על דרדסיות רדיקליות ואוסאמה בן לאדן

התמונה הזאת התפרסמה בכל אתר חדשות בארץ ובעולם לאחר היוודע חיסולו של אוסאמה בן לאדן.

משהו בה מרתק, כי היא מאפשרת הצצה לרגע אמיתי של 'מאחורי הקלעים'. למרות שמדובר בתמונה ששוחררה באופן יזום ע"י הבית הלבן, משהו בה בכל זאת מצליח להעביר מציאות בצורה אותנטית. במקרה (או שלא במקרה), הדמות שאליה נמשכו העיניים של שתינו הייתה הילארי קלינטון. שמנו לב בעיקר לשני דברים, שלהם יוקדש הפוסט הזה.

 על דרדסית ו – Dude-oriented environment
בבלוג המעולה Feminist frequency של אניטה סרקיזיאן (ממנו שאבנו בזמנו את המבחן לאיתור סרטים 'גבריים' בפוסט ההוא) היא בוחנת את 'מוטיב דרדסית' – הימצאותה של אישה אחת בלבד בסביבה גברית לחלוטין. היא מראה עד כמה אנחנו מורגלים ומורגלות בדפוס הלא טבעי הזה ועד כמה הוא מאפיין סדרות וסרטים רבים, כולל הדרדסים, חבובות, צבי הנינג'ה, פו הדב, inception, סיינפלד ועוד.

הילארי כמובן, היא הדרדסית בחדר רווי הטסטוסטרונים-ועיטורי-כבוד הזה. אם נוציא את האישה שמנסה להציץ מבחוץ (במטאפורה עגומה למצבן של הנשים בכלל), רק אישה יחידה הורשתה להיכנס למדורת השבט הגברית הזו.

עזבו, אנחנו לא ניכנס בכלל לעובדה המצערת לפיה יש מקומות, 'פנתיאונים' שהם פשוט חסומים לנשים. מסלולי קידום לגברים בלבד. הצורך של שנות ה-2000 בפוליטיקלי קורקטנס, שמצא מענה בסימון וי סמלי ומגוחך על משבצת האישה, דווקא מחביא הרבה יותר דיכוי משחרור. הנה, זורקים לנו שם עצם – על מה אתן שוב מתבכיינות, הרי 'נתנו לכן'. אלא שדווקא החריג מעיד כאן על הכלל. כשיש אישה אחת בחדר, ברור לחלוטין לכל הנוכחים בו, ולכל מי שצופה בתמונה מי בשוליים ומי הם המרכז.  
 ב- all Dude environment  שכזו, קול של אשה בודדת הוא כמעט מושתק. כשהרוב המכריע גברי, אז מצחיק בעיני הקבוצה זה רק מה שמצחיק אותם, מרגש עבור הקבוצה זה מה שמרגש בשבילם.
אבל מה שמשמעותי יותר הוא שלגברים יש מונופול על הרלוונטיות. יונתן יובל אומר שהשאלה של 'מה רלוונטי' ו'מה בעל ערך', היא שאלה אידיאולוגית. הבחירה מה לומר ומה לא לומר, איזה רגש להביע ואיזה לא (ואם בכלל) – היא בחירה אידיאולוגית שמבוססת על היררכיה בין ערכים שונים.
זאת אומרת שבסביבה כזו, הרצון של האשה 'להישאר בעניינים', כשאין לה שום השפעה על מה כלול ב'עניינים', עלול לאיין כמעט לחלוטין כל קול ייחודי או חתרני שהיא תרצה להשמיע.

 מה שמוביל אותנו לדבר השני שעליו רצינו לדבר.

 על תבונה ורגישות
צריך לומר את האמת, התמונה הזו היא פשוט פרצה הקוראת לניתוח מעמדי ומגדרי. כל הסטריאוטיפים שבה עפים על המתבוננת כמו נתזים במטווח. חבורת הפקידים חמורת הסבר, הגנרל האדיש, הנשיא השחור השפוף, והילארי. הו, הילארי. על האישה הזו אפשר לומר הרבה דברים, שהיא אישה לבנה, בלונדינית, עשירה ומיוחסת, שהיא מזכירת המדינה, שהיא 'אישתו של', שהיא 'הפסידה ל', אבל נדמה שעכשיו היא הרוויחה עוד תואר, היא האדם היחיד בתמונה הזו שמרשה לעצמה להיות אנושית. אין ספק שהילארי היא הכוכבת האמיתית בתמונה, והדמות הכמעט יחידה, למעט אובמה, שמספקת לנו את התחושה הבלתי אמצעית והאותנטית שעליה דיברנו קודם. גם התבוננות מדוקדקת לא תגלה לנו מה בדיוק עובר לה בראש, אבל מה שזה לא יהיה, זה אנושי וזה נוכח במלוא העוצמה.

