לא בשם ההגנה על שלומי וביטחוני

(*אזהרת טריגר)

במקרה נתקלתי בפסק הדין הזה. ממש במקרה. אולי לא הייתי נתקלת בו בכלל.
לא היה על המקרה הזה באזז בפייסבוק, או בתקשורת הממוסדת. אמנם שודרה כתבה של 2:50 דקות בחדשות ערוץ 10, אותה מצאתי לאחר גיגול מכוון. ואולי היו פה ושם ידיעות קטנות. אבל זו לא הייתה מאותן הפסיקות עליהן כולם מדברים בכל מקום עקב חשיפה תקשורתית מאסיבית.

התחושות שעלו בי מיד לאחר קריאת עובדות המקרה לא עוזבות אותי. החלטתי שאני מוכרחה להציף את פסק הדין הזה – על עובדותיו ועל תוצאתו. אולי זה יעשה הד, אולי לא. אבל יש לי כלי מאבק – המדיה האלטרנטיבית – ואני עומדת להשתמש בו.

אני מתכוונת לצטט כעת חלקים נרחבים מפסק הדין (שניתן ביום 11.3.2012). אני הולכת לעשות את זה כי אני חושבת שהסיפור הזה חשוב וחשוב שהוא ישמע. פסק הדין הזה הוא הדרך, כרגע, להשמיע את קולה של נטאלי הלון. על תחושותיי ומחשבותיי אדבר אחר כך, זה פחות חשוב.

כך נאמר שם:

"התובעים הינם זוג מאורס, ממוצא ערבי, שיצאו לנופש באילת ביחד עם חבריה לעבודה של התובעת (נטאלי הלון – ר.כ) במשביר לצרכן…
האירועים… התרחשו… בשדה התעופה באילת, כאשר התובעים החליטו לחזור מאילת בטיסה…

עם בואם לשדה התעופה, בהגיע תורם לעבור את הבדיקה הבטחונית, הופנו אל התובעת על ידי עובדי הנתבעת (רשות שדות התעופה – ר.כ), שאלות רבות ובתוכן שאלות החודרות לצנעת הפרט שלה, כגון: מהי מערכת יחסיה עם התובע, מה עשו במהלך החופשה, האם ישנו בצוותא באותו חדר והאם קיימו יחסי מין.

לאחר מכן, נדרשו התובעים לפתוח את תיקיהם ועובדי הנתבעת שפכו את כל תכולתם של התיקים על הריצפה.

בשלב זה, נדרשה התובעת להיכנס לחדר צדדי עם בודקת בטחונית וזו הורתה לתובעת להתפשט כליל מבגדיה, פרט לתחתוניה.
התובעת עשתה כן ובמשך פרק זמן של כשעה וחצי עמדה כך, עירומה כמעט לחלוטין, כאשר הבודקת מפרקת וקורעת את חזייתה, תוך שהינה מוציאה מתוכה חלקים.
לאחר מכן, הורתה לתובעת ללבוש חזיה אחרת, אותה הוציאה הבודקת מתיקה של התובעת.

לטענת התובעת, כל אותה העת ניסו אחרים לפתוח את דלת החדר שבו עמדה כך, עירומה, והיא מנעה זאת כשהינה אוחזת את הדלת בידיה.

משהסתיימו כל אותן הבדיקות, הסתבר כי טיסת התובעים כבר יצאה לדרכה…
רק לאחר שישבו בשדה התעופה כשהינם מתייפחים, עצובים, כואבים והמומים ותוך שהינם מנהלים אין ספור ויכוחים עם מנהל המשמרת כדי שימצא להם מקום לטיסה בחזרה – אכן סודרה עבורם טיסה לשעה 14:15 (הטיסה המקורית הייתה בשעה 9:00, והם הגיעו שעתיים לפני, ב-7:00, כנדרש – ר.כ).

