הניצול כפי שהסבירה לי אותו לילי | פוסט אורח מאת אורטל בן דיין

לילי יוצאת כל יום מביתה בשעה 6:30 בבוקר. היא מחכה לאוטובוס ומגיעה לעבודה בשעה 07:00. במשך תשע שעות – החל מהשעה 7:00 ועד השעה 16:00 – היא ממרקת, מקרצפת, מסירה אבק, שוטפת, עושה כביסות ותולה אותן. אם דיירי הבית נמצאים היא מכינה גם אוכל. לילי עושה זאת מדי יום במשך 30 שנה, באותו הבית של אותה משפחה. לילי גידלה את ילדי המשפחה ודאגה להלבישם בבוקר לגן ולבית הספר, להכין להם סנדוויץ' ולקבל את פניהם כשהם חוזרים הביתה. היום הילדים בגרו, התחתנו ועזבו לפנטאהוז משלהם. היא לא רואה אותם הרבה והיא מתגעגעת, אז היא עוברת בכל בוקר ליד ביתם הנמצא לא רחוק ממקום עבודתה ומציצה לרגע, רק כדי לראות אותם מרחוק.
"את יודעת מה זה לגדל ילדים?" היא אומרת לי, "אני אוהבת אותם כאילו היו שלי".

לילי עובדת בבית של אחת המשפחות העשירות והמפורסמות  בישראל. משפחה מוכרת, שזינוקי המניות  של אחת החברות בבעלותה, מעטרים מידי שבוע את עיתון גלובס. העיתונים מדווחים על תזרימי מזומנים של 50 מיליוני שקלים לרבעון מחברה נוספת,  רשתות מתרחבות בחו"ל, ופרויקטים של נדל"ן נוצצים במיוחד.

אני פוגשת את לילי במקרה, כשהיא סיימה את יום העבודה בבית המשפחה והגיעה לנקות בית של חבר כהשלמת הכנסה. הייתי קצת מופתעת, כי זה היה יום שישי בערב. כמעט ונזפתי בחבר לפני שסיפר לי שהיא מתעקשת לעבוד ביום שישי כי שאר הימים שלה בערב כבר תפוסים, וקשה לה למצוא מישהו שיסכים לעוזרת ניקיון בסוף שבוע.  כשהיא סיימה לנקות, הכנתי לנו קפה וישבנו לשיחה על החיים.

לילי סיפרה לי שכשהיא מסיימת לעבוד 9 שעות בבית המשפחה, היא הולכת לנקות עוד 3 בתים כהשלמת הכנסה. היא מסיימת את יומה (רק לאחר שניקתה עוד 3 בתים) בשעה 01:00 לפנות בוקר. גם בשבת היא מנקה, בכל מקום שמסכימים שעוזרת הניקיון תפר את האופוריה המשפחתית של סוף השבוע. ללילי אין ברירה, היא צריכה לגמור את החודש.
המשפחה שמעסיקה את לילי  במשך 30 שנה משלמת לה שכר של 5000 ש"ח בחודש. עם 5000 ש"ח לילי צריכה לשלם שכירות, להאכיל משפחה ולממן גרוש טפיל שלא רוצה לעזוב את הבית וגם לא מוכן לשלם את החשבונות.
לילי גרה בדירה של עמידר באחת השכונות הדרומיות של תל אביב, בעיר השחורה. היא עושה כל יום את דרכה לעיר הלבנה שבה גידלה את ילדי מעסיקיה והחמיצה את הילדות של ילדיה שלה. בסוף יום העבודה היא הולכת לעבודה, להשלמת הכנסה.

לילי היום  בת 57. יש לה 4 ילדים. היא עובדת אצל המשפחה מאז שהייתה אישה צעירה. מלבד 4 ילדיה, יש לה עוד כמה ילדים בלב, שגידלה על תקן אומנת בשכר רעב.
"אני אוהבת אותם, אין מה לעשות" אמרה לי בייאוש.
לרוע מזלה של לילי, רק ב-2008 נכנס לתוקפו חוק הפנסיה, 26  שנה מאוחר מדי עבור לילי. על פי חוק המשפחה המיליונרית לא חייבת לשלם לה פנסיה על 26 שנות עבודה. כשלילי לא תוכל לעבוד יותר, לא תהיה לה הכנסה. האדם הסביר היה מניח שמיליונרים לא יתחשבנו עם לילי על הפנסיה שלה אפילו שאז עוד לא היה חוק, ולו רק בשל העובדה שערכן של 30 שנות פנסיה  עבור משפחה כזו, זה כמו עודף מסיגריות לבני אדם רגילים. עודף או לא, המשפחה לא תשלם. להיפך, היא  מתלוננת באוזני לילי על ההוצאות הגבוהות שהיא משלמת עליה: פעם אחת לילי תפסה אומץ וביקשה העלאה, אמרו לה "את עולה לנו הרבה כסף, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ועכשיו  אנחנו משלמים לך גם פנסיה".

אללי, לא סוגרים ת'חודש. בין מטוס פרטי אחד למשנהו, ארוחות במסעדות יוקרה ואגרטלים סיניים בשווי עשרות אלפי שקלים בסלון – אלו שלילי מסירה מהם אבק מדי יום – הדאגה הכלכלית הגדולה שעוכרת את שלוות המשפחה היא ההוצאות המוכרות במס שהיא מוציאה על לילי – ביטוח לאומי וביטוח בריאות, ועכשיו גם פנסיה.
לילי אמרה לי:  "המשפחה מכירה את הצרות שלי","פעם סיפרתי להם שהגרוש שלי לא מוכן לצאת מהבית ועושה לי את המוות, אז הוא אומר לי תשכרי דירה, מה הבעיה? אז אני אומרת לו: ממה? 3000 ש"ח לדירה, וממה אני אחיה? 2000 ש"ח בחודש? מה עם הוצאות? מה עם החזרי הלוואות שאני משלמת לבנק?" שאלתי אותה איך הוא הגיב, "כלום, הוא לא ענה".