 ***

באחד מערבי שבת של חודש אוגוסט 2006, כשעות ספורות לני שאמורה הייתה להסתיים מלחמת לבנון השנייה, החליט אולמרט לצאת לקרב אחרון ומיותר בוואדי סלוקי. החלטה שנראה כי הושפעה יותר מחישובים של שרידות פוליטית מאשר של נחיצות מבצעית. הגוורדיה הצבאית, הביטחונית והגברית תמכה ביציאה למבצע. כשהידיעה על כך הגיעה לציפי לבני, שבאותה עת בדיוק סגרה את הנוסח הסופי של הסכם הפסקת האש יחד עם קונדוליסה רייס, היא התקשרה זועמת לאולמרט. בנרטיב הישראלי נחקקה אז השאלה ששאלה אותו – 'ומה נגיד למשפחות השכולות?'.

 ***

לקלינטון ולבני יש הרבה במשותף. שתיהן 'דרדסיות' של הצמרת הפוליטית, שתיהן הגיעו לעמדות בכירות בממשל תוך מילוי תפקידים בטחוניים. שתיהן נתפסות בציבור כנשים קשוחות, גבריות אפילו, ושתיהן נאלצו לעטות מאפיינים חיצוניים נשיים (בגדים בצבעים רכים וריכוך טון הדיבור), כשרצו במערכות בחירות.

ושתיהן, לפחות בעינינו, זוכות לעיטור-של-כבוד משלהן. שתיהן –  לבני והזעזוע שלה מהיעדר הרלוונטיות של שאלת המשפחות השכולות ביציאה לקרב, והילארי, בזעזוע האנושי שלה מחיסול בן אדם – פעלו באופן פמיניסטי ראוי להערכה, בשדה מוקשים גברי כמעט לחלוטין. ובלי שנייה של ריכוך הקול.

 אז מדוע לדעתנו זעזוע של נשים הוא פמיניזם? האם אנחנו לא מחזקות בכך את דימוי האישה הפועלת בהתאם לגחמות רחמה ההיסטרי? את מקור הזעזוע הזה אפשר להסביר בכמה דרכים.
אפשרות אחת היא קשירת תחושת הזעזוע בקול הנשי הייחודי שמתארת גיליגן, מייסדת זרם הפמיניזם התרבותי. גיליגן אומרת שבעוד שגברים מנתחים דילמות מוסריות במבנים של 'סכום אפס', 'אם הוא מנצח אני מפסיד', נשים רואות דילמות כאלה בצורה אחרת לגמרי. הן חותרות לא אחת תחת ההנחה של סכום האפס, ומציגות פתרונות 'יצירתיים' יותר, המבוססים על מערכות הקשרים האנושיות שבין השחקנים השונים.  לכן, לא פלא ש'דרדסיות' כאלה מפגינות רגש שהוא ייחודי וחורג מהנורמה המוכתבת על ידי החבורה.

דרך אחרת להבנת מקור הזעזוע היא באמצעות טיעון ההבניה החברתית של מקינון, שייסדה את  הפמיניזם הרדיקלי. לפי הסבר זה, הזעזוע נובע כתוצאה מהפנמת נורמות דכאניות כלפי נשים, וחברה המעצבת אותן להתאים את עצמן לתפקידים טיפוליים-אמהיים, המבוססים על דאגה לאחר.

מבלי להכריע בין שני ההסברים המנוגדים, ולו בשל חוסר תמימות דעות במערכת הבלוג, אין ספק שמנקודת מבט התופסת זעזוע מצפייה בחיסול ממוקד, או מיציאה לקרב מיותר, כערך חיובי בפני עצמו, סוגיית ההסבר למקורו פחות רלוונטית. גם גיליגן וגם מקינון יסכימו שספירה ציבורית שמבוססת רק על קונפליקט ומציאות סכום אפס היא רעה. שתיהן כנראה יסכימו שתפיסת מציאות שמסוגלת לשים דגש על נרטיבים אחרים מאשר של ניצחון והפסד היא משמעותית, והקטלוג שלה כנחות הוא מדיר ופטריארכאלי.

בעולם שבו בדיכוטומיית ההיגיון-רגש, האחרון נחשב לנחות ונשי, באקט של 'חוסר שליטה' מודע לבני וקלינטון מרשות לעצמן להביע חמלה כלפי בני אדם. היכולת להביא את ה'קול השונה' הזה לספרה הכמעט-לחלוטין גברית ולא להתבייש בו או לקבל את ההנחה שהוא לא רלוונטי, היא פמיניזם בעיננו.

 ופלאשבק לסיום

בכנס שהתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, לכבוד סיכום שנת המשפט של 2010, עסק אחד הפאנלים בהתפתחות דיני התאגידים בשנה החולפת. בפאנל נכחו עורכי הדין המובילים של העולם העסקי – כולם גברים ו'דרדסית' אחת. עורכת דין מיה ליקוורניק, אולי אחת מעורכות הדין המובילות בתחום בארץ.

