על דרדסיות רדיקליות ואוסאמה בן לאדן

התמונה הזאת התפרסמה בכל אתר חדשות בארץ ובעולם לאחר היוודע חיסולו של אוסאמה בן לאדן.

משהו בה מרתק, כי היא מאפשרת הצצה לרגע אמיתי של 'מאחורי הקלעים'. למרות שמדובר בתמונה ששוחררה באופן יזום ע"י הבית הלבן, משהו בה בכל זאת מצליח להעביר מציאות בצורה אותנטית. במקרה (או שלא במקרה), הדמות שאליה נמשכו העיניים של שתינו הייתה הילארי קלינטון. שמנו לב בעיקר לשני דברים, שלהם יוקדש הפוסט הזה.

 על דרדסית ו – Dude-oriented environment
בבלוג המעולה Feminist frequency של אניטה סרקיזיאן (ממנו שאבנו בזמנו את המבחן לאיתור סרטים 'גבריים' בפוסט ההוא) היא בוחנת את 'מוטיב דרדסית' – הימצאותה של אישה אחת בלבד בסביבה גברית לחלוטין. היא מראה עד כמה אנחנו מורגלים ומורגלות בדפוס הלא טבעי הזה ועד כמה הוא מאפיין סדרות וסרטים רבים, כולל הדרדסים, חבובות, צבי הנינג'ה, פו הדב, inception, סיינפלד ועוד.

הילארי כמובן, היא הדרדסית בחדר רווי הטסטוסטרונים-ועיטורי-כבוד הזה. אם נוציא את האישה שמנסה להציץ מבחוץ (במטאפורה עגומה למצבן של הנשים בכלל), רק אישה יחידה הורשתה להיכנס למדורת השבט הגברית הזו.

עזבו, אנחנו לא ניכנס בכלל לעובדה המצערת לפיה יש מקומות, 'פנתיאונים' שהם פשוט חסומים לנשים. מסלולי קידום לגברים בלבדהצורך של שנות ה-2000 בפוליטיקלי קורקטנס, שמצא מענה בסימון וי סמלי ומגוחך על משבצת האישה, דווקא מחביא הרבה יותר דיכוי משחרור. הנה, זורקים לנו שם עצם – על מה אתן שוב מתבכיינות, הרי 'נתנו לכן'. אלא שדווקא החריג מעיד כאן על הכלל. כשיש אישה אחת בחדר, ברור לחלוטין לכל הנוכחים בו, ולכל מי שצופה בתמונה מי בשוליים ומי הם המרכז.  
 ב- all Dude environment  שכזו, קול של אשה בודדת הוא כמעט מושתק. כשהרוב המכריע גברי, אז מצחיק בעיני הקבוצה זה רק מה שמצחיק אותם, מרגש עבור הקבוצה זה מה שמרגש בשבילם.
אבל מה שמשמעותי יותר הוא שלגברים יש מונופול על הרלוונטיות. יונתן יובל אומר שהשאלה של 'מה רלוונטי' ו'מה בעל ערך', היא שאלה אידיאולוגית. הבחירה מה לומר ומה לא לומר, איזה רגש להביע ואיזה לא (ואם בכלל) – היא בחירה אידיאולוגית שמבוססת על היררכיה בין ערכים שונים.
זאת אומרת שבסביבה כזו, הרצון של האשה 'להישאר בעניינים', כשאין לה שום השפעה על מה כלול ב'עניינים', עלול לאיין כמעט לחלוטין כל קול ייחודי או חתרני שהיא תרצה להשמיע.

 מה שמוביל אותנו לדבר השני שעליו רצינו לדבר.

 על תבונה ורגישות
צריך לומר את האמת, התמונה הזו היא פשוט פרצה הקוראת לניתוח מעמדי ומגדרי. כל הסטריאוטיפים שבה עפים על המתבוננת כמו נתזים במטווח. חבורת הפקידים חמורת הסבר, הגנרל האדיש, הנשיא השחור השפוף, והילארי. הו, הילארי. על האישה הזו אפשר לומר הרבה דברים, שהיא אישה לבנה, בלונדינית, עשירה ומיוחסת, שהיא מזכירת המדינה, שהיא 'אישתו של', שהיא 'הפסידה ל', אבל נדמה שעכשיו היא הרוויחה עוד תואר, היא האדם היחיד בתמונה הזו שמרשה לעצמה להיות אנושית. אין ספק שהילארי היא הכוכבת האמיתית בתמונה, והדמות הכמעט יחידה, למעט אובמה, שמספקת לנו את התחושה הבלתי אמצעית והאותנטית שעליה דיברנו קודם. גם התבוננות מדוקדקת לא תגלה לנו מה בדיוק עובר לה בראש, אבל מה שזה לא יהיה, זה אנושי וזה נוכח במלוא העוצמה.

