השרמוטה – קווים לדמותה

בניגוד לשנה שעברה, השנה הצליח מצעד השרמוטות לעורר הדים. הוא גם התניע ויכוחים חשובים על סמנטיקה ויחסי כוחות בתוך מאבקים פמיניסטיים, ואפילו זכה לאייטם של שבת בצהריים בגל"צ. חייל חביב (או חיילת?) תיאר את דבר היות המצעד בת"א ביום שישי. איזה יופי חשבתי לעצמי, יש עורכ/ת חדשות פמיניסט/ית בגל"צ. כל זה, עד שבקולו הרדיופוני אמר משהו בסגנון- "זה המסר שמבקשות להעביר משתתפות המצעד"… אלא שבמקום לשמוע את המסר, בחרו עורכי החדשות להשמיע דווקא את אחת ממשתתפות המצעד, ברגע של התפרקות מוחלטת, שצרחה ברמות לחץ ופאניקה של מי שנתונה ברגעים אלו למעשה אונס ש: "אסור- להטריד- מינית – נשים"!!!! אני לא יודעת מי היא האישה שהושמעה באותו האייטם, אבל היה אפשר לשמוע שהטריגר שלה הופעל מסיבות כלשהן, ולא קשה לדמיין אילו. ובכן, עורכי גל"צ בחרו להציג שרמוטות שעומדות על הזכות שינהגו בהן בכבוד כאסופה של נשים היסטריות ולא רציונאליות…. האמת? כשלוחצים לנו על כפתורים מסוימים אנחנו נהיות היסטריות בדיוק כמו שאתם אוהבים אותנו.

כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, הגעתי לבדי לאיזה גסטהאוס חביב בעיירה הודית קטנה בשם פורי. הגסטהאוס היה מאובטח (בחיי היה שומר בכניסה) ושעריו ננעלו מידי יום בשעה 22:00. אני זוכרת שהרגשתי בו מאוד בטוח. באחד הלילות נכנסתי למיטה מתחת לכילה, והדלקתי נר לקריאה (כי לא היה חשמל בלילה) ואז לתומי, נרדמתי. באמצע הלילה הרגשתי שיש מישהו בחדר. בתוך העלטה שלחתי את ידיי קדימה והבנתי שמישהו מטפס על המיטה שלי. באינסטינקט הראשוני התחלתי לצרוח בכל הכוח ובכל שפה אפשרית לעזרה ולהושיט ידיים ורגליים לכל עבר בחושך. הדמות הזרה ברחה החוצה, ואני ישבתי קפואה בחדר עד שהאור עלה. לאחר הלם של כמה שעות, בהן שאלתי את עצמי האם זה הגיע לי בגלל שנרדמתי במיטה בלי לנעול את הדלת, החלטתי שלא, ושאני הולכת להתעמת עם הצוות בגסטהאוס שאפשר לדבר הזה לקרות. בהתחלה כולם הכחישו ועשו עצמם אילמים. לאחר שאיימתי שאדווח עליהם למשטרה, ואציין בלונלי פלנט שהגסטהאוס שלהם מחורבן, פלטה אחת הנשים המבוגרות שעבדו במקום בגינון שמה אני מצפה אני הרי אישה "שמסתובבת לבד בהודו, ומשוחחת עם גברים בחופשיות". ובכן. מיותר לציין שבעיניה, ובעיני יתר האנשים שידעו על המקרה – אני הייתי מה שמכונה- שרמוטה.

אישה אחרת שנהנתה מהתואר המפוקפק הזה הייתה דווקא לא היסטרית בכלל, ושמה אודליה כרמון, הלא היא א' ממשרד התחבורה שסיפרה על חקירתה במשפט קצב בו שימשה כעדה מרכזית בתכנית "עובדה" עם אילנה דיין. כרמון סיפרה שכשישבה על שולחן העדים, הטיח בה הסנגור פלדמן האשמות על מתירנותה המינית וכינויים שלא תחזור עליהם, וזאת בניסיון לקעקע את אמינותה כאישה וכאדם. כך, למרות שעל פי אמות המידה המקובלות, מדובר באישה "הגונה", נשואה, מלומדת, ועובדת במקום מכובד – העובדה שהיא בעלת חיי מין פעילים באופן כזה או אחר, העלתה אותה מיידית על מוקד השרמוטות לחקירה נגדית צולבת.

אז איך זה קורה שבחורה שנרדמת בהודו לאורו של נר בחדר לא נעול, מישהי שהולכת ברחוב עם חצאית קצרה מדי לדעת מישהו, ואישה מבריקה שעבדה בלשכתו של שר הופכות לשרמוטות? מאיה קוי אמרה ובצדק שהשרמוטה היא מונח חלול, כולנו יכולות להיות בתוכו בסיטואציות הנכונות. השרמוטה היא לא רק מי שמתלבשת באופן חשוף, או משתכרת בברים, השרמוטה היא גם מי שעומדת על שלה, מי שבוחרת לטייל לבד בהודו, ומי שבוחרת לצאת נגד התוקף שלה במשפט אונס. היותה של אישה 'שרמוטה', הוא מה שיצדיק את הטלת האחריות והאשמה בחזרה אליה, והוא מה שיצדיק את התקיפה שלה, בעיני האישה בהוסטל בהודו, בעיני אביגדור פלדמן, ובעיני מי שיפגע או יטריד את הבחורה בחצאית הקצרה. הקטגוריה של השרמוטה תמיד תחכה בפינה למי שמתנגדת ותהפוך את הפגיעה בה לפחות חמורה.

