנה שלו שם. נכון, זה לא רוטשילד אבל זה גם לא המאהל בלוינסקי או שכונת התקווה, או בשכונת ג'סי כהן בחולון, או אור עקיבא או הדר, קרית אליעזר או וואדי ניסנס בחיפה.

המאבק הזה הוא רחב, והוא כולל מגוון של אנשים. אבל הוא עוד לא כולל את מי שאיבדו כל אמון בממסד. וחוסר האמון בממסד הוא בצדק – כי לניידת משטרה לוקח 15 דקות להגיע ברגעים קריטיים, כי לאמבולנס לוקח להגיע 20 דקות ברגעים קריטיים, כי אין מספיק תקנים של עובדות סוציאליות ברגעים קריטיים. כי יש סיבה שזה לוקח יותר זמן באיזורים מסויימים בעיר, מאשר באיזורים אחרים. כי יש סיבה שאם אתקשר משכונה בכרמל ואגיד שיש ליקוי בכביש או ביוב מוצף, העירייה תגיע תוך יממה לסדר אבל אם אתקשר מהדר או מהעיר התחתית, על אותו מפגע, יקח להם פי 2 ופי 3 יותר זמן. כי יש סיבה שהבטחון האישי במרחב הציבורי לא קיים באיזורים מסויימים, וגם אין מגמת שיפור לאורך זמן. יש סיבה לדברים האלה.

ובינתיים… במאבק…
אחד הפרשנים של ערוץ 10 מקיים הערב שיחה ברוטשילד על המחאה. ואת האולפן המרכזי של כל ערוצי החדשות, פותחים בתל-אביב, ברוטשילד. ביום ראשון, אחרי ההפגנה בשבת שלחתי טור דעות לוואינט שלא פורסם. בטור הזה קראתי לתקשורת לקחת חלק במחאה. הוא לא פורסם באופן פרדוקסלי ולכן אני קוראת לתקשורת שוב: גם לכם יש אחריות בקביעת סדר היום הציבורי במדינה, לא רק לממשלה. בואו, תהיו חלק מהשינוי המחשבתי שהמחאה הזו מנסה להנחיל. בואו, צאו מתל-אביב, או מהמרכז של תל-אביב. בואו, הקימו את אולפן השידורים שלכם בחיפה, בבאר-שבע, בכרמיאל, בעפולה, בשדרות. אל תקימו אותו רק על רוטשילד. בואו תדברו עם האנשים ברחובות הלקויים, בשכונות בהן יש מצוקות שנובעות מרשלנות פושעת של המדינה והממשלה. עם האנשים המדוכאים באמת. אבל אני לא מדברת רק על התקופה הנוכחית, "הנוחה תקשורתית". בואו בכל ימות השנה, תנו את הבמה, תנגישו את המצוקות האלה לכלל הציבור והממשלה. תייצרו לחץ כמו שרק אתם יודעים ויכולים לייצר. אל תשימו בכותרת הראשית את זה שמרגול אמרה שהיא נגד המחאה ואז יום לאחר מכן את ההתנצלות שלה והחיבוק "ההיסטורי" עם מנהיג המחאה. במקום זה תשימו את הדברים שנאמרו בעצרת המרכזית שהייתה בחיפה בשבת, במקום זה תדברו על העובדה שאין מספיק ניידות, שהאמבולנס לא מגיע בזמן כשצריך אותו, שאין מספיק עובדות סוציאליות. ולא רק כשיש מחאה סקסית, כשיש שביתה פרובקטיבית. כל הזמן, כל השנה.

ולצוות המומחים האלטרנטיבי אני רוצה להגיד שאני חושבת שכל אחד ואחת מכם הוא ראוי, יותר מראוי. אבל אני רק מזכירה – אל תשכחו את הדר. הדר בעצמה והדר כסמל. וכולכם עם ניסיון אקדמי, וניסיון בשטח – ניסיון רב שנים. אתם מומחים, לא בציניות. אבל בבקשה תשלבו בצוותים שלכם – ואני מדברת על ממש לשלב, לא רק לזמן אותם כדי להקשיב למצוקות שלהם – את האנשים מהשכונות האלה, שהן החצר האחורית של המדינה, שהן הפח זבל של הערים הגדולות, שהן הפריפריה בתוך הפריפריה של הפריפריה. את כל האנשים האלה שאיבדו אמון בממסד – אתם הצוות האלטרנטיבי, ואין סיבה שאחת המטרות לא תהיה לנסות להקים גם ממסד אלטרנטיבי, כזה שאפשר לתת בו אמון.

