אשה אינה נולדת פמיניסטית | פוסט אורח של עלמה

(שלוש וחצי מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי)

חצי מחשבה על פייסבוק:
לפעמים אני חושבת על מה שאבנר אומר תמיד לגבי תאונות דרכים, שלא משנה כמה שפיתחו את המכוניות ושיפרו את מהירותן ויעילותן, הגוף האנושי נותר פגיע כמו שהיה כשעוד רכבנו בעגלה עם חמור ממקום למקום. ולכן, אף על פי שאנחנו מצוידים במכונות התנועה המתקדמות והעוצמתיות ביותר שניתן לדמיין- תאונות הדרכים שאנו עלולים לעשות איתן רק ירסקו את גופנו, הפגיע בין כה וכה, יותר בכוח.

באותו אופן, גם המצאת הפייסבוק שיפרה את יכולת התקשורת האנושית, ואיפשרה לכולנו, בכל רגע נתון, להיחשף למאות ואפילו אלפי זרים ולחלוק איתם מסרים קצרים ורעיונות. התקשורת בפייסבוק משוכללת, המונית, מהירה וחושפנית מאי פעם, והיא חוגגת את קיומה ואת תיעודה שלה ללא הרף- בעוד הנפש האנושית נותרה פגיעה כשהייתה בשלב שבו מישהו היה צריך לטרוח לדפוק על דלתנו כדי לשוחח. והפער הזה, לעיתים, הוא כואב מנשוא. עשרות ואלפי זרים יכולים לומר משהו על מישהו בפני מישהואים אחרים, בזמן שהרגש האנושי (מנגנון אנלוגי מיושן שכמותו, גלגלי שיניים עדינים של היות ושל בושה ושל פחד) עדין בנוי באותן חריקות מיושנות. ואפשר לסבול בו באמת. ממש כמו לפני כמה שנים.

כמובן, מי שרוצה לעשות שימוש מוגבל או לא להרשם לפייסבוק עדיין יכולה, אבל נרצה  או לא נרצה הפייסבוק קיים.

הוא קיים במובן הזה שהוא אמיתי, ובמובן שהוא מתנהל גם כשאנחנו לא בתוכו. הוא כבר לא כמו מרחב שבו אנשים מדווחים על העולם ומספרים על העולם, אלא הוא כמו עולם משל עצמו, שקורים בו דברים. בדיוק כפי שאני יודעת שבולגריה קיימת גם אם אני לא נמצאת בבולגריה ברגע זה ממש, וגם אם מעולם לא הייתי בבולגריה, ככה גם הפייסבוק- ללא קשר למיקום הספציפי שלי ביחס אליו- קיים.

וככה זה. בין אם נרצה או לא נרצה- הרבה מהשיח הפמיניסטי והשמלאני בכלל מתנהל גם בפייסבוק. ויש באופן כללי, מגע מהיר מאוד בין רעיונות ודעות, מגע שהוא אולי, לעיתים, מהיר מידי, מיידי, פועל בדיכוטומיות של שחור ולבן ומוחק את הלבטים ואת מרחב הקיום של רעיונות חצי-אפויים.

במובנים מסויימים, לא ברור לי עד הסוף אם הטקסט שאני כותבת כאן הוא על הפמיניזם או על הפייסבוק, או על פרפורמנס של פמיניזם בפרופילים של פייסבוק, או על דיונים פמיניסטיים, או על דיונים בפייסבוק, או גם וגם וגם. כי הם כה שזורים זה בזה, בערך כמו שהעולם והפייסבוק שזורים. אבל חשוב לי לומר משהו על חלקים מסויימים של השיח הפמיניסטי המתנהל (גם) בפייסבוק, ועל האלימות שבו, ועל מה שאולי אפשר לחשוב איתו על זה.

מחשבה ראשונה: ביקורת המומחים
הקהילה הפמיניסטית, כמו קהילות אחרות, היא חלק משדה סוציולוגי מסויים. יש בה שיח מומחיות ויש בה הון סימבולי, ויש בה כללים מסוימים של דיבור, ויש בו ז'רגון ויש בה פיגורות מסויימות מוערכות ומוכרות יותר וכאלו ש פחות. כשלעצמו, אין בזה שום דבר מפתיע או רע או טוב במיוחד. כולנו חלק מהעולם האנושי שיש בו גם יוקרה וגם אהדה וגם אנשים פופולאריים יותר ופחות. ומצד שני, אפשר וכדאי כן לחשוב גם על מה שאנחנו מפסידות בתוך השדה הזה, בעיקר בתוך מערכת המומחיות והמקצועיות שבה.

לא מזמן, למשל, יזמתי והפקתי אירוע סטנדאפ פמיניסטי, שעבד על פי עקרון קהילתי ושיתופי של מיקרופון פתוח. נתתי לכל משתתפת כמות קצובה של זמן ובמה, ונשים שונות הביאו סיפורים שונים מתוך חייהן, תוך מתן סוגים מגוונים ביותר של פרשנות למושג הפמיניזם. הופיעו נשים מכל מיני מקומות בארץ, מגוון מקצועות, לסביות, סטרייטיות, צעירות יותר, מבוגרות יותר. בקיצור- אחד האירועים היותר הטרוגניים שיצא לי לקחת בהם חלק. האירוע עורר הרבה מאוד תגובות, מכל מיני סוגים, כשאחת הביקורתיות שבהן (שהועלתה, כמובן, בפייסבוק) הביעה תרעומת על העובדה שחלק מהתכנים היו נגועים בשוביניזם או בסקסיזם או בהומופוביה.חלק מהביקורות הובעו בצורה שקולה ומכבדת, אבל מרבית התגובות היו שקולות ומכבדות פחות, וברגע שהצטרף אל הדיון גם גבר התדרדר השרשור עוד יותר והמורכבות והאמביוולנטיות שהייתה בו כמעט נעלמה. השיח הצטמצם לטוב ורע, שוביניסטי ופמיניסטי, נכון ולא נכון, גברי או נשי. הקריאה של המבקרות לא ביקשה לדון בדיעבד, כקהילה, בתכנים בעייתיים שעלו במופע, אלא להורות לי, כמפיקה, לסנן ולצזר מראש תכנים של המשתתפות. כלומר, להיטהר מהדיבור הנגוע ולא לתת לו שום מקום, גם כשהוא מגיע מפיה של מי שמנסה לקחת חלק באירוע שהוגדר כפמיניסטי, כלומר, מצהירה על עצמה כפמיניסטית ומנסה לדבר על הקשר בין הפמיניזם ובין חייה.

לאו דווקא רק כדי להתייחס אל הדיון ההוא (שאף על פי שהוא מה שגירה את מחשבותי בנושא, בסופו של דבר חשיבותו זניחה והוא התנהל בין מעט מאוד דוברות ובהקשר מאוד מסוים), אני מבקשת להתבונן כעת בדינמיקת ההיטהרות ובניסיון להכחיד מתוך השיח הפמיניסטי את אותם חלקי דיבור נגועים בסקסיזם, בגזענות או בהומופוביה, ולנסות להצביע על אפשרויות המילוט שלנו, כקהילה שמנהלת דיונים וביקורת פנימית בתוך עצמה, מצורת הדיבור הזו שאני חושבת שבסופו של דבר מזיקה לנו כקהילה, ולא רק כיחידות.

מחשבה שניה: ז'רגון
אחת הפעמים הראשונות שבהן הוטרדתי מינית הייתה כשהייתי בת חמש עשרה. בשנים ההן ניגנתי בכלי נגינה גדול וכבד, ובכל פעם שנכנסתי לאיזשהו בניין (תקופת הפיגועים בירושלים) נאלצתי להתעכב זמן רב, לפרק את הכלי ולציג את חלקיו בפני אנשי הביטחון. באחת מהפעמים האלה איש הביטחון החליט על דעת עצמו לבדוק אותי גם בדיקה פיזית, שכללה מישוש ממושך ומטריד של השדיים. כמובן שכבר אז הבנתי באיזושהי רמה שנעשה משהו לא בסדר, והתביישתי ונעלבתי מאוד, אבל לא מצאתי בתוכי בדיוק את המילים כדי להסביר את ההתרחשות. הרי לא נאנסתי ולא הופשטתי, אפילו, אז מה בעצם לא בסדר. האם באמת נחצו גבולות של הגוף או שהבדיקה הזו היא חלק מתפקידו של איש הביטחון?עוד סתירה שלא הצלחתי ליישב אז הייתה הפער בין הגוף שלי, שחוויתי כילדותי ומגושם, לבין המגע בחזה שהיה קשור לעולם של מיניות בוגרת, נשית יותר, שידעתי בפירוש שעדין אין בי. למרות כל זה, כשסיפרתי לחברה על האירוע, המילים שבהן הצלחתי להסביר את הדבר כולו הוא ש"זה הכי מוזר, כאילו, כי בכל מקרה בקושי יש לי ציצים ואני ממש לא כוסית אז למה הוא עשה את זה".