 ***

באחד מערבי שבת של חודש אוגוסט 2006, כשעות ספורות לני שאמורה הייתה להסתיים מלחמת לבנון השנייה, החליט אולמרט לצאת לקרב אחרון ומיותר בוואדי סלוקי. החלטה שנראה כי הושפעה יותר מחישובים של שרידות פוליטית מאשר של נחיצות מבצעית. הגוורדיה הצבאית, הביטחונית והגברית תמכה ביציאה למבצע. כשהידיעה על כך הגיעה לציפי לבני, שבאותה עת בדיוק סגרה את הנוסח הסופי של הסכם הפסקת האש יחד עם קונדוליסה רייס, היא התקשרה זועמת לאולמרט. בנרטיב הישראלי נחקקה אז השאלה ששאלה אותו – 'ומה נגיד למשפחות השכולות?'.

 ***

לקלינטון ולבני יש הרבה במשותף. שתיהן 'דרדסיות' של הצמרת הפוליטית, שתיהן הגיעו לעמדות בכירות בממשל תוך מילוי תפקידים בטחוניים. שתיהן נתפסות בציבור כנשים קשוחות, גבריות אפילו, ושתיהן נאלצו לעטות מאפיינים חיצוניים נשיים (בגדים בצבעים רכים וריכוך טון הדיבור), כשרצו במערכות בחירות.

ושתיהן, לפחות בעינינו, זוכות לעיטור-של-כבוד משלהן. שתיהן –  לבני והזעזוע שלה מהיעדר הרלוונטיות של שאלת המשפחות השכולות ביציאה לקרב, והילארי, בזעזוע האנושי שלה מחיסול בן אדם – פעלו באופן פמיניסטי ראוי להערכה, בשדה מוקשים גברי כמעט לחלוטין. ובלי שנייה של ריכוך הקול.

 אז מדוע לדעתנו זעזוע של נשים הוא פמיניזם? האם אנחנו לא מחזקות בכך את דימוי האישה הפועלת בהתאם לגחמות רחמה ההיסטרי? את מקור הזעזוע הזה אפשר להסביר בכמה דרכים.
אפשרות אחת היא קשירת תחושת הזעזוע בקול הנשי הייחודי שמתארת גיליגן, מייסדת זרם הפמיניזם התרבותי. גיליגן אומרת שבעוד שגברים מנתחים דילמות מוסריות במבנים של 'סכום אפס', 'אם הוא מנצח אני מפסיד', נשים רואות דילמות כאלה בצורה אחרת לגמרי. הן חותרות לא אחת תחת ההנחה של סכום האפס, ומציגות פתרונות 'יצירתיים' יותר, המבוססים על מערכות הקשרים האנושיות שבין השחקנים השונים.  לכן, לא פלא ש'דרדסיות' כאלה מפגינות רגש שהוא ייחודי וחורג מהנורמה המוכתבת על ידי החבורה.

דרך אחרת להבנת מקור הזעזוע היא באמצעות טיעון ההבניה החברתית של מקינון, שייסדה את  הפמיניזם הרדיקלי. לפי הסבר זה, הזעזוע נובע כתוצאה מהפנמת נורמות דכאניות כלפי נשים, וחברה המעצבת אותן להתאים את עצמן לתפקידים טיפוליים-אמהיים, המבוססים על דאגה לאחר.

מבלי להכריע בין שני ההסברים המנוגדים, ולו בשל חוסר תמימות דעות במערכת הבלוג, אין ספק שמנקודת מבט התופסת זעזוע מצפייה בחיסול ממוקד, או מיציאה לקרב מיותר, כערך חיובי בפני עצמו, סוגיית ההסבר למקורו פחות רלוונטית. גם גיליגן וגם מקינון יסכימו שספירה ציבורית שמבוססת רק על קונפליקט ומציאות סכום אפס היא רעה. שתיהן כנראה יסכימו שתפיסת מציאות שמסוגלת לשים דגש על נרטיבים אחרים מאשר של ניצחון והפסד היא משמעותית, והקטלוג שלה כנחות הוא מדיר ופטריארכאלי.

