מהמיתוס אל המציאות: גוונים של הסכמה

משהו קורה. צפי סער כבר שמה לב לזה. קשר השתיקה מתחיל להיפרם, ועוד ועוד נשים מתחילות לספר את הסיפורים שלהן. התגובות שהן נתקלות בהן ממש לא פשוטות, אבל עם כל ביקורת, וכל תגובה קשה, עוד נשים מתעוררות ורוצות לספר את שאירע להן.

אנחנו בראומה משתדלות להתמקד בד"כ בניתוח המציאות, ולא בתיאור שלה. אבל התהליך הזה שקורה עכשיו, שהתחיל בהכצעקתה והמשיך בעדות כנה נוספת על אונס, וכן בפוסט מדהים שפרסמה בהעוקץ חברה טובה, מאיה קוי, יש בו משהו שממש משנה את המציאות.
לקח לנו קצת זמן לראות את זה, אבל טמון בו פוטנציאל לשנות את היחס לתופעה, להעמיק את ההבנה שאונס הוא לא רק משהו שקורה בסמטאות חשוכות ע"י גברים זרים, או כמו שמאיה כותבת:

"הרעיון שאונס הוא פשוט מין ללא הסכמה מפחיד ומפתיע את רובנו. נשים אינן יוצאות מן הכלל בתחום הזה. אנחנו לא אוהבות לחשוב על עצמנו בתור קורבן, ובודאי שלא בתור קורבנות אונס. אונס זה מין דבר מפחיד כזה, שקורה לבחורות מסכנות בפינת רחוב חשוכה."

מלבד שינוי היחס לאונס, יש בסיפורים האישיים האלה גם את הכוח למגר את הבושה ולגרום לעוד נשים לספר את סיפורן, כי לא הן אלו שצריכות להתבייש.

הנה מה שקרה לא', חברה טובה גם כן, כפי שכתבה ושלחה אלינו (זהירות, אולי הסיפורים לא יהיו פשוטים לקריאה):

טוב, אז ללא הקדמות ארוכות מידי, הנה שניים מהמקרים שקרו לי. לצערי היו עוד כמה. קשים יותר ופחות. גבוליים יותר ופחות. מעליבים ועלובים יותר ופחות. בחרתי שניים:

הראשון שאספר עליו היה מול בוס בעבודה. הייתי אז בת 18 בערך לפני צבא ועבדתי בפאב. אחד הבוסים בפאב (מנהל) היה גבר בן 60 להערכתי. לפני יום כיפור דיברנו על סרטים אהובים ומכיוון שהוא גר מרחק 3 דקות הליכה ממני הוא שאל אם לפני שאפגש עם חבריי וחברותיי אוכל להביא לו 2 סרטים ספציפיים ואמרתי שכן. הוא אפילו ידע שיש לי חבר אותו הכרתי במסגרת אותה עבודה בפאב. כשהגעתי לביתו הוא שאל אם ארצה להישאר לראות את הסרט. אמרתי שאין לי כמעט זמן. דיברנו קצת וכשעמדתי ללכת "הודבקתי" בהפתעה ואגרסיביות לקיר ליד היציאה כשהוא צמוד אלי לגמרי, עומד לו (אני לא יודעת איך זה הגיוני שעמד לו כ"כ מהר) ובאותן שניות כאילו בהמשכיות של התנועה מבלי שהספקתי להוציא אפילו מילה אחת מפי היד שלו הייתה מתחת לחזייה שלי מכיוון המחשוף והוא דחף את הלשון שלו לפה שלי ואז שאל אותי "את בטוחה שאת רוצה ללכת?". הייתי בהלם. לקח לי זמן להזיז אותו וזה לא היה קל. הוא המשיך לנסות ושאל אותי עוד כמה פעמים אם אני בטוחה שאני רוצה ללכת. אז נכון, אולי הוא לא הפעיל כח פיזי היסטרי אבל אני הייתי המומה מידי מכדי להכנס ל"מתכונת נינג'ה" שחשבתי שיכולה הייתה לעזור. בדיעבד תהיתי למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להתשחרר מהאחיזה שלו וללכת ואמרתי לעצמי שאולי יכולתי לדחף אותו הרבה יותר חזק. ואז אמרתי לעצמי שבעצם זה אמור היה להספיק שאמרתי לא. שהוא בכלל לא שאל אותי לפני שהוא התחיל לגעת… וכעסתי. ופחדתי. והיה לי רע. תהייתי למה לא הצלחתי לתפקד. התביישתי שקפאתי. תהייתי איך הכל קרה כ"כ מהר וכמה זמן זה בכלל לקח.

סיפרתי לחבר אחר מהעבודה והוא אמר שאני מגזימה. דיברתי עם הבוס השני שאני חולה ולא אוכל להגיע בצאת כיפור והוא לא הסכים שאבטל בהתרעה כזאת קצרה. ואני עם חוש האחריות המוגזם שלי אכן הגעתי למשמרת. התחלתי לחשוב שלמרות שזה היה מאד לא נעים, זה לא היה מסוכן. שיכולתי לתת לו מכה כזאת ושיכולתי ויכולתי וכל זה ועזבתי את כל הסיפור.

