על מחיקה, תחושת מסוגלות ומשמעת עצמית

מאז שהגעתי ללמוד בארצות הברית אני נאבקת בעצמי כדי לייצר מעצמי את כל מה שאני מסוגלת. בהתחלה פשוט הייתי מבוהלת לחלוטין. במקום להתמודד עם העיר החדשה והעולם החדש הזה הסתגרתי בחדר וראיתי מלא סדרות במחשב. ואז בכיתי בערך יומיים וקמתי חדשה.

לאט לאט התחלתי לפתוח את הספרים שלי ולהתחיל לקרוא. התחלתי להגיע מוכנה יותר ויותר לשיעורים. בהתאם, התחלתי לקבל פידבקים חיוביים מהמרצות שלי מה שחיזק אצלי את התחושה שאולי כל הסיפור הזה לא כזה גדול עלי והרגשתי איך אני גודלת פה פתאום. גם פיזית, בתחושה של המקום שלי בתוך המרחב, מרגישה שאני תופסת בצדק קצת יותר מקום ממקודם, וגם גודלת במובן של התבגרות. מתבגרת לתוך איזה הבנה של מסוגלות, בד בבד עם הצורך להשקיע ולעבוד קשה כדי לייצר מעצמי את כל מה שאני מסוגלת. ופתאום איזה עוצמה של משמעת עצמית התגלתה לי שלא הכרתי בעצמי קודם לכן.

כל זה עד הבוקר.

אני ממש לא יודעת איך לכתוב את המילים הבאות מכמה סיבות – קודם כל, אני ממש לא בנויה לזה שיגידו לי שאני ממציאה דברים, וייתכן שהמילים האלו יגיעו לכמה אנשים שהיו בחדר ויגידו שאני קוראת יותר מדי לתוך מה שקרה.

שנית, אני ממש לא רוצה לסבך את עצמי מבחינה פוליטית באף זירה אקדמית באשר היא, ולכן אשמיט כאן את הפרטים של הנוגעים בדבר הרלוונטיים.

הסיבה שאני כותבת את זה היא כי מה שקרה ועליו אני תכף אכתוב השפיע עלי באופן שחשוב לדבר עליו, בשביל כל מיני ילדים שמשכנעים אותם שהם לא מסוגלים כלום וזה מחלחל.

אז דיסקליימר – יש מצב שהכל (כרגיל) בראש שלי. זה לא עושה את הטקסט הזה לפחות חשוב בעיני כי זה לא באמת משנה מה שקרה בחוץ כדי לתאר את מה שקרה לי בפנים.

 ***

הבוקר הייתה לנו שיחה של כל הסטודנטים הישראלים עם איזה מרצה ישראלי בכיר שבמקרה נמצא פה. ישבנו כולנו מסביב לשולחן עגול והצגנו את עצמנו. מבין כל הישראלים בשולחן (שבעה) הייתי היחידה שהביעה רצון כלשהו להמשיך לדוקטורט אחרי התואר השני כאן ומשם לאקדמיה. כל השאר אמרו שהם רוצים להמשיך לעסוק בעריכת דין או שהם עוד לא יודעים מה יעשו אחרי.

ואז כשסיימנו לדבר, המרצה הזה פנה לאחת הבנות בשולחן ואמר לה: 'שתדעי שאם את רוצה להמשיך לדוקטורט, אולי שווה לך לחשוב גם על אוניברסיטאות נוספות, במיוחד אם את רוצה אקדמיה'. לאחר מכן הוא פנה לגבר היחיד בשולחן ואמר גם לו שאם הוא רוצה דוקטורט, שווה גם לשקול אפשרויות שמחוץ לארצות הברית.

אני ישבתי מבולבלת לחלוטין בשולחן. הסיפור הזה ארך בערך חצי שעה, שבמהלכה הוא המליץ לכל מיני אנשים שהם לא אני איך כדאי להתקדם אם רוצים דוקטורט וקריירה אקדמית. ואני לא הייתי שם מבחינתו. בלב צעקתי – אבל אנייייייייייי זאת שרוצה לעשות דוקטורט. אני היחידה שאמרה שהיא רוצה קריירה אקדמית. למה אתה פונה לכולן ולא אלי?! אבל אני נמחקתי כמעט לחלוטין מהשיחה. בשום שלב הוא לא פנה אלי והסביר לי מה כדאי לי לעשות אם אני רוצה להמשיך לדוקטורט, והעובדה שהייתי היחידה שהעלתה את המילה דוקטורט לאוויר ממש לא עשתה עליו שום רושם.

כמובן שהייתי היחידה שנראית מזרחית בשולחן.

ישבתי שם והרגשתי את העור שלי בוער. למה לא יכולתי להיות קצת יותר שקופה כדי להיות קצת יותר נוכחת בחדר? למה הייתי צריכה להיות כל כך נוכחת עד שנעלמתי? למה מבחינתו אני לא מישהי ששווה לדון איתה בדוקטורט העתידי שלה, ואיך כל הדיון הזה שהוא *על העתיד שאני רוצה לעצמי* מתנהל בלעדי?

בהתחלה כעסתי על זה, ואחר כך דיברתי על זה עם אמא שלי, וכעסנו ואז גם צחקנו על זה. על חוסר המודעות של אנשים כאלה חשובים וכל השיט הזה.

ועכשיו אני יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד. והחוסר מסוגלות של הימים הראשונים כאן פתאום עוטף אותי כאילו נחתתי עכשיו. ההשפלה עברה לי. הכעס עבר לי. עכשיו אני פשוט בתחושה של חוסר מסוגלות. ואיתה זלגה החוצה המשמעת העצמית שלי. אני נעה בין הפייסבוק לוויינט לפייסבוק כבר כמה שעות מאז. אבודה לחלוטין.