בעולם שבו בדיכוטומיית ההיגיון-רגש, האחרון נחשב לנחות ונשי, באקט של 'חוסר שליטה' מודע לבני וקלינטון מרשות לעצמן להביע חמלה כלפי בני אדם. היכולת להביא את ה'קול השונה' הזה לספרה הכמעט-לחלוטין גברית ולא להתבייש בו או לקבל את ההנחה שהוא לא רלוונטי, היא פמיניזם בעיננו.

 ופלאשבק לסיום

בכנס שהתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, לכבוד סיכום שנת המשפט של 2010, עסק אחד הפאנלים בהתפתחות דיני התאגידים בשנה החולפת. בפאנל נכחו עורכי הדין המובילים של העולם העסקי – כולם גברים ו'דרדסית' אחת. עורכת דין מיה ליקוורניק, אולי אחת מעורכות הדין המובילות בתחום בארץ.

  

מכל הדוברים שדיברו לפניה, היה ברור לחלוטין שהיא האישה והדמות החזקה בחדר, כולם דיברו עליה, הפנו אליה, וציינו שהם מחכים לשמוע את דעתה לכשיגיע תורה לדבר. עו"ד ליקוורניק, שסירבה להידחס לחליפה גברית, ולבשה במקום חולצת לייקרה בצבע אדום ושרשרת עבה עלתה לנאום. שנייה לפני שהיא התחילה, חדר שלם מחכה למוצא פיה, אמרה עו"ד ליקוורניק, ללא חצי התנצלות, שהיא מבקשת להגביר את המזגן כי היא אישה וחם לה עכשיו.

 

ככל הנראה לא ניתן לייצר רגע פמיניסטי מזוקק כ"כ, כמו זה של עורכת דין מובילה, נעמדת לנאום בחדר עמוס גברים ומבקשת שיגבירו את המזגן.

 ועל זה בעצם כל הסיפור.

 אנחנו נשים. אלוהים כאמור, יודעת אם נולדנו או הפכנו להיות מי שאנחנו. אבל היכולת לאמץ את ה'אנחנו' הזה שאנחנו, ולדרוש עבורו מקום שווה בספירה הציבורית, להנכיח את ה'אנחנו' הזה גם בספירות גבריות, באופן שאנחנו תופסות אותו, מבלי להצניע או לטשטש אותו, היא אולי אחד החלקים החשובים במאבק. וזה לא משנה אם זה להיות מסוגלת לעצור ולחשוב על האמהות של החיילים שיהרגו במבצע, להביע רגש אנושי של זעזוע מחיסול של אדם, רשע ככל שיהיה, או סתם להתעקש שיגבירו עבורך את המזגן.

העיקר זה לקלוט שאת אישה, לאמץ את זה שאת אישה, ולבטא את זה איך שבא לך.  

07.05.11
* הבהרה בעקבות התגובות – על השיעול של קלינטון וחוסר ההיכרות הכללי שלנו איתה

הרבה מאוד תגובות לפוסט הזה נגעו לעובדה שאין שום דרך לדעת שהילרי הביעה זעזוע, ואין דרך לדעת שהגברים האחרים בחדר לא הזדעזעו בעצם, או שאינם אנושיים. למעשה, הילרי בעצמה ככל הנראה ביקשה להסביר לשתינו שטעינו, ומיהרה לפרסם תגובה בה היא מסבירה את שימת היד על הפה באלרגיה והתעטשות.
חשוב לנו להבהיר את העמדה שלנו לגבי כל אלו, כדי שהקוראים לא יפספסו את מה שניסה הפוסט לטעון.