למשפחה המיליונרית משרתת אחת, והיא נמצאת לה ממש מתחת לאף. היא לא חלק מצבאות העובדים שהם מעסיקים בשכר רעב, העובדים השקופים, עובדי הקבלן או הילדים הסינים שתופרים להם סחורה בדולר ליום. לילי היא לא מאלו שעול חייהם ומצוקותיהם  רחוקים מהעין, רחוקים מהכיס ולא מכרסמים את הלב. הניצול של אלו, אני מנסה להסביר לעצמי, כדי לא להתייאש מהעולם לחלוטין, טמון בבנאליות של הרוע, בריחוק גלובל-בירוקרטי, אותו ריחוק שמאפשר למפקד לתת פקודות שיביאו למותם של חפים מפשע, הריחוק מהתוצאה, מבני-אדם ממשיים. ככה אני מסבירה לעצמי רוע אנושי, כדי לא להשתגע.
ונניח וההסברים הללו באמת היו מניחים את דעתנו (והם לא). איך מסבירים ניצול של אישה שגידלה והאכילה את ילדיך. ניצול שמתחדש מידי יום, במשך 30 שנה, כלפי אותה האישה. היא לא בסין, והיא לא מתנהלת מול חברות הקבלן. היא פה, בבית, מבריקה את הואזה, זאת שעולה הרבה יותר מ-5000  ש"ח – המשכורת החודשית של לילי.
סיפרו לנו שכשלא רואים לא כואב. אז איך נהיה פתאום שכשרואים גם לא כואב?
ככה זה בשיטת הרווחים לפני חיים.

ניצול תמיד היה. גם בתקופה הפיאודלית היה ניצול, אך לפחות היתה דאגה של הפיאודל לצמית שלו. היה כבוד כלשהו ביחסים ביניהם. הפיאודלים דאגו לחינוך ילדי הצמיתים, דאגו עבורם למזון ולמגורים. היום הניצול טהור. הכל  כסף, בלי שום רצון לבסס עוד אמצעי תקשורת מלבד חליפין של מזומנים נעדר רגש.
ללילי בת ה-57 כבר לא יהיה בית משלה. מקום המגורים הנוכחי שלה לא מובטח. גם עתיד ילדיה לא מובטח. ילדיה האמיתיים, כמובן, לא אלו שגידלה עבור מעסיקיה בשכר רעב.

*המקרה אמיתי, השם של לילי בדוי לבקשתה. שם המשפחה לא נחשף לבקשתה של לילי ולא מפחד מפני תביעת דיבה.

Norman Rockwell: Freedom from Want

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

59 תגובות על הניצול כפי שהסבירה לי אותו לילי | פוסט אורח מאת אורטל בן דיין

  1. Asaf הגיב:

    סיפור חזק ונוקב. למרבה הצער יש הרבה מאוד אנשים במצבה של לילי, חלקם אף במצב גרוע עוד יותר.

    עם זאת, התקשיתי להבין מה המסר העיקרי מהדברים. האם זו ביקורת כלפי אנשים עשירים, שמשלמים על מוצרי יוקרה יותר מהשכר החודשי שהם משלמים לעובדי הבית שלהם? האם המסר הוא שמעביד צריך לשלם לעובד לא רק על פי השכר המקובל במשק אלא גם על פי יכולתו של המעביד? אם לילי היתה עובדת במשק בית של משפחה ממוצעת, האם גם אז היה מופיע הסיפור הזה?

    אני חושב שיש כאן בעיה של זיהוי המקור האחראי. בני אדם הם אנוכיים מטבעם ולא צריך לצפות מהם לנדבנות. את הטענות צריך להפנות כלפי המדינה, שמאפשרת לבעלי הון מעטים להתעשר על חשבון המשק כולו. הבעיה האמיתית פה היא לא השכר של לילי, שלפי המאמר ניתן לה בקביעות, ללא הלנה ובתוספת כל הזכויות הסוציאליות. הבעיה היא שהמדינה לא מאפשרת לאדם שמשתכר 5000 ש"ח לגמור את החודש. הבעיה היא שגרוש טפילי יכול להשאר בבית גרושתו, בלי לתרום שום סיוע כלכלי לה או לילדיה. הבעיה היא שעלות הטיפול המינימלי בילדים היא עצומה והמדינה לא משתתפת.

    לדעתי, הביקורת כלפי המשפחה העשירה עושה לה עוול. אדם עשיר אינו בהכרח רע או אדיש. זכותו לקנות ואזה באלפי שקלים וזכותו לא לשלם לעובד שלו מעבר למקובל. אחריות המדינה היא לאפשר לאנשים עובדים לחיות בכבוד ממשכורתם ואסור להפיל אחריות זו על גורמים פרטיים.

    • ליהי הגיב:

      אני לא חושבת שהכרחי שיהיה רק מקור אחראי אחד. הממשלה אחראית, הגרוש אחראי, וגם המשפחה הזו אחראית. שכר המינימום, כשמו כן הוא: מינימום. החוק מאפשר לתת מעל זה.

      • Asaf הגיב:

        המדינה איננה עוד מקור אחראי אלא המקור החזק ביותר, שהוקם בדיוק לתכלית זו ואמור לדאוג לכלל האזרחים. נראה לי בעייתי לבסס אפליית מחירים על הטענה שמהמעביד יכול לספוג את זה כי יש לו מספיק, ובעייתי עוד יותר להסיר את הנטל מהמדינה ולהעביר אותו לאזרחים פרטיים.

