כוסעמאק | פוסט אורח מאת אורטל בן דיין

על הכוס המגולח והפתולוגיה הגברית

בתוך המיטה :
ד': […] איכס..אני לא אוהב בוש
נ' : יש משהו נכון בלאהוב דבר שלם, כמו שהוא.. שלא צריך לשנות אותו. מה הבעיה בבוש?
ד' : אתן הנשים מגלחות שיער בכל הגוף והיכן שלא צריך מגדלות זקן..למה?
נ': לשיער ערווה יש תפקיד, להגן על איבר המין…
ד: אם זה ככה, אז למה את מגלחת?
נ': כי לא מצאתי מישהו שיאהב אותי ככה.
(מתוך סדרת ריאליטי, 2010)

נ', שחקנית מוכשרת, דוגמנית בינלאומית שבתוך עולם בו נשים נתונות לסד יופי נוקשה, אלים ופיקטיבי, היא הדבר הכי קרוב למודל המדומיין הזה. ד' בפרק אחר, מכתיר אותה כאחת הנשים היפות בישראל. עם כל תעודות ההכשר הללו היא לא הצליחה למצוא גבר שיאהב אותה- כך כמו שהיא, עם שערות ערווה, סימבול של מיניות נשית, הסמן המובהק למעבר מילדות לבגרות מינית.
נ' כדוגמא לנשים בכלל – עוברת רדוקציה מוחלטת לאיבר המין שלה. אם איבר המין שלך, כלומר את, לא כנועה לעין הממשמעת הגברית, לא עשינו עסק. היא מוותרת על אמירות נבובות כמו "אני יותר אוהבת את זה ככה, זה בשביל עצמי" ומצהירה בכנות נדירה שהיא היתה רוצה לשמור על שערות הערווה שלה, אך לא מצאה גבר שיאהב אותה יחד איתן, כמשהו "שלם" לדבריה.

בבחירת המילה שלם נוגעת נ' בדיוק בעצבים החשופים של הסוגיה. היא מבינה שהדרישה לערטל אותה משערות הערווה שלה מביעה חוסר יכולת לקבל אותה כאישה תלת מימדית, מורכבת ובעלת מיניות, ויוצאת נגד הפטישיזם הגברי שמנסה לחתוך אותה לחתיכות. פטישיזם הוא ההתייחסות לחֶלק בתור שלם. גברים שמתגרים יותר מסמלי מיניות מאשר ממיניותן של נשים הם  גברים פטישסטים. נ' מבינה את זה – היטב-  אך עדיין, מתוך הרצון האנושי להיות נאהבת ונחשקת היא נכנעת לדרישה הגברית לכוס מעורטל וילדי- כזה שמרוקן את האישה מהמיניות שלה.

שיער הערווה הוא הסמל המוסכם למעבר בין ילדות לבגרות מינית, לכן הוא מהווה דימוי ויזואלי חזק ביותר למיניות הנשית. ילדה ללא שיער ערווה היא לא מסוכנת, אין לה דרישות מיניות (כמו להגיע לאורגזמה רחמנא ליצלן), היא גם עדיין לא קיבלה מחזור ואין סכנה לעבר אותה. האישה המגולחת והבגירה מבחינה חוקית מהווה פשרה על פנטזיית הגוף הילדי. לי נראה שהויתור על הגוף הילדי לא נובע בהכרח מהבנה עמוקה של העיוות החברתי הזה.  נראה לי סביר יותר, כי הויתור מתקיים רק בשל הטאבו שקיים על פדופיליה וההסתכנות הפלילית הכרוכה בכך. הגבר "מתפשר" על  גוף נשי שהפרוייקט המרכזי שלו הוא לההיפך, לילדי. מגולח, ממושמע, שדוף, ללא עכוז, ללא ירכיים, ללא פגמים וללא שיער ערווה. "בואי, בואי לאבא".