מה שהפוסט הזה ניסה לעשות הוא לנתח תמונה. לא בכדי לא נדרשנו לניתוחים פסיכולוגיים שבוודאי קיימים ברשת של הילרי, ושל נטייתה להזדעזע באופן כללי.
תמונה, וזה העיקר, מייצרת נרטיב מסוים אצל הצופה שלה, מבלי שלאף אחד מהאובייקטים המצולמים יש דרך לשלוט על האופן שבו הנרטיב הזה נוצר. למעשה, אפילו ההסבר המאוחר של הילרי ליד על הפה, ככל הנראה ישיג רק חלק ממה שהוא ניסה, שכן הנרטיב של התמונה הזו, של הילרי ה'מזועזעת' והפקידים חמורי הסבר כבר נוצר, בשניונת הראשונה בה הונחו העיניים על התמונה.
ככה בעצם נרטיבים נוצרים, אנחנו רואות פרסומות, רואים סרטים, משחקים בצעצועים וכו', ותוך כך נכרך לנו 'סיפור עלילה' בין העובדות והאלמנטים התקשורתיים שסביבנו.
לו יבקשו מאיתנו לצייר עץ, ככל הנראה כולנו נצייר את אחד העצים שראינו בימי חיינו, שהתקבע אצלנו כ'עץ' סימבולי. לו יבקשו מאיתנו לצייר אישה, גם כאן, נשאב את הדימוי הסימבולי של האישה מתוך אחד, סכום או ממוצע הנשים שראינו במהלך חיינו, כשחלק ממש לא מועט מהן, ראינו רק באופן שבו הן הוצגו לנו. מן הבחינה הזאת, הטקסט בתהליך פרשני, כל טקסט, והתמונה הזו כטקסט – אינו עוצר ושואל את המחבר של הטקסט (או נשואי התמונה) מה דעתם על המסר שהטקסט מעביר. הוא משתחרר מהיוצר שלו, ומהאובייקטים שמכוננים אותו מרגע שיוצא לאויר העולם.

הדבר היחיד שנותר אז לעשות לטקסט הוא לנתח אותו. להבין מהם התהליכים הלא מודעים שהוא מייצר בתוכנו,  ולו לשבריר שנייה.
כך, שלגופו של עניין – בהחלט ייתכן שהילרי התעטשה, והגנרל שלידה בדיוק חזר מהשירותים, בהם הוא ניגב את הדמעות מהמראות הקשים שהוא חזה בהם. אבל באותה השנייה שהתמונה הזו צולמה, הוצג לנו מצג אחר, והוא המצג היחיד שהיה לו תפקיד בכינון הנרטיבים שמרכיבים את האופן שבו אנחנו רואים את העולם. 

 (מעין סודאי וליהי יונה)

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

39 תגובות על על דרדסיות רדיקליות ואוסאמה בן לאדן

  1. דפנה הגיב:

    תודה, תודה, תודה! כל מה שחשבתי כשראיתי את התמונה הצלחת לכתוב אופן מדויק כל כך.

  2. יואב הגיב:

    בשלב כלשהו בטקסט ההעצמה הנשית הזה אתן קובעות בבטחה שקלינטון "היא האדם היחיד בתמונה הזו שמרשה לעצמה להיות אנושית". לו הייתי חייזר, אני חושב שאם הייתי מביט על התמונה והייתי מנסה לנחש מיהם בני האנוש ומיהו המתחזה, הייתי בוחר בקלינטון. אם הייתי חייזר והייתי רוצה ללבוש צורת אנוש, הייתי מתחזה לאחד מהגברים חמורי הסבר.

    אבל אז אתן עושות המהפך המדובר, שאפשר לתרצו כאסטרטגיה פמיניסטית או תהא הסיבה הלא חשובה אשר תהא, וקובעות שקלינטון היא בת האנוש היחידה בחדר. אם לנסח פראפרזה על דבריו של יונתן יובל, גם הבחירה במהו אנושי ומהו לא היא בחירה אידיאולוגית, ואתן ממקמות את הנשים, לבני או קלינטון, כנמצאות במדרגת אנושיות גבוהה יותר מהגברים בחדר. למה? ובכן, כי הן מזועזעות.

    ואני אומר, כמו החייזר, אל תגזלו מאותם גברים את אנושיותם! הפנים של ג'ו ביידן, אלו הם פני האנושות.

  3. ניר הגיב:

    אתייחס לחלק השני של הביקורת שמועלית בעקבות התמונה.
    אני מוכרח לומר, שהיא מעניינת, אך נראית לי כפרשנות מוגזמת.
    הילארי קלינטון היא פוליטיקאית משופשפת ומנוסה. אם היא בחרה להראות חמלה, כפי שציינתן, היה זה אך ורק מתוך כוונה פוליטית. לדעתי, אפילו התמונה לא צולמה באופן אקראי, אלא בהתכוונות מראש (בעבר צולם אובמה בעת שיחת טלפון עם נתניהו, ובתמונה הוא נראה כמו מלך העולם שצריכים להשתחוות לו – לדעתי, כדי להתריס את כוחה של ארה"ב מול ישראל).

