הדברים שנשים לא יודעות לעשות

רק לפני זמן לא רב נחשפנו לדברים שנשים עושות בעקבות הפרסומת החדשה לאמצעי מניעה חלופיים לגלולות (מסתבר, אגב, שנשים גם יודעות לענות).  והנה כעת, יש בידינו הזדמנות נדירה לראות את הצד השני של המטבע – מה הן לא יודעות לעשות.

הטבה חדשה שנקראת "משלים למילואים" הושקה באחרונה לטובת חיילי וחיילות מערך המילואים.
ההטבה מספקת שירותים שונים למשפחת חייל\ת המילואים בעודו\ה בשירות פעיל. הרציונאל שעומד מאחורי השירות הוא הכרת המדינה בכך שכאשר בן או בת הזוג נאלצ\ת להעדר מהבית לאחר שנקרא\ה לשירות המילואים, כל הנטל של הטיפול בבית "נופל" בלעדית על בן או בת הזוג שנשאר\ת בבית.

וכך כתוב באיגרת שנשלחה לחיילי\ות מערך המילואים:
"היציאה למילואים גורמת לנטל לבני המשפחה בגלל מטלות שהיו מבוצעות על ידי משרת המילואים בשגרה ומותירה את המשפחה ללא סיוע".
מטלות אלה, שכאמור מבוצעות על-ידי משרת המילואים בשגרה, יבוצעו כעת על ידי ספקים של שירותים שונים בחסותו (הכלכלית) של צה"ל.

זה נשמע כמעט פמיניסטי!

ומה הן אותן מטלות אשר מבוצעות על ידי משרת המילואים בשגרה והיציאה למילואים מותירה את המשפחה ללא סיוע? לפי התקנון של ההטבה, אלו הם השירותים המוצעים:

• שירותים לבית: תיקוני צנרת, תיקוני קצר חשמלי, שירותי פתיחת דלתות
• שירותים לרכב: החלפת גלגל, הבאת דלק לרכב
• שירותים למוצרי חשמל: תיקון דוד השמש, תיקון המקרר, תיקון מכונת כביסה
• שירותים רפואיים: ייעוץ רפואי טלפוני, עזרה ראשונה לטיפול שיניים בלילה
• שירותי הכוונה (ניווט) בעת נסיעה ליעדים שונים.

הממ.

נשים מהוות 10% ממערך המילואים בצה"ל. מאז שנת 2002, כוח המילואים הנשי אפילו יותר מהכפיל עצמו. מבלי להיכנס לשאלות הרלוונטיות של מקומן הראוי של נשים בצבא באופן כללי, המציאות היא שיש אחוז לא מבוטל של נשים במערך המילואים.
ולמרות זאת, גם האיגרת שנשלחה פונה בלשון זכר בלבד, וכך גם הכתבה בנושא שנכתבה על-ידי חיילי וחיילות דובר צה"ל, מנוסחת בלשון זכר:

"התרחיש הבא מוכר למשפחות של משרתי המילואים היטב: יום לאחר שבן הזוג יוצא לתעסוקה המבצעית, המקרר בדיוק מתקלקל והכיור מחליט להיסתם. המשפחה שנשארת בבית צריכה להתמודד לבד עם המשימות היום יומיות ובנוסף לטפל בתקלות הטכניות הבלתי צפויות"

השירות כמובן אינו מוגבל לגברים בלבד ועם זאת ולא במפתיע ישנה התעלמות מוחלטת ומדירה מקיומה של חיילת המילואים.

ניחא. נניח שאכן לנגד עיניהם של מייסדי/ות ההטבה עמד מילואימניק ממין זכר. נניח גם שזה לגיטימי, כי אכן רוב הזכאים לשירות הם גברים.
או אז אנו מגלות מה הם אותם דברים שגברים יודעים לעשות. בעצם, יותר טוב – אנו מגלות מה הם הדברים שאנחנו הנשים לא יודעות לעשות.