  

מכל הדוברים שדיברו לפניה, היה ברור לחלוטין שהיא האישה והדמות החזקה בחדר, כולם דיברו עליה, הפנו אליה, וציינו שהם מחכים לשמוע את דעתה לכשיגיע תורה לדבר. עו"ד ליקוורניק, שסירבה להידחס לחליפה גברית, ולבשה במקום חולצת לייקרה בצבע אדום ושרשרת עבה עלתה לנאום. שנייה לפני שהיא התחילה, חדר שלם מחכה למוצא פיה, אמרה עו"ד ליקוורניק, ללא חצי התנצלות, שהיא מבקשת להגביר את המזגן כי היא אישה וחם לה עכשיו.

 

ככל הנראה לא ניתן לייצר רגע פמיניסטי מזוקק כ"כ, כמו זה של עורכת דין מובילה, נעמדת לנאום בחדר עמוס גברים ומבקשת שיגבירו את המזגן.

 ועל זה בעצם כל הסיפור.

 אנחנו נשים. אלוהים כאמור, יודעת אם נולדנו או הפכנו להיות מי שאנחנו. אבל היכולת לאמץ את ה'אנחנו' הזה שאנחנו, ולדרוש עבורו מקום שווה בספירה הציבורית, להנכיח את ה'אנחנו' הזה גם בספירות גבריות, באופן שאנחנו תופסות אותו, מבלי להצניע או לטשטש אותו, היא אולי אחד החלקים החשובים במאבק. וזה לא משנה אם זה להיות מסוגלת לעצור ולחשוב על האמהות של החיילים שיהרגו במבצע, להביע רגש אנושי של זעזוע מחיסול של אדם, רשע ככל שיהיה, או סתם להתעקש שיגבירו עבורך את המזגן.

העיקר זה לקלוט שאת אישה, לאמץ את זה שאת אישה, ולבטא את זה איך שבא לך.  

07.05.11
* הבהרה בעקבות התגובות – על השיעול של קלינטון וחוסר ההיכרות הכללי שלנו איתה

הרבה מאוד תגובות לפוסט הזה נגעו לעובדה שאין שום דרך לדעת שהילרי הביעה זעזוע, ואין דרך לדעת שהגברים האחרים בחדר לא הזדעזעו בעצם, או שאינם אנושיים. למעשה, הילרי בעצמה ככל הנראה ביקשה להסביר לשתינו שטעינו, ומיהרה לפרסם תגובה בה היא מסבירה את שימת היד על הפה באלרגיה והתעטשות.
חשוב לנו להבהיר את העמדה שלנו לגבי כל אלו, כדי שהקוראים לא יפספסו את מה שניסה הפוסט לטעון.

מה שהפוסט הזה ניסה לעשות הוא לנתח תמונה. לא בכדי לא נדרשנו לניתוחים פסיכולוגיים שבוודאי קיימים ברשת של הילרי, ושל נטייתה להזדעזע באופן כללי.
תמונה, וזה העיקר, מייצרת נרטיב מסוים אצל הצופה שלה, מבלי שלאף אחד מהאובייקטים המצולמים יש דרך לשלוט על האופן שבו הנרטיב הזה נוצר. למעשה, אפילו ההסבר המאוחר של הילרי ליד על הפה, ככל הנראה ישיג רק חלק ממה שהוא ניסה, שכן הנרטיב של התמונה הזו, של הילרי ה'מזועזעת' והפקידים חמורי הסבר כבר נוצר, בשניונת הראשונה בה הונחו העיניים על התמונה.
ככה בעצם נרטיבים נוצרים, אנחנו רואות פרסומות, רואים סרטים, משחקים בצעצועים וכו', ותוך כך נכרך לנו 'סיפור עלילה' בין העובדות והאלמנטים התקשורתיים שסביבנו.
לו יבקשו מאיתנו לצייר עץ, ככל הנראה כולנו נצייר את אחד העצים שראינו בימי חיינו, שהתקבע אצלנו כ'עץ' סימבולי. לו יבקשו מאיתנו לצייר אישה, גם כאן, נשאב את הדימוי הסימבולי של האישה מתוך אחד, סכום או ממוצע הנשים שראינו במהלך חיינו, כשחלק ממש לא מועט מהן, ראינו רק באופן שבו הן הוצגו לנו. מן הבחינה הזאת, הטקסט בתהליך פרשני, כל טקסט, והתמונה הזו כטקסט – אינו עוצר ושואל את המחבר של הטקסט (או נשואי התמונה) מה דעתם על המסר שהטקסט מעביר. הוא משתחרר מהיוצר שלו, ומהאובייקטים שמכוננים אותו מרגע שיוצא לאויר העולם.

הדבר היחיד שנותר אז לעשות לטקסט הוא לנתח אותו. להבין מהם התהליכים הלא מודעים שהוא מייצר בתוכנו,  ולו לשבריר שנייה.
כך, שלגופו של עניין – בהחלט ייתכן שהילרי התעטשה, והגנרל שלידה בדיוק חזר מהשירותים, בהם הוא ניגב את הדמעות מהמראות הקשים שהוא חזה בהם. אבל באותה השנייה שהתמונה הזו צולמה, הוצג לנו מצג אחר, והוא המצג היחיד שהיה לו תפקיד בכינון הנרטיבים שמרכיבים את האופן שבו אנחנו רואים את העולם. 

 (מעין סודאי וליהי יונה)