אשה אינה נולדת פמיניסטית | פוסט אורח של עלמה

(שלוש וחצי מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי)

חצי מחשבה על פייסבוק:
לפעמים אני חושבת על מה שאבנר אומר תמיד לגבי תאונות דרכים, שלא משנה כמה שפיתחו את המכוניות ושיפרו את מהירותן ויעילותן, הגוף האנושי נותר פגיע כמו שהיה כשעוד רכבנו בעגלה עם חמור ממקום למקום. ולכן, אף על פי שאנחנו מצוידים במכונות התנועה המתקדמות והעוצמתיות ביותר שניתן לדמיין- תאונות הדרכים שאנו עלולים לעשות איתן רק ירסקו את גופנו, הפגיע בין כה וכה, יותר בכוח.

באותו אופן, גם המצאת הפייסבוק שיפרה את יכולת התקשורת האנושית, ואיפשרה לכולנו, בכל רגע נתון, להיחשף למאות ואפילו אלפי זרים ולחלוק איתם מסרים קצרים ורעיונות. התקשורת בפייסבוק משוכללת, המונית, מהירה וחושפנית מאי פעם, והיא חוגגת את קיומה ואת תיעודה שלה ללא הרף- בעוד הנפש האנושית נותרה פגיעה כשהייתה בשלב שבו מישהו היה צריך לטרוח לדפוק על דלתנו כדי לשוחח. והפער הזה, לעיתים, הוא כואב מנשוא. עשרות ואלפי זרים יכולים לומר משהו על מישהו בפני מישהואים אחרים, בזמן שהרגש האנושי (מנגנון אנלוגי מיושן שכמותו, גלגלי שיניים עדינים של היות ושל בושה ושל פחד) עדין בנוי באותן חריקות מיושנות. ואפשר לסבול בו באמת. ממש כמו לפני כמה שנים.

כמובן, מי שרוצה לעשות שימוש מוגבל או לא להרשם לפייסבוק עדיין יכולה, אבל נרצה  או לא נרצה הפייסבוק קיים.

הוא קיים במובן הזה שהוא אמיתי, ובמובן שהוא מתנהל גם כשאנחנו לא בתוכו. הוא כבר לא כמו מרחב שבו אנשים מדווחים על העולם ומספרים על העולם, אלא הוא כמו עולם משל עצמו, שקורים בו דברים. בדיוק כפי שאני יודעת שבולגריה קיימת גם אם אני לא נמצאת בבולגריה ברגע זה ממש, וגם אם מעולם לא הייתי בבולגריה, ככה גם הפייסבוק- ללא קשר למיקום הספציפי שלי ביחס אליו- קיים.

וככה זה. בין אם נרצה או לא נרצה- הרבה מהשיח הפמיניסטי והשמלאני בכלל מתנהל גם בפייסבוק. ויש באופן כללי, מגע מהיר מאוד בין רעיונות ודעות, מגע שהוא אולי, לעיתים, מהיר מידי, מיידי, פועל בדיכוטומיות של שחור ולבן ומוחק את הלבטים ואת מרחב הקיום של רעיונות חצי-אפויים.

במובנים מסויימים, לא ברור לי עד הסוף אם הטקסט שאני כותבת כאן הוא על הפמיניזם או על הפייסבוק, או על פרפורמנס של פמיניזם בפרופילים של פייסבוק, או על דיונים פמיניסטיים, או על דיונים בפייסבוק, או גם וגם וגם. כי הם כה שזורים זה בזה, בערך כמו שהעולם והפייסבוק שזורים. אבל חשוב לי לומר משהו על חלקים מסויימים של השיח הפמיניסטי המתנהל (גם) בפייסבוק, ועל האלימות שבו, ועל מה שאולי אפשר לחשוב איתו על זה.

מחשבה ראשונה: ביקורת המומחים
הקהילה הפמיניסטית, כמו קהילות אחרות, היא חלק משדה סוציולוגי מסויים. יש בה שיח מומחיות ויש בה הון סימבולי, ויש בה כללים מסוימים של דיבור, ויש בו ז'רגון ויש בה פיגורות מסויימות מוערכות ומוכרות יותר וכאלו ש פחות. כשלעצמו, אין בזה שום דבר מפתיע או רע או טוב במיוחד. כולנו חלק מהעולם האנושי שיש בו גם יוקרה וגם אהדה וגם אנשים פופולאריים יותר ופחות. ומצד שני, אפשר וכדאי כן לחשוב גם על מה שאנחנו מפסידות בתוך השדה הזה, בעיקר בתוך מערכת המומחיות והמקצועיות שבה.