        כמובן שהמשפחה יכולה להיות נדיבה ומתחשבת יותר, אבל האם היא *חייבת* לתת יותר מהמינימום (והיא אכן נותנת) רק בגלל שהיא עשירה? לא בטוח.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        אסף צודק לחלוטין. אם המשפחה לא מעוניינת לשלם מעל מינימום, אין שום צידוק לדרוש מהם יותר.
        אם העובדת לא מעוניינת הדרך פתוחה בפניה להתפטר.
        זה לא נעים, נכון, אבל זה המצב.
        למה שמעסיק כלשהו ירצה לשלם יותר כשיש מספר קופצים על התפקיד שמוכנים לעבוד בתנאים דומים לאלה שמקבלת העובדת ביום ? הרי זו ציפיה מגוכחת. זה כמו שתבואי לירקן ותשלמי מחיר גבוה יותר על הירקות שהוא מוכר לך

    • יונתן הגיב:

      "בני אדם הם אנוכיים מטבעם" זה קשקוש.

    • איתי קנדר הגיב:

      לדעתי סיפורים מעין זה מבליטים את הקווים הכלליים של המציאות. דרכם אתה יכול להבין איך כמה גורמים מנותקים לכאורה עושים יד אחת נגד פלחי אוכלוסיה מסוימים. אז אל תתאמץ לצמצם את הסיפור כולו ל-'מוסר השכל'. תסתכל על התמונה כולה ותביט על התיאום בין הזרועות של התמנון השוביניסטי-גברי.

      אני חושב שיש הרבה אמת בהטלת חלק מהאחריות על הממשלה ואפילו על ציבור הבוחרים, כפי שהעיר מישהו למטה. אבל אי אפשר לשים נאשם אחד במשפט הפומבי הזה. תראה, העשיר יכל לתת לעובדת שלו שכר מכבד יותר. הוא בחר להיות אטום כלפיה. לא כולם מתנהגים כמוהו. כמו שאמרת, 'אדם עשיר אינו בהכרח רע או אדיש'. הייתה לו בחירה — וכן, הוא בחר להיות רע ואדיש (שתי צדדים של אותו מטבע לדעתי). אז אפשר לומר, 'למה העם לא בחר ממשלה סוציאליסטית?', או, 'למה הממשלה בוגדת בריש גלי בעם?'… ואפילו, 'למה המנקות לא מייצרות לובי עממי בכנסת?'… הרבה דברים היו יכולים לבלום את ההתנהגות האנטי-סוציאלית של המעסיק הטחון. ועדיין, הוא עשה את הבחירה שלו, והאחריות לעוול נופלת גם על כתפיו. הוא לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו.

      • Asaf הגיב:

        הסקת מסקנות ומוסר השכל מסיפור אינה מצמצמת אותו אלא להיפך, מרחיבה את הסיפור הספציפי לכדי בעיה כללית שיש לתת לה מענה. אני לא מבין בדיוק מהן אותן זרועות תמנון שאתה מדבר עליהן, משום שכל שאני רואה כאן זה סיפור נוגע ללב אך פשוט של אישה שעובדת קשה למחייתה ומתקשה לגמור את החודש. הקשר לגבריות ושוביניזם כאן לא ברור לי ולדעתי הוא הומצא יש מאין.

        אין בהכרח צורך לחפש אשמים כדי למצוא פתרונות. כפי שאמרתי מקודם לליהי, המדינה אינה סתם גורם אחד במערכת אלא הגוף החזק ביותר, שמורכב מנבחרי ציבור ופועל כדי לקדם ערכים שאותו ציבור מעוניין בו. מכיוון שאי אפשר לצפות שבני אדם יהיו נדיבים וסוציאליים מטבעם, חובה על המדינה לדאוג שיחסי עובד-מעביד לא יהיו ניצול גרידא. לשם כך היא קובעת שכר מינימום, תנאים סוציאליים וכו', הכל כדי שהעובדים יוכלו להתפרנס בכבוד. ולפי האמור במאמר, בני המשפחה הזו כלל אינם רעים ואטומים, הם משלמים ללילי יותר משכר מינימום ודואגים לכל התנאים הקבועים בחוק.

        אני אחזור על השאלה שהצגתי מקודם- האם המאמר הזה היה מתפרסם אם לילי היתה עובדת אצל משפחה ממעמד הביניים? ואוסיף שאלה נוספת- האם צרותיה היו קטנות יותר במקרה כזה? כמובן שלא. דמי השכירות של לילי לא היו קטנים יותר והגרוש לא היה מפסיק להיות טפיל. מכאן, שהבעיה אינה המעביד ואפילו לא המשכורת אלא יוקר המחיה, וזה תחום שנמצא תחת טיפולה של הממשלה. היא זאת שצריכה לדאוג לכך שאזרחים יוכלו להתרנס בכבוד משכר של 5000 ש"ח לחודש, לא המעסיק. ההתעסקות צרת העין בעושרם של המעסיקים מסיטה את הדיון העקרוני ממצבם הקשה של עובדי שכר מינימום לדיון עקר על רשעותם כביכול של מעסיקים טחונים ומאפשרת למדינה להתחמק מאחריות. אין שום הצדקה לכך שמעסיק ישלם יותר מהמקובל רק מכיוון שהוא עשיר, משום שעצם היותו "טחון" אינה רלוונטית.

        גם אם המעסיקים יבחרו להיות נדיבים במיוחד ולשלם ללילי הרבה מעבר לשכרה הנוכחי, זה לא יפתור את בעיותיהם של אלפי אנשים אחרים שאתרע מזלם לעבוד אצל משפחות עשירות פחות, שלא יכולות להרשות לעצמם לשלם יותר לעובדי משק בית. הפתרון המוצע כאן לא רק מנציח את הבעיה, הוא יוצר אפליה בין העובדים עצמם.

    • Shoshi Shamir הגיב:

      אם לילי הייתה עובדת בבית בעל הכנסה ממוצעת – משפט לחלוטין דמגוגי לצורך הטיעון. שוםצ משפחה ממוצעת לא יכולה להעסיק עובדת 9 שעות ביום כל יום ולשלם אפילו את הסכום הזעום של 5000 ש"ח בחודש. אז כן, בהחלט, אני מצפה ממשפחה שיש לה אפשרויות לשלם לאשה שמגדלת את הילדים ועושה להם בית משכורת ששוה את העבודה שהיא עושה.