השני שאספר עליו היה מול בחור בגילי. הייתי פרודה לאחר מספר שנים עם אותו בן זוג, בתקופה של ה"כאפה" של השיבה הביתה בסיום הצבא ובנוסף לכל זה עשיתי פסיכומטרי. הייתי מדוכאת נורא ויצאתי עם חברה חדשה מהפסיכומטרי לדאנס בר והיא הכירה לי חבר טוב שלה שהיה יחצן במקום. דיברנו איתו כשהחזרתי אותם הביתה והוא אמר לי כמה החבר שלי לשעבר היה אידיוט ושמגיע לי יותר וכל הדברים האלה.

שבוע לאחר מכן הגענו שוב לאותו הדאנס בר והייתי ממש מבואסת. הוא הציע לי לשתות ואמר שידאג לי בחזרה הביתה מכיוון שיש בחור אחר שגר לידי. לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לשתות ואם זה יגרום לי להרגיש יותר טוב או יותר גרוע אבל הוא המשיך להזמין אותי לצ'ייסרים ואני לא התנגדתי ויצא ששתיתי די הרבה. בדרך חזרה למרות שמצבי היה גבולי פלוס לא רציתי להשאיר את הרכב שלי בחנייה שם כי לא הייתי בטוחה מה לומר להורים שלי. אז קבענו שהוא (אותו יחצן) ינהג עד הבית שלו ושאחרינו ינהג לגיבוי הבחור שגר לידי ואני אנהג דרך קצרה יחסית מהבית שלו עד לבית שלי. וזה מה שהיה. כשהגעתי לבית של אותו יחצן הוא אמר לי משהו כמו "אולי במקום התוכנית הזאת את רוצה פשוט לבוא לשתות תה? את חשובה לי, אני דואג לך. תשתי תה, מים, תתאפסי על עצמך רבע שעה ותסעי הביתה. זה עדיף מאשר שהוא ייסע אחריך". זה היה נשמע לי נכון והגיוני והסכמתי. זה היה ניראה לי בסדר וחברי. שאלתי את עצמי בדיעבד אם הייתי אמורה להבין מכך שיש לו כוונות מיניות אבל מכיוון שהוא ידע שאני שיכורה בעיקר כי אני בדכאון וגם את הסיבות לכך ממש לא חשבתי על שום קונוטציה מינית. פשוט חברות ודאגה.

נכנסו אליו הביתה וזה היה עינוי. הוא ניסה פיזית שוב ושוב ושוב אין ספור שעות ופעמים. והחמיא לי על כל דבר. והבטיח שיהיה איתי ולא יעזוב. שהוא לא פגש מישהי כמוני. נגע בנקודות הכואבות מהקשר הקודם ואמר איך איתו זה לא יהיה אותו דבר. ועוד מחמאות עם נגיעות. שעות של כאלה. המילים שלו היו מניפולטיביות אבל הן נגעו לי בנקודות רגישות. לא ידעתי מה אני רוצה אבל ידעתי שאני לא רוצה לשכב איתו עכשיו. שאין מצב שככה זה יראה עם הבחור השלישי שאני שוכבת איתו בחיי ושאני עדיין אוהבת את החבר לשעבר אז אמרתי לא. ולא. ולא. וניסיתי לקום אולי איזה 5 פעמים וכל פעם הוא אמר לי שלא יהיה כלום ושהוא מצטער שהוא פשוט כ"כ נמשך אלי ושאני צריכה עוד להירגע. הרגשתי מבולבלת נורא. כל פעם היה עוד קצת ועוד קצת ונמתחו לי הגבולות בצורה שהרגשתי "טוב, הוא כבר נגע לי בציצי מעל וליד ומתחת ו… טוב אז יוצא שבציצי זה כבר לא משנה…" וכך שחררתי יותר ויותר. הייתי לחוצה בטירוף. זה לקח שעות ארוכות. עד איזה שש בבוקר. וזה יצא ממני כמו קיא. הרגשת בעעע שכזאת. בסוף כבר הייתי ערומה. לא הייתי בטוחה איך כ"כ התרחקתי מהגבולות האישיים שלי בכל השעות האלה. ואפילו גמרתי. כל הנגיעות האלה, עוררו אצלי משהו. אני תמיד גומרת בקלות וקשה לי להסביר במילים איך למרות שגמרתי (ולפני ובזמן ואחרי שגמרתי) לא רציתי לשכב איתו. איך הוא באמת התעלם מזה שאמרתי "לא". שביקשתי "די". מזה שהיה לי קשה נורא. שהייתי שיכורה ובמתח. שהמשכתי לדחוף אותו. כל צעד קטנטן לווה בשכנועים והבטחות. כל פעם עוד קצת. הגוף מתחיל לרצות והראש עדיין אומר לא. זה לא כדאי. זה מוקדם. אני שיכורה. אני אוהבת מישהו אחר. זה לא נוח לי. לא. והוא… הבטיח שהוא "לא יכנס". הוא לא עמד בהבטחה שלו ואני החזקתי בפין שלו חזק כשהוא מעלי רק כדי שלא יכנס. והוא עדיין ניסה. נלחמנו שם פיזית ואיכשהו הוא גמר מהכניסות הקטנות האלה אלי בעודי מממשיכה להחזיק לו חזק בפין, דוחפת אותו עם היד השניה בבטן ומשך כל הזמן הזה ואומרת לו "בבקשה די" ו"נפגש פעם אחרת". הוא אמר לי שנפגש גם פעם אחרת אבל שאין הבדל מתי זה קורה ושהוא נמשך אלי ולא ילך לשום מקום וכל זה.