אז מה היה לנו שם? לתקן את דוד החשמל, להחליף גלגל ברכב, שירותי הכוונה ליעדים [??], שירותי אינסטלציה והבאת דלק לרכב (טוב, האמת שזה באמת קשה ללכת על עקבים).
ההנחה המוקדמת שעומדת בבסיס השירותים המוצעים היא שזה מה שגברים עושים בשגרה. לא סתם "עושים", אלא עושים-עושים [!], ולא רק מתקשרים למתקן\ת דודים או לאינסטלאטור\ית (אני לפחות מקווה לחשוב שזוהי ההנחה, אחרת היינו במצב גרוע יותר בו צה"ל מניח שאישה גם לא יכולה להרים את הטלפון הזה למתקנ\ת המקררים).

כן, אלו הן המטלות שגברים עושים בשגרה – מתקנים דודים, מתקנים את הצנרת, פורצים דלתות וצדים אוכל בערב. אה, אופס, האחרון לא היה במסגרת השירותים.
כמובן גם שנשים הן חסרות אוריינטציה, אשר זקוקות להכוונה ואם אפשר אז גם תסבירו להן בבקשה איך מגיעים ליעד תוך כדי שאתם מחליפים גלגל.

וזה לא נגמר רק פה, אלא שגם אם אכן אלו הם הדברים שבאמת הגברים עושים (-עושים), כשהם לא נמצאים בסביבה, אנו הנשים הופכות לחסרות ישע, כמו ילד קטן שאינו יודע איך להסתדר בלי אמא ואבא בהמולה. כעת אנו צריכות להתמודד לבד עם המשימות האלה, ואיך נצליח, אלוהים ישמור?

ממה שהגברים כן עושים, לפי צה"ל, אפשר גם להסיק מה הם לא עושים– הם כנראה לא מבשלים, לא מנקים ולא עוזרים עם הילדים. הנשים, לעומת זאת, כנראה שכן. ובכן, לפי הרציונאל של צה"ל, בביתם של זוג הומואים פלוני אמורה להיות הצנרת הכי טובה בארץ.

ננסה לדמיין עכשיו מצב הפוך בו 90% ממשרתי ומשרתות מערך המילואים היו נשים. אילו שירותים אז, לדעתכן, האוטומציה המגדרית הייתה גורמת לצה"ל לספק בעת היעדרותן מבית המשפחה?
ונלך אפילו צעד קדימה. נניח ולנגד עינהם ועינהן של מנסחי ההטבה הנוכחית עמדה מילואימניקית ממין נקבה, הרי בימים אלה ממש צה"ל נהיה פמיניסטי […]. גם במקרה זה ההנחה היא בינארית, המייחסת תפקידים מסוג מסוים למין מסוים, ולכן תהא מעוותת וכוללנית.

כנראה שזה לא לגמרי סוד שצה"ל, ובכלל צבא, מנחיל ומקבע תפיסות מגדריות דיכוטומיות לפי אותם תפקידים שהחיילים והחיילות משוייכים ומשוייכות אליהם עת גיוסן\ם. אבל כעת, צה"ל עושה זאת גם בחיינו האזרחיים בדמות אותן הטבות מגדריות.

אני לא אומרת שיש משהו רע בשירותים הללו לכשעצמם, ייתכן ולחלק מהנשים הם אף יועילו. הביקורת שלי מתמקדת בהנחות המוקדמות שגרמו לצה"ל לספק דווקא את השירותים האלה ולא, למשל, שירותים מגוונים יותר לבחירה לפי אופי הנטל שנפל על המשפחה. הנחות מוקדמות אלה, לא רק שהן יוצאות מתוך נקודת מבט בינארית, אלא שהן גם מניחות ומנציחות חוסר שיתוף פעולה וחוסר הדדיות בין בני זוג במטלות השונות בבית.

—

כשהייתי קטנה הייתי מה שניתן לכנות בת-בן. הייתי מטפסת על עצים, משחקת כדורגל, בונה בלגו, נוסעת על אופניים עם הבנים בשכונה. בל"ג בעומר, כשאספנו עצים, הבנות תמיד היו משתרכות מאחור ואני הייתי קופצת על "רפסודות" עצים עם הבנים כדי לשבור אותן לחתיכות קטנות יותר, שיתאימו למדורה. שנאתי טייץ וחולצות בטן (שהיו אז באופנה). בזמני הפנוי הייתי מפרקת כל מני מוצרי חשמל בבית ולומדת איך לתקן ולהרכיב אותם מחדש.