      • Asaf הגיב:

        לא דמגוגי בכלל ואפילו מבוסס על היכרות אישית עם משפחה כזו. גם שם היתה אישה שגידלה את הילדים ו"עשתה להם בית" והרוויחה משכורת דומה ואפילו נמוכה יותר. משכורת של 5000 ש"ח בחודש עבור 9 שעות עבודה היא משכורת הוגנת, ועד כה לא קיבלתי שום נימוק סביר לשלם יותר מלבד קנאה בעשירים.

      • איתי קנדר הגיב:

        אם אתה מוצא הוגנות בסיפור הזה אתה מודד את המקרה עם סרגל עקום. אדם מכה אדם ואתה אומר — 'לא היה שם שוטר, הוא לא אשם'. אבל לא כולם מכים כשאין שוטר באזור.
        וד'א כאן זה גם שוטר מושחת.

      • איתי קנדר הגיב:

        ד'א 2 — אני מוצא הרבה רשע במידת הסדום הזו… שלי שלי, שלך שלך… בייחוד כשכל עשיר התעשר מאלפי פועלים (השלי שלו שלנו, סך כל עודפי הייצור). ביניהם לילי. בלעדיה היו ההורים העשירים מתפנים פחות לניצול ויותר להורות.

      • אפרת הגיב:

        העשירים משלמים יותר – ומרשים לעצמם אורח חיים גבוה יותר:
        מסעדות יוקרתיות יותר
        רהוט או כלי בית יותר יוקרתי מהסטנדרט הגבוה
        וגם, כן, את הפירות והירקות (כמו שכולם קונים) הם לא יקנו בשוק או אצל ירקן מן המניין אלה במקומות, אלא אורגני במקרה הפחות טוב בסופרמרקט
        על זה לא יתפשרו.
        אז למה על שרות כזה -שרות מלא -כמו של לילי לא תיקרו ולו בשבילכם ,התשלום הוא הערכה!
        בנוסף,כאשר הם משלמים טיפ שמן או חצי שמן למלצר אחרי הארוחה.. עושים זאת שיראו שהם לרג'ים אבל בבית לא צריך להרשים אף אחד,אף אחד לא יעריך אותם אם הם נותנים /משלמים יותר לעוזרת שלהם.

  2. ponetium הגיב:

    זה עצוב. עצוב ומכעיס.

    ויש יותר מידי אנשים שקופים כאלו. ואפילו אדם אחת זה יותר מידי.

  3. איריס הגיב:

    המשפחה לא חייבת כלום בסופו של דבר, אבל היא חייבת משהו לעצמה והיא מודל של החברה שלנו. נעים לנו להתסכל על הפוסט הזה כמו על התמונה: כאילו כל זה קורה ביבשת אחרת. אבל במה מדובר פה בעצם? אנחנו קונים שירותים בכסף שאין להם מחיר.
    לילי נותנת לילדים שהם לא שלה בית, וכל כך הפנימה את הדיכוי ונקשרה אליהם כמו האמא האמיתית שלהם (או אולי יותר), ובזמן הזה אין לה בית משלה ואין לה יכולת לתת לילדים שלה בית. את אותו הדבר אנחנו עושים, כשאנחנו משלמים לאו-פר מהפיליפינים שמשאירה את הילד שלה שם ובאה לטפל בזקנתנו או בילדים שלנו בצד השני של הגלובוס. והילד שלה רחוק מהעין כמו שהילדים של לילי רחוקים מהעין. זו ההפרדה שאורטל מדברת עליה, והיא יכולה לקרות גם עם הילדים שלנו ואיתנו. ואנחנו חיים עם זה, כאילו זה בסדר ושואלים רק "כמה לשלם" ו"מי אחראי לדאוג שהתשלום יהיה הוגן". אבל למה אנחנו בכלל נכנסים לדיון הזה: איך אנחנו מסכימים בכלל להנחה, שאנחנו צריכים לחיות ככה שלתת בית לילדים זה משהו שקונים בכסף מהאומנת השחורה?
    והערה לאורטל:
    להתייחס לגרוש כ"טפיל" זה לעשות עבודה קלה (וגם בעייתית מהבחינה שעושים לבן אדם דה-הומניזציה). ללילי יש גם כנראה "רווחים" מהענין (ומאוד יכול להיות שמצבה הכלכלי לא נותן לה לצאת מהם: אולי הוא נהיה "טפיל", כי הוא גבר מזרחי מונשה? כי הוא לא היה מוכן להיות "לילי של העשירים"? ואולי היא אישה שעושה אידיאליזציה מההקרבה העצמית? או הולכת לעבוד גם כדי לברוח ממנו? את כל זה אנחנו לא יודעים ולכן שווה להתייחס לזה במידה של כבדהו וחשדהו).

  4. איריס,
    הגבר במקרה הזה, לא יוצא מהבית כי הוא רוצה זכויות על דירת העמידר וכך עורך דינו יעץ לו. להישאר בבית כדי שלא יאבד את הזכויות או משהו כזה. איריס חפץ?

  5. hilanoga הגיב:

    אני עם אסף ואיריס, והייתי מוסיפה –
    הכרתי סיפור של מישהו (עשיר, יחסית) שהיה מתנהג כפי שאולי היינו מצפים שהמעסיק ינהג בסיפור הנוכחי – מעלה משכורות, מלווה כספים, עוזר כשאנשים נקלעו למצוקה וכיוצא בזאת.

    התוצאה?
    הוא אסף לו שורה של נזקקים שפיתחו בו תלות כלכלית ולא הניחו לו להשתחרר מהם, ובינהם, כן, עוזרת הבית המסורה שלו.