 לא הייתי בטוחה מה קרה ומה אני מרגישה. הוא אמר לי כ"כ הרבה דברים טובים ונעימים. והוא בגילי ואני בחרתי לבוא אליו ואני בחרתי לשתות ו… למה זה ניראה ככה?? מיניות קושרת אותי. וגם כל הדברים שהוא אמר. יום למחרת ידעתי שאני מרגישה לא בנוח עם מה שקרה אבל לרגע אפילו שקלתי לנסות להיפגש איתו שוב. הוא אמר לי דברים כ"כ מדהימים ולצד זה נורא פחדתי ממחלות מין כי לא השתמשנו בקונדום כי בכלל לא חשבתי שנשכב. גם לא בסוף. הוא אפילו לא לגמרי נכנס. לא היה לי הרבה זמן להבין מה העמדה שלי ומה היה ומה עכשיו וכבר באותו היום (ביום שלמחרת) גיליתי שיש לו חברה. איימתי עליו שאלך למשטרה ושהוא ניצל אותי והוא ניסה להזכיר לי שרציתי, ניסה להכניס לי מילים לפה, לומר שאני לא זוכרת טוב ובעיקר שאני מגזימה כי אני פגועה. פחדתי שאם אלך למשטרה לא אוכל להוכיח דבר. באמת הייתי פגועה אבל ידעתי שמשהו לא בסדר עוד לפני. מצד שני, כשמסתכלים איך זה ניראה… באמת שתיתי מרצוני והגעתי אליו מרצוני. אבל גם באמת ניסיתי לקום הרבה פעמים, באמת אמרתי להערכתי מאות פעמים "לא", באמת הרגשתי ניצול של הידע שלו על המצב הנפשי שלי ומצב השתייה. באמת הרגשתי חרא לפני, אחרי ותוך כדי עם כל העניין. ואז שוב, אולי למרות שהייתי שיכורה ואהבתי את המילים ורציתי להאמין שלא נשכב, בעצם לפחות בתיאוריה יכולתי בכל רגע לדחוף יותר חזק ולקום יותר בכוח וכל זה? ואם לא עשיתי את זה אולי מבחינה חברתית זה בעצם אומר שרציתי שמה שקרה יקרה?

 *(כמה שבועות אחרי זה ראיתי אותו שוב באיזו מסיבה יוצא מתא שירותים עם מישהי שהיא לא החברה שלו. נכנסתי לשירותים וכשיצאתי הוא חסם לי את היציאה מהתא, נכנס אחרי וסגר את הדלת ו… ניסה שוב. אמרתי לו שיש לו חברה והוא אמר שהוא יודע ושאני כזאת סקסית ומדהימה ולא שווה אותו וכל זה. זה כבר לא קנה אותי ועדיין מאד כאב לי ויצאתי. הרגשתי עלבון. לאחר כמה שבועות אותה חברה שלו גילתה על כל העניין שהיה מכיוון שהוא שמר על המחשב איזה מכתב פגוע ששלחתי לו. היא השיגה את מספר הסלולרי שלי ובבר המצווה של בן הדוד שלי תחקרה אותי על הנושא. הוא מצידו התקשר אלי גם באותו הערב ואמר לי שאם אני לא אומר לה ששיקרתי לה לגבי כל העניין כי "אני רוצה אותו והוא לא רוצה אותי ושמה שהיה ביננו היה ממש מזמן" – הוא "ימחק את השם שלי בכל האזור").

כמו שאמרתי אלו שני מקרים שבחרתי לציין. בחרתי להדגיש את מה שמנע ממני באמת להפנים שזה ממש פסול ולא רק לא נעים.

* ביום חמישי הקרוב, ה- 9.6, בשעה 18:00, תתקיים מול הפרקליטות הפגנה כנגד סגירת תיקי אונס ותקיפות מיניות, והשתקת התופעה והיקפה. לפרטים:
http://www.facebook.com/event.php?eid=123437427737662

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

30 תגובות על מהמיתוס אל המציאות: גוונים של הסכמה

  1. טליה הגיב:

    תודה רבה על הפוסט הזה

  2. דורה הגיב:

    הסיפורים האלה על בחורות צעירות שוברים לי את הלב. אני נזכרת בחברות שלי מהצבא ואיך היה ברור לחלוטין לכולנו שבחורים אמורים להילחם איתך כל שלב של הדרך ולנסות לעשות לך דברים שאת לא רוצה. והיה ברור גם שאם את לא "זורמת" זה כי את פגומה ופריג'ידית. כולן עברו את לילות העינוי הבלתי נגמרים האלה.