במרחק השנים אני חושבת על האמירה הזו. האם היא רדיקלית או שמרנית? דכאנית או משחררת? שוביניסטית או פמיניסטית? נראה לי שמובן שגם וגם. כמובן שתיאור של המיניות הנשית כ"כוסית" הוא משפיל וכמובן שמושג כמו "הטרדה מינית" בכלל לא היה נראה לי כחלק מאופק הביטוי שלי, אבל יחד עם זאת היה בעצם הביטוי יכולת חתרנית ופמיניסטית מאוד של ילדה לנסות ולהגיד שנעשה לה משהו לא בסדר, ושזה מוזר ולא טוב, ולא הולם את הגיל שלה או איך שהיא מבינה את הגוף שלה. מובן שהאמירה עצמה לא מושלמת, ואני בספק אם הייתי זוכה לפרסם אותה בכתב עת אקדמי פמיניסטי. אני גם די בטוחה שלו הייתי מבטאת אותה בערב סטנד-אפ כזה או אחר היא הייתה גוררת ביקורות מסוימות. אבל בתוך המציאות הנתונה היא פשוט הדבר היחיד שיכל להיות. מפני שלא היו לי בפה עוד מילים כדי להביע בהן משהו. וגם אם הרעיון הובע במילים בעייתיות בכל מיני מובנים, אני חושבת שיש משמעות לעצם ההבעה שלו.

אני חושבת שכל ניסיון ליצור שמאות של אמירה פמיניסטית במונחים מוחלטים של דכאני או משחרר, פמיניסטי או שוביניסטי, עלול להשטיח את השיח וליצור עוול נורא לנשים שמשתתפות בו.

אחד הרעיונות שחוזרים בתוך הקהילה הפמיניסטית הוא הרעיון של מרחב בטוח. מתוך הכרה בכך שהעולם הלא-שפוי שבו אנו חיות חובט בנו ללא הרף ושולל מאיתנו את הסובייקטיביות שלנו ואת הקהילה הנשית שלנו, אנחנו מנסות ליצור חללים קטנים של מרחב עם אופי אחר. חללים שבהם א/נשים לא יחוו אלימות והטרדה. 

במובן מסוים, הצורך במרחב בטוח יכול ליצר סתירה פנימית אינהרנטית. הדרך היחידה לקיים מרחב בטוח באמת, שחף לחלוטין מכל ביטוי שעלול לשאת בחובו מטען פוגעני היא להדיר כמעט את כל הנשים מהמרחב הזה, שכן כולנו נמצאות במובן זה או אחר בשלבים שונים של התפתחות פמיניסטית, רובנו ברמות מודעות שונות לגבי השאלה 'מה פוגעני', וחלקנו גם מבינות את המושג בדרכים שונות. בהתחשב בעובדה שהדרישה הזו להדרה, להסרה מהמרחב של מי שמדברת באופן פוגעני מהווה במובן מסוים פגיעה בה, על ידי הביקורת, על ידי ההוצאה שלה וההוקעה שלה כלא לגיטימית, באופן אבסורדי שמירה אדוקה מדי של אחת על המרחב הבטוח שלה, מהווה פגיעה משמעותית למדי במרחב הבטוח של האחרת.

‎‎‎‎

מעבר לכך, נראה שהיכולת היחידה של חלק מהנשים להתפתח מבחינה פמיניסטית היא דרך טעויות ותיקונים, למידה וחוויה משותפת. אנחנו לא נולדות פמיניסטיות, אנחנו הופכות לכאלה.

חלק מהכותבות על פמיניזם מתארות את התודעה הפמיניסטית כסוג של סולם, שאת מתקדמת בו ורוכשת עוד כלים מחשבתיים ופוליטיים ועוד צורות ניתוח עם הזמן. אני דווקא לא חושבת שדימוי הסולם תקף כאן, אבל גם אם נאמץ את הדימוי הזה נראה לי שחשוב לומר שמי שסיימה לטפס על הסולם שלה והגיעה לתודעה פמיניסטית משוכללת, ביקורתית ורהוטה, לא מוכרחה לבעוט את הסולם (ואת כל מי שעליו) רק בגלל שהיא כבר לא שם.

במובן הזה הסולידריות והראדיקליות לא תמיד הולכות זו לצד זו. סולידאריות עם ילדה בת חמש עשרה שטוענת שהיא "לא כוסית" לא בהכרח תעלה בקנה אחד עם השאיפה לראדיקליזציה של השיח ועם הרצון להכחיד מילים דכאניות כמו "כוסית" מהעולם שלנו.

אין בזה בכדי לטעון שאפשר או כדאי לבחור בין הרדיקאליות ובין הסולידריות, אבל אני כן חושבת שאפשר להתאמץ לאזן בינהן, ובעיקר, אפשר לנסות להבין מי הן כל הנשים שנמחקות ברגע שהשיח הפמיניסטי מקפיד על טווח פעילות מוגדרשל "מותר" ו"אסור". הרי בסופו של דבר אפשר לזהות בשדה העשייה הפמיניסטי, בדיוק כמו באקדמיה (וגם מתוך המגע הישיר איתה, בעיקר בפקולטות למדעי החברה והרוח) עולם מצומצם של יודעי חן האמונים על ז'רגון וביטויים "נכונים" שהמומחיות שולטות בהם, ביטויים שחלקם שרירותיים מעט ורובם משומשים מידי (העצמה, הדרה, הסגברה- ביטוייים שימושיים ויחד עם זאת ז'רגוניים). כן, קיומו של הז'רגון הוא לא בעיה גדולה בפני עצמה, אבל ז'רגון שחדל להיות פתוח אל העולם הוא מדיר ובעייתי.

במובן הזה, האינטלקטואלית, המשוררת והאקטיביסטית צריכות כולן לא רק להתאהב בז'רגון אלא גם לבגוד בו, לפעור את השפה שוב ושוב ולהכריח אותה לספוג את הסירחון והאור החזק של העולם. החשדנות כלפי עצמי ומילותיי היא הכלי היצירתי.

לצערי, די הרבה מהדיונים הפמיניסטיים שאני קוראת בפייסבוק רצופים בקודים פנימיים של ז'רגון, ופונים פעמים רבות מידי אל הקצוות שבהן אנחנו יכולות רק לבוז זו לזו או להלל זו את זו (מסגביר!!!/ מהממת!!!). זה קשור, כמו שאמרתי קודם, גם בצורה הבעייתית של הדיונים בפייסבוק וגם בכך שהאתיקה הפמיניסטית של התקשורת נזנחת לטובת שיח מומחיות (שהוא גם מדיד ומספרי מאוד בתוך הזירה של פייסבוק, למי שיש יותר יוקרה וחברות יש יכולת להשמיע את קולה בצורה רמה יותר, לזכות ליותר לייקים ושיתופים וכו').

זה תוקע אותנו, מפני שדווקא אותם רעיונות מגומגמים, חצי-אפויים, הרעיונות המורכבים והלא-עד-הסוף-מנוסחים שאי אפשר להשמיע בדיון שבו יש רק דיכוטומיות של בוז והלל הם הרבה פעמים הרעיונות החתרניים באמת. אנחנו הרי חיות בעולם שמעדיף באופן עמוק ובכל שדה חברתי אפשרי את הגברי על פני הנשי, את הפאטיראכלי על פני השיוויני, ואת השימוש באישה על פני ההאזנה לה. הרעיונות המנוסחים ביותר וה"מדעיים" ביותר שיש סביבנו הם רעיונות פטריאכליים, היו להם מאות שנים לנסח את עצמם ולטפח את עצמם והמציאות כפי שהיא מתקפת את הפטריארכיה כטבעית ונכונה ללא הרף. הרבה יותר קל להיות רהוטה כשאת מסבירה למה אישה היא לא אישה אם אין לה ילדים, למשל, מפני שמאות שנים הרעיון הזה כבר מנוסח סביבך באלפי אופנים. קשה יותר להתחיל ליצור שיח אחר ולדבר את הדיכוי שבאימהות בתוך עולם שבו אין אפילו שפה כדי להתחיל לדבר על זה.

והדרך להחלץ מזה, אולי, היא לאו דווקא לכבות את הפייסבוק (למען האמת זה בכלל לא אפשרי בשלב הזה לדעתי) אלא להחליט שהדבר הכי מיטיב שאנחנו יכולות לעשות זו עם זו כחברות בקהילה פמיניסטית היא לא רק לבחור בין שתי האפשרויות של להלל או לבעוט- אלא דווקא לשוחח, ללמוד זו מזו יחד, לעבור תהליכים ולפרק יחד כל מיני אבנים עיקשות של סבל ודיכוי. להיות פחות המורה זו והשופטת זו של זו (אף על פי שגם מורות ושופטות הן חשובות) ויותר החברה והשותפה לדרך זו של זו.

מחשבה שלישית: אמון
הדברים שלי מבליעים איזו הנחה מוקדמת שראוי לומר גם אותה בצורה גלויה. יש מקום בתקשורת גם לאמון. אותו מסר יובן על ידינו באופנים שונים כשיגיע ממקורות שונים. זה עוד רכיב שנשאר בדיוק כמו שהיה כשהתקשורת הייתה מוגבלת לשיח פנים אל פנים בקהילות קטנות שבהן כולנו מכירות. אם נחזור לדוגמת המאבטח שהזכרתי בפתיחה, גבר שהטריד אישה ויצדיק את מעשיו בזה שהיא הייתה יותר או פחות כוסית הוא שונה מילדה שהרפלקסיה שלה על הטרדה שעברה מדברת על זה שהיא לא כוסית. יש עניין של הקשר ועניין של אמון- האם אני חושבת שהדוברת מולי ראויה לאמוני (אמון שיגרום לי לראות שותפה שלי לדרך ולא אויבת) באופן שיגרום לי גם, לעיתים, לקרוא את דבריה מעבר לשפה זו או אחרת ולזהות, גם בהעדר המילים המדוייקות והז'רגון, את אחותי למאבק.

אמון הוא משהו שנרכש לאורך זמן ומתוך עשייה. כמובן שאני מאמינה לנשים שאני מכירה באופן אישי יותר. כמובן שאחשוד בדבריו של אנס גם אם הוא יצהיר מאה פעמים שהוא בעצם פמיניסט.