    כעת, הפרשנות שלי, בהמשך לעניין הפוליטיקה – קלינטון בסך הכול חשבה על "היום שאחרי" – אם הפעולה תיכשל, היא תוכל לומר שהייתה נגד (או הצביעה בעד אך ברגשות מעורבים) – ולראייה, התמונה; אם הפעולה תצליח, הרי שהיא הייתה מזועזעת ופחדה על החיילים האמריקניים שמסכנים את עצמם בעוד הגוורדיה יושבת מול מסכי הפלזמה (או, אם מדובר בקהל שמאלני, למשל, הייתה עשויה לומר שהיא מזועזעת מהרצח כרצח).

    אינני יכול שלא להסכים עמכן לגבי הדיכוטומיה בין הגיון לרגש. נכון ועצוב. יחד עם זאת, טוב שההבדל הזה קיים, כיוון שכך הרגש נשאר בידי אלה שיודעות לעשות בו שימוש לטובה (אני מקווה).

  4. רויטל הגיב:

    פוסט מעולה. תודה.

    זה גם מה שאני משתדלת להנחיל לסטודנטיות שלי כשאנחנו עוסקות בשאלה מה זה להיות אישה, ואז מסתכלות על הדרכים המגוונות והשונות להיות אישה, ואיך אנחנו, כולנו, עומדות על כתיפהן של אלה שסללו לנו את היכולת לבחור ללמוד, להסתובב עם תספורת קצוצה, לעסוק בפוליטיקה, להחזיק יד לחברה שלנו ברחוב, להגיד לא, להחזיק חשבון בנק משלנו, לנהוג, לטייל לבד, להיות רווקות מאושרות, להיות מה שאנחנו בוחרות להיות.

    אני ממליצה שכל אחת תחשוב לעצמה מה זה אומר בשבילה להיות אישה, אפילו לכתוב את זה, ואז לשתף גברים בחייה. דיאלוג מסוג זה יכול לחולל פלאים, לקרב גברים להבנה למה פמיניזם הוא חשוב כל כך, וכמה הוא יכול לתרום ולעשות רק בטו גם לגברים.

  5. גילה הגיב:

    איזה פוסט מרנין נפש.
    כשראיתי את התמונה חשבתי עליה מזוית אחרת. חשבתי שבן-לאדן היה מת מצחוק אם היה רואה את התמונה. יושבים דרוכים כל בכירי השלטון האמריקני ומתבוננים במבצע חיסולו הממוקד של איש אחד! משהו בפרופורציות בעייתי. הממשל ויחסי הציבור שלהם כל כך שבויים בדרמה שהם הצליחו לנפח מעבר לכל פרופורציה, דרמה שמועצמת בתמונה ובעצם הבחירה לשחררה, שהם לא רואים עד כמה זה הופך את העיניין למגוחך משהו. הייתי מהמרת שיש משהו משותף בין הבחירה של אולמרט לצאת למבצע האומלל ההוא, לבין הבחירה של אובמה לצאת למבצע הזה.

  6. עמיצי הגיב:

    ניר, התגובה שלך מאוד רחוקה מהתובנות הפוסט מודרניסטיות. אתה מתייחס לסוג של מציאות שאתה בטוח שהיא קיימת. בעיני, גם הראייה שלך וגם של הכותבות היא "נכונה" כמו שהיא "לא נכונה". יותר השאלה אם היא כזאת או כזאת, עצם זה שאתה כגבר וכותבות הבלוג כנשים (הכותבות על נשיות) העלו את שתי הדרכים הכל כך שונות להסתכל על התמונה מספרות סיפור חשוב, לא פחות מהתמונה. תמונות מספרות לנו סיפור, קצת כמו סרט קולנוע אבל אינן תמיד מעידות על העובדות. יכול להיות שלקלינטון יש בעיה עם איך שהפה שלה נראה. יכול להיות שהיא פחדה שהיא תפהק. אגב, בתמונה יש עוד אישה, שעד כמה שאני יודע היא יועצת מאוד חשובה לאובמה ולמרות מקומה האחורי, היא עומדת מאחורי כמה מההחלטות הצבאיות החשובות שהוא קיבל לאחרונה.