לא מזמן, למשל, יזמתי והפקתי אירוע סטנדאפ פמיניסטי, שעבד על פי עקרון קהילתי ושיתופי של מיקרופון פתוח. נתתי לכל משתתפת כמות קצובה של זמן ובמה, ונשים שונות הביאו סיפורים שונים מתוך חייהן, תוך מתן סוגים מגוונים ביותר של פרשנות למושג הפמיניזם. הופיעו נשים מכל מיני מקומות בארץ, מגוון מקצועות, לסביות, סטרייטיות, צעירות יותר, מבוגרות יותר. בקיצור- אחד האירועים היותר הטרוגניים שיצא לי לקחת בהם חלק. האירוע עורר הרבה מאוד תגובות, מכל מיני סוגים, כשאחת הביקורתיות שבהן (שהועלתה, כמובן, בפייסבוק) הביעה תרעומת על העובדה שחלק מהתכנים היו נגועים בשוביניזם או בסקסיזם או בהומופוביה.חלק מהביקורות הובעו בצורה שקולה ומכבדת, אבל מרבית התגובות היו שקולות ומכבדות פחות, וברגע שהצטרף אל הדיון גם גבר התדרדר השרשור עוד יותר והמורכבות והאמביוולנטיות שהייתה בו כמעט נעלמה. השיח הצטמצם לטוב ורע, שוביניסטי ופמיניסטי, נכון ולא נכון, גברי או נשי. הקריאה של המבקרות לא ביקשה לדון בדיעבד, כקהילה, בתכנים בעייתיים שעלו במופע, אלא להורות לי, כמפיקה, לסנן ולצזר מראש תכנים של המשתתפות. כלומר, להיטהר מהדיבור הנגוע ולא לתת לו שום מקום, גם כשהוא מגיע מפיה של מי שמנסה לקחת חלק באירוע שהוגדר כפמיניסטי, כלומר, מצהירה על עצמה כפמיניסטית ומנסה לדבר על הקשר בין הפמיניזם ובין חייה.

לאו דווקא רק כדי להתייחס אל הדיון ההוא (שאף על פי שהוא מה שגירה את מחשבותי בנושא, בסופו של דבר חשיבותו זניחה והוא התנהל בין מעט מאוד דוברות ובהקשר מאוד מסוים), אני מבקשת להתבונן כעת בדינמיקת ההיטהרות ובניסיון להכחיד מתוך השיח הפמיניסטי את אותם חלקי דיבור נגועים בסקסיזם, בגזענות או בהומופוביה, ולנסות להצביע על אפשרויות המילוט שלנו, כקהילה שמנהלת דיונים וביקורת פנימית בתוך עצמה, מצורת הדיבור הזו שאני חושבת שבסופו של דבר מזיקה לנו כקהילה, ולא רק כיחידות.

מחשבה שניה: ז'רגון
אחת הפעמים הראשונות שבהן הוטרדתי מינית הייתה כשהייתי בת חמש עשרה. בשנים ההן ניגנתי בכלי נגינה גדול וכבד, ובכל פעם שנכנסתי לאיזשהו בניין (תקופת הפיגועים בירושלים) נאלצתי להתעכב זמן רב, לפרק את הכלי ולציג את חלקיו בפני אנשי הביטחון. באחת מהפעמים האלה איש הביטחון החליט על דעת עצמו לבדוק אותי גם בדיקה פיזית, שכללה מישוש ממושך ומטריד של השדיים. כמובן שכבר אז הבנתי באיזושהי רמה שנעשה משהו לא בסדר, והתביישתי ונעלבתי מאוד, אבל לא מצאתי בתוכי בדיוק את המילים כדי להסביר את ההתרחשות. הרי לא נאנסתי ולא הופשטתי, אפילו, אז מה בעצם לא בסדר. האם באמת נחצו גבולות של הגוף או שהבדיקה הזו היא חלק מתפקידו של איש הביטחון?עוד סתירה שלא הצלחתי ליישב אז הייתה הפער בין הגוף שלי, שחוויתי כילדותי ומגושם, לבין המגע בחזה שהיה קשור לעולם של מיניות בוגרת, נשית יותר, שידעתי בפירוש שעדין אין בי. למרות כל זה, כשסיפרתי לחברה על האירוע, המילים שבהן הצלחתי להסביר את הדבר כולו הוא ש"זה הכי מוזר, כאילו, כי בכל מקרה בקושי יש לי ציצים ואני ממש לא כוסית אז למה הוא עשה את זה".