***

כמה הערות:

* הפוסט הזה נכתב חלקו בסערת הרגשות שלאחר המקרה וחלקו כיממה לאחר המקרה ולכן חלקו מאד מיידי ומתוח וחלקו פחות
* הפוסט פורסם לאחר אישור של המעורבים בדבר
* עם זאת, כמה מהפרטים הפרסונאלים שונו או הושמטו

(רעות)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , | 25 תגובות

על השבוע שבו הייתי גבר בפייסבוק | פוסט אורח מאת מיה ו.

כל מי שניסו אי פעם לצפות בקליפ וידאו באתר חדשות נתקלו בפנייה המקוממת לגלות את מינך, גילך ומיקומך. אני רק מדמיינת את המפרסמים מזילי הריר מחכים בפינה לקבל את המידע הדמוגרפי שלי ומיד ממשיכה במרד הקטן שלי של לחיצה על מקש ה"דלג" פעם אחר פעם. אממה, הפייסבוק, כרשת חברתית בה התבקשנו למלא פרטים בסיסיים שלנו, ובערוב הימים הפכה לפלטפורמה חברתית מרכזית בחיינו, יודע שאני אישה צעירה.

לאחרונה, כחלק מהמגמה של התאמת התוכן האינטרנטי למשתמש/ת, בד בבד לניסיון לפילוח פרסומי לפי משתמשים, התחלתי לקבל יותר ויותר פרסומות שלא רק שלא עניינו אותי, לפעמים גם הכעיסו אותי ואף פגעו בי כבת אדם חושבת. רוב הפרסומות שקיבלתי היו לניתוחי אף, הגדלת חזה והסרה תמידית של שיערות. בשלב הראשון, התחלתי ללחוץ בקביעות על אופציית ה"offensive" שמציע הפייסבוק שמשמעותה: הפרסומת פוגעת ברגשותיי.

כשהפרסומות הטורדניות המשיכו להופיע ולהעכיר לי את חווית הפייסבוק החלטתי להתנגד בתוך המשחק שלהן, ותוך כדי לערוך ניסוי קטן: רשמתי במשך שלושה ימים את הפרסומות שקיבלתי כאישה צעירה ואז בלחיצת מקש שיניתי את מיני בפייסבוק לזכר. או אז תיעדתי במשך אותו מספר ימים את הפרסומות שקיבלתי כ"גבר" בן אותו גיל. התוצאות- מסוכמות בטבלה שלפניכן/ם:

פרסומות שקיבלתי כאישה

פרסומות שקיבלתי כגבר

שינוי המראה

ניתוח אף
הגדלת חזה
אפילציה בכל הגוף
לרדת במשקל
קרם להצערת העור

חיסול פטרת הציפורניים  

עבודה

דרושות לעבודה בחו"ל

דרושים לעבודה בחו"ל
"בעבודה והחנייה שלך ריקה? אנחנו נשלם לך"
"בואו להצביע לעו"ד איקס לחיזוק לשכת עורכי הדין"
"רוצה לדעת ולהבין נדל"ן? קורס יזמות נדל"ן"

לימודים

 

תואר שני בחו"ל

תואר ראשון בניהול בארץ
"האם אתה מנהיג?" MBA
באוניברסיטאות אונליין

תחביבים

אין לנשים תחביבים. חוץ מלעשות אפילציה בכל הגוף כמובן.

הגרלות ומשחקי מזל
משחקי מזל בסלולרי
פוקר באינטרנט
משחקי קלפים באינטרנט
אתר ספורט
קורס ספורטיבי
תכנית קומית

רומנטיקה

אולמות אירועים לחתונה
שמלות כלה
תמונות לחתונה
חיתולים
תמונות עם התינוק
מתנות לילדים

קורס אימון להתחלה/הטרדה של נשים
קניית טבעות נישואין
(זהו, אחרי שהתחלת עם הבחורה וקנית לה טבעת אתה כנראה משוחרר מלדאוג לילדים שלך).

פרסומות לשני המינים

מוצרי אינטרנט
מרתון עירוני (הידד לעיריה השוויונית!)
מתנות יומולדת

מוצרי אינטרנט
מרתון עירוני
מתנות יומולדת

פיננסים

פנסיה

"משלם מזונות לילדיך?"