  7. שגיא הגיב:

    כמה פירושים לתמונה מבויימת…. אנחנו מסתכלים ובוחנים כל פרט וכל מבט בתמונה ואנחנו שוכחים שכל הנוכחים ידעו שהצלם עומד כמעט מולם. השאלה היותר מעניינת לדעתי היא מדוע בכלל היה צורך הצילום הנוכחים ברגע זה? אולי כדי לשתף את העולם ברגעים ההסטוריים הללו או שמא לנסות ולעצב את דעת הקהל?! אל נא נשכח שאמריקה היא מאלופות התקשורת הפוליטית. משחר קיומנו הגברים נועדו לציד והנשים ללקט, מתוקף ה"תפקדים" הללו כל אחד מהשניים נדרש לאיפיונים אחרים – הצייד לשליטה, ריכוז, תוקפנות אפילו, אחריות וכו' והמלקטת יכלה ל"הרשות" לעצמה רכות,נינוחות, רגישות, וכל המשתמע מהמושג "אינטליגנצייה ריגשית" וכו'. מעצם נס הבריאה כלומר זכות האשה להעניק חיים, אזי זה אך טיבעי שהיא "תתרגש" מנטילת חיים….

    • רויטל הגיב:

      בתור מלקטת אני חייבת לציין שאני זקוקה ליכולות שלי להתרכז כדי לא ללקט דברים רעילים. אני גם צריכה לשמור על שליטה מלאה לא לקבל קריזה מניסוחים כל כך אנכרוניסטיים, כמו "המלקטת יכולה 'להרשות לעצמה' רכות, נינוחות, רגישות" וכו' וגו'. לא משנה כמה פעמים תשתמש במרכאות. כמו עם בדיחות, גם בשימוש במרכאות יש גרעין אמת. זה אחד.
      שתיים, אפשר לחשוב שלנשים יש מונופול על אינטליגנציה רגשית. מה קרה, גברים רובוטים? כולנו ניחנו באינטליגנציה רגשית, ואנחנו לא "מרשות לעצמנו" רכות, נינוחות ורגישות. זה אתם ששכחתם להשתמש ביכולות המעולות האלה מפעם לפעם כי אתם משייכים רכות ורגישות לחסרון. כי אז אתם נתפשים חלשים. אבל כשאני רואה אב עם התינוק/ת שלו, איך הפרצוף שלו מתעגל ברכות, והוא אוחז את הילד/ה שלו ברכות, ובנינוחות הם יושבים על הספה וקוראים ספר, או אז, אוהו, אני נזכרת שכן, יש פוטנציאל.

      שחר קיומנו היה ממש לפני ימבה זמן. מלאנת'לפים שנים. עניין של יותר מ-10,000 שנה, אם אני לא טועה. הגיע הזמן לשנות את הגישה המשעממת הזאת של ציידים-מלקטות. אנחנו כבר לא שם, ובכלל, מדובר בתיאוריה, לא באיזו אמת (ונסה לנחש מי מפמפם לנו את התיאוריה הזאת בערך 6,000 שנה).

      • שגיא הגיב:

        אוי אוי ושוב אוי.

        פמניסטיות יקרות – אתן מעייפות אותי! חשבתן פעם מי באמת מטמיע בנו את ההבדלים בין גברים לנשים, שיויון זכויות בין המינים וכיוב? יש לי חדשות בשבילכן – מעצם זה שהענקתן לתורתכן שם (להלן פמניזם) יצרתן את מה שנקרא הבדלים בין המנים, אתן מטמיעות כל כך חזק את רגשות האשם מכל המשתמע מהיותכן נשים. לא שחלילה יש לי משהו נגדכן, אני באופן אישי, אם לבחור באחד מן המינים, בוחר בכן יקרות בתור המין החזק שהרי לא סתם אין הגברים יכולים ללדת. אתן מעמיקות את האפליה על ידי דיונים בלתי פוסקים ומעייפים למדי ורוויים בציטוטים של כאלו ואחרות שמרגישות אשם כל כך עצום משחר ילדותן. אל תהיינה כל כך אשמות בהיותכן מי שאתן – קצת גאווה תוביל למקום טוב יותר. ראו נא את הגברים – כל כך שיטחיים שאינם חשים אשמה על מאום – זה מביא אותם למקום הרבה יותר טוב ורגוע….
        והאבולוציה היא אינה תיאוריה יקירה….