במרחק השנים אני חושבת על האמירה הזו. האם היא רדיקלית או שמרנית? דכאנית או משחררת? שוביניסטית או פמיניסטית? נראה לי שמובן שגם וגם. כמובן שתיאור של המיניות הנשית כ"כוסית" הוא משפיל וכמובן שמושג כמו "הטרדה מינית" בכלל לא היה נראה לי כחלק מאופק הביטוי שלי, אבל יחד עם זאת היה בעצם הביטוי יכולת חתרנית ופמיניסטית מאוד של ילדה לנסות ולהגיד שנעשה לה משהו לא בסדר, ושזה מוזר ולא טוב, ולא הולם את הגיל שלה או איך שהיא מבינה את הגוף שלה. מובן שהאמירה עצמה לא מושלמת, ואני בספק אם הייתי זוכה לפרסם אותה בכתב עת אקדמי פמיניסטי. אני גם די בטוחה שלו הייתי מבטאת אותה בערב סטנד-אפ כזה או אחר היא הייתה גוררת ביקורות מסוימות. אבל בתוך המציאות הנתונה היא פשוט הדבר היחיד שיכל להיות. מפני שלא היו לי בפה עוד מילים כדי להביע בהן משהו. וגם אם הרעיון הובע במילים בעייתיות בכל מיני מובנים, אני חושבת שיש משמעות לעצם ההבעה שלו.

אני חושבת שכל ניסיון ליצור שמאות של אמירה פמיניסטית במונחים מוחלטים של דכאני או משחרר, פמיניסטי או שוביניסטי, עלול להשטיח את השיח וליצור עוול נורא לנשים שמשתתפות בו.

אחד הרעיונות שחוזרים בתוך הקהילה הפמיניסטית הוא הרעיון של מרחב בטוח. מתוך הכרה בכך שהעולם הלא-שפוי שבו אנו חיות חובט בנו ללא הרף ושולל מאיתנו את הסובייקטיביות שלנו ואת הקהילה הנשית שלנו, אנחנו מנסות ליצור חללים קטנים של מרחב עם אופי אחר. חללים שבהם א/נשים לא יחוו אלימות והטרדה. 

במובן מסוים, הצורך במרחב בטוח יכול ליצר סתירה פנימית אינהרנטית. הדרך היחידה לקיים מרחב בטוח באמת, שחף לחלוטין מכל ביטוי שעלול לשאת בחובו מטען פוגעני היא להדיר כמעט את כל הנשים מהמרחב הזה, שכן כולנו נמצאות במובן זה או אחר בשלבים שונים של התפתחות פמיניסטית, רובנו ברמות מודעות שונות לגבי השאלה 'מה פוגעני', וחלקנו גם מבינות את המושג בדרכים שונות. בהתחשב בעובדה שהדרישה הזו להדרה, להסרה מהמרחב של מי שמדברת באופן פוגעני מהווה במובן מסוים פגיעה בה, על ידי הביקורת, על ידי ההוצאה שלה וההוקעה שלה כלא לגיטימית, באופן אבסורדי שמירה אדוקה מדי של אחת על המרחב הבטוח שלה, מהווה פגיעה משמעותית למדי במרחב הבטוח של האחרת.

‎‎‎‎

מעבר לכך, נראה שהיכולת היחידה של חלק מהנשים להתפתח מבחינה פמיניסטית היא דרך טעויות ותיקונים, למידה וחוויה משותפת. אנחנו לא נולדות פמיניסטיות, אנחנו הופכות לכאלה.

חלק מהכותבות על פמיניזם מתארות את התודעה הפמיניסטית כסוג של סולם, שאת מתקדמת בו ורוכשת עוד כלים מחשבתיים ופוליטיים ועוד צורות ניתוח עם הזמן. אני דווקא לא חושבת שדימוי הסולם תקף כאן, אבל גם אם נאמץ את הדימוי הזה נראה לי שחשוב לומר שמי שסיימה לטפס על הסולם שלה והגיעה לתודעה פמיניסטית משוכללת, ביקורתית ורהוטה, לא מוכרחה לבעוט את הסולם (ואת כל מי שעליו) רק בגלל שהיא כבר לא שם.