אמון הוא מתנה שניתן רק להעניק ולא לדרוש. אני לא יכולה לדרוש מאישה פלסטינית, שעל חורבות המולדת שלה אני בונה את חיי ובאופן פעיל לוקחת חלק בדיכוי שלה (גם אם לא לחלוטין מרצוני או בידיעתי), להאמין לי שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת. רק היא יכולה להחליט אם להאמין לי או לא. אני לא יכולה לדרוש מאישה מזרחית שבמשך דורותאני ואימהותיי וסבותיי חיינו כאליטה שמדכאת אותה לראות בי שותפה לדרך. עצם הרעיון הרי מגוחך. אני יכולה לרצות לזכות באמונן של נשים אחרות ולפעול באופן שיגרום להן לבטוח בי יותר, אבל לעולם לא לדרוש את מה שאי אפשר לדרושו.

ויחד עם זאת, אני רוצה להסביר את ההחלטה הפרטית שלי להעניק אמון לנשים רבות מאוד במסגרת ההחלטה לקיים אירוע של "מיקרופון פתוח". מדוע העדפתי להאמין ולמה אני חושבת שזו הייתה בסופו של דבר בחירה ראויה?

הבחירה לתת אמון היא בחירה לחבור ליותר נשים, בחירה להבין את המורכבות שבה כמעט כל פעולה שנעשה בעולם תהייה לא רק משחררת אלא גם דכאנית. זו בחירה לחפש שותפות ולא תלמידות, לחפש רעננות ולחפש את האפשרות לשמוע קולות חדשים, לאו דווקא את אותם הקולות המוכרים שאנו רגילות לשמוע בכל אירוע פמיניסטי. בחירה בהפתעה, בלמידה, בפאנל המגוון שנוצר מתוך חבירה של נשים שונות כל כך. והבחירה שלי לתת אמון הובילה בשלב מאוחר יותר אל הבחירה לראות, לעיתים מבעד למילים, מסרים של חיזוק ושל כוח ושל מרד גם בתוך דברים שלחלק מהנשים האחרות נראו שמרניים. הפרשנות שלי לאירוע, מתוך האמון שהשקעתי בו, איפשרה לי להתרכז ברגעים המאוד חתרניים שיצר הסטנדאפ. לצורך העניין, הרגע שבו עובדת סוציאלית מתבדחת על כך שהשכר שלה לא מאפשר לה לרכוש אוכל, וקהל של מאות נשים מריע לה וצוחק, הוא רגע מאוד חתרני בעיני, גם אם לא הועברו בו תיזות של דבורקין או מילים חריפות נגד כיבוש הגוף הנשי והדיכוי הכלכלי של נשים.

מובן מאליו שאנחנו, כמו כל קהילה אחרת, מצמיחות מאיתנו מנהיגות, מובילית דעה ומומחיות שונות. המנהיגות שלנו דרושות לנו, אין ספק שבלעדיהן מצבנו היה רע בהרבה. השאלה היא רק כיצד ניתן, דרך כלים של קשר ותקשורת, לא לאפשר ניתוק בין שיח המומחיות והשיח הרחב, ואיך אפשר לנסות לבסס אמון שבו אנחנו שומרות על הביטחון החברתי, האישי והרגשי שלנו.

זו היא אם כן הגדרה קצת אחרת של "המרחב הבטוח" שאנחנו נוהגות לחשוב עליו ולשאוף אליו בשיח פמיניסטי. המרחב הבטוח, כפי שאני מנסה לשאוף אליו כאן, הוא לא מרחב שמטוהר מהרוע והעוולות של העולם, אלא מרחב שמתקיים בו פמיניזם מטונף, שמזוהם מכל עבר בעולם הנורא שממנו, ואל תוכו, הוא נוצר.וגם אם לא להיות מטונפות מתוך בחירה, להיות מתוך הכרה.

אנחנו תוצר של החיים שלנו. אני – תוצר של החיים שלי, והחיים שלי לא היו סטריליים בשום צורה. אני גדלתי בעולם מטונף ומלוכלך מפטריארכיה וניצול ושוביניזם. הפטריארכיה והשוביניזם והסקסיזם האלו הם חלק מהחומרים שמהם אני מורכבת. זו הנוסטלגיה שלי והסדרות שאני אוהבת והשירים ששמעתי כילדה. השאיפה למרחב בטוח בו אף אחד מהדברים האלו לא מתקיים במובן מסוים דורשת מאיתנו להשאיר חלק מאיתנו בחוץ.

השאיפה שלנו לא צריכה להיות למרחבים סטריליים, אלא להכרה בפמיניזם מטונף. פמיניזם מטונף, מלא בגזענות, וסקסיזם וטעויות, כי אלו החומרים שאנחנו מורכבות מהם. לא מטונף מתוך בחירה, אבל מתוך הכרה שזו המציאות. שנועדנו לטעות, ואנחנו עוד נטעה. המון המון פעמים. 

המרחב הבטוח שלי הוא מרחב שבו כולן מסכימות לנסות שלא להיות אלימות אחת כלפי השניה, ומכירות בכך שהאלימות לא תמיד נעשית באופן מודע. הוא מרחב שבו כשכן מתרחשת אלימות אף אחת לא מנסה לטעון שהאלימות לא קיימת, וכשהיא מתרחשת – הבחירה באמון היא בחירה לנקות יחד, לפרק וללמוד.

מרחב בטוח צריך להיות גם מרחב שבו יש מקום לטעות, למגוון, למרחבים של דמיון ושונות, לאמון, ולאכפתיות עמוקה.

וזו גם אפשרות לזנוח את דימוי הסולם שהזכרתי קודם, דימוי אינדיווידואליסטי שמטשטש את החשיבות של ההתקדמות שלנו כקהילה ולא כפרטים, ומטפח מודלים של "התפכחות" אישית ומנטלית מאיזושהי "תודעה כוזבת" שבה אנו חיות. הדימוי הזה חוטא לאמת ביותר מכמה מובנים: נכון שאנחנו לא נולדות פמיניסטיות אלא נעשות כאלה, אבל חשוב גם לומר- נעשות כאלה אחת עם השנייה, אחת מתוך השנייה, אחת ליד השנייה ובזכות השנייה ולמען השנייה. נעשות פמיניסטיות כמעמד וקהילה שמנסה להזין את עצמה, לחזק את עצמה ולפתח את עצמה בתוך מעגלים גדלים והולכים של שיתוף ופעולה.

(האיורים מתוך עבודות של מרשל דזמה, תודה לליהי יונה וקרן שפי על הערות רבות שתרמו ועיצבו את הטקסט הזה) 

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

33 תגובות על אשה אינה נולדת פמיניסטית | פוסט אורח של עלמה

  1. אנרכופאנק במיל' הגיב:

    בינגו.

  2. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    מעולה ומעורר למחשבה. תיארת בדיוק מה שחולף לא פעם בדעתי תוך כדי קריאה או השתתפות בדיונים בפייסבוק. ואכב, מה שתיארת טוב כל כך מתרחש בזירות נוספות. לא רק פמיניסטיות. אתמול הגבתי על סטטוס שעסק בטבעונות והערה תמימה שלי גררה השתלחות שהגיעה עד גילי המתקדם עד מאוד' כלשון המגיב, כאילו גילי ה'מתקדם' נושא חיידקים. גם דיונים על בעלי חיים נושא אופי דומה ונגרר מיד להתכתשויות מילוליות. אין הומור, אין פרופורציות.
    שאפו על הפוסט

  3. ליטל הגיב:

    (אני אף פעם כמעט לא מגיבה בבלוגים, אבל–)
    איזה יופי של טקסט.
    ניסחת בצורה נהדרת כמה ממחשבותי בנושא של מרחבים בטוחים (פמיניסטיים, קוויריים וכו'), ועוד הוספת עליהן.
    אני מרגישה שזה גם המשך יפה לדיון שלי ושל יוסי דויד בנושא:

    http://rootcanalbm.wordpress.com/2012/06/05/5612/

    http://rootcanalbm.wordpress.com/2012/06/30/1234-2/

    תודה🙂

  4. עדי הגיב:

    כפרה עלייך, פמניזים מטונף. זה ככ נכון, גם ברמה האישית. אחרי ימים של הלקאה עצמית כל "איך אני מגיבה כמו ילדה בת 16 לדברים שחשבתי שאני נמצאת במקום כל כך שונה ביחס אליהם" הבנתי שבכל מיני מצבים עולים כל מיני דברים, שעשיתי איתם תהליך, אך הם לא נמחקו ממי שאני. וכמו שאמרת, אני לא בוחרת בהם, אך אני מודעת לקיומם, להיותה של המציאות המטונפת חלק ממני, ואני ממנה. ולאפשר לעצמי להודות בצצדים הדוחים שיש בי אותה מציאות, גם בפני עצמי, וגם בפני אחרות. ולתת אמון שיקבלו אותי ככה, שאני אקבל, כדי שאוכל להמשיך להצביע ולגלות ולפרק ולהרכיב מחדש, ולא רק אכעס שאיני האישה שחשבתי שאני, שאני לא בשלב בסולם שציפיתי להיות. הרי בכעס העצמי הזה יש משהו כל כך דכאני ולא מעצים, ולא מאפשר להמשיך לעשות את הדרך למציאות קצת אחרת, דרך שהיא כנראה לא לינארית, אבל מאוד כנה.