  3. avivamishmari הגיב:

    הסיפורים האלה על בחורים צעירים, דווקא הם שוברים לי את הלב. הם כנראה באמת חושבים שזו הדרך העיקרית להיות עם אישה, ושזה סקסי ומלא תהילה. והם עוד יתבגרו ויעברו הרבה שנים כאלה, וימשיכו להרעיל ולהדביק.

  4. תור הגיב:

    א', ישר כוח. החשיפה הזאת בנקודת הזמן הזאת איננה מובנת מאליה ואני מלאת הערכה כלפיך. גם כלפיכן, ליהי, רעות ומעין. הפוסטים האלה נורא מרגשים אותי וגורמים לי לחשוב שהמהפכה, שהייתי משוכנעת שתקרה עוד איזה 15 שנה מתחילה.

    אבל למה בעצם הכתובת היא הפרקליטות? האם החוק הפלילי הישראלי באמת נותן מענה ומאפשר לחברה להעניש על מקרים כאלה?

    • ליהי הגיב:

      תודה!
      כן, הרי החוק הפלילי מאפשר להרשיע בעבירת מין על סמך עדות יחידה, בדיוק בגלל שזה כל מה שיש במצבים האלו. השופט רק צריך לנמק מדוע החליט להסתמך רק על עדות המתלוננת ולא לדרוש ראיות נוספות. כך שהחוק הוא בסדר בסך הכול, כתוצאה של הרבה מאבקים פמיניסטיים, עכשיו נותר לדרוש את האכיפה של החוק הזה, את הגיבוי למתלוננות.

  5. אני הגיב:

    פוסט מדהים!!!!! הלוואי וזו תחילתה של המהפכה.

  6. דור הגיב:

    כל הכבוד על האומץ לפרסם ולכתוב. זה מאד מוערך בעיני. לא הולך ברגל בכלל. לדעתי אין כאו גוונים של אפור. המקרה הראשון הוא תקיפה מינית מובהקת לגמרי, לא גבולית ולא בינונית ולא אפורה- שחורה משחור. המקרה השני הוא אונס לגמרי. גם כאן אני לא רואה שום אפור אלא רק שחור. לא רלוונטי בעיני שגמרת. זה אונס לגמרי, ולך כמובן יש אפס אשמה. זה לא עלייך בכלל.
    שוב כל הכבוד. הגל הזה שקורה עכשיו ממש מדהים ולך ולאחרות יש הרבה חלק בזה.
    לא קל לקרוא את הדברים האלה דבר ראשון על הבוקר, וכמה שלי לא קל לקרוא את זה בשבע בבוקר, זה כאין וכאפס לעומת לצאת מהבית של הבני זונות בבוקר עם כל הגועל.
    אוהב אתכן מאד, את כולכן.

  7. הכתובת היא באמת לא הפרקליטות – אלא הגבולות הריבוניים של עצמינו. סיפור ההסכמה הוא סיפור ששייך לשני המינים – הבחור מופעל ע"י צו הוכחת הגבריות והנשים הצעירות וגם הלא כ"כ צעירות מופעלות ע"י צו ההתנחמדות, ההסכמה, ה"להיות בסדר" ולא לעשות בלגאן.
    הצו בשני המקרים הוא מגדרי, ואולי זה יפתיע אבל כנראה ששני הצדדים עושים לעיתים סקס שהוא במהותו כפוי.
    יש כאן הרבה עבודה תודעתית לעשות, והפוסט הזה ודומיו מבורכים על שהם מהווים את תחילת הדרך התודעתית הזו לשני המינים.

    • ליהי הגיב:

      אני מסכימה, אבל בכל זאת, אני חושבת שבתוך המקרים האלו, שחלקם באמת לא ברורים, וחלקם יותר ברורים כמו שאמר דור, הפרקליטות במידת מה עדיין שבויה במיתוס האונס בשדרה, זה המאבק שלנו מול הפרקליטות, הצורך להבהיר ולחדד להם את העובדה שכל המקרים האלה מהווים את המציאות, על אירועים חצי 'עמומים' בחדרי שינה ששני הצדדים הגיעו אליהם בהסכמה אנחנו מדברות, זו תופעת האונס, ולא בני סלע. והיום הפרקליטות פשוט פחות ששה ללכת קדימה עם תיקים כאלה, "עמומים" במרכאות, בגלל שיקולים תקציביים מובנים לחלוטין, אבל כל החלטה שלה לא ללכת קדימה עם תיק כזה, רק מנציחה את מיתוס בני סלע, ומרחיקה אותנו עוד צעד מהבנה שעיקר המקרים נראים ככה, ולא אחרת, זה גם מה שיוצר אי מודעות גדולה מאוד של גברים לגבי מה זה אונס, ומבחינתם, אם הם לא רדפו וסתמו למישהי את הפה באמצע הלילה ברחוב, הם בטווח המוגן.