העובדה שכולנו יכולות להיות שרמוטות בפוטנציה, יכולה לעשות אחת משתיים. ונראה לי, שרובנו נוקטות באפשרות המקובלת של ניסיון מתמיד שלא להיתפס כשרמוטה. כולנו תפסנו את עצמנו בוחנות את המחשוף וחושבות פעם נוספת לפני שיוצאת מהבית, או מתלבטות עוד רגע לפני הלק האדום והולכות על הורוד הבהיר. וזה דפוק, כי אם אני לא רוצה להיות שרמוטה, אני חייבת להמשיך לציית  לכללי המשחק שמשעתקים את המצב שבו המרחב הציבורי הוא מרחב לא בטוח לנשים, הסיבה לשמה נתכנסנו כאן מלכתחילה. התוצאה של המצב הזה היא שנשים רבות ובייחוד נשים "אחראיות" מנהלות את חייהן בכלא של חישובים ונוסחאות להערכות סיכון המתבססות על פרמטרים כגון מידת חשיפת עור, שעת הצעידה, כמות אלכוהול, זמינות פנסי רחוב, ותנועה ערה כללית בכל פעם שהן יוצאות ממפתן דלתן. לאחר הזנת כל הנתונים בנוסחא, נפלטת תוצאה בינארית בסגנון "אחראית" או "לא אחראית", שרמוטה או לא.

דרך אחרת שבה ניתן ללכת, היא דווקא זו שבה נקטה אודליה כרמון באומץ רב במשפט קצב. אסטרטגיית הפעולה שלה כפי שהיא מתארת הייתה להסכים עם דבריו במאת האחוזים. לומר לו שהוא צודק, שהיא כל הדברים האלו שהוא מכנה אותה ואין לה שום בעיה עם זה. נגיד שאני זונה, זה נכון. אני שרמוטה ונותנת ואני כל כינוי שרק תרצה להדביק לי, אבל איך לעזאזל זה קשור למה שמשה קצב עשה? איך, היא הקשתה, זה מסיר ממנו אחריות? בכך עשתה "אשת הסוד" שני דברים בעלי מסר רדיקאלי בעיני, ראשית, היא נטלה את העוקץ מהקלון החברתי שמודבק על נשים בסיטואציה דומה, באמירה לפיה היא לא מתביישת בכל התנהגות מינית שבה נקטה. ושנית, היא לא נתנה להאשמות אלו לטשטש את גבול האחריות בינה לבין התוקף, וכל זה יש לציין-  בסיטואציה מלחיצה ביותר של העדה במשפט אונס של נשיא לשעבר. מבלי לומר זאת במילים הללו, כרמון למעשה שידרה את המסר שהיא לא מתנגדת לתיוגה כשרמוטה, ושהכתם והבושה אינם עליה. עצם הסירוב שלה להיכנע למשחקי הטהרנות המינית שנדרשו ממנה, בעצם יצרה סולידאריות עם כל מי שמתנהלות בחופשיות בחיי המין שלהן ובכלל. האסטרטגיה שלה הייתה למעשה להפוך את השרמוטה ללא רלוונטית, ולדעתי, בכך עשתה כרמון לפלדמן מצעד שרמוטות משל עצמה.

לצעידה הזו יחד של נשים כשרמוטות יש הרבה משמעויות. הצהרת הלא מובן מאליו באשר לחירות מינית של נשים בכל התרבויות והחברות, זכות האישה על גופה ללא קשר ללבושה או בחירותיה האופנתיות, וההתנגדות המשותפת לתרבות האונס התולה באישה אשם על תקיפתה המינית. אבל לב ליבו של המצעד הוא למעשה, ההתפרקות הקולקטיבית מהמטען השלילי שבכינוי "שרמוטה", תוך בחירה באפשרות הסולידאריות עם שרמוטות על פני אפשרות ההתבדלות מהן. כרמון במשפט שלה, וכל הנשים שצעדו ביום שישי במצעד התל אביבי, בחרו להושיט יד לכל אחת מאיתנו שתויגה והוצאה מגבול הגזרה של הנשים הלגיטימיות, להושיט יד לנשים המוקעות במקום לפטריארכיה המפלגת.

ולאחר שדיברנו על כוחה של סולידאריות בין נשים, חשוב להזכיר שמחר מתקיים מצעד השרמוטות בחיפה. כרגיל, המצעדים בחיפה הרבה פחות מסוקרים ומעוטי משתתפים. אבל סולידאריות היא לא רק עם נאנסות או עם עובדי קבלן, אלא גם בין מרכז ופריפריה. את אותה הסולידאריות עם כל הנשים באשר הן שבשמה צעדו הנשים ביום שישי בתל אביב, הייתי מקווה ורוצה לראות גם מחר, במצעד החיפאי.

(מעין סודאי)