אסתטיקה של הפרסומת

נשים ערומות
(בדרך כלל עם הכיתוב: רוצה להיות חלקה כמוה?)

נשים ערומות
(מוצמדות לכל פרסומת: לתכנית קומית, לקורס ספורט, לדרישה לעובדים).

מסקנות:

המפרסמים הישראליים כנראה רואים באישה פריקית של חתונות, חסרת תחביבים ועוסקת ימים כלילות בשינאת הגוף שלה ורצון לשנותו. הם לא חושבים לרגע ששווה לפרסם לנשים צעירות קורסים ספורטיביים מגניבים, אפליקציות אייפון מעניינות, תכניות קומיות בטלביזיה וכיוצא באלה.

על פניו, זהו עוד מקרה של מגדור בפרסומות. מה החידוש?  ובכן, בעבר היו נשים צריכות לבלוע רוק ולהתייחס לעצמן בלשון זכר כדי למצוא את המוצרים הנחוצים בפרסומות. כיום, בעזרת טכנולוגיית האינטרנט, המסוגלת לשדר לכל אדם תכנים מותאמים ספציפית, המצב חמור כפליים: הפרסומות אפילו לא מוצגות בפני הנשים, המוצרים והשירותים המעודדים אקטיביות נחבאים מפניהן ואין להן דרך להכיר מוצרים חדשים שיעניינו אותן. כל עוד הן רשומות כ"נשים" בפייסבוק, הן לא נחשפות למגוון פרסומות הקיימות בשוק.

בשורה התחתונה: הדרת נשים מהמרחב הציבורי, גירסת הרשת.

בגבר הישראלי רואים המפרסמים יצור מושלם חיצונית, בעל תחביבים סטריאוטיפיים על גבול הפליליים (במיוחד הימורים), כזה שלא מסוגל לדבר עם אישה אלא רק לראות בה "מטרה" שצריך "להשיג" ואחד שיכנס לאתר למציאת עבודה רק אם יצמידו לו תמונה של בר רפאלי במחשוף.

בשורה התחתונה: גירסת הרשת לזילזול בגבר.

האינטרנט, שיש בו כ"כ הרבה אופציות לתפקד כמרחב חתרני ומעצים, שוב משמש גורם שמפריד בינינו, עם הכנסת התוכן האישי פר משתמש/ת. בינתיים בחרתי לפרק את האדון בכלי האדון ופשוט להפוך עצמי לגבר. ידיד מציע כי כדי לא לראות פרסומות כלל אפשר להתקין פיירפוקס ותוכנת AdBlock. ידיד אחר מציע חזון לתוכנה דמויית-פייסבוק שמבוססת על קוד פתוח בה אין את מטרד הפרסומות. בינתיים נמשיך ללחוץ dislike.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | 74 תגובות

מהמיתוס אל המציאות: גוונים של הסכמה

משהו קורה. צפי סער כבר שמה לב לזה. קשר השתיקה מתחיל להיפרם, ועוד ועוד נשים מתחילות לספר את הסיפורים שלהן. התגובות שהן נתקלות בהן ממש לא פשוטות, אבל עם כל ביקורת, וכל תגובה קשה, עוד נשים מתעוררות ורוצות לספר את שאירע להן.

אנחנו בראומה משתדלות להתמקד בד"כ בניתוח המציאות, ולא בתיאור שלה. אבל התהליך הזה שקורה עכשיו, שהתחיל בהכצעקתה והמשיך בעדות כנה נוספת על אונס, וכן בפוסט מדהים שפרסמה בהעוקץ חברה טובה, מאיה קוי, יש בו משהו שממש משנה את המציאות.
לקח לנו קצת זמן לראות את זה, אבל טמון בו פוטנציאל לשנות את היחס לתופעה, להעמיק את ההבנה שאונס הוא לא רק משהו שקורה בסמטאות חשוכות ע"י גברים זרים, או כמו שמאיה כותבת:

"הרעיון שאונס הוא פשוט מין ללא הסכמה מפחיד ומפתיע את רובנו. נשים אינן יוצאות מן הכלל בתחום הזה. אנחנו לא אוהבות לחשוב על עצמנו בתור קורבן, ובודאי שלא בתור קורבנות אונס. אונס זה מין דבר מפחיד כזה, שקורה לבחורות מסכנות בפינת רחוב חשוכה."