  5. mooncatom הגיב:

    נגעת בעצב החשוף (על שתי משמעויותיו) תודה על המילים המדויקות עלמה.
    ותודה על הערב המדהים ההוא גם. נראה לי, שהדרך היחידה לשנות את המרחב הזה
    היא לפעול בתוכו בדיוק כשם שאת פעלת: נתת במה לקולות הרבים והשונים.
    תמשיכי? בבקשה, תמשיכי!
    ת ו ד ה
    מיכל

  6. מורן בריר הגיב:

    אני שמחה שנתקלתי בפוסט הזה, ומצטערת שלא הייתי בערב ההוא.
    תודה רבה על מילים יפות וחכמות ומטונפות ואמיצות וחשובות.
    בא לי לקעקע את זה על תאי הזיכרון שלי, כתרופת נגד לתחושת האשמה התמידית.
    עלמה, אני לא מכירה אותך, אבל נדמה לי שאני אוהבת אותך.
    מורן בריר.

    *וסתם עובדה קטנה ומשעשעת, ובהחלט לא קשורה: כשכותבים כאן תגובה, אז המילון של האתר לא מזהה את המילה "פוסט" (בזמן כתיבת התגובה) וצובע אותה בקו תחתון אדום המסמן טעות. מצחיק שאתר שכל מהותו כתיבת פוסטים לא מזהה את המילה פוסט. אולי בעצם קצת קשור גם, בענייני ז'רגון, ודיוק במילים, ובחירת מילים וביקורת עליהן🙂

  7. יערה הגיב:

    פוסט מעניין. כמה תהיות:
    1. מהדברים שלך עולה שהשאיפה לרדיקליזציה של השיח, נתפסת אצלך כמשהו שאינו עולה בקנה אחד עם סולידריות. כאילו הצורך למגר את המילה "כוסית" זה רדיקלי, אבל לא סולידרי עם נערה שמשתמשת במילה הזו. זו בינאריות מוזרה, שכן רדיקליות מהזן הזה היא לא רדיקליות מלכתחילה, אלא סתם רצון להיות צודקת. כלומר, זה לא ברור שרדיקליות לא שווה כלום בלי לפתוח שיח לעוד ועוד נשים שונות, עם תפיסות שונות ומיקומי חיים שונים? מפתיע אותי שזו מן מסקנה כזו שמוצגת בפוסט כתובנה חדשה, או תובנה שלא הופנמה על ידי הרבה נשים. מודה שברוב השיחים הפמיניסטיים שאני נתקלתי בהם, מורכבות ושוני הם 101 של הרצון ליצור שיח אמיתי.
    2. איפה את שמה את הגבול? אם מה שאת אומרת, זה שבעצם השאיפה למרחב בטוח עושה סטריליזציה וממגרת את האפשרות לדבר עם נשים שונות עם תפיסות שונות בהתהוות, אז השאלה שלי היא, איפה שמות את הגבול.

    • עלמה הגיב:

      הי יערה, תודה על התגובה.
      לגבי סעיף מספר אחת, מקבלת את זה שההפרדה בין רדיקאלי לסולידרי היא בינארית קצת ואפילו די דמיונית ( כי הרי בחיים הדברים האלה קשורים אחד בשני). ההפרדה היא בעיקר לצרכי הדיון, כדי להפריד לרגע בין שתי מוטיבציות שאני מרגישה שנמצאות באינטראקציה זו עם זו בתוך השיח הפמיניסטי: המוטיבציה ליצור שינוי, לחתור אל עולם שונה בתכלית, לעקור מן השורש תופעות שמפריעות לנו, והמוטיבציה לעשות את זה כמעשה פוליטי, ציבורי, עם שיתוף פעולה כמה שיותר רחב של א/נשים.
      סעיף שתיים הוא בעצם לב השאלה. ואין לי תשובה אליו. בין היתר כי לא אני שמה את הגבול אלא רק אני באינטראקציה עם אחרות ואחרים שגם הם שמים גבולות. זו הסיבה שהיה חשוב לי לכלול את העניין של האמון. ואת זה שאי אפשר להחליט שאני דורשת מכולם להאמין לי גם אם אני מעליבה אותם, ומצד שני יכולה כן להחליט להאמין לאנשים שלפעמים קצת מעליבים אותי.
      אולי זה בעצם העניין- להבין שגבולות אפשר לשים בתוך סיטואציה, שבה בין היתר כל המשתתפים מודעים לפוטנציאל הסיכון, ולזה שיש משתתפות מסויימות שהדיון יותר מסכן אותן (כמו בפוסט ההוא של קרן
      http://meandiscourse.wordpress.com/2012/11/13/risks_of_sex/)
      את הגבולות קובעות ביחד ואפשר גם להתגמש איתם ולחקור אותם לאורך זמן. אבל בשביל זה פייסבוק הוא כלי די גרוע. פייסבוק טוב לתמונות של חתולים ושל עוגיות. דיוני עומק מתנהלים שם הרבה פעמים פחות טוב

  8. ליטל הגיב:

    ארשה לעצמי לכתוב תגובה לא מסודרת, קצת יותר רגשית ופרועה. מקווה שזה לא יצא נשמע כמו ביקורת. אם כן, היא לא נגדך, באמת. אני רוצה לבטא דברים שאני מרגישה וחושבת בעקבות הפוסט שלך, ובעקבות דיון לגביו ולגבי יכולת לכתוב במרחבים אקטיביסטיים, שהתקיים אצל ליטל פסקר. אני מסכימה איתך וגם לא, עושה סיבוב וחוזרת מהצד השני🙂
    אז הנה:

    אני חלקית מסכיםה עם הרבה מהפוסט, והשיח הזה חשוב בעיני מאד, אבל הפוסט בהחלט מגיע מנקודת מבט מסויימת (כמו כל דבר), והיא לא המוחלשת. וזה בעייתי.
    חשוב לי גם להזכיר את הבדל בין מדיניות שיח בין אנשים לבין מדיניות, למשל, של גוף רשמי כלפי חוץ.

    מצד אחד אני מסכיםה. גם אני נאחז-ת בקשים ומנסה למצוא איזשהו מרחב שבו אפשר יהיה לפחות לדבר, שאפשר יהיה להביע תהיות, שאפשר יהיה לטעות, ללמוד, שיהיה מותר בכלל לשאול. שיהיה מותר בכלל ליצור. זה נכון, כשאת מחברת אקטיביסטית את אמורה לזעוק את זעקתןם של כולןם, ובמקביל אסור לך להגיד שום דבר. מאד מסוכן לכתוב דמויות מקבוצות מוחלשות. למשל – הייתי בכיף מכניסה לסיפורים שלי המון ייצוגים של דמויות מקבוצות מוחלשות שאני לא נמנית עליהן. רק מתוך רצון שיהיה ייצוג: מעשה עם כוונה אקטיביסטית טובה, ומוגבלת. בקטן. להחליט אחרי הכתיבה שהדמות הראשית שלי עולה או נכה פיסית או מרוקאית. לא להכנס לחוויות שייחודיות לאותה קבוצה, כי על חוויה שונה משלי שממש לא חוויתי אני באמת לא מרגישה שמקומי לכתוב. אולי זה תורם אקטיביסטית, אולי זה מזיק (והכי מעצבן – כנראה שגם וגם).

    אבל נכון – זה כל כך מפחיד, ודרמה, כל כך הרבה פוטנציאל להזיק ו/או להצלב… ברגע שזו דמות מקבוצה מוחלשת, אסור לכתוב עליה שום שום דבר. אסור שהיא תהיה חלשה מדי או חזקה מדי, אסור שיהיו לה חסרונות ואסור שהיא תהיה מושלמת מדי – וזה כבר אומר שהיא תהיה דמות גרועה – אסור ואסור ואסור והכל מפחיד… ואולי באמת עדיף שאני אסתום לגבי חוויות שאינן שלי, בכנות אולי זה עדיף. זה לא שאני לא יכולה לייצג מספיק קבוצות מוחלשות, לצורך העניין, גם בלי לנסות בעליבות להיות בת ברית. אולי לא לעניין לכתוב – בהקבלה – דמות טרנסית בלי להתייחס אל טרנספוביה ושאר חוויות ספציפיות. אני בכנות לא יודעת. כי כאקטיביסטית אולי באמת הייתי מעדיפה שהרבה דמויות טרנסיות לא ייכתבו, כמו שהן נכתבות על ידי סיסג'נדרס… אבל זה מורכב. אולי זה שונה בין קבוצות מוחלשות, עד כמה הופכים את זה לסנסציה או לא.

    בכל מקרה, יש הבדל משמעותי מאד בין נערה בת 15 שמספרת על חוויה קשה שחוותה, לבין, למשל, ציפיה שאכיל ואשאר בקבוצה פמיניסטית שבה משתתפות אחרות מרגישות בנוח, בעידוד מנהלת הקבוצה, לדון בפתיחות לגבי, בשאלה אם המיניות שלי לגיטימית או לא, מזיקה מדי לפמיניזם או לא, נשענת על תודעה כוזבת או לא וכו'.