"המושג שאני רוצה להציע הוא פריווילגיית המסוגלות  (Self-efficacy Privilege)הפריווילגיה להיות בעלים של מסוגלות עצמית, סוג של אייג'נסי, שהיא הסיכוי של הפרט לדמיין ולהאמין שהוא מסוגל להגיע לתוצאה מסוימת, והירתמותו לכך… במושג "פריווילגיית המסוגלות" (או בשפה פשוטה יותר, פריווילגיית האמונה העצמית) מתקיימת מעין "כלכלת סיכויים" המאפשרת לפרטים מסוימים גישה למשאב המאפשר להם לדמיין ולהאמין בעצמם כמסוגלים, ולפרטים אחרים אינה מאפשרת גישה לאותו המשאב…" (הציטוט הזה כמו שאר הציטוטים בהמשך הם מהטקסט המעולה הזה של איתמר טהרלב).

הדבר הזה  גרם לי לחשוב קצת על הילדים בתכנית של אמנון לוי, ועל הקלות שבה אפשר לנטוע בנו תחושה של חוסר מסוגלות. על הקלות שבה חוסר המסוגלות הזו מכרסמת במהירות וביעילות בכל טיפה של כוח רצון, התמדה או משמעת עצמית.

בכנות, אני לא מרגישה שאני מסוגלת. העובדה שהוא לא חשב שאני מסוגלת חלחלה לעומק העצמות שלי והשתלטה לי על הגוף. החלישה לי את השרירים. הוא לא חשב שאני מסוגלת. העובדה שאני מסוגלת לעשות לאירוע הזה ביקורת ודה קונסטרוקציה ולהבין שזה לא קשור אלי אלא אליו, שווה לכלום כרגע. כי הוא הסתכל עלי, והוא לא חשב שאני מסוגלת. הוא הסתכל עלי, ולא ראה בי מישהי שבאמת רלוונטית לדוקטורט. הוא הסתכל עלי, והוא ראה משהו אחר. ואני נהייתי המשהו האחר הזה בשניות האלה, וכנראה יקח לי כמה ימים לצאת מהמישהי שהוא ראה בי למי שאני יכולה להיות. מסוגלת להיות.

"גד יאיר… מתייחס לחוויות מפתח חינוכיות חיוביות – המתווכות על ידי סוכנים כמו מורים ומדריכים – כמחוללות השפעה על הצלחתו של פרט בעתיד.  אני סבור כי אלימות הכרתית היא הדרך לייצר, למשל בעבור מזרחים בישראל, חוויות מפתח שליליות, או במילים הרלוונטיות למאמר זה, למנוע מהם להיות בעלים של משאב המסוגלות העצמית."

 לפני כמה ימים רעות כתבה כאן על האופן שבו חינוך לא שוויוני, ביחד עם הנחות ליברליות על מי שרוצה מצליח עוזרות למערכות כל כך היררכיות להמשיך להתקיים בלי ששום דבר יתפוצץ. ופתאום על העור שלי חוויתי את הפן הנוסף של הדבר הזה.

את יכולה להיות עם תנאי הפתיחה הכי טובים בעולם, עם החינוך הכי טוב בעולם. את יכולה להגיע עד לקולומביה ולהסתובב כל היום עם מרצות שחושבות שאת בסך הכל די מעניינת, ובכלל לא חושבות עליך כמזרחית כי אין פה דבר כזה בכלל. ואת יכולה לצמוח ולחשוב ולכתוב דברים מעניינים ולהיות מסוגלת לכל דבר שרק תרצי. ומבט אחד, שעוצר ואז ממשיך הלאה מרסק את כל מה שבנית.

במבט אחד הפכתי להיות מעברה. עצלנית, בטלנית. מעבירה את הזמן בין וויינט לפייסבוק לוויינט. מסתכלת באדישות מבוהלת בספר שאני אמורה לקרוא ופותחת קנדי קראש.

"ניתן לומר כי הפרקטיקה של הקבוצה החזקה בישראל, הקבוצה האשכנזית, הוא לוודא שלמזרחים יהיה כמה שפחות מהמשאב החשוב הזה, משאב המסוגלות העצמית, וכך לחבל בסיכויי המוביליות שלהם בחברה. כך, אותה קבוצת קטגוריה אשכנזית תבטיח לעצמה שמזרחים לא ידמיינו או ינסחו שאיפות לתפוס לה את העמדות המתגמלות של משרות שיפוט בבתי המשפט, משרות בכירות בעולם העסקים, משרות גבוהות באקדמיה, משרות בכירות במוסדות תרבות, פקידות גבוהה בנציבות המדינה וכו'."

 אני כותבת את הטקסט הזה כי אני מעדיפה לכתוב אותו מאשר לעבור עוד שלב בקנדי קראש או לעלות ולרדת בפיד שלי בתקווה שמשהו מעניין יקרה בו. אני מכריחה את עצמי לכתוב את זה כדי לשחרר את זה ממני.

אני לא הולכת לשום מקום. אני לא מתקפלת יותר בפינה ומרגישה שאני כלום. אני לא מוכנה לתת למבטים להגדיר אותי ואת מה שאני מסוגלת להיות. אני כותבת כדי שתדעו שאני לא מתכוונת ליפול לשם יותר. אני לוחצת סייב. סוגרת את המסמך הזה עכשיו ופותחת את הספר שאני אמורה לקרוא.  

(ליהי)

"בת" – יצירה משותפת של מיכאל ונטע אלקיים. צילום. מתוך התערוכה "חוט של זהב"