מלבד שינוי היחס לאונס, יש בסיפורים האישיים האלה גם את הכוח למגר את הבושה ולגרום לעוד נשים לספר את סיפורן, כי לא הן אלו שצריכות להתבייש.

הנה מה שקרה לא', חברה טובה גם כן, כפי שכתבה ושלחה אלינו (זהירות, אולי הסיפורים לא יהיו פשוטים לקריאה):

טוב, אז ללא הקדמות ארוכות מידי, הנה שניים מהמקרים שקרו לי. לצערי היו עוד כמה. קשים יותר ופחות. גבוליים יותר ופחות. מעליבים ועלובים יותר ופחות. בחרתי שניים:

הראשון שאספר עליו היה מול בוס בעבודה. הייתי אז בת 18 בערך לפני צבא ועבדתי בפאב. אחד הבוסים בפאב (מנהל) היה גבר בן 60 להערכתי. לפני יום כיפור דיברנו על סרטים אהובים ומכיוון שהוא גר מרחק 3 דקות הליכה ממני הוא שאל אם לפני שאפגש עם חבריי וחברותיי אוכל להביא לו 2 סרטים ספציפיים ואמרתי שכן. הוא אפילו ידע שיש לי חבר אותו הכרתי במסגרת אותה עבודה בפאב. כשהגעתי לביתו הוא שאל אם ארצה להישאר לראות את הסרט. אמרתי שאין לי כמעט זמן. דיברנו קצת וכשעמדתי ללכת "הודבקתי" בהפתעה ואגרסיביות לקיר ליד היציאה כשהוא צמוד אלי לגמרי, עומד לו (אני לא יודעת איך זה הגיוני שעמד לו כ"כ מהר) ובאותן שניות כאילו בהמשכיות של התנועה מבלי שהספקתי להוציא אפילו מילה אחת מפי היד שלו הייתה מתחת לחזייה שלי מכיוון המחשוף והוא דחף את הלשון שלו לפה שלי ואז שאל אותי "את בטוחה שאת רוצה ללכת?". הייתי בהלם. לקח לי זמן להזיז אותו וזה לא היה קל. הוא המשיך לנסות ושאל אותי עוד כמה פעמים אם אני בטוחה שאני רוצה ללכת. אז נכון, אולי הוא לא הפעיל כח פיזי היסטרי אבל אני הייתי המומה מידי מכדי להכנס ל"מתכונת נינג'ה" שחשבתי שיכולה הייתה לעזור. בדיעבד תהיתי למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להתשחרר מהאחיזה שלו וללכת ואמרתי לעצמי שאולי יכולתי לדחף אותו הרבה יותר חזק. ואז אמרתי לעצמי שבעצם זה אמור היה להספיק שאמרתי לא. שהוא בכלל לא שאל אותי לפני שהוא התחיל לגעת… וכעסתי. ופחדתי. והיה לי רע. תהייתי למה לא הצלחתי לתפקד. התביישתי שקפאתי. תהייתי איך הכל קרה כ"כ מהר וכמה זמן זה בכלל לקח.

סיפרתי לחבר אחר מהעבודה והוא אמר שאני מגזימה. דיברתי עם הבוס השני שאני חולה ולא אוכל להגיע בצאת כיפור והוא לא הסכים שאבטל בהתרעה כזאת קצרה. ואני עם חוש האחריות המוגזם שלי אכן הגעתי למשמרת. התחלתי לחשוב שלמרות שזה היה מאד לא נעים, זה לא היה מסוכן. שיכולתי לתת לו מכה כזאת ושיכולתי ויכולתי וכל זה ועזבתי את כל הסיפור.

השני שאספר עליו היה מול בחור בגילי. הייתי פרודה לאחר מספר שנים עם אותו בן זוג, בתקופה של ה"כאפה" של השיבה הביתה בסיום הצבא ובנוסף לכל זה עשיתי פסיכומטרי. הייתי מדוכאת נורא ויצאתי עם חברה חדשה מהפסיכומטרי לדאנס בר והיא הכירה לי חבר טוב שלה שהיה יחצן במקום. דיברנו איתו כשהחזרתי אותם הביתה והוא אמר לי כמה החבר שלי לשעבר היה אידיוט ושמגיע לי יותר וכל הדברים האלה.