    כן, אני רוצה הרבה יותר גמישות, אבל כן, אותה גמישות מדירה אותי. נמאס לי להכיל פוביות של אנשים כלפי. ומוטעה שאמשיך לעשות את זה. זה דופק לי את החיים – ברצינות, זו לא התפנקות, זה לא עניין של להיות האדם הגדול יותר – זה דופק לי את החיים במובן הכי של מצוקה וחוסר אונים ולא לתפקד במצבים שבהם אני אמורה כביכול וכו'. של לא לשמוח בעצמי ובאנשים, לא ליצור דברים שאני רוצה, לא להגיד דברים חשובים ולפעמים לא לדעת לחשוב אותם. זה דופק לי את החיים. זה ממשי. לפחות בחוג למגדר (שאליו הצטרפתי שנים אחרי שהכרתי את הז'רגון מהאינטרנט, יצויין, בין השאר כי ראיתי את עצמי כבת ברית) ולפחות בחלק חלקי למדי מהשיח הפמיניסטי, יש בסיס שיח שלפיו אם אני אומרת שאני חווה השתקה ומחיקה, אמורות לשתוק רגע ולהקשיב. לנסות ללמוד, לנסות לראות. אז בסדר, שיהיה, אם זה אומר שאני צריכה להתמודד עם תוויות של סותמת פיות ואלימה – שיהיה. לי זה נותן מקום לנשום, ואני לא מוכנה לוותר עליו. I just got a taste for it. צריכה עוד. באותה מידה אני יכולה להגיד "אני רוצה יותר פתיחות מצדכןם בשיח, לכך שאני צורחת עליכןם כל פעם שאנחנו נפגשותים". זה אלים לפחות באותה מידה.

    הקריאה ל"שיח" היא מאד מוטה. לי, כחברת קבוצה מוחלשת לצורך העניין, השיח לא תורם כמעט אף פעם, ולרוב סוחט עד מזיק. ובאמת שבאתי הרבה מאד פעמים בנסיון לשתף פעולה, להתחבר, ללמוד, לתת, להכיל, ובאמת שבאתי תמימה ועם לב וכו'. וזו דרך נוראית לחיות. בכנות, מנסיון. לי השיח מסוכן, לי זה לא דיון אינטלקטואלי מעניין. זה שוב לקוות, שוב לעמוד בפרץ, שוב לשים את הדברים הפרטיים ביותר שלי לבחינה ולביקורת, שוב להתאכזב ולכאוב. מה זה תורם לי? איפה השיח הזה מעשיר אותי? אני שם על תקן מי שמעניינת, ומי שאנשים מוכנים בטובם להקשיב לה אם היא תעבוד מספיק קשה, ואולי אפילו לקבל בסוף, הם יחליטו. ולרוב גם יידעו אותי מה החליטו. זה בדיוק אותו חרא שיש בכל מקום אחר. למה זה טוב לי? למה שאני אעשה את זה שוב ושוב ושוב כל הזמן? לא רוצה להשתתף! לפחות באקדמיה יש לי תיאורטית איזשהו סוג של הגנה – אני אומרת וזה נשמע, אפילו אם רק לצורך וויכוח. אני אומרת וזה נשאר, ואני לא צריכה להגיד את זה עוד חמש פעמים באותו השבוע. לפחות באקדמיה יש לי איזשהו סיכוי לקבל מהעבודה המייסרת הזו משהו בתמורה, מעבר לעוד כאב מול עוד אדם.

    אז כן, צריך דרכים חדשות. אי אפשר לוותר על צד.
    מסכימה בהחלט שצריך יותר אמון – ובעיני גם יש מקום חשוב ללדבר על עצמך סובייקטיבית – בשביל זה פתחתי את הקבוצה הקווירית החברתית. מתוך תקווה ליצור מרחב שבו אפשר להיות אנושיותים זוה עם זוה, ליצור קשרים אישיים, רגשיים, ליצור אמון, אולי למצוא חמלה…

    אבל ההזמנה לתת אמון פשוט מתוך תקוה, להיות זו שששמה את עצמה בחזית וקופצת ראשונה, להיות זו שמאמינה באנשים והולכת על זה – לא. לא ככה. ניסיתי את זה. בכנות. חייתי ככה שנים. ולא. לא, לא, לא, לא. כמות האנשים שהשתמשו בי בגלל זה היא די מדהימה. אז לא. לא רוצה לתת אמון בלי סיבה טובה. במיוחד לא לאנשים שבמוצהר ו/או על סמך נסיון העבר עומדים להתנהג כלפי בצורה מדירה ופובית, משתיקה ומכאיבה. וברצינות, במצבים כאלה – אמון במה? אמון שהןם יעשו מה? אני שואלת באמת. אמון שהן באות מכוונות טובות? לפעמים זו האמת. לפחות לא מכוונות רעות. אז מה? מה שהן עושות לי עדיין קורה לי. נמאס לי להמנע מאמירות כאלה כי אני מסרבת להיות "הקורבן". זו האמת. מספיק לי להיות זו שתפקידה להכיל את החרא כלפיה. בהרגשה שלי, ההזמנה הזו ש"אנחנו החזקות" ניתן אמון באחרות ממקום של הכלה ונדיבות, היא כל כך… לא מחוברת למציאות שלי, לכל הפחות… יש בה המון יופי, אבל בשבילי היא הרסנית. אם כי, אם את רואה את זה אחרת, אני רוצה לשמוע…

    לגבי עניין הז'רגון –
    ביליתי שנים מחיי בחיפוש אחר מילה שתהיה דומה לזהות שלי. שנים. מחיי. שנים. של בדידות, של לא למצוא אנשים כמותי, של להיות דבר עד כדי כך מוזר ולא אמיתי שאין בשבילו מילה. ממש נשבר לי הזין מזה שעד שיש מילה בשביל משהו שדומה לזהות שלי, עושיםות לי פרצופים מוסרניים על זה שאני משתמש-ת בה, כי מה עם מי שלא מכיר-ה. אז להיפך – אני כן רוצה לשנות את העולם, אני רוצה לדבר במילים האלה המון, כל הזמן, עד שכל האנשים סביבי יאלצו להכיר אותן! וראוי שהאנשים האלה ילמדו מילים כאלה בלי שאצטרך לעבור את הסבל הזה בשביל להגיע לשם!

    אבל לא כל מהמילים הן עד כדי כך חשובות, אולי. ושאלה גם מה ההקשר. כשאני מרצה, אני מנסה לא להשתמש במילים כמו "פטריארכיה", להחליף "הגמוניה" ו"הטרונורמטיביות" בדברים כמו "מיינסטרים". ואז עושותים לי פרצופים שאני משתמש-ת במילים לועזיות. וכן, גם זה, גם להיות מובנת ונגישה זה חשוב. אבל אין לי כבר כוחות…

    אני מרגישה בהרבה ייסורים והתפתלויות כמחברת את הפער העצום (שיש אצל כולןם אבל בגלל השתייכות לקבוצות מוחלשות, יש יותר) בהבנה, שמעכב את היכולת שלי לספר את הסיפורים שלי יש לספר. כמעט תמיד אני צריכה לתרגם כמה פעמים נוספות בשביל שיבינו על מה אני מדברת. ועדיין אומרים לי שזה חתרני, וכבר קרה כמה פעמים שעורכותים ושאר שומרותי סף התלהבו עמוקות ממשהו שכתבתי ואז חזרו אלי איזה זמן אחר כך ואמרו שהחליטו לא לפרסם כי זה מדי זר. אבל מעבר לזה. אני לא יכולה להגיד את המקבילה של "כשהייתי בת 13 חשבתי לראשונה שאולי אני לסבית", כי המקבילה שלי ללסבית היא מילה שלא מכירותים. ולהסביר את ההסבר המלא במקום לכתוב את המילה, זה לכתוב מאמר. וגם אז לא יבינו. באמת. מנסיון רב מאד. ועד שאגיע לספר מה שהיה לי להגיד על גיל 13, אני אצטרך לשעשע, לפתות, להוביל, לעניין קוראים דרך מאמר שלם של הסברים, שאולי בכלל לא בא לי לכתוב. על כל דבר שאני רוצה להגיד על עצמי בכתיבה, בערך, אני צריכה שקודם יקראו את המאמר השלם הזה.

    אז מצד אחד – נכון.
    ומצד שני – זה שבנוסף עוד עושיםות לי פרצופים על זה שלא מספיק חתרני מצידי לרצות שאנשיםות פאקינג ילמדו את המילים האלה, זה הרבה. או על לרצות לספר את אותו סיפור מגיל 13, "כי זה יותר מדי כמו נרטיבים של יציאה מהארון". אני גם ככה מתמקחת על איפה לתרגם ולתרגם על מנת שיהיה מובן. לפחות את מה שבמקרה קרה במציאות מותר לי להשאיר… בשורה התחתונה, אני כאן בעמדה שמצד אחד מחזקת את כמה בעייתי שאנשותים כל כך משתיקותים וביקורתייםות, ומהצד השני – הוי. לא, לא, לא. אני לא מוכנה לוותר על הז'רגון. נראה אתכן מנהלות דיון על פמיניזם בלי שיהיה לכן מותר להשתמש במילים כמו "אישה", ואחר כך נדבר.

    • ש הגיב:

      ליטל,
      אני מבינה לחלוטין את מה שכתבת, אני גם חושבת שלא לגיטימי שהשיח הפמיניסטי מלא באנשים שמדירים או שופטים אנשים אחרים או משתמשים בהם כאובייקטים, או כמושא לדבר או כ"מישהו שאני גאה שאני פתוח אליו" וכו. אני בטוחה שגם אני הייתי נפגעת אם היו מתייחסים אליי כך.
      יכול להיות ששווה לך לפתוח קבוצת פייסבוק סגורה שמיועדת רק לקהילה שלך? למרות שאולי לא הבנתי עד הסוף מה הקהילה הזאת (קווירים?) וכמה אנשים כאלה יש, וכך לא תהיינה נתונות לשיפוט מבחוץ…אני מקווה!
      אני אתן לך דוגמה שראיתי- יש את הקבוצה הפמיניסטית הפתוחה "אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור" ולעיתים משתמשים שם במילים פוגעניות כמו "ערסים" (*אני בתור לא מזרחית לא הבנתי בהתחלה את הפוגעניות שבה) ולא מבינים מדוע הן פוגעניות ולעיתים גם מסרבים להבין… ולכן יש קבוצה פמיניסטית מזרחית שם זה מרחב בטוח למזרחיות ואף אחת לא תשתמש במילה הזאת כמו "ערס".
      אז באותה מידה אני חושבת ששווה לך לעשות קבוצה לקבוצה שלך, בין אם תהיה קבוצה סגורה או פתוחה- זו כבר החלטתך!
      אני מאחלת לך שתמצאי את המרחב הבטוח ואת המקום שהכי הכי נוח לך להתבטא בו!
      בהצלחה!!!