נשים הנאלצות לאמץ את המודלים הפורנוגרפיים של גברים, ואפילו מצליחות להראות בהתאם, צפויות למפח נפש. גברים אינם צורכים פורנוגרפיה ודימויים פיקטיביים של נשים בגלל שהם חושקים בנשים שנראות כך, כוח המשיכה  של הדימוי טמון בעובדה  שאלו לא באמת נשים אמיתיות, אלא דימוי דו מימדי בצורה של אישה. הקסם הפורנוגרפי שמהלך על גברים הוא בדיוק זה שלא מאפשר לאישה המדומיינת הזו להתעורר לחיים, התעוררותה של האישה  לחיים, התהוותה לסובייקט בעל קול,  תחבל בפנטזיה הגברית על אובייקט אילם וחסר ישע.

זה מזכיר  לי את סיפור  בת הים הקטנה, שעל מנת  לזכות בזוג רגליים ובמה שביניהן, ולהתאחד עם אהוב ליבה, נאלצת לוותר על קולה הערב. המכשפה כורתת את לשונה, ובתמורה נותנת  לה רגליים ואת היכולת להלך על פני האדמה. בת הים הקטנה נאלצה לבחור בין להיות בעלת כוס לבין להיות בעלת קול – סמל מובהק של סובייקטיביות. היא לא יכולה להחזיק בשניהם יחד. היכולת להיות סובייקט מדבר, מביע ובעל דעה אינו יכול להתקיים יחד עם הגוף המיני החושק והנחשק. כך, הקול מתמזג לתוך איבר המין והופך כל דיבור נשי להזמנה לסקס. בת הים הקטנה הוא המופע החילוני המקביל של "קול באישה ערווה" החרדי. הכוח של סיפורי הילדות הללו בעיצוב המיניות והמגדר מתפקד בדיוק כמו פסק הלכה או נוהג דתי. המסר לילדות – דתיות וחילוניות – הוא ברור: אם את רוצה להתאחד ולהתייחד עם אהובך ותרי על קולך.

הבייבי דול הוא דוגמא נוספת למוצר שמגלם בצורה האולטימטיבית את הפנטזיה הפדופילית הגברית. הבייבי, התינוקת הזכה, הבתולה שנעדרת כל סממן של מיניות בהכלאה סוטה עם הבובה, האובייקט הדומם, שלא יכול להחזיר מבט, שאין לו קול וגם לא צריך להחליף לו תיתול. הפנטזיה באובייקט דומם ובו בזמן באובייקט תינוקי ונושם, מחרידה מכדי לתארה במילים. עיון זריז בתוצאות החיפוש של גוגל לביטוי יבהיר בצורה הטובה ביותר על איזה אובייקטים מבוססת הפנטזיה הגברית ומהיכן שואב עולם הדימויים שלה.

במציאות הזו של כוס נגד קול, שיער ערווה הופך לדיל ברייקר. לפני כשבוע ישבתי בבית קפה עם שני גברים חביבים ונאים למראה. אחד מהם, גבר שלחלוטין לא אכנה אותו חזיר שוביניסט (מה גם שהוא מקשיב נהדר ולא מתגונן מידי אל מול טענות פמינסטיות), טען בפני כי שיער ערווה מגעיל אותו. "אם אני מוצא את עצמי במיטה עם אישה שיש לה שערות בכוס, אני בורח", אמר המסכן, נמלט על נפשו מהכוס הנשכני. הוא לא בורח מפאת העדר חוכמתה, לא מפאת העדר יופיה, לא  מפאת מצבה המשפחתי וגם לא מחוסר היכולת שלה להעניק אהבה, לא. הוא בורח משיער הערווה.
הבחור בטוח שכרגע הוא ניסח את ההעדפה המינית הפרטית שלו, ושיש לו אוטונומיה סקסואלית שאין לה קשר להבניית המיניות והגוף הנשי ולקשר ההדוק בינה לבין תעשיית הפורנו הגברית.

"שיער זה לא אסטטתי", "שיער נתקע בשיניים", הוא שוטח בפניי כהנה וכהנה קלישאות שגברים מאמצים כדי לעשות רציונליזציה לסטייה שלהם. אז אני מקשה: "היא צריכה לגלח הכל, יעני חלקה כמו תינוקת?" החמוד:"כן". "ומה לגבי המשולש הקלאסי, אתה יודע, מפשעות נקיות ומשולש קטן שמסתיר את הכוס? "לא, לא, לא,  נקי לחלוטין". המשולש הסימבולי כבר לא מספק את הסחורה, ואני לא יכולה שלא להיות בפאניקה שגברים כאלה מסתובבים ליד ילדות קטנות.