    אני הייתי נזהרת עם להטיל את האחריות על המעסיק.
    הוא יכל לתת יותר, כן. הוא גם היה יכול להוסיף לפנסיה שלה, כן, וזה היה הוגן מאד. הוא גם יכל כנראה לעזור לה עם שכר דירה, וגם לתת לה סכום כסף נחמד במתנה, וגם לקחת אותה תחת חסותו ולספק את כל מחסורה עד הנצח.
    אבל המקרה שתיארתי לימד אותי שמהצד השני, ברגע שאתה צובר סכום כסף גדול מספיק, פתאום הרבה מאד אנשים סביבך מביאים אליך את הבעיות שלהם כדי שתשפוך עליהן ממון, ואני לא שופטת אף אחד ששם גבול לקרקס הזה.

    • איתי קנדר הגיב:

      יש משהו פגום, להשקפתי, בראיה של שכר הוגן כסוג של צדקה. כפי שהמעסיק קבע את השכר שלה ברצפה החוקית, דהיינו שכר מינימום, כך הוא גם יכל לקבוע אותו כעשרת אלפים, פלוס אי אלו תנאים סוציאלים, כגון פנסיה וביטוח מקיף. מה יש בפחד הזה, שסכר השכר יפרץ? הוא תמיד יכול להוריד את הרגל ולומר 'את העובדת שלי מזה עשרים שנה, ורק את טובתך אני מוקיר, אבל רק עד כאן עלותך יתייקר'. יש לו אחריות למוסריות, בה הוא בוגד. באותה מידה אפשר גם לערער את הטיעון האומר שרק הממשל האזרחי, ולא הממשל הקפיטליסטי, אחראי על העוול. אבל אולי כדאי שאגיב למגיב תחת תגובתו. שבת שלום.

    • ג'ו כלום הגיב:

      כמו שאמר כבר איתי – שכר הוגן הוא לא צדקה. המעסיק שמשלם *היום* שכר מינימום תמיד שילם שכר מינימום, אבל שכר מינימום הוא לא שכר הוגן תמורת העבודה שהיא עושה – ואל תתני לעובדה שהיא חיה שבעולם שלא מאפשר לה לדרוש שכר הוגן + וותק כי היא אשה עניה ומוחלשת בלי השכלה פורמלית ובלי כישורים מכירים לבלבל אותך. המעביד שלה משלם לה שכר נמוך כי הוא יכול, כי אין לה ברירה, וזה לא תקין.

      שכר מינימום הוא אף פעם לא שכר הוגן. אנחנו צריכים לשאוף שאף אחד, מלבד אולי ילדים בני 16 שעובדים במשרה חלקית בחלוקת עיתונים, לא ירוויח שכר מינימום [שלילה כפולה, זה כואב לי בחלקים שלא מדברים עליהם במסיבות]. אבל עשירים לא נהיים עשירים כי הם אנשים הגונים במערכת שמתגמלת אכזריות לעובדים. הסיפור הזה הוא רק המחשה נוספת לזה.

      • Asaf הגיב:

        איך אתה מגדיר שכר הוגן? אם לילי היתה רווקה ללא ילדים והמשכורת היתה מספיקה לה, האם עדיין היית אומר שהיא מקבלת שכר בלתי הוגן?

        אני רואה בנדיבות ובצדקה ערכים חשובים, אבל צריך להכיר בכך שמדובר בצדקה, לא בזכות, וכל ניסיון לאכוף אותה בכוח נדון לכשלון. מעסיק אמור לשלם לעובד תמורת המוצר או השירות שהוא מקבל ממנו, בלי קשר למצבו הכלכלי של העובד או המעביד.

      • ג'ו כלום הגיב:

        איך אני מגדיר שכר הוגן? שכר שעתי שמספיק לקניות בסופר, או לארוחה במסעדה. שכר שמאפשר לאדם גם לחיות וגם לחסוך לעתיד, כשחיים כוללים גם חשבונות ועלויות מחיה, גם פנאי וגם מותרות. זה שכר הוגן שאדם צריך לקבל על עבודה במשרה מלאה, כי אנחנו חיים ב2011, לכל הרוחות. בישראל זה יוצא באזור 50 ש"ח לשעה, וזה עדיין שכר הגון נמוך להפליא.

        העובדה שיש אנשים שמשלמים שכר מינימום ולא מבינים שמינימום הוא הסף התחתון ולא שכר סביר או הוגן היא היא הניצול. לעשות את המינימום האפשרי בשביל אדם שעובד בשבילך זה לא הגון, זה ניצול – כאן הם נשענים על החולשה והצורך שלה בעבודה כדי לתת לה תנאים מחורבנים.

        שכר הוגן הוא לא צדקה. להאשים את המדינה גם מפספס את העיקר – תפקיד המדינה הוא לא לוודא שאתה מקבל שכר הוגן, אלא לוודא שלא עושקים אותך לחלוטין [וגם את זה היא לא עושה], ולמעסיק יש חובות נפרדות לחלוטין לעובד שלו, שנובעות מהקשר בניהם. ההתייחסות הזאת לבני אדם כמשוואות רווח בלבד היא אחד מהחוליים של המערכת הנוכחית, ויחד איתה ההנחה שאם יש סף תחתון, אז זה סביר שרוב העובדים יקבלו את המינימום. בסופו של דבר, סביבת העבודה, כל סביבת עבודה, נשענת על עובדיה, לא על מנהליה, וזה שהעובדים צריכים להלחם כל הזמן או לחיות בזבל [או בישראל, לעשות את שניהם] היא בעיה שמודגמת היטב בפוסט הזה.

      • Asaf הגיב:

        שכר מינימום נקבע כדי לאפשר לאדם לחיות ברמה מינימלית- לחיות בהווה, לחסוך לעתיד ולעשות קניות בסופר. בטח שלא לאכול במסעדות. אם שכר המינימום אינו מאפשר לאדם רמת חיים מינימלית אז צריך להעלות אותו, וזאת כאמור אחריות המדינה.