…הנני נותנת אמון בכל דברי עדותה של התובעת בביהמ"ש ובכל הנכתב בכתב התביעה.
הנני קובעת כי הוכח שעובדי הנתבעת תישאלו את התובעת, בין היתר, אם חלקה חדר אחד עם התובע ואם קיימה עמו יחסי מין.
הנני קובעת כי הוכח שעובדי הנתבעת שפכו את תכולת תיקיהם של התובעים ארצה.
הנני קובעת כי הוכח שהתובעת עמדה עירומה כמעט לחלוטין (פרט לתחתוניה) במשך כשעה וחצי, כאשר במהלך אותה העת מפרקת הבודקת את חזייתה, קורעת אותה, מוציאה מתוכה חלקים ולאחר מכן מורה לתובעת ללבוש חזיה אחרת אותה הוציאה הבודקת מתיקה של התובעת.
…
לקביעתי, התישאול המוקדם, שפיכת תכולת תיקי התובעים ארצה, פירוק חזייתה של התובעת והשארתה עומדת במערומיה במשך פרק זמן כה ארוך של כשעה וחצי – אין בהם ובין צרכים בטחוניים אמיתיים ולא כלום…
מעבר לנדרש, הנני מוצאת לנכון לציין כי לא הובאו בפני ביהמ"ש כל נתונים שהיה בהם כדי לשכנע כי בענייננו אכן התקיים שיקול בטחוני רלוונטי בצורך בבדיקה מיוחדת ומכבידה של התובעים.
כל זאת, כאמור, כאשר לא היה ספק וחולק כי התובעים, ביחד עם חבריה של התובעת לעבודה, יצאו לנופש קבוצתי שאורגן על ידי מעבידה של התובעת – המשביר לצרכן בחיפה והיו בדרכם חזרה לביתם שבחיפה.
הנני קובעת כי הוכח שכתוצאה ממעשי עובדי הנתבעת כלפי התובעים, כמפורט לעיל, נגרמו להם עוגמת נפש, השפלה, ביזוי, עלבון, חרדה ופגיעה בפרטיותם וכן נגרם להם הפסד זמן.

הנני קובעת כי הינם זכאים בגין כל אלה לפיצוי.
אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעים, במאוחד ובמיוחד, את הסך של 7,500 ₪,  (ועוד 1,500 ₪ של הוצאות המשפט – ר.כ)."

למצולמים אין קשר וכו'

אז כן, יש כעת עתירה תלויה ועומדת על שאלת החוקיות של מה שנקרא "פרופיילינג" – בידוק ביטחוני על סמך "קריטריונים אתניים" בשדות התעופה.
וכן, הסיפור שתואר הוא, לצערנו שכיח.
ובצדק נכתב על כך שהבדיקות הבטחוניות הללו, שמתרחשות באותו איזור בינלאומי, המנותק משייכות טריטוריאליות, חודרות לתוך נימי החברה שלנו וגורמות לנו לשעתק את הבידוק הביטחוני הזה יום יום, דקה דקה, בסביבה הקרובה שלנו כלפי הסובבים אותנו שלא משתייכים ללאום היהודי (ו\או לבעלי העור הבהיר).

אבל אני דווקא רוצה לדבר על הסיפור של נטאלי הלון מפן קצת שונה.

כשקראתי את הסיפור של נטאלי הלון ניסיתי להעמיד את עצמי שם במקומה, בשדה התעופה. מעבר למאבקים כאלה או אחרים בהם אני לוקחת חלק, הניסיון שלי להעמיד את עצמי במקום מי שחוותה או חווה פגיעה כלשהי, הוא בין הדברים הממש מועטים שאני יכולה לנסות לעשות.

דמיינתי את עצמי מגיעה ב-7:00 בבוקר לשדה התעופה, דמיינתי את הבודקים והבודקות שופכות את תחולת תיקי הפרטי, עם חפצים שחשובים לי, על הריצפה, דמיינתי את הבודקת, נערה צעירה שהשתחררה מהצבא לא מזמן, בוחנת אותי כחשודה מיידית רק משום מוצאי, שואלת אותי על הרגלי המין שלי, עם מי ישנתי בלילה, ואיפה, מסמנת לי לבוא אחריה לחדר צדדי, דמיינתי את חוסר האונים שלי, את מבטיי חבריי לעבודה ששפר עליהם גורלם והם אינם חשודים מיידים, מה הם חושבים עליי? דמיינתי את ההירארכיה ביני לבין שאר הבודקים, את עצמי מנסה להיות נחמדה כדי להפיג את החשדות, דמיינתי שוב את הבודקת, שמתבאסת על משמרת הבוקר, שאולי משועממת, מכניסה אותי לחדר הצדדי, מורה עליי להתפשט, אני – שמאז שהייתי ילדה קטנה סירבתי להתקלח במקלחות המשותפות בבריכה, או בים, אני, שבצבא קמתי ב-4 בבוקר כדי להתקלח לבד – היא מורה עליי להתפשט בפניה, אדם זר, עם סמכויות לעשות בי כרצונה, תורידי את החולצה, תורידי את המכנס, תורידי את החזייה, להרגיש חשופה, לפחד שיפתחו את הדלת, לנסות לתמרן ולשמור על הדלת סגורה, לעמוד כך שעה וחצי, היא לידי מחפשת הוכחות לאיום הנורא שאני, להרגיש תת אדם, לעמוד ערומה, שעה וחצי, הפלורסנט הבוהק משתקף על עורי, לעמוד ערומה שעה וחצי, לא לדעת שזה הזמן שאני הולכת לעמוד ערומה, לא לדעת מי יכנס בטעות או שלא בטעות, לא לדעת מה יקרה עוד דקה. לעכל את הכל אחרי שזה נגמר.
לעכל את הכל? פה כבר הדמיון שלי לא יכול למתוח עוד את גבולותיו.