במובן הזה הסולידריות והראדיקליות לא תמיד הולכות זו לצד זו. סולידאריות עם ילדה בת חמש עשרה שטוענת שהיא "לא כוסית" לא בהכרח תעלה בקנה אחד עם השאיפה לראדיקליזציה של השיח ועם הרצון להכחיד מילים דכאניות כמו "כוסית" מהעולם שלנו.

אין בזה בכדי לטעון שאפשר או כדאי לבחור בין הרדיקאליות ובין הסולידריות, אבל אני כן חושבת שאפשר להתאמץ לאזן בינהן, ובעיקר, אפשר לנסות להבין מי הן כל הנשים שנמחקות ברגע שהשיח הפמיניסטי מקפיד על טווח פעילות מוגדרשל "מותר" ו"אסור". הרי בסופו של דבר אפשר לזהות בשדה העשייה הפמיניסטי, בדיוק כמו באקדמיה (וגם מתוך המגע הישיר איתה, בעיקר בפקולטות למדעי החברה והרוח) עולם מצומצם של יודעי חן האמונים על ז'רגון וביטויים "נכונים" שהמומחיות שולטות בהם, ביטויים שחלקם שרירותיים מעט ורובם משומשים מידי (העצמה, הדרה, הסגברה- ביטוייים שימושיים ויחד עם זאת ז'רגוניים). כן, קיומו של הז'רגון הוא לא בעיה גדולה בפני עצמה, אבל ז'רגון שחדל להיות פתוח אל העולם הוא מדיר ובעייתי.

במובן הזה, האינטלקטואלית, המשוררת והאקטיביסטית צריכות כולן לא רק להתאהב בז'רגון אלא גם לבגוד בו, לפעור את השפה שוב ושוב ולהכריח אותה לספוג את הסירחון והאור החזק של העולם. החשדנות כלפי עצמי ומילותיי היא הכלי היצירתי.

לצערי, די הרבה מהדיונים הפמיניסטיים שאני קוראת בפייסבוק רצופים בקודים פנימיים של ז'רגון, ופונים פעמים רבות מידי אל הקצוות שבהן אנחנו יכולות רק לבוז זו לזו או להלל זו את זו (מסגביר!!!/ מהממת!!!). זה קשור, כמו שאמרתי קודם, גם בצורה הבעייתית של הדיונים בפייסבוק וגם בכך שהאתיקה הפמיניסטית של התקשורת נזנחת לטובת שיח מומחיות (שהוא גם מדיד ומספרי מאוד בתוך הזירה של פייסבוק, למי שיש יותר יוקרה וחברות יש יכולת להשמיע את קולה בצורה רמה יותר, לזכות ליותר לייקים ושיתופים וכו').

זה תוקע אותנו, מפני שדווקא אותם רעיונות מגומגמים, חצי-אפויים, הרעיונות המורכבים והלא-עד-הסוף-מנוסחים שאי אפשר להשמיע בדיון שבו יש רק דיכוטומיות של בוז והלל הם הרבה פעמים הרעיונות החתרניים באמת. אנחנו הרי חיות בעולם שמעדיף באופן עמוק ובכל שדה חברתי אפשרי את הגברי על פני הנשי, את הפאטיראכלי על פני השיוויני, ואת השימוש באישה על פני ההאזנה לה. הרעיונות המנוסחים ביותר וה"מדעיים" ביותר שיש סביבנו הם רעיונות פטריאכליים, היו להם מאות שנים לנסח את עצמם ולטפח את עצמם והמציאות כפי שהיא מתקפת את הפטריארכיה כטבעית ונכונה ללא הרף. הרבה יותר קל להיות רהוטה כשאת מסבירה למה אישה היא לא אישה אם אין לה ילדים, למשל, מפני שמאות שנים הרעיון הזה כבר מנוסח סביבך באלפי אופנים. קשה יותר להתחיל ליצור שיח אחר ולדבר את הדיכוי שבאימהות בתוך עולם שבו אין אפילו שפה כדי להתחיל לדבר על זה.