        שכר הוגן, כפי שאתה מגדיר אותו, תלוי לא רק במשכורת נטו אלא בבחירות שעושה אדם בחייו ובמצבו המשפחתי. לילי היתה מצליחה לשמור על רמת חיים נאותה ואפילו לחסוך קצת אם היא היתה רווקה ללא ילדים. העובדה שיש לה ארבעה ילדים וגרוש שלא משלם מזונות אינה אחריותו של המעסיק, ואין שום סיבה הגיונית להטיל עליו אחריות זו. הקשר בין המעסיק לעובד הוא לרוב קשר חוזי שלעיתים מחוזק בקשר אישי, שבגינו יכול מעסיק להחליט שהעובד ראוי ליותר ולתגמל אותו בהתאם, אבל זו בשום אופן אינה חובה חוקית ואפילו לא מוסרית. להפך, אני רואה בעיה מוסרית דווקא בהשלכת בעיותיהם האישיות של פרטים על אנשים אחרים משום שזה לא מעודד אותו ללקיחת אחריות אישית. לא חלילה שזה דבר רע שאדם מגדל 4 ילדים, אבל זו בחירה בעלת השלכות כלכליות שצריך לקחת בחשבון מראש, ולא לבנות על זה שהבוס ישלם יותר בגלל שהוא נחמד.

        למעשה, תנאי העסקתה של לילי לא מחורבנים במיוחד ואפילו טובים מהתנאים בהם אני מועסק. ההבדל היחיד ביננו הוא שיש לה יותר צרות בחיים, ועל כך אין לבוא בטענות למעסיקיה, גם אם הם עשירים ולא נדיבים.

        אני רואה שהדיון כאן קצת מסתובב במעגל אז אסכם אותו בשלוש טענות בסיסיות ואז אפרוש ממנו:
        1. עובד זכאי לתגמול הולם ע"פ המקובל בשוק ולכל הפחות במסגרת הזכויות המינימליות שקבעה המדינה.
        2. אם זכויות אלו אינם מאפשרים לאדם סביר רמת חיים נאותה- יש להגדילן.
        3. קיומם של קשיים אישיים בחייו של עובד אינם עילה מספקת להעלאה במשכורתו.

      • ג'ו כלום הגיב:

        כפרות, אני לא אוהב שמאיימים עלי בפרישה. לא רוצה, לא צריך.

        בכל מקרה, אתה צודק – שכר המינימום נקבע כדי לאפשר לאדם לחיות בהווה בלבד, וזאת הסיבה שהוא לא שכר הגון אלא שכר מינימלי. זה לא הגון לשמר אדם במצב של עוני תמידי. למעשה, זה ניצול.

        לגבי חייה הקשים של לילי – לא זאת הסיבה שהיא צריכה לקבל שכר גבוה יותר. לרגע לא טענתי את זה, וגם הפוסט לא טוען את זה. למעשה, הפוסט מדגים את ההשפעות שיש לשכר הלא הגון שמשלמים לה המעסקים שלה על חייה. זה לא שהיא צריכה לקבל שכר גבוה יותר כי היא ענייה וחייה קשים, אלא שחייה קשים כי היא מקבלת שכר עושק. שכר סביר היה מגיע לה גם אם היתה רווקה וצעירה, כי היא עובדת הרבה, קשה, ובהתמדה בשביל המעסיק שלה. אני משער גם שהיא עושה עבודה טובה, כי אחרת היו מחליפים אותה.

        אבל שים לב לרגע מה אתה אומר כאן: אתה טוען שתי טענות – האחת היא שאנשים עניים לא זכאיים לחיי משפחה. למה לא, בעצם? כי המעסיק שלהם לא רוצה לשלם להם מעבר למינימום שהוא יכול בלי לשאת בזמן מאסר? למה לא ראוי שכן ישלמו להם יותר, שהשכר יהיה הוגן וסביר, ויאפשר להם לחיות חיים מלאים?

        הטענה השניה שאתה טוען, והיא גרוע יותר, היא שמעסיק שלא משלם את המינימום שהשוק מאפשר לו, ולא משנה אם זה למנקה או למתכנת, הוא מעסיק "נחמד" – בשדיון כזה משמשת כמילת גנאי כמעט, לתיאור אדם רך שלא יכול לעמוד מול עדרי העבדים שלו, להצליף בשוט ולצעוק "די! אחורה!". ולמה זה, בעצם? הרי המעסיק לא עושה את העבודה, הוא רק מארגן אותה. למה ראוי שחלקו של העובד בפריון יהיה נמוך יותר..? כי לעובד יש פחות, ולכן יש לו פחות כוח ויכולת לדרוש את המגיע לו? חלוקה מבוססת כוח שכזאת מתאימה לפיראטים, לא לאנשי תרבות.

  6. איריס הגיב:

    כן, זו אני אורטל…חשוב לדעתי לערוך את הדיון פה ולא בנפרד מהפוסט בפייסבוק. יש מספיק הפרדות בחיים…

    אז הנה יש לנו גם מצב שבו במדינה שאין בה דיור ציבורי, יש לגבר סיבות טובות להישאר בבית, כדי לא לאבד את זכויותיו המעטות. אפשר להבין את זה…אבל לא זה הענין: הענין הוא שגם אם הוא רשע מרושע, הוא עדיין בן אדם ולא "טפיל". אולי יש לו דכאון נוראי, אולי משהו אחר. מה אנחנו יודעים. את בכל מקרה יודעת את מה שלילי מספרת מהכיוון שלה. אבל אין טעם לעשות פה פסיכולוגיזציה של המקרה האישי של לילי, ולכן חשוב לי להעיר על משהו ששייך להיבט החברתי:
    אני די משוכנעת שהמשפחה העשירה מתייחסת ללילי כמו "טפילה". הם משלמים הרבה מיסים והילדים של לילי או היא או בעלה או הגרוש מקבלים דירה מעמידר….התפיסה הזו שלפיה אנשים צריכים לעבוד ולהיות עבדים היא בעייתית והמושג של טפילות, הוא שחקן מוכר במגרש הזה. יכול להיות שהגרוש הוא מובטל כרוני, אלכוהוליסט ודכאוני. אז מה? זה תפקידה של המדינה לדאוג לכך שאנשים לא יברחו ויפלו למקומות האלו, שהם תופעה של שכבה חברתית נמוכה (אצל העשירים: נשים שותות בסתר).