למרות שהייתי ילדה קטנה, הבנתי שזה "לא בסדר". הרגשתי "לא בסדר", שונה, לא שייכת, חריגה ומודרת מחברת הבנות. זה לא שלא היו לי חברות, פשוט לא הרגשתי שייכת, לפעמים הן בעצמם גרמו לי להרגיש לא שייכת ולפעמים פשוט השיחות שלהן לא עניינו אותי. גם בחברת הבנים לא הרגשתי שייכת כי הם היו בנים ואני לא. כל פעולה שהם עשו הייתה לגיטימית ואני תמיד הייתי בגדר קונפליקט. זו הייתה סיטואציה דיי טראגית, חייתי בין דיכוטומיה של שני עולמות שנכפו עליי ולא מצאתי את המקום שלי, הלא דיכוטומי.

עם הזמן למדתי להצניע את המאפיינים "הלא נשיים" שלי. הפכתי כנראה לקצת פחות שובבה – כיביתי חלק מהמאפיינים שבי. נהייתי מופנמת במידה מסוימת כי פשוט לא ידעתי איך להתנהג. עטיתי קליפה שכלפי חוץ מתפרשת כאדישות והאדישות הזו נטמעה בי, גדלה יחד איתי והיא עודנה משמשת לי כמחיצה מפני הבחוץ. לאחרונה הבחנתי שאני אף מתביישת בחלק מהכישורים שלי הנתפסים לגבריים. כשיש הרצאה בכיתה הדורשת מחשב והמרצה צריכ\ה עזרה "מהקהל" בסידור תקלה כלשהי, אני לעולם לא אציע את עזרתי מיוזמתי, על אף שלרוב אני אדע לתקן את הבעיה. הבושה הזו נסמכת על ניסיון העבר שלי כילדה, כאשר החברה מסביב נתנה לי הרושם שזה לא מתאים למין הביולוגי שלי.

וזה מה שקטגוריות עושות. במילים אחרות, בני אדם לא מתאימים לתבניות חברתיות שהן בינאריות. האדם מתפרש על סקאלה דו מימדית של מין ומגדר. את הקופסאות המדכאות שמכניסים אותנו אליהן צריך לפרק. כך גם את מערך הציפיות הזה מגברים ונשים ואת האשרור שלו ע"י כל גורם סמכות שקיים – מהצבא ועד הפרסומות.

ה'הטבה' הזאת היא בעצם עוד שלב בהנצחה של חלוקת התפקידים שנולדנו אליה. חברה שלי, אחת הכותבת בבלוג הזה, סיפרה לי שכל הילדות שלה היא נורא רצתה לעזור בתיקונים בבית. בכל פעם שהיא ביקשה, אבא שלה לא הרשה לה. בסופו של יום, בעוד שלכל ילד אחר היו מאפשרים את ההתנסות והטעות, מעודדים אותו להתקדם, להבין, לטעות וללמוד את התפקיד הזה. אני היום יודעת לתקן הרבה ממוצרי האלקטרוניקה בבית שלי, היא לא. היא גדלה בתוך מציאות שלא אפשרה לה את זה, ממני לא מנעו זאת, אבל עדיין הרגשתי חריגה. וכך, הונצח לו שוב ההבדל בין המינים, באופן שמאפשר לתת אותה כדוגמא ללמה זה בסדר לייצר הטבות כאלו.

להניח על נשות המילואים ש'הן לא יצליחו לבד', כמו שהניחו על חברה שלי, או להניח שזוהי סוג העזרה שהן צריכות, כמו שאולי מניחים עליי, יתקע אותן בדיוק במקום שבו הן התחילו, ויאפשר לנו להמשיך להנציח סטריאוטיפים מגדריים.
האשרור של הפטריארכיה מתרחש כל יום מחדש. הדבר היחיד שאפשר לעשות למול הפרץ האדיר הזה הוא לאתר את המקרים האלו, לצאת נגדם ולדרוש עבורנו מציאות חיים שונה.

 (רעות כהן. תודה לליהי יונה על עזרתה הרבה, על אף שאיננה יודעת לתקן דבר בביתה)