והדרך להחלץ מזה, אולי, היא לאו דווקא לכבות את הפייסבוק (למען האמת זה בכלל לא אפשרי בשלב הזה לדעתי) אלא להחליט שהדבר הכי מיטיב שאנחנו יכולות לעשות זו עם זו כחברות בקהילה פמיניסטית היא לא רק לבחור בין שתי האפשרויות של להלל או לבעוט- אלא דווקא לשוחח, ללמוד זו מזו יחד, לעבור תהליכים ולפרק יחד כל מיני אבנים עיקשות של סבל ודיכוי. להיות פחות המורה זו והשופטת זו של זו (אף על פי שגם מורות ושופטות הן חשובות) ויותר החברה והשותפה לדרך זו של זו.

מחשבה שלישית: אמון
הדברים שלי מבליעים איזו הנחה מוקדמת שראוי לומר גם אותה בצורה גלויה. יש מקום בתקשורת גם לאמון. אותו מסר יובן על ידינו באופנים שונים כשיגיע ממקורות שונים. זה עוד רכיב שנשאר בדיוק כמו שהיה כשהתקשורת הייתה מוגבלת לשיח פנים אל פנים בקהילות קטנות שבהן כולנו מכירות. אם נחזור לדוגמת המאבטח שהזכרתי בפתיחה, גבר שהטריד אישה ויצדיק את מעשיו בזה שהיא הייתה יותר או פחות כוסית הוא שונה מילדה שהרפלקסיה שלה על הטרדה שעברה מדברת על זה שהיא לא כוסית. יש עניין של הקשר ועניין של אמון- האם אני חושבת שהדוברת מולי ראויה לאמוני (אמון שיגרום לי לראות שותפה שלי לדרך ולא אויבת) באופן שיגרום לי גם, לעיתים, לקרוא את דבריה מעבר לשפה זו או אחרת ולזהות, גם בהעדר המילים המדוייקות והז'רגון, את אחותי למאבק.

אמון הוא משהו שנרכש לאורך זמן ומתוך עשייה. כמובן שאני מאמינה לנשים שאני מכירה באופן אישי יותר. כמובן שאחשוד בדבריו של אנס גם אם הוא יצהיר מאה פעמים שהוא בעצם פמיניסט.

אמון הוא מתנה שניתן רק להעניק ולא לדרוש. אני לא יכולה לדרוש מאישה פלסטינית, שעל חורבות המולדת שלה אני בונה את חיי ובאופן פעיל לוקחת חלק בדיכוי שלה (גם אם לא לחלוטין מרצוני או בידיעתי), להאמין לי שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת. רק היא יכולה להחליט אם להאמין לי או לא. אני לא יכולה לדרוש מאישה מזרחית שבמשך דורותאני ואימהותיי וסבותיי חיינו כאליטה שמדכאת אותה לראות בי שותפה לדרך. עצם הרעיון הרי מגוחך. אני יכולה לרצות לזכות באמונן של נשים אחרות ולפעול באופן שיגרום להן לבטוח בי יותר, אבל לעולם לא לדרוש את מה שאי אפשר לדרושו.

ויחד עם זאת, אני רוצה להסביר את ההחלטה הפרטית שלי להעניק אמון לנשים רבות מאוד במסגרת ההחלטה לקיים אירוע של "מיקרופון פתוח". מדוע העדפתי להאמין ולמה אני חושבת שזו הייתה בסופו של דבר בחירה ראויה?

הבחירה לתת אמון היא בחירה לחבור ליותר נשים, בחירה להבין את המורכבות שבה כמעט כל פעולה שנעשה בעולם תהייה לא רק משחררת אלא גם דכאנית. זו בחירה לחפש שותפות ולא תלמידות, לחפש רעננות ולחפש את האפשרות לשמוע קולות חדשים, לאו דווקא את אותם הקולות המוכרים שאנו רגילות לשמוע בכל אירוע פמיניסטי. בחירה בהפתעה, בלמידה, בפאנל המגוון שנוצר מתוך חבירה של נשים שונות כל כך. והבחירה שלי לתת אמון הובילה בשלב מאוחר יותר אל הבחירה לראות, לעיתים מבעד למילים, מסרים של חיזוק ושל כוח ושל מרד גם בתוך דברים שלחלק מהנשים האחרות נראו שמרניים. הפרשנות שלי לאירוע, מתוך האמון שהשקעתי בו, איפשרה לי להתרכז ברגעים המאוד חתרניים שיצר הסטנדאפ. לצורך העניין, הרגע שבו עובדת סוציאלית מתבדחת על כך שהשכר שלה לא מאפשר לה לרכוש אוכל, וקהל של מאות נשים מריע לה וצוחק, הוא רגע מאוד חתרני בעיני, גם אם לא הועברו בו תיזות של דבורקין או מילים חריפות נגד כיבוש הגוף הנשי והדיכוי הכלכלי של נשים.