    • איתי קנדר הגיב:

      מסכים איתך איריס. בשנת ההכשרה השניה שלי לתואר בעבודה סוציאלית עבדתי עם ילדים ודיברתי הרבה עם אמהות. בשנה השלישית עבדתי עם מכורים, ודיברתי הרבה עם אבות. בשנה השניה צברתי דיבור שמזלזל בגברים, ובשנה השלישית התנקיתי מהדיבור הזה.

  7. איריס, מסכימה איתך שהמילה בעייתית, במיוחד כי משחקת לז'רגון של בעלי ההון. אשאל את הצוות אם אפשר להחליף. שכנעת אותי, בקיצור. איך אקרא לו?

  8. איריס הגיב:

    גרוש, לא אמור להיות מספיק? אז אנחנו יודעים שהם גרושים ושהגירושים כנראה לא ממש ממומשים ושבפועל לא היתה פרידה…אמור להספיק, לא?

  9. ודבר נוסף- מן הסתם אני יודעת הרבה יותר על המקרה ממה שכתבתי, אך מנועה מלפרסם. כך שהרושם על הבעל כלל אינו מופרך. ולילי לא עושה בכלל אידיאליזציה לקורבנות. להיפך, היא כל כך הפנימה את הדיכוי שהיא פיתחה מערכת הצדקה שלמה שמסבירה לה את התנהגות המדכאים שלה. מעבר למילה טפיל, אני לא מסכימה איתך, כי לא בא לי להגן על דיכוי מבית, יעני למצוא הצדקות לגבר המזרחי. כמובן שיש היררכיית מדכאים, אך פה הגרוש שלה, לא זוכה ממני להנחה יתרה.

  10. CrazyVet הגיב:

    אני לא היסטוריונית ולא מכירה את התחום לעומק, אבל עד כמה שידוע לי הפיאודלים לא היו ידועים בדאגתם לנתיניהם. למעשה, במקומות מסוימים (אני מכירה את המקרה הספרדי בלבד) היו להם פריוולגיות שהביאו בסופו של דבר להתמרדות הווסלים נגדם, מהזכות להפקיע בעלי חיים ותבואה, האיסור להקים תחנות קמח או נפחיות כדי לחייב אותם להשתמש בשירותי השליט, שגבה עליהם תשלום ועד הזכות של השליט לשכב עם בתולות בליל כלולותיהן. בקיצור, הבוסים של לילי לא נשמעים אנשים מאוד אדיבים או מתחשבים, אבל לא הייתי מרחיקה לכת ואומרת שהם גרועים יותר מהשליטים הפיאודלים.

  11. משה הגיב:

    האשמים הם לילי,ילדיה ובני משפחתה המורחבת ,הממשיכים ובוחרים פוליטיקאים בעלי השקפה חברתית-כלכלית הנוגדת את האינטרסים של לילי ודומיה.

  12. אפרת הגיב:

    לדעתי, אין לבסס דיעה במקרה כזה אחרי שמיעת צד אחד בלבד.
    בנוסף, אני יכולה לומר שבאיזור מגורי (מושב בשרון) משלמים 45-50 ש"ח לשעה לעוזרת בית (בצפון ת"א בוודאי יותר). בחישוב פשוט של 8 שעות עבודה ביום, 22 ימי עבודה בחודש, עוזרת בית יכולה להרוויח 7920 ש"ח (בעוד שלפי דבריה היא מרוויחה 5000). ולכן מפתיע למה היא בוחרת להישאר במקום עבודה שבו היא מרוויחה הרבה פחות.

    • avivamishmari הגיב:

      … כי בתחום הניקיון קשה מאוד למצוא מעסיקים שייתנו גם יציבות לאורך שנים, גם כמות מסיבית של שעות מדי יום וגם תשלום של הטבות סוציאליות.

      • אפרת הגיב:

        אני חושבת שהמצב הפוך. בתחום הניקיון קשה למצוא ע ו ב ד י ם שייתנו יציבות לאורך שנים. וכעובדת כזו, האישה ההיא שווה זהב.

    • איתי קנדר הגיב:

      זה לא מפתיע — יש לזה סיבה. דברים כאלו לא נעשים ללא היגיון. יש כנראה טעות במשוואה שלך או בהנחות הבסיס שבה.

  13. פינגבאק: נשים החוצה! « האחות הגדולה

  14. abumidian הגיב:

    הילדים של לילי….

  15. contrite הגיב:

    עצוב. נשמע כמו סיפור אבל לחשוב שזה אמיתי.. בכל מקרה פוסט חשוב

  16. דרול הגיב:

    האמת שאני חש הזדהות מסויימת עם לילי
    בשנת 2002 עבדתי אצל מיליונרים. הם גנבו ממני והלכתי לבית משפט וחלק מהכסף חזר אלי אחרי שנה.
    בשנת 2005 גם עבדתי אצל מיליונרים וגם הם גנבו ממני , פחות אומנם, אבל אישתי לא הסכימה שאני אתבע אותם , כי המיליונרית שלחה לה ארוחות אחרי הלידה.
    בשנת 2008 עבדתי אצל מיליונרים וגם גנבו ממני , אבל החלטתי שלא לתבוע אותם, כי מישהו שאני סומך עליו הציע לי לרדת מזה.
    בשנת 2010 שוב מיונרים ששוב גונבים ואולי אני אתבע אותם עוד לא החלטתי.
    עם השנים הכרתי הרבה מיליונרים, חלק מעבידים וחלק חברים של מעבידים שלי, ואני רוצה להגיד שהמיליונרים בגדול הם עם חרא. הם גנבים שקרנים ומנוולים, עם מספר זעום של יוצאים מהכלל. למעשה אני זוכר רק מיליונר אחד שאני יכול להעיד עליו שהיה אדם טוב והגון ונדמה שבשנה שעברה הוא פשט רגל ונאלץ לברוח מאימת הנושים אל דרום אפריקה.