    • ריקי ישראלי הגיב:

      שגיא, כמו קשקשנים רבים אחרים החושבים שהמילה אבולוציה הופכת אותם ל"מדעיים", אתה מבלבל בין 2 מושגי יסוד:
      ביולוגיה אבולוציונית שהיא אכן מדע מבוסס, ופסיכולוגיה אבולוציונית שהיא תיאוריה שנויה במחלוקת.
      הראשונה, עוסקת בהתפתחות המינים הביולוגיים, היא מתחום מדעי החיים, ואינספור מחקרים מכמה וכמה דיסציפלינות (ביולוגיה, רפואה, פליאונתולוגיה וכ') מאששות אותה.
      השניה – פסיכולוגיה אבולוציונית – היא אסכולה במדעי החברה, והיא מנסה להסביר את כל סוגי ההתנהגות האנושית כתוצר של ברירה טבעית ביולוגית. זו תיאוריה שגם אם יש בה כמה עקרונות נכונים, עדיין לוקה בבעיות רבות מספור (כמו חשיבה מעגלית), היא שמרנית מטבעה (אם משהו קיים – סימן שהוא "טבעי", כיוון שזו התנהגות ששרדה) והיא מאד מאד שנויה במחלוקת.

  8. כף_שטות הגיב:

    you had me at hello
    התמונה הזו יותר מרתקת מכל מאמר שהייתן יכולות להוציא תחת ידכן, ועם זאת נהניתי לקרוא.
    [אגב, נדמה לי שעוה"ד לא התעדכנה שלפי הסטריאוטיפ לנשים אמור להיות קר, ולא חם]

    • רויטל הגיב:

      מאוד תלוי בת כמה את. יש את העניין הזה של גלי חום לפעמים אחרי שהווסת נעלמת לך. לא כולן סובלות מהסימפטומים הללו (קראתי איפשהו לפני כמה חודשים שרק 20% סובלות מתסמינים אלה או אחרים שקשורים להפסקת הווסת, מה שמאיר באופן שונה לגמרי את מה שמספרים לנו).

    • ראומה הגיב:

      לגלי חום כיוונו, רק ניסינו לשמר את הניסוח מכבד, כי אנחנו לא מכירות את עו"ד קוורניק.

  9. שרונה הגיב:

    מעולהההההההההההה!
    מנוסח לעילא, מדויק, קצר וקולע.

    סחתיקה, אחות!

  10. נדב פרץ הגיב:

    בסך הכל, פוסט מעולה. ובכל זאת, ברשותכן, כמה הסתייגויות.

    קודם כל, ראוי להזכיר שוב שועדת וינוגרד פסלה את הספין כאילו ההתקפה על הסלוקי נועדה להשיג 'תמונת נצחון', וטענה שהייתה הצדקה צבאית להתקפה, גם אם המטרה לא הושגה. אפשר – וצריך – לערער על עצם ההצדקה של המלחמה, ועל ההצדקה של ההרג שמתחולל בעקבותיה, אבל לא צריך להיכנע לכל ספין.

    מה שמתקשר לטענה המהותית יותר – באמת? ציפי לבני היא רחומה וחנונה כי היא אישה? גם כשהיא התעקשה, בניגוד לדעת אולמרט, להמשיך את מבצע עופרת יצוקה, במחיר איום בחיי פלסטינאים – גם אז היא הייתה רחומה וחנונה, כאישה? האם זה נכון גם לגולדה?
    הטיעון הזה הוא טיעון מסוכן, במיוחד כשכולנו חכמים וכולנו מכירים את ה-Queen Bee. נשים בתפקידי ניהול\הנהגה מאמצות את הסטריאוטיפים הגבריים הרבה יותר מהגברים עצמם, כי הן צריכות להוכיח שהן מתאימות. אז צריך להשמתש בטיעון הזה מאוד בזהירות.

    • ראומה הגיב:

      נדב אני מסכימה לחלוטין איתך, ראה תגובתי למישי בסוף – לא ניסינו לטעון טענה בדמות המנהיגות של אף אחת מהנשים הללו, אלא להאיר על אספקט מסוים, ולתת לו 'כבוד' – מתוך תקווה שכשנגיע למקום שבו לאספקטים שאינם תחרות, הפסד, כוח וכו', יהיה מקום שווה בשיח – נשים וגברים פחות יטו לפעול בדרך הזאת.

      נ.ב. ניסיתי להגיב לך מתחת לתגובה מאוחרת יותר שלך ולא הצלחתי אז אומר כאן – לגבי 'אם הייתי אומר שיש התנהגות נשית שמאפיינת נשים כנשים לא היו מסכימים איתי' – אני מפנה אותך לויכוח בין הכותבות עליו אנחנו מדברות. כלומר, דווקא בהקשר הזה, אחת מאיתנו (אולי היא אני אבל אל תגלה), עדיין לא בטוחה לגבי מקורם של ההבדלים שניתן לאתר לא אחת בין נשים וגברים. אני בתהליכי התגבשות על זה ועדיין פוחדת להביע עמדה קונקרטית לכאן או לכאן.