  9. Tsipi הגיב:

    המממ. כמה דברים. רוב הביקורת על ערב הסטנדאפ הייתה עניינית. אולי לא נעימה לך, אבל עניינית. הייתה מבקרת אחת או שתיים שדרשו שהיית צריכה לעשות צנזורה מראש. גם הדעה שלהן לגיטימית. זה קצת חסר אחריות להטיל את כללללללל הביקורת על הערב תחת הקצה הכי קיצוני שלו. כי ברגע שאת מודיעה שהערב הוא "פמיניסטי" את יוצרת ציפיות מסויימות לגבי התכנים. למשל, שהם לא יהיו פוגעניים כלפי נשים באופן כללי. ואם יוצא שכן (נכון, אי אפשר להבטיח מרחב בטוח, אבל אפשר לשאוף למגר פוגענות) אפשר גם לקחת על זה אחריות. ביקורת לא עושה אותך כמארגנת פחות מהממת, וגם לא את הלגיטימציה של הערב (שהרבה יותר נהניתי ממנו מאשר לא). וזה גם לא ש"בא גבר" אז הכל הלך לאבדון. זה כאשר בא גבר, ביטל את הזכות של כל אישה באשר היא לבקר את הערב, וחילק ציונים על מי באמת פמיניסטית ומי לא. אם זה לא ברור למה פמיניסטיות יחטפו ג'ננה מהתנהלות כזאת, אני אצטרך פוסט נפרד כדי להסביר למה זה גרוע במיוחד.

    זה לא כ"כ קשה ללמוד מילה חדשה פה ושם. והייתי אפילו אומרת שזה נחוץ כדי לפתח רעיונות חדשים (ששוב, אחרת למה אנחנו "פמיניסטיות"? כדי להעביר חוק פלסטר פה ושם?). הייתי אפילו מרחיקה וטוענת שכמעט כל פעם בחיים שלי שהיה לי רגע "א-הא!" או הארה או מפנה תודעתי משמעותי, זה היה מלווה במילה חדשה, או מושג חדש, או הגדרה לתופעה כלשהי. לתת לדברים שם זה לתת לקיומם מקום. הסגברה זה לא סתם מילה ז'רגונית. זה תאור התנהלות שהיא כל כך נורמטיבית בחברה השוביניסטית שלנו, שהיא שקופה, שקופה לגברים שעושים אותה, ושקופה לנשים שסופגות אותה אך מורגלות. איך אפשר להתנגד להתנהלות בלי יכולת להצביע עליה באופן ספציפי? איך אפשר להעביר את המודעות גם למי שבמקום אחר בסולם המודעות בלי להשתמש בה (ככה רוכשים שפה, ע"י שמיעה ושימוש חוזרים). מישהי אמרה (בפייסבוק) שהיא בעד להפסיק להשתמש במילה הזאת, ולהתייחס רק לטיעון עצמו. זה בלתי אפשרי להגיע למשהו ככה: כי זה לא ה"טיעון" שהוא בעייתי. הבעייה היא גישה פריוולגיונית (סורי, זה גם ז'רגון אך אני מאמינה שהתייחסת אליה, וזו עוד מילה שאני לא מוכנה לוותר עליה, ולכן מוכנה להשתמש ולהסביר, להשתמש ולהסביר…) גישה פריוולגיונית שמרשה לעצמה לדרוך על הצד נטול הפריוולגיה. התייחסות רק לטיעון (אם בכלל היה טיעון) לא ממגרת במאום את הרמיסה. אתן הקבלה קיצונית משהו: בואו נפסיק להשתמש במילה אונס, ונתייחס רק לתוצאות שלה. כי המילה כ"כ טעונה, וממילא אנשים לא מסכימים או מבינים מה היא אומרת, כך שהיא רק מזיקה לנו. אממה, ככה לא נוכל לחוקק נגד זה, לחנך על זה, להזהיר… נוכל — אולי, במקרים שהנזק בולט באופן חיצוני — להתייחס לקיום הנזק. ולא יהיה שום הבדל בין הנזק הזה לכל נזק אחר. וזה על פניו רעיון מגוחך. אני מעדיפה להנגיש את המושגים, ללמד אותם, להסביר אותם, לתת מקום לשאלות והרבה יותר מקום לשיתוף החוויות הרלוונטיות. לא ב"מרחב בטוח" אבל כן במרחב שמוצהר כידידותי לקבוצה המוחלשת, ואשר מוכנה לעמוד מול הפוגענות (המודעת או לא, מכוונת או לא) של הפטריאכיה.

  10. יופי של פוסט. וגם האירוע נשמע נהדר.
    ואם כבר מדברים על זה, דימוי הסולם הוא מאד בעייתי לטעמי. כי הוא אומר שצריך להיות סובלניות וסבלניות למי שעוד לא הגיע/ה לשלב העליון, אבל מניח שבסופו של דבר כולנו נגיע לאותו מקום בדיוק. והניסיון שלי אומר שאם כולן חושבים אותו דבר – לא חשוב על מה – סימן שמישהי מעקמת את עצמה כדי להתאים לתבנית. ועולם שבו א/נשים צריכים לעקם את עצמם כדי להתאים הוא עולם שיש בו דיכוי. (וזה לא חייב להיות שוביניזם/פמיניזם, אפילו. לפעמים גם ערכים חיוביים מתנגשים. יש מי שזקוקה לחירות יותר מכל, ואחרת זקוקה יותר להגנה, או לחיבוק וכשמגיעים לקצוות זה לא תמיד מסתדר).
    ליטל, אני חושבת שאני מבינה את הכאב ואת התסכול שלך, זה באמת לא צודק, אבל אני גם מבינה שסביבה שבה מי שחורגת מודרת, היא שיכפול של העולם שגורם לך להרגיש כל כך רע.

  11. ליטל הגיב:

    מרית – אז הפתרון שאת מציעה הוא שאני אמשיך "להרגיש כל כך רע"?
    סלחי לי, אבל אם את עצמך לא חווה את זה, אוותר על הפתרון ועל ההנחה שאת מבינה.

    • אני לא מציעה פתרון כי אין לי לצערי. וגם אין צורך לבקש סליחה. אבל זה היה עולם עצוב ומנוכר ללא תקנה, הרבה יותר ממה שהוא עכשיו, אם א/נשים היו יכולים להבין רק מה שהם חווים.

      • יערה הגיב:

        מרית, אבל אולי תסכימי איתי שהסבירות שאת מבינה את חוויותיה של ליטל, היא יחסית נמוכה? כמובן שגם אני יכולה לקרוא את דבריה של ליטל, ולהרגיש הזדהות/אמפתיה למצב שהיא מתארת, שכולנו חווות בדרגה זו או אחרת בחיינו – שלא מקבלים אותנו, שמדירים אותנו וכו'. עם זאת, בתור סטרייטית סיסג'נדרית, אני רחוקה מלהבין לעומק את התחושה של ליטל, ואת הדרתה על רקע המגדר שלה והנטיות המיניות שלה. נכון, העולם היה עצוב אם לא הייתי יכולה להבין אותה כלל, אבל העולם הוא גם כזה שבבירור אין לי גישה לחוויות כאלה, רק מעצם העובדה שאני מי שאני וליטל היא מי שהיא.
        לא נראה לי שלמישהי פה יש פתרון אופרטיבי – לא לעלמה, כמשתמע מהפוסט ומהתגובות שלה, לא לי, לא לך. עם זאת, דווקא בגלל שאין לנו פתרון חלופי או הצעה שאשכרה תפעל לטובת ליטל וא/נשים נוספים, נראה לי בעייתי להגיד ש"הדרת" החריגות היא פסולה. מה גם שיש באמרה הזו מגוון רחב של התנהגויות שנופלות תחת "חריגה". מתי נחליט ש"חריגה" היא בסדר? מתי לא? בבירור יש א/נשים שנמצאות בקבוצות בסיכון גבוה יותר.

      • קודם כל, כתבתי הרבה יותר בזהירות, שאני "חושבת" שאני מבינה את התסכול ואת הכעס (ותאמיני לי שבכעס יש לי דוקטורט נפשי), אבל אני גם חושבת שהחלופה שלך "כולנו חוות בדרגה זו או אחרת בחיינו שלא מקבלים אותנו וכו'" היא צמצום גדול של הדמיון האנושי ושל יכולת ההזדהות והאחווה. מצד הנשיות היה לי אמנם מזל (למשל http://wp.me/pSKif-efK) אבל לעומת גדלתי תחת מכבש אידאולוגי. ואני מכירה היטב את החוויה שבה אומרים לך מה להרגיש ומה לחשוב ומועכים ומוחקים את כל מה שאת בדרך וזה היה נורא. הז'רגון הוא מצוין כי הוא מרחיב תודעה, מה שלא מצוין זה השימוש המחייב והגורף והאוטומטי בו שמוחק גוונים ודקויות וא/נשים. במקום שבו יש א/נשים יש בלגן וסיבוכים וסתירות, ואי אפשר לקבוע גבולות נקיים ועמידים. ובסופו של דבר אין תחליף לקשב החד פעמי. אני מאמינה (אולי כמו עלמה) שאמון מוליד אמון וקשב מוליד קשב ונדיבות מולידה נדיבות. לפחות ככה זה אצלי.