    אבל אין מה לעשות, אני חייב להמשיך לעבוד אצל מיליונרים, כי אני לא יכול להצטרף אל עשרות אלפי הישראלים שמקבלים מהמדינה משכורות של עשירון עליון , בלי לעשות שום דבר. אני מתכוון לכל אותם בטלנים וחסרי תועלת שעובדים ברשות הנמלים או ברשות שדות התעופה או במקורות , או ברשות לפיתוח ירושלים, או בבנק ישראל או בתור אע"צים.
    פשוט אין לי את הקשרים המתאימים.
    אז מזל שיש מיליונרים, גם אם הם לא אנשים נחמדים בכלל, ומזל שיש את ריבונו של עולם.

    • איתי קנדר הגיב:

      מזל בשביל השליטים שאתה עושה הבדלה מלאכותית לגמרי בין 'סוגים' של שליטים. וכן, מזל שיש את הריבון, וחבל שהפלבים או הפלורים לא נותנים לו להיות אשכרה ריבון, ובמקומו מאמצים אל ליבם את השליטים, כל אחד את סוגו.

  17. נאוה זוננשיין הגיב:

    מאת נאוה
    המסר כל כך ברור אם היו משלמים לה כמה שמגיע לה 50 שח לשעה כך נהוג לשלם לעוזרות בית היא היתה צריכה לקבל שכר של 21,600 שקל בחודש הניצור של העשירים המופלגים מזעזע
    רק שלעוזרות בית אין מגן ויאן ועד עובדים ושלעשירים אין בושה
    נאוה

    • דרול הגיב:

      את לא ממש טובה במספרים, אבל כך או כך , אני לא מבין למה למנקה צריך לתת משכורת של עשירון עליון.
      למה היא היא חשובה יותר מפועלים ומנהלי עבודה, או ממורים וגננות.
      המופרכות של הטענות הפוסט מרקסיסטיות מתגלגלות לאבסורד ששום משק מאוזן לא יעמוד ובהכרח יביאו והביאו לשואות כלכליות , לרעב ולחוסר כל.

      • איתי קנדר הגיב:

        מה שמביא לרעב הוא האי-שוויון. אדם אחד שיושב על הר מזומנים, בתים ונשים, בעוד שאדם אחר חופר בזבל באישון לילה. אם מנקה תקבל משכורת של חמש ספרות זה בעיקר אומר שלעשיר שמעסיק אותה יהיה פחות ואזה מזדיינת אחת. ככה בדוגמא לעיל וככה בכל מצב — יינתן יותר לאדם בבסיס הפירמידה ופחות לזה שרוכב על השפיץ שלה.

      • דרול הגיב:

        אתה לגמר טועה.
        מה שמביא לרעב ,הוא נהול גרוע ואידיאולוגיה אינפנטילית.
        ראה ערך הרעב במצריים בשנות השבעים , הרעב הניצחי בסומליה והרעב הפחות מתוקשר של השנים האחרונות בסוריה.

      • איתי קנדר הגיב:

        הרעב במצרים הוא תוצאה של ניהול גרוע? כמה תמימות את מייחס למי שעושק ביודעין את הגוי עליו הוא מולך.

      • דרול הגיב:

        אתה טוען שלרעב היו סיבות אחרות?

  18. סחבק הגיב:

    להציע לשלם שכר שלא על פי תמחור העבודה אלא על פי יכולות המעסיק, נשמע יותר מדי כמו "כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו." וזאת שיטה שמעולם לא הצליחה.

    • ליהי הגיב:

      1. אפשר לקיים דיון מעמיק בלמה היא לא הצליחה וכו' אבל בכל מקרה –
      2. זה לא ההצעה. אם הדרישה הייתה לשלם ללילי כפי שהמעסיק יכול, אפשר היה לשלם לה 400 אלף שקלים בחודש. הרעיון הוא אנושיות. לא מילה גסה.

  19. שלי הגיב:

    אני רוצה להוסיף עוד נקודה לעניין חישוב השכר ההוגן:
    עובדת שעובדת כל-כך הרבה שנים כל-כך הרבה שעות ביום בבית פרטי – נראה לי שאפשר לקרוא לעבודתה "משרת אמון". כלומר ייתכן שהמעסיקים שלה לא סומכים על אף-אחד אחר. אבל הם גם סומכים עליה שלא תדע למנף את האמון שלהם בה למיקוח על השכר, ולכן הם מרשים לעצמם לשלם לה שכר לא-משהו.

  20. ענבל הגיב:

    אני לא מבינה גדולה במדיניויות כלכליות אבל זאת עובדה שהאישה הזאת צריכה לקבל יותר כסף: אם בזכות הוותק, האמון, אבל הכי – מה שמספיק בשביל מחיה וגם הולם את העבודה שלה – לכאן או לכאן. אני חיה משכר מינימום, אין לי ארבע ילדים וגרוש, וזה לא מספיק כדי לחיות, לשלם על הלימודים למשל, ולחסוך, אם להורים אין לעזור. בטח שלא לבילויים. העובדה הזאת לא משתנה אם בוחרים לדבר על חלקה של המדינה שאמורה לדאוג לזה או על אטימותם של המיליונרים. במציאות שני ה"צדדים" נגיד, הם גורמים לזה ויכולים לשנות את זה , ומתבקש גם שיעשו את זה. מבחינה מוסרית-של בין אדם לחברו למשל, במקרה של המיליונרים, ולכן לגיטימי לדעתי לבקר אותם. שלא לומר- להגעל,כן, גם בגלל המרכיב הרגשי והאנושי בהעסקה הזאת. אז נכון שחוקים שיבטיחו את בטחונה זה מה שצריך כדי למנוע ניצול, אבל גם בני אדם צריך.

  21. פינגבאק: הניצול כפי שהסבירה לי אותו לילי | קרדום בשביל לחפור בו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s