      • אני רק חוששת, ליהי, שאם נלך רחוק מדי מול הפרקליטות לאי הסכמה ולסוגיות שהמרחב שלהן תודעתי, תרבותי והסברתי – תהיה בעייה הפוכה. בני סלע ומאבטח הרמטכ"ל הם מקרים מובהקים, לא הייתי אומרת "עמימות כן והם לא". יש כאן שני ערוצי הסברה ועבודה – מול הציבור כציבור וכגברים ונשים לצורך פיתוח תודעה, ומול הפרקליטות. שתי שפות שונות.

  8. ליהי הגיב:

    חנה תחדדי לא הבנתי

    • אנסה. עניין המין ללא הסכמה יושב גם על פרדיגמות מגדריות של שני המינים – הגבר האקטיבי מול האשה הפאסיבית, הדרישה מהגבר לענג חד צדדית (זו כאילו אחריות שלו), הגבריות שלא מפסיקה באמצע ולא נסוגה, הקושי של האשה לומר לא וההתנייה של לרצות ולהיות "בסדר", וכדומה. אנחנו מדברות כאן על תחום אפור תקשורתית ותודעתית, שמייצר מצב ברור לחלוטין של מין ללא הסכמה. זה לא אונס. כמו שליאן כתבה במקום אחר – זה קרה לכולנו, ואותי אישית (כמו את ליאן) זה לא צילק, למרות התחושה ה(סליחה) מחורבנת שזה מותר ברגע שאחרי. התובנה המאוחרת שמדובר באי הסכמה שלא בוטאה, לא משנה את העובדה שבעת החווייה – ההתנהלות נבעה לא מתודעת אונס אלא ממקומות לכאורה "נורמטיבים". יש כאן הרבה עבודה לעשות ואת עושה עבודה מצויינת בפוסט הזה – לספר את הסיפור ולהעלות אותו לדיון ולמודעות. ככה מייצרים תודעה ריבונית שיודעת לומר "לא", "עד כאן" וכדומה. אבל רצוי וחשוב להפריד את זה מהדיון מול רשויות החוק על סוגים של אונס. כשהכל אונס – שום דבר לא אונס.

      • דור הגיב:

        חנה שלום,
        אני רוצה להתייחס בעיקר לנושא הגבריות שהעלית. באחד מהדיונים בפייסבוק שאלתי את הגברים בדיון כמה פעמים קרה להם שהם לא רצו להמשיך כי כאבה להם הבטן או הזין (תסלחי לי על השפה אני מקווה) והם המשיכו בכל זאת. את מתייחסת בדיוק לזה, לתפיסה המגדרית המוטעית הזו של מה זו גבריות ונשיות. התכוונתי לכתוב על זה פוסט משלי, ואני אעשה את זה עכשיו ביתר שאת. אבל חשוב לעשות את ההפרדה בין הסוגיה הזו של תפיסה מוטעית לבין מה זה אונס. במקרים כאלה שאני הייתי בהם ולא הפסקתי (היו גם מקרים שכן, אני חושב שבעיקר כשלא הרגשתי סכנה לתפיסת הגבריות שלי בצד השני) אם הפרטנרית היתה שואלת אותי אם אני רוצה להפסיק הייתי מפסיק. אבל הן בדרך כלל לא שואלות (עוד סוגיה שצריך לעמוד עליה- אם היא רואה שלא נעים לי למה לא מציעה להפסיק) ואני בדרך כלל המשכתי. זה בוודאי היה מין בהסכמתי, אבל לא מרצוני מאותה נקודה של כאב פיזי. האם זה אונס? אני אומר שלא, אבל זה אונס של התפיסה המקובלת של הגבריות את הגברים שרוצים להפסיק ולא יכולים.
        תודה שהעלית את הנושא הזה.
        דור.

  9. אפרת הגיב:

    אני לא יכולה להמנע מלחזור לדיון שהיה על "סיפור ההצלחה" של המרכז לאמנות האונס. זה היה בסה"כ לפני חצי שנה. היו הרבה שהתקשו להבין על מה המהומה, למה זה נראה לנו כמו אונס, שהבחורה מתנגדת והבחור "מתגבר" על ההתנגדויות. אני חושבת שהרבה גברים רגילים לשמוע את הגרסא הזו, של מאפ"י, של הפורנו, של התרבות הכללית, ולא שמעו מעולם את הסיפור מהצד השני. וזו התשובה. שיהיה ברור יותר שזה מה שעובר על אישה כש"מתגברים" על ההתנגדויות שלה. אונס. זה זה. זה בדיוק זה.