      • יערה הגיב:

        את מדברת על אמון מנקודת פתיחה פריבילגית למדי. יש לי גם יותר אפשרות לתת אמון ולהיות נדיבה בהרחבת המעגלים שלי, כשלב-לבה של הזהות שלי לא באמת עומדת למבחן. סבבה, אז קראו לי "שמאלנית מזדיינת", ו"פמיניסטית שלא מגלחת את בית השחי" ועוד כל הזבל הזה. קורה לי כל יום. אני עדיין חושבת שזה שונה מאשר שיקראו לי, נניח, "מפלצת", בגלל המגדר שלי. ולבקש לתת אמון שזה לא יקרה, אחרי שזה קרה כמה פעמים, זה לדרוש יותר מדיץ

      • אני לא דורשת כלום מאף אחד. אני האחרונה שאגיד למישהי מה לעשות. אני מדברת על עצמי (ובעצם כל אחת/אחד מדברת על עצמה, ההבנה הזאת גרמה לי להרגיש הרבה פחות מותקפת ואפשרה לי להקשיב לדברים שהיו פעם גורמים לי להתפוצץ). זה היתרון של דיאלוג, האפשרות (לא הדרישה) לצאת לרגע מעצמך. לפעמים הנסיון והחוויה של מישהו אחר מרחיבים את האפשרויות ואת העולם שלך.

  12. עלמה הגיב:

    תודה רבה על התגובות, זה ממש מעניין לקרוא. יש כאן הרבה תגובות מעוררות מחשבה בכל מיני מובנים ואני לא רוצה לענות לכל תגובה באופן ספציפי- גם כי אני עצמי רק אורחת בבלוג הזה (שיש לו עורכות וכותבות קבועות) ולכן אני לא רוצה להשתלט על הדיון ולנהל אותו כפינגפונג עם כל אחת, וגם כי אני לא בטוחה שיש לי משהו חכם להגיד לגבי כל אחד מהדברים שנכתבו כאן (יש המון חומרים למחשבה שבא לי רק לחשוב עליהם ולהקשיב להם עכשיו אבל אין לי בהכרח משהו להגיד עליהם. לפחות עדיין).

    מה שכן רציתי להוסיף לגבי חלק מהדברים שעלו כאן היא מחשבה נוספת לגבי ז'רגון-
    הטקסט שכתבתי פה רחוק מאוד מלהיות "מדריך למשתמשת" עם הוראות פעולה. יש כאן כמה מחשבות שלי שצמחו בתוך הקשר מסויים, אבל זה יותר ככיוון מחשבה ופחות כסט הוראות שאין לי מושג איך לנסח וגם לא כל כך נראה לי שאפשר.
    בכל אופן, העמדה שלי לגבי ז'רגון היא לא שצריך להכחיד אותו, אלא שחלק מהמאמץ היצירתי שקשור בפיתוח שלו הוא גם לחשוד בו ולא להתמכר אליו.
    בגלל זה האנלוגיה בין משוררת, אינטלקטואלית ואקטיביסטית- כולן חושבות מחשבות ועושות שימוש בשפה. בחיים לא הייתי דורשת ממשוררת שתפסיק להשתמש במילים כחלק ממה שהיא עושה. זה הרי מופרך. השימוש הוא גם יצירתי וממציא, ומאוד התחברתי למה שליטל כתבה על האופן שבו מילים ומושגים חדשים עוזרים לנו, משנים את החיים שלנו, נותנים לנו כלים לחשוב ולפעול ולהסביר את עצמנו. הכוונה שלי לא הייתה לבטל את השימוש הזה, אלא לסייג אותו ולהיות חשדנים כלפיו (לכן, לפעור אותו אל האור החזק והסירחון של העולם).

    יותר מזה-
    הטקסט שלי עצמו בכלל בכלל לא נקי מז'רגון. יש כאן ארסנל של מילים (סולידרי, רדיקאלי, הדרה) שהוא כלשעצמו רפרטואר שמסמן אותי כחלק מסויים של העולם הפמיניסטי החברתי. המילים האלה בעייתיות ועדיין השתמשתי בהן כי זה איך שאני מכירה ויודעת לדבר על דברים כאלה, וגם כי רציתי לסמן לשותפות שלי לשיח שאני ממשיגה את המחשבות שלי בכלים הפמיניסטיים המקובלים, כי חשבתי שזה גם יעזור לי לתקשר את המחשבות שלי עם נשים אחרות. מה שכן, ביקשתי להגיד שזה מורכב ושזה בעייתי.

    והשאלה היא לא רק באיזו שפה מדברות אלא גם לאיזו שפה מקשיבות. הרי להיות חלק מז'רגון זה לא רק "ללמוד כמה מילים". אסור להיתמם בעניין הזה. לשלוט בז'רגון זה לשלוט בעולם שלם של קודים תרבותיים שרק מי שיש לה גישה למעגל מסויים יכולה לשלוט בהם. זה מהלך חברתי שלם. וגם כאן יש פריבילגיות- הסיבה העיקרית לזה שאני יודעת ללהטט בכל מיני מילים כמו "פטריארכיה" ו"הדרה" ו"רדיקאלי" היא שהיו לי בחיים מספיק פריבילגיות כדי ללמוד באוניברסיטה ולקרוא בלוגים מסויימים ולקבל גישה לעולם מסויים של ידע. לנסות עכשיו בדיעבד להתחזות כאילו לא למדתי באוני', או לשחק בכוונה כאילו אני לא מבינה מילים מסויימות ורפסרנסים אינטלקטואלים מסויימים זה לא רק מטופש, צבוע ודווקאי, אלא גם להכחיש מערכת של פריבילגיות ויחסי כוח שאני בה בצד יחסית חזק. לא חושבת שצריך להכחיש את הכח שיש לי, כן חושבת שצריך לנסות להקשיב גם כשמישהי מדברת אליי במילים אחרות משלי. וכן חושבת שצריך לנסות לפעמים לרענן את הדיבור שלי ולחשוד בו ולהתמרד בעיקר לעשות בו שימוש כדי להעביר רעיונות אל א/נשים.

    • דורה ק. הגיב:

      ומעבר לתוכן הפוסט, גם האורך שלו והעובדה שהוא נמצא בבלוג מאוד מסוים עם קהילת קוראות מאוד מסוימת הופכת אותו בדיוק לאחת משיחות ה"מומחיות" הסגורות שאת יוצאת נגדן. זה לא מפחית מהערך שלו בעיניי, וגם אני לא יודעת איך אפשר היה להימנע מזה, אבל זה אירוני.🙂

      • רעות הגיב:

        דווקא יש לנו קהילת קוראות מגוונת! (בחיי)
        ואנחנו גם משתדלות, כאידאולוגיה מנחה, שהטקסטים תמיד יהיו נגישים

    • Tsipi הגיב:

      אין באמת מנוס מהפרויילגיות שלנו. אני לא למדתי מגדר או שום דבר דומה, אבל אין שום ספק שיש לי רקע שמאפשר לי לקרוא ולהבין טקסטים חדשים ולפרק ולבקר רעיונות ולהשתתף בדיונים ברמה אקדמית. יש לי גם פריוולגיות נוספות שמן הסם מציירות את סוג השיח שלי, עם מי אני מקיימת שיח, וממצבות אותי בכל קשת רלוונטית לשיח. זאת המציאות. האחריות שלי, כפי שאני תופסת אותה, היא לא למחוק את הנתונים האלה, כי זה בלתי אפשרי, אלא להיות מודעת אליהם, להיות מודעת ליתרונות שהם נותנים לי, ולהיות מודעת שיש כאלה שלא חולקות איתי את היתרונות. להיות רגישה למי שחווה דיכוי איפה שאני חווה פריוולגיה, וכדי לשנות את המצב הזה במידה האפשרית, לפנות את המקום (כאשר יש לי מקום לתת) לזאת שחווה את הדיכוי.

      כמו שיש גם מקומות שאני זו שחווה את הדיכוי. ובמקומות האלה אני באה בדרישה למקום שלי, לקול שלי, לדרך שלי, לזעם שלי (ולכל רגש אחר שלי). ואז הקול שלי הוא בדיוק זה – *שלי*. האם המודעות שלי והרעיונות שלי והמילים שלי יתאימו לכל אחת, אפילו שהיא באותו מאבק שאני נמצאת בו? כמובן שלא. אבל זה גם לא הגיוני שאני לא אשא את קולי, אדבר את הרעיונות שלי, אקיים את השיח שלי. אחרת תמיד נהיה אך ורק בשיח של המכנה המשותף הנמוך ביותר (אויש עם הדימויים ההיררכיים האלה — כאן אני מתכוונת הכללי ביותר, הכי פחות נתון לויכוח, לא נמוך ברמה של פחות ממני).

      המורכבות הזאת, שאני חושבת שכל מי שנטלה פה חלק בדיון מודעת לה, אומרת שיהיו התנגשויות. ואני לא חושבת שזה תמיד דבר שלילי.

  13. ponetium הגיב:

    המממ…
    נגעת בדיוק בנקודה שבגללה אני נמנעת מלהגדיר את עצמי כפמיניסטית – כי אני לא מרגישה שאני יודעת מספיק על הפמיניזם בשביל להגדיר את עצמי ככזו. כי אני לא לומדת מדעי הרוח והחברה (בחרתי במדעי החיים🙂 ) אז מילים כאלו לא מוכרות לי רוב הזמן.