שבוע לאחר מכן הגענו שוב לאותו הדאנס בר והייתי ממש מבואסת. הוא הציע לי לשתות ואמר שידאג לי בחזרה הביתה מכיוון שיש בחור אחר שגר לידי. לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לשתות ואם זה יגרום לי להרגיש יותר טוב או יותר גרוע אבל הוא המשיך להזמין אותי לצ'ייסרים ואני לא התנגדתי ויצא ששתיתי די הרבה. בדרך חזרה למרות שמצבי היה גבולי פלוס לא רציתי להשאיר את הרכב שלי בחנייה שם כי לא הייתי בטוחה מה לומר להורים שלי. אז קבענו שהוא (אותו יחצן) ינהג עד הבית שלו ושאחרינו ינהג לגיבוי הבחור שגר לידי ואני אנהג דרך קצרה יחסית מהבית שלו עד לבית שלי. וזה מה שהיה. כשהגעתי לבית של אותו יחצן הוא אמר לי משהו כמו "אולי במקום התוכנית הזאת את רוצה פשוט לבוא לשתות תה? את חשובה לי, אני דואג לך. תשתי תה, מים, תתאפסי על עצמך רבע שעה ותסעי הביתה. זה עדיף מאשר שהוא ייסע אחריך". זה היה נשמע לי נכון והגיוני והסכמתי. זה היה ניראה לי בסדר וחברי. שאלתי את עצמי בדיעבד אם הייתי אמורה להבין מכך שיש לו כוונות מיניות אבל מכיוון שהוא ידע שאני שיכורה בעיקר כי אני בדכאון וגם את הסיבות לכך ממש לא חשבתי על שום קונוטציה מינית. פשוט חברות ודאגה.

נכנסו אליו הביתה וזה היה עינוי. הוא ניסה פיזית שוב ושוב ושוב אין ספור שעות ופעמים. והחמיא לי על כל דבר. והבטיח שיהיה איתי ולא יעזוב. שהוא לא פגש מישהי כמוני. נגע בנקודות הכואבות מהקשר הקודם ואמר איך איתו זה לא יהיה אותו דבר. ועוד מחמאות עם נגיעות. שעות של כאלה. המילים שלו היו מניפולטיביות אבל הן נגעו לי בנקודות רגישות. לא ידעתי מה אני רוצה אבל ידעתי שאני לא רוצה לשכב איתו עכשיו. שאין מצב שככה זה יראה עם הבחור השלישי שאני שוכבת איתו בחיי ושאני עדיין אוהבת את החבר לשעבר אז אמרתי לא. ולא. ולא. וניסיתי לקום אולי איזה 5 פעמים וכל פעם הוא אמר לי שלא יהיה כלום ושהוא מצטער שהוא פשוט כ"כ נמשך אלי ושאני צריכה עוד להירגע. הרגשתי מבולבלת נורא. כל פעם היה עוד קצת ועוד קצת ונמתחו לי הגבולות בצורה שהרגשתי "טוב, הוא כבר נגע לי בציצי מעל וליד ומתחת ו… טוב אז יוצא שבציצי זה כבר לא משנה…" וכך שחררתי יותר ויותר. הייתי לחוצה בטירוף. זה לקח שעות ארוכות. עד איזה שש בבוקר. וזה יצא ממני כמו קיא. הרגשת בעעע שכזאת. בסוף כבר הייתי ערומה. לא הייתי בטוחה איך כ"כ התרחקתי מהגבולות האישיים שלי בכל השעות האלה. ואפילו גמרתי. כל הנגיעות האלה, עוררו אצלי משהו. אני תמיד גומרת בקלות וקשה לי להסביר במילים איך למרות שגמרתי (ולפני ובזמן ואחרי שגמרתי) לא רציתי לשכב איתו. איך הוא באמת התעלם מזה שאמרתי "לא". שביקשתי "די". מזה שהיה לי קשה נורא. שהייתי שיכורה ובמתח. שהמשכתי לדחוף אותו. כל צעד קטנטן לווה בשכנועים והבטחות. כל פעם עוד קצת. הגוף מתחיל לרצות והראש עדיין אומר לא. זה לא כדאי. זה מוקדם. אני שיכורה. אני אוהבת מישהו אחר. זה לא נוח לי. לא. והוא… הבטיח שהוא "לא יכנס". הוא לא עמד בהבטחה שלו ואני החזקתי בפין שלו חזק כשהוא מעלי רק כדי שלא יכנס. והוא עדיין ניסה. נלחמנו שם פיזית ואיכשהו הוא גמר מהכניסות הקטנות האלה אלי בעודי מממשיכה להחזיק לו חזק בפין, דוחפת אותו עם היד השניה בבטן ומשך כל הזמן הזה ואומרת לו "בבקשה די" ו"נפגש פעם אחרת". הוא אמר לי שנפגש גם פעם אחרת אבל שאין הבדל מתי זה קורה ושהוא נמשך אלי ולא ילך לשום מקום וכל זה.