    • אפרת, אני לא חושבת שזה אותו עניין. שם היה מדובר במפורש בהטפה לכפיית מין, בי"ס לאנסים. ראי תשובתי על ההבחנות הללו לליהי. נכון שהמקום החברתי-תרבותי זהה, אבל המעשה לא.

      • אפרת הגיב:

        ההטפה הזו מקורה בגישה תרבותית ששולטת גם מחוץ לכתלי האקדמיה המאפ"יית, לפי גבר צריך לכבוש את דרכו למין. הטקסט ההוא, היה הסיפור מנקודת המבט הזו, של גבר שהצליח להתעלם ממה שהבחורה אומרת ולהמשיך הלאה. הטקסטים שצצים עכשיו הם הצד של אותה בחורה עלומה שאת קולה לא שמענו מעולם.
        זה לא דיון משפטי, זה דיון כמעט ספרותי. אותה סיטואציה. שני הלכי רוח שונים לחלוטין.
        אני לא חושבת שאפשר או שצריך להפריד. את מה שאפשר לקחת לבית משפט לא צריך להפוך לקריטריון לתחושה האישית. המשפט (במדינה דמוקרטית) הוא סך כל הכללים שאנחנו מסוגלים להסכים עליהם וליישם. הוא לא איזו אמת מידה של צדק אוניברסלי.

      • דורה הגיב:

        ח"ח, אפרת.

  10. פינגבאק: משפט שדה ברשת | בחדשות | סלונה

  11. עידית הגיב:

    אני קוראת בשקט תמיד ולא מגיבה, תמיד סופגת,זועמת על עולם הגבריות אומרת תודה שלי קרה רק משהו קטן ולא אונס, וכמובן מפחדת.
    הבעיה בנושא שאנחנו, הנשים, תומכות אחת בשניה, משתפות ומבינות מה רע, אבל הגברים לא יבינו. ופה צריך לשנות את התפיסה.
    כי כשאני מספרת לבן זוגי, דברים שאני קוראת, ולמרות שאני יודעת שהוא בן אדם טוב ולא יעז לעשות משהו לבחורה, הוא גם לא מבין את הגבולות, ואיך זה נראה מהכיוון שלנו. אז למרות שזה נפלא לראות את השיתוף ואכן זה מהווה תמיכה נפלאה, אני חוששת שבינתיים זה רק " בין בנות" ולא בעל השפעה על יותר מזה.

    • נועה הגיב:

      לצערי, עידית, את כל כך צודקת. אני דווקא כן עברתי משהו, ולקח לי שנים לומר לעצמי קודם כל שנעשה לי עוול. לאחר מכן, כשניסיתי לספר לשאר האנשים סביבי, היו אלה חברותיי הטובות שתמכו בי לאורך כל הדרך, אבל רק הן (זה לא מעט, ובכל זאת). אבי, שהוא איש נפלא ומקסים עדיין לא מבין על מה המהומה. הוא איש נפלא, אבל כמו שאמרת "לא מבין את הגבולות".. אפילו בן זוגי לא מצליח להבין עד הסוף. אבל, למרות שנשים מבינות יותר ותומכות, עליכן לראות חלק מהתגובות שפורסמו בפוסט אחר (של מאיה קוי, על אותו הנושא בדיוק) כדי להבין שגם נשים לא מבינות. ואם נשים לא מבינות ומגיבות בצורה כזאת, איך יבינו הגברים? כאן מתחילה הבעיה. כשאשה מתייחסת למעשים כאלה בצורה מעוותת, הגברים פשוט ימשיכו, אם לא לעשות, לפחות לא להבין. אז חובת הפעולה היא קודם כל בתוך הציבור הנשי, לדעתי. ברגע שיבינו כולם שאנחנו עומדות על הגבולות בצורה ברורה למרות המורכבות, הדרך לפתרון תהיה סלולה.

  12. עובר אורח. הגיב:

    חשוב להעלות את הדיון בגוונים של הסכמה, להעלות לתודעה הציבורית את מעשי הכיעור שאינם נופלים למתכונת מקובלת של כפיית מין אלים בסמטה חשוכה, והדיון שהתחילה מאיה קוי הוא חשוב.
    מאידך, מה הלקחים שעלינו להפיק? אני מניח שהגברים שקוראים כאן רובם מפנימים את המסרים ומשנים (אם צריך, נקווה שלא) את דרכיהם (וכנראה שלא צריך לגבי מי שקורא כאן). ויכול להיות שהצפת הנושא לתודעה הציבורית יש בכוחו לחולל שינוי בתפיסה של מהו מין בהסכמה.
    אלא שלעניות דעתי, אין לערבב בין אונס כאקט הפלילי, המוגדר באמצעות אי-הסכמה, לבין התפיסה החברתית של אונס. אנו מצויים כעת בתקופה בה המותר והאסור מבחינת ההתנהגויות המיניות והאיתותים המינים נוטים להיות מאוד אמביוולנטיים, וכאשר אנו מסתמכים על תפיסה סובייקטיבית של צד אחד את האירוע, מבלי שבאופן מפורש הובעה אי ההסכמה לאקט, אנחנו נמצאים באזור שמאוד מאוד קשה להגדיר אותו מבחינה משפטית. מנגד, גם דרישה להפוך אונס מאקט שמוגדר ע"י אי הסכמה מפורשת לאקט שמוגדר ע"י העדר הסכמה מפורשת, היא דרישה מחמירה שיכולה להעיב על פרקטיקות מיניות תמות (דומני שפאוזה בשלב כלשהו ולשאול 'אם זה בסדר' יש בה כדי להרוס, אבל טענות דומות כבר עלו בנוגע להסדרת האיסור על הטרדה מינית בחוק).
    קיצורו של עניין, כמו ברישא לטוקבק הזה – הנושא חשוב. חובה להעלות אותו. חובה לחנך את נערי וגברי ישראל להתנהגות מינית ראויה. הערתי היחידה היא שחינוך מסוג זה באמצעות השוט הפלילי הוא לא מידתי.