    אהבתי מאוד מה שכתבת, עלמה. אני חושבת שאפשרי שיווצר שיח כזה שבו כן נוכל להרחיב קצת את גבולותינו, אבל הוא חייב להיות כרגע שיח של חברה סגורה, של חברות מכירות, שבו כולן יודעות ש"ואולי במי פגענו בטעות, לוח השנה זאת יכסה". ולדעת להתנצל בזמן.

  14. ליטל הגיב:

    עלמה, רציתי להגיד שאני מעריכה את המחשבה שבגישה שלך, את הבחירה לחשוב, לעכל, להקדיש לכך מעצמך.

    לגבי הז'רגון – חשוב לי להדגיש, שוב, שאמנם זו פריווילגיה שבכלל יהיה לך ז'רגון, גישה לטקסטים, גישה לצורת ניסוח וכתיבה ושפות שבהן הטקסטים נכתבים, או אנשים שיתרגמו לך את זה וכו'. וזה גרוע שזה מצריך כל כך הרבה מאמץ. אבל זה ככה, לפחות החלק הזה של הדיון מצריך איזשהו מאמץ, לא יכולה לפתור את זה, למרות שאני מתאמצת מאד לגשר. אני יודעת אישית שכואב כשאין ז'רגון – כאמור, חיפשתי במשך תקופה מאד ארוכה מילה לדבר הזה שאני, כאבתי את החסרון בז'רגון, המצאתי מילים בעצמי ולא היה לי עם מי לחלוק אותן. ז'רגון זה דבר רציני שאין לכל אדם.

    *אבל* היכרות עם ז'רגון יכולה לבוא לא רק מתוך האקדמיה. אני הכרתי די הרבה ז'רגון, כאמור, מפני שרציתי להיות בת ברית טובה לחברים ההומואים שלי, והכרתי הרבה ז'רגון אחר מפני שהיה לי צורך נואש בו לעצמי. סיבה ללמוד ז'רגון יכולה להיות שאת חלק מקבוצה ממש מוחלשת וצריכה למצוא.

    אז נכון, לא כל אחת יכולה לעשות אפילו את זה, וזה ממש ממש גרוע, לא מאחלת את זה לאף אחת. באמת. זה נורא. אבל רוב הביקורת שאני מקבלת על שימוש בז'רגון מגיעה מלמעלה, ולא מלמטה. יש לי הרגשה שזה אופנתי כיום בתחום, בכנות… כשזה מול אנשים שלא היתה להןם הפריווילגיה ללמוד ולהכיר את הז'רגון יש מבחינתי יותר מקום לדיון ולמאמצים מצידי.

    ונקודה אחרת מכיוון אחר. הייתי פעם בפגישה של קבוצה טרנסית שהתארגנה על מנת לבחור דרך פעולה בנושא ספציפי, לא זכור לי כבר מה. אנשים באו במאמץ, במחיר כלכלי ונפשי, ומתוך החלטה לדון בנושא ספציפי. בא גם בחור לא טרנס, הומו, שרצה לעזור. בערך כל מילה שעלתה בשיחה שעסקה בז'רגון, הוא דרש שנעצור ונסביר לו. ואז הוא סיפר לנו מה דעתו על זה. ואז הוא שאל עוד שאלות. ומפה לשם מצאתי את עצמי שוב בשיחה על "מה זה ג'נדרקוויר" באמצע פגישת עבודה אקטיביסטית טרנסית. הוא דרש שנשקיע בו בערך שעה, שעה וחצי מזמן הפגישה, ואז כבר התחילו להגמר האוטובוסים, שלא לדבר על האנרגיות. זה היה מאד מזיק. מנסה להגיד בזה – יש מצבים, למשל כשאתה בא אל קבוצה מוחלשת משלך, שבהם תפקידך להתמודד עם זה שאתה לא מכיר את הז'רגון. ופחות קל מזה – השתתפתי בכנס אקדמי מרתק, בנושא מגדר, שבו בחור שבמקרה נקלע למקום לקח לעצמו כמעט את כל זמן הדיון בנסיון לקבל תשובה על השאלה הלא קשורה בשום צורה לנושאים שהועלו, ושהופנתה אם זכור לי לחברת פאנל לסבית – "האם גם בחלומות את לסבית?". אז כן, גם במצבים כאלה לא מתאים לי שכל זמן הדיון יוקדש לתהיה הומופובית של מישהו מהקהל שלא קשורה לדיון. יש מעט מאד מרחבים לדון בהם בסוגיות יותר מורכבות, שנשענות על ידע קודם, ולא, אני לא מוכנה להשקיע אותם בהסברה. לא. אולי הייתי מסכימה לענות לו על שאלה כזו בהפסקה – ואולי לא! – אבל לא בכל מצב מתאים.

    אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי לגבי הסברה הוא שאני לא צריכה תמיד להיות זמינה לספק אותה. שזה דבר שאני נותנת, לא דבר שאני חייבת לאנשים.

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה לך. על שאת מספקת מרחב שבו אפשר להיות לא רהוטה, לשגות וליפול לתוך מלכודות שוביניסטיות ישנות ולגדול תוך מציאת המילים והיכולת לחשוב על. תודה.

  16. פינגבאק: קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי | שחור-סגול

  17. רותם הגיב:

    מאוד מסכימה ומתחברת לטקסט

  18. פינגבאק: מרחב בטוח לניסוי וליצירתיות מול מרחב בטוח לנשימה | grrlfag

  19. ויקי הגיב:

    טרם קראתי את כל התגובות, אבל רציתי קודם כל להגיב. התרגשתי מאד מאד לקרוא. כחברה באלף כל מיני פורומים "פמיניסטיים" אני לעיתים קרובות מרגישה כפי שתארת. שיש אקדמיזציה של התכנים (אני באופן אישי גם חשדנית מאד ביחס לחיבור של הפמיניזם עם האקדמיה בכללי), ושיש חשדנות כללית ושאנחנו נגועות בפוליטיקה של הזהויות, שבה כל מי שהיא לא בגוף שלי לא יכולה לייצג אותי. מרגישה ששכחנו שמטרת הפמיניזם היא לקרב נשים אל הרעיון ואחת אל רעותה, ובעומק קשור ליצירת ברית של אהבה, של תיקון, של ערך עצמי, בין נשים.
    לגבי הערב עצמו, לא נכחתי בו אל אף שרציתי, אבל אני חושבת שאולי גם הייתי מתאכזבת להגיע למרחב פמיניסטי ולשמוע בדיחות סקסיסטיות. אולי היה צריך להנחות את הנשים לנסות ולהמנע מכך, מבלי לצנזר אותן, או נניח להביר את מה שהסברת כאן בתחילת הערב. העולם הוא באמת כל כך לא מרחב מוגן שלפעמים הצפייה שלנו ממה שכן נחשב מרחב מוגן הוא שנוכל לרגע לא לעמוד על הרגליים האחוריות שלנו כל הזמן, שנוכל לשחרר מהכוננות ספיגה ופשוט להיות, נראה לי שזה דורש תיאום ציפיות כלשהו.
    בכל מקרה תודה רבה רבה גם על שארגנת את הערב הזה וגם על שכתבת את הפוסט הנפלא הזה, מקווה שהוא יצור שיח מפרה של לבבות.
    ואני מקווה שיהיו עוד ערבים כאלה ושכל הביקורות לא יוציאו את הרוח מהמפרשים ולא יהוו מקל בגלגלים ויגרמו לכך שלא יהיו נוספים. משערת שזאת לא הייתה המטרה גם של מי שכתבה את הביקורת…..

  20. פינגבאק: לשבור שתיקה « האחות הגדולה

  21. פינגבאק: המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית | העוקץ

  22. רעות הגיב:

    אמנם באיחור ניכר, אבל עדיין –
    ביטאת במדויק הרבה מהמחשבות והתחושות שלי.
    את הזהות שלי כפמינסטית אני בונה קרעים-קרעים, פיסה אחת בכל פעם, לעיתים מתוך דיונים ושיחות, אך לרוב לבד.
    הייתי שמחה לו חלק מהבנייה היתה נעשית בקהילה פתוחה וסבלנית, אך עוד לא הצלחתי למצוא כזו. בקהילות הפתוחות בפייסבוק , בעיקר ב'אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור' נדהמתי מהאווירה שגדושה בזעם, לעיתים זעם עצור שמסווה מאחורי מילות נימוס, לעיתים סתימת פיות בוטה. זעם שמופנה פעמים רבות בעיוורון הן לכל הגברים באשר הם והן לנשות הקהילה עצמה שלא מיישרות קו עם דיעת הרוב.
    האמרה "מסכימה עם כל מילה!" היא אמרה נהדרת, אך בכמויות גדולות היא משעממת, ומתישהו מביאה לקיבעון מחשבתי ודרישה לחשוב בתבנית מסוימת. לעיתים נדמה שהפלורליזם הוא משם והלאה.
    התלבטתי רבות אם להצטרף לקבוצה, אך זה מרגיש לי כמו לשים נבט צומח מול בולדוזר.
    אני מעדיפה ללכת על שיטת ניסוי וטעיה, להתקדם בקצב שלי ולהגיע לדיעה מסוימת בכוחות עצמי ולא משום שדחקו אותי לפינה זו או אחרת.
    אני מניחה שאני מאוכזבת מכך שבכל קבוצה, ברגע שהיא עוברת גודל מסוים, נוצרת היררכיה, הסובלנות והפתיחות קטנות, ואין מקום להכלת דיעות שונות, ואין מקום וזמן וכוחות לנסות להבין מאיפה השונות הזו מגיעה ולדון בה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s