 לא הייתי בטוחה מה קרה ומה אני מרגישה. הוא אמר לי כ"כ הרבה דברים טובים ונעימים. והוא בגילי ואני בחרתי לבוא אליו ואני בחרתי לשתות ו… למה זה ניראה ככה?? מיניות קושרת אותי. וגם כל הדברים שהוא אמר. יום למחרת ידעתי שאני מרגישה לא בנוח עם מה שקרה אבל לרגע אפילו שקלתי לנסות להיפגש איתו שוב. הוא אמר לי דברים כ"כ מדהימים ולצד זה נורא פחדתי ממחלות מין כי לא השתמשנו בקונדום כי בכלל לא חשבתי שנשכב. גם לא בסוף. הוא אפילו לא לגמרי נכנס. לא היה לי הרבה זמן להבין מה העמדה שלי ומה היה ומה עכשיו וכבר באותו היום (ביום שלמחרת) גיליתי שיש לו חברה. איימתי עליו שאלך למשטרה ושהוא ניצל אותי והוא ניסה להזכיר לי שרציתי, ניסה להכניס לי מילים לפה, לומר שאני לא זוכרת טוב ובעיקר שאני מגזימה כי אני פגועה. פחדתי שאם אלך למשטרה לא אוכל להוכיח דבר. באמת הייתי פגועה אבל ידעתי שמשהו לא בסדר עוד לפני. מצד שני, כשמסתכלים איך זה ניראה… באמת שתיתי מרצוני והגעתי אליו מרצוני. אבל גם באמת ניסיתי לקום הרבה פעמים, באמת אמרתי להערכתי מאות פעמים "לא", באמת הרגשתי ניצול של הידע שלו על המצב הנפשי שלי ומצב השתייה. באמת הרגשתי חרא לפני, אחרי ותוך כדי עם כל העניין. ואז שוב, אולי למרות שהייתי שיכורה ואהבתי את המילים ורציתי להאמין שלא נשכב, בעצם לפחות בתיאוריה יכולתי בכל רגע לדחוף יותר חזק ולקום יותר בכוח וכל זה? ואם לא עשיתי את זה אולי מבחינה חברתית זה בעצם אומר שרציתי שמה שקרה יקרה?

 *(כמה שבועות אחרי זה ראיתי אותו שוב באיזו מסיבה יוצא מתא שירותים עם מישהי שהיא לא החברה שלו. נכנסתי לשירותים וכשיצאתי הוא חסם לי את היציאה מהתא, נכנס אחרי וסגר את הדלת ו… ניסה שוב. אמרתי לו שיש לו חברה והוא אמר שהוא יודע ושאני כזאת סקסית ומדהימה ולא שווה אותו וכל זה. זה כבר לא קנה אותי ועדיין מאד כאב לי ויצאתי. הרגשתי עלבון. לאחר כמה שבועות אותה חברה שלו גילתה על כל העניין שהיה מכיוון שהוא שמר על המחשב איזה מכתב פגוע ששלחתי לו. היא השיגה את מספר הסלולרי שלי ובבר המצווה של בן הדוד שלי תחקרה אותי על הנושא. הוא מצידו התקשר אלי גם באותו הערב ואמר לי שאם אני לא אומר לה ששיקרתי לה לגבי כל העניין כי "אני רוצה אותו והוא לא רוצה אותי ושמה שהיה ביננו היה ממש מזמן" – הוא "ימחק את השם שלי בכל האזור").

כמו שאמרתי אלו שני מקרים שבחרתי לציין. בחרתי להדגיש את מה שמנע ממני באמת להפנים שזה ממש פסול ולא רק לא נעים.

* ביום חמישי הקרוב, ה- 9.6, בשעה 18:00, תתקיים מול הפרקליטות הפגנה כנגד סגירת תיקי אונס ותקיפות מיניות, והשתקת התופעה והיקפה. לפרטים:
http://www.facebook.com/event.php?eid=123437427737662

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | 30 תגובות