מובן מאליו שאנחנו, כמו כל קהילה אחרת, מצמיחות מאיתנו מנהיגות, מובילית דעה ומומחיות שונות. המנהיגות שלנו דרושות לנו, אין ספק שבלעדיהן מצבנו היה רע בהרבה. השאלה היא רק כיצד ניתן, דרך כלים של קשר ותקשורת, לא לאפשר ניתוק בין שיח המומחיות והשיח הרחב, ואיך אפשר לנסות לבסס אמון שבו אנחנו שומרות על הביטחון החברתי, האישי והרגשי שלנו.

זו היא אם כן הגדרה קצת אחרת של "המרחב הבטוח" שאנחנו נוהגות לחשוב עליו ולשאוף אליו בשיח פמיניסטי. המרחב הבטוח, כפי שאני מנסה לשאוף אליו כאן, הוא לא מרחב שמטוהר מהרוע והעוולות של העולם, אלא מרחב שמתקיים בו פמיניזם מטונף, שמזוהם מכל עבר בעולם הנורא שממנו, ואל תוכו, הוא נוצר.וגם אם לא להיות מטונפות מתוך בחירה, להיות מתוך הכרה.

אנחנו תוצר של החיים שלנו. אני – תוצר של החיים שלי, והחיים שלי לא היו סטריליים בשום צורה. אני גדלתי בעולם מטונף ומלוכלך מפטריארכיה וניצול ושוביניזם. הפטריארכיה והשוביניזם והסקסיזם האלו הם חלק מהחומרים שמהם אני מורכבת. זו הנוסטלגיה שלי והסדרות שאני אוהבת והשירים ששמעתי כילדה. השאיפה למרחב בטוח בו אף אחד מהדברים האלו לא מתקיים במובן מסוים דורשת מאיתנו להשאיר חלק מאיתנו בחוץ.

השאיפה שלנו לא צריכה להיות למרחבים סטריליים, אלא להכרה בפמיניזם מטונף. פמיניזם מטונף, מלא בגזענות, וסקסיזם וטעויות, כי אלו החומרים שאנחנו מורכבות מהם. לא מטונף מתוך בחירה, אבל מתוך הכרה שזו המציאות. שנועדנו לטעות, ואנחנו עוד נטעה. המון המון פעמים. 

המרחב הבטוח שלי הוא מרחב שבו כולן מסכימות לנסות שלא להיות אלימות אחת כלפי השניה, ומכירות בכך שהאלימות לא תמיד נעשית באופן מודע. הוא מרחב שבו כשכן מתרחשת אלימות אף אחת לא מנסה לטעון שהאלימות לא קיימת, וכשהיא מתרחשת – הבחירה באמון היא בחירה לנקות יחד, לפרק וללמוד.

מרחב בטוח צריך להיות גם מרחב שבו יש מקום לטעות, למגוון, למרחבים של דמיון ושונות, לאמון, ולאכפתיות עמוקה.

וזו גם אפשרות לזנוח את דימוי הסולם שהזכרתי קודם, דימוי אינדיווידואליסטי שמטשטש את החשיבות של ההתקדמות שלנו כקהילה ולא כפרטים, ומטפח מודלים של "התפכחות" אישית ומנטלית מאיזושהי "תודעה כוזבת" שבה אנו חיות. הדימוי הזה חוטא לאמת ביותר מכמה מובנים: נכון שאנחנו לא נולדות פמיניסטיות אלא נעשות כאלה, אבל חשוב גם לומר- נעשות כאלה אחת עם השנייה, אחת מתוך השנייה, אחת ליד השנייה ובזכות השנייה ולמען השנייה. נעשות פמיניסטיות כמעמד וקהילה שמנסה להזין את עצמה, לחזק את עצמה ולפתח את עצמה בתוך מעגלים גדלים והולכים של שיתוף ופעולה.

(האיורים מתוך עבודות של מרשל דזמה, תודה לליהי יונה וקרן שפי על הערות רבות שתרמו ועיצבו את הטקסט הזה)