נחזור לד',"למה אתן מגדלות זקן?" הוא שואל את נ', "מסירות שיער בכל הגוף ומגדלות זקן?" היא עונה לו: "שיער ערווה נועד להגן על איבר המין" אותו זה לא מעניין, ובכלל גברים מעולם לא היו חסידי בריאות האישה. הוא מבחינתו עסוק בלהצמיד לאיבר המין הנשי דימוי גברי של זקן, זאת כדי להתריע בפני הפרטנרית שסממני גבריות כמו שיער עלולים לעורר  בו דחייה כגבר הטרוסקסואל, בדומה למדי לאופן בו רגליים שעירות נתפסות גם הן גבריות ועל כן לא נשיות, לא סקסיות. ד' למעשה רק מצטט מסורת ארוכת שנים של ביטול המיניות הנשית באמצעות הגברית. הנשים הן גבר מסורס, פין מקוצץ וכוס מעופש.
תתגלחי, תתיישרי תתיילדי, בייבי.. העקצוץ לא נעים לי, זה נכנס לי בשיניים, לא רואים כלום, זה לא אסטתי.. מא'כפת לי שהסרת השיער גורמת לך אי נוחות, שאת מרגישה שאני לא אוהב אותך בשלמותך, ובטח שלא אכפת לי ממחוזות הסבל שאני משלח אותך אליהם למריטה, הסרה, חיטוי, חיתוך, לייזר, שעווה רותחת – במקום הכי אינטימי בגוף.

במישורים אנתרופולגיים יותר, אני מציעה לחשוב על הסרת שערות הערווה כטקס פגאני שמיועד להפיג את החרדה הגברית מן המיניות הנשית. פרויד כינה את המיניות הנשית "יבשת שחורה", ולמעשה רק תיאר את החרדה הגברית הקדומה מאיבר המין הנשי המאיים והמיסתורי שהגבר מפחד להיבלע בתוכו ולהעלם מן העולם כפי שבא אליו." הביצית  לוכדת את תא הזרע הזריז ומסרסת אותו", הסבירו מדענים שצפו בתהליך העיבור ובכך שיוו לפחד הגברי מהכוס תוקף מדעי. היבשת הפרוידיאנית מנסחת את הכוס הערוותי כטריטוריה אניגמטית, חשוכה, פרימיטיבית שמשוועת לגבר הלבן שיבוא לתרבת אותה, משאו של האדם הלבן.

למעשה, הכוס המגולח מציע לנו משחק חיזור חדש, ישיר, צפוי ומיידי. הכוס המגולח מאפשר לגבר כניסה חופשית: אחת שתיים, פונקציונלי, אינסטרומנטלי, כלי מיידי לסיפוק צרכים. הכוס המגולח הוא כוס יעיל. מקסימום הנאה במינימום השקעה.
אני מציעה את ה"חישוף" הצה"לי כמטאפורה לתובענות הגברית לכוס חשוף. החישוף הצה"לי נועד לנקות שטח ממכשולים העלולים לחסום את שדה הראיה כמו מטעים, פרדסים, עצי זית ושיחים ולאפשר תצפית נקייה ופלישה קלה במאמץ מינימלי. מייצרים יתרון אסטרטגי על האויב, מנשלים אותו מנכסיו, מערטלים אותו ומשפילים אותו. כמו תמיד, הגבר הישראלי שחישף וחשף כמה טריטוריות בנעוריו לוקח את זה צעד אחד רחוק מידי.
כל עוד האישה תיתפס כטריטוריה שצריכה להיכבש ולהתיילד, חישוף יהיה פרקטיקה יעילה להשגת המטרה. חישוף הכוס מסייע לגברים במלחמתם הנצחית ביבשת השחורה ובסבך ההגנה של אישה על העצמאות המינית שלה.