  13. ליהי שיהיה בהצלחה בהפגנה.
    עם אצליח להתחמק מהפקקים באותו יום בירושלים,
    אבוא. אך המצב לצערי חמור הרבה יותר, מהיכולת לתקנו
    על ידי הפרקליטות. הבחור השני, שנשמע אדם רע
    ומניפולטיבי, הוא בעצם בעזרת בחורות
    רבות שמסביבו, מסמר הארוע כך אני מבין מדבריך,
    בכל ארוע חברתי. כלומר, שהחברה שלו וכל הבחורות
    המיודדות איתו נותנות לו להבין שהוא בסדר גמור.
    מה או במילים אחרות, לכו למועדונים, למעונות
    הסטודנטים, לבסיסיי צה"ל ובתי הקפה ותומרו לנשים שההבניה החברתית של היחסים בין גברים לנשים היא בידן. כן, בחורה שגבר זר נכנס לפתע למכוניתה
    ושבמקום לזרוק אותו החוצה ולהשפילו, מבלה איתו יום של כיף
    ובסוף עושה איתו סקס.
    לא יכולה לומר שיש לה הזכות לצאת עם מי
    שהיא רוצה ואין לה שום חובה להגן על המרחב
    הפרטי של כלל ציבור הנשים.
    ואם היא כן רשאית מהבחינה הנורמטיבית לתת
    פרס לעופי הגבר התקיף והכובש, אז גם הלילה
    וגם מחר בלילה, יהיו גברים המנסים
    לזיין מישהי שהם מנטרלים את התנגדויותהה.
    במלים פחות נזעמות בואו ננסה לשנות את העופי הכוחני
    של החברה הישראלית.

  14. פינגבאק: האפור השחור הזה « דוֹר

  15. שובי הגיב:

    יש לי בחילה…😦

    אני כל כך מצטערת שעברת את זה וחושבת שזה מעשה אמיץ מאין כמוהו לשטוח את הדברים כמות שהם בכזו כנות.

  16. פינגבאק: כינוי, גינוי ותביעה לשינוי | העוקץ

  17. פינגבאק: אישה, דברי! « יוצאת לתרבות רעה

  18. דפוּק וזרוּק הגיב:

    טוב, אנסה לקצר. מסיבות מובנות (לי) אשמור על אנונימיות, אבל בלי קשר אליה ולהיכרותי עם חלקכן רציתי לחזק את ידיכן ולאחל הצלחה בהפגנה.
    אני רוצה להציע צד נוסף, אולי משלים. היה לנו את הנאנסות שהתנגדו ובכל זאת נאנסו, את הנאנסות שלא אמרו לא מספיק חזק, את אלה שלא היו מעוניינות בסקס ובכל זאת נאלצו לקיים יחסי מין ואח"כ הבינו שנאנסו. היו לנו גברים שנאלצו לקיים יחסי מין כי זה מה שמצופה מהם ואי אפשר להפסיק באמצע.
    אני רוצה לייצג פה את הגברים שלא אנסו וסבלו מכך. בכוונה אני נוקט לשון פרובוקטיבית, אבל אם הייתם יודעים כמה קשרים משמעותיים הלכו לי לאיבוד בגלל שלא "התנפלתי" על הבחורה ברגע הנכון, הלב שלכם היה נשבר (שלי כבר נשבר מספיק פעמים). טוב, זה לא הכמות, זה האיכות. זה לא כאילו שהיו עשרות נשים שנפלו לרגלי ונאלצתי לאכזב. אבל בהחלט היו מספיק מקרים שבהם "חוסר הנחישות" שלי, הגמגום שלי, אי התעוזה, החשש שלי מפני עצמי וגם מפני השאלה "האם היא באמת רוצה, ואיך, ואיפה" גרם לכך שהקשר הלך לעזאזל.
    הבעיה היא בעיקר בנורמות החברתיות לפיהן הגבר חייב ליזום, והיוזמה חייבת להיות מעשית ולא סתם במילים. אני יודע בפירוש, שחלק מהנשים שאתם יצאתי "כעסו" עלי שלא התקדמתי מספיק (בתקיפות או במהירות או בנחישות, או השד יודע איך), אך הן מצדן לא עשו כלום, וגרוע יותר – לא אמרו כלום. אני יודע כי חברים משותפים שאלו אותי "למה לא התקדמתי", ואיך לא יצא כלום. היה גם חבר ששאל אותי בפירוש אם אני הומו.
    אז אני אידיוט, אני יודע. במקום להתלבט, ולחשוש לעשות משהו שהיא לא רוצה, ואולי לא נעים לה, ועכשיו מאוחר, והיא בכלל שתויה, אז אולי נקבע למחר כשהיא תרגיש יותר טוב. במקום כל הדברים האלה יכולתי לשאול בפירוש: "בא לך?". אני בטוח שבחלק ניכר מהמקרים – בחלק "הנכון" של המקרים – התשובה היתה חיובית. אבל לא שאלתי (שוב, כי יש נורמות כאלה, כי חשבתי שיש נורמות כאלה, כי אני גבר שלא יודע לדבר, כי אני אוטיסט למחצה כמו גברים רבים אחרים). אבל באותה מידה, אם נשים היו אסרטיביות יותר – אומרות בפירוש מתי בא להן, מתחילות בפירוש כשמתחשק להן, אני חושב שהיה טוב יותר לכולם. ובשביל זה נשים צריכות לדעת שמותר להן להתלבש איך שבא להן, ולהתנהג איך שבא להן, ולשדר מה שבא להן, ולהגיד מה שבא להן, כשבא להן. זה כולל להגיד לא.
    והעיקר שכחתי, או לא הדגשתי מספיק: מלים. לדבר. תקשורת. לבקש יפה, לשאול מה טוב לצד השני (לשאול את עצמך, ובעיקר לשאול את הצד השני). העובדה שהמוח הוא באמת איבר המין הכי חשוב היא משהו שמבינים ככל שמתבגרים. וגם המין נעשה טוב יותר.
    אני אעצור כאן לפני שאהפוך לתשדיר שירות לבורגנות/שיבה טובה.
    בהצלחה, ותמשיכו עם הפרויקט החשוב שלכן.

    • עדו הגיב:

      מאד מזדהה, חלק מהדברים כאילו אני כתבתי, אבל כבר ענתה על זה חנה בית הלחמי שהאחריות היא על שני הצדדים, בהחלט יש נשים שאוחזות בדעות השוביניסטיות ביותר וחושבות שהגבר צריך לקחת אותן בזרועותיו השריריות ולעשות אותן מאושרות ולנחש לבד מתי זה מתאים להן. יותר מזה – פעם לפני שנים הייתה נערה שהתאבדה בירושלים, היא התאבדה כי הבחור שהתאהבה בו לא שם לב אליה (ואולי כמוני וכמוך הוא חשב שהיא יפה מדי בשבילו והתבייש? ) בכל אופן להגיד לו שהיא מעוניינת לא הייתה אופציה, להתאבד דווקא כן. השינוי הוא ממש לא נחלתם של הגברים וכשנשים ידעו להגיד 'כן' או אפילו להגיד את משפט הפתיחה ראשונות הן גם ידעו להגיד 'לא' ולא יהיה מצב שהן מוצאות את עצמן שיכורות בבית של בחור שמנסה להשכיב אותן ולא יודעות איך לנער אותו וללכת.

  19. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    דיון חשוב, גם אני הרהרתי על "גווני ההסכמה" לפני זמן מה, ולרגל התרבות הדיונים סביב הנושא:
    http://meandiscourse.wordpress.com/2010/12/18/just_say_no/

  20. ריקי ישראלי הגיב:

    פוסט מצויין.
    אבל חשוב מאד להפריד בין אירועים שאכן נכנסים תחת ההגדרה המשפטית של תקיפה מינית וניתנים לתביעה משפטית, כמו האירוע הראשון המתואר בפוסט ובין האירוע השני, אשר למרות שאין ספק שמה שקרה בו היה בניגוד לרצונה של המספרת – עדיין, עם כל הכאב, בעייתי עד בלתי אפשרי לחרוץ בו דין משפטי.
    החזית המשפטית היא חשובה מאין כמוה, ויש להילחם גם על ביטול ההתיישנות בעבירות של גילוי עריות והן על הקלות הרבה מדי בה הפרקליטות מחליטה לסגור תיק תקיפה מינית.
    אך חשוב להבין שכמו בכל תחום אתי – המשפטיזציה לא תפתור עבורינו את כל הבעיות. לא כל דבר אפשר לנסח בשפה משפטית ולפתור בצו שופט.
    כמו שאומרת קרול גיליגן "הפמיניזם היא התנועה לשחרור הדמוקרטיה מהפטריארכליות" והעבודה בתחום הזה היא קשה ורבה, והשחרור הוא גם של הנשים וגם של הגברים. גם בחזית המשפטית אבל גם, רבות, בחזית החינוכית והתודעתית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s