נטאלי הלון הייתה אמיצה מספיק בשביל לעמוד על הפגיעה שהיא חוותה, שהיו בה, ללא ספק אלמנטים מיניים פוגעניים. היא הלכה לבית משפט ותבעה את אשמתם של הפוגעים. ציטטתי חלקים נרחבים מפסק הדין, כי זה חשוב שהיא הגיעה ב-7:00 בבוקר, וזה חשוב שהיא הייתה שם עד 14:30. והמשפט הזה, "הנני נותנת אמון בכל דברי עדותה של התובעת בביהמ"ש ובכל הנכתב בכתב התביעה", המשפט החד וחלק הזה שכתבה השופטת רחל רוזה, הוא משפט חשוב מאין כמותו.

נזכרתי היום בדבריה של עו"ד דפנה נתניהו (קרובתו של), בכנס של פורום נשים ציוניות על הפמיניזם (בדקה 2:40 לערך):
"הפמיניזם… מצפה ממני בגלל שאני אישה שאזדהה יותר עם אישה בסין מאשר עם המעביד שלי שאיתרע מזלו והוא במקרה נולד גבר ושהוא לא כל כך במקרה משרת בצבא ומגן על חיי. יתר על כן, היא תובעת ממני שאזדהה יותר עם אישה פלסטינית ששולחת את בנה שירצח את ביתה שחיללה את כבד המשפחה מאשר עם אבי, עם אחי, עם בעלי…"

אז מעבר לחוסר ההבנה שלה, לעניות דעתי, של מה הוא הפמיניזם ולגזענות הסמויה (או לא) שבטקסט, היום הזדהתי עם נטאלי הלון משום ובגלל שהיא אישה – וזה, חוצה לאום. את הבדיקה הפוגענית והפולשנית הזו עברה נטאלי הלון בגלל שהיא ערביה, אבל היא עברה אותה כשהיא אישה. היא עברה אותה תחילה על-ידי בודקים גברים, ששירתו בצבא, שאולי הגנו על חיי, היא עברה אותה לאחר מכן על-ידי אישה יהודייה אחרת שאולי קרובה יותר, כך לפי גברת נתניהו, לקבוצת ההתייחסות שלי.

ואינני מאשימה רק את הבודקים – הם לא רוע מוחלט, הם ישראלים, יהודים, שעובדים בחברה ממשלתית עם נהלים מסויימים, שגדלו בתוך חברה שמתייגת ערבים כחשודים מיידים, שמתירה את גופן של נשים, שמדירה נשים מספירות ציבוריות, ממוקדי קבלת ההחלטות. הם כמובן לא צריכים לקבל פטור על מעשיהם, אבל הם בוודאי לא האשמים היחידים.

נטאלי הלון קמה ותבעה (אמנם בתביעות קטנות, אמנם קיבלה פיצוי מזערי), אבל היא קמה ותבעה. מי יודעת כמה מקרים כמו שלה נשארו ללא תביעה על פגיעה.

ואינני מוכנה לזה – לא בשם ההגנה על שלומי וביטחוני נשים יעברו בידוק פוגעני כזה המגיע לכדי תקיפה מינית. לא בשם ההגנה על שלומי וביטחוני גנרלים ומצביאים, מכל העמים, יחרחרו ריב ומלחמה, ויצדיקו לפיכך פגיעות דומות לאלה. לא בשמי המדינה תטען לחסינות במקרים כאלה, כמו שקרה במשפט של נטאלי הלון. כי את איכות החיים הזו, המסופקת לנו לכאורה, היכולת לעלות על מטוס ללא חשש רק משום שאת נטאלי הלון מפשיטים למשך שעה וחצי – אינני רוצה בה. ואיכות החיים הזו מאפשרת לנו להמשיך כך, אולי, לנצח נצחים.

אז תצרו את צעדיי שלי כדי שמקרים כמו של נטאלי הלון לא יקרו שוב, קחו את איכות חיי הלכאורית, כי רק ככה, אולי, תתחילו לפעול באמת להגנה על שלומי ובטחוני.

(רעות כהן)