      ליהי.

  11. רויטל הגיב:

    שגיא, ההתנשאות והפטרוניות שלך מאוד מעצבנת. הטיעונים שלך ממשיכים להיות אנרכוניסטיים. אני לא מרגישה אשמה בדבר, וואט סו אבר. אין לי מושג מה ההשלכות הפרטיות שלך אומרות. והפנייה שלך, במתיקות פאסיבית-אגרסיבית, ממש לא עושה לי חשק לכתוב יותר מזה. תודה

  12. רות הגיב:

    תודה לכן על הפוסט המעניין.
    ועוד נקודת מבט, והפעם על התגובות לפוסט:
    מהי החלוקה המגדרית בין המצדדות למתנגדים? (התשובה נמצאת בגוף השאלה…)
    נכון, שניים מתוך חמשת הגברים שהגיבו לא הביעו התנגדות לתכנים, ובכל זאת זה מעניין לעומת העובדה שכל הנשים הביעו הסכמה.

  13. נדב פרץ הגיב:

    רות: אז מה את מנסה להגיד, שגברים הם אינסטרומנטליים ונשים הן אקספרסיביות?

    • יואב הגיב:

      נדב, אולי די עם ה–Tunnel vision הזה? או במילים אחרות: מ.ש.ל.

      וברצינות: זה לא אומר שום דבר משמעותי. אם בבלוג פוליטי שמאלני היה נכתב משהו טריוויאלי נגד* הימין, אני מניח שרוב השמאלנים היו מסכימים, כי למה להתקטנן ולצאת "נגד המחנה" ("פוסט נהדר!" לסוגיו), ואילו מרבית הימנים, הקבוצה "המותקפת", היו מביעים התנגדות לנאמר בו (כי להם זה מספיק חשוב להביע את הדיעה המנוגדת). ולהיפך. זה מאוד אנושי. גם התמיכה של נשות שלומנו וגם ההתנגדות שוחרי המזימות הרעות. ובקצרה, גם גברים וגם נשים הם בני אנוש.

      * אני רואה בחלקים מסויימים של הפוסט הזה כפוסט "נגד" גברים, כי כאמור קבוצה שלמה הוצאה מחוץ לשבט האנושי, שזו גם דרך לעורר מוטיבציה אני מניח.

      • נדב פרץ הגיב:

        אני לחלוטין לא רואה בפוסט הזה כלום נגד גברים. אני רואה בפוסט הזה הרבה טענות נגד אספקטים מסויימים בגבריות.
        כמו שכתבתי בתגובה הראשונה שלי, אני לחלוטין סבבה עם הטענות האלה – אני חושב שלא רק שהאספקטים האלה של הגבריות (למשל, החובה לשמור על פרצוף שלא מביע רגש) הם מזיקים, הם מזיקים לגברים הרבה יותר מלנשים. לטעמי, גברים יהיו הרבה יותר שלמים והרבה יותר מאושרים בלי הסטריאוטיפים האלה.

        הבעיה היא שגם אתה וגם רות לא עושים את האבחנה בין גברים לבין גבריות – אם אתה גבר, כנראה שיש לך את המאפיינים האלה של הגבריות. אמירה שהיא זהה בדיוק לאמירה שאם את אישה, יש לך מאפיינים של נשיות – אמירה שאני בטוח שכולנו נסתייג ממנה (טוב, חוץ משגיא כנראה)

      • יואב הגיב:

        אני מסכים עם כל מה שאמרת, ועם הטענה שיש תכונות גבריות ושיש תכונות נשיות. מכאן ועד לטעון שהתכונות הנשיות הן אנושיות והתכונות הגבריות אינן אנושיות, המרחק רב.

        האמירה הזו, כאילו האישה שמתנהגת בצורה נשית, היא גם היחידה שמתנהגתת בצורה אנושית, חוזרת לאורך חלקים מסויימים בטקסט. אין לזה קשר לביקורת על אספקטים מסויימים בגבריות. אם הייתי כותב כך על נשים, שאספקטים מסויימים בנשיות אינם אנושיים, היו בצדק מבקרים אותי על הדה הומנזיציה שאני עושה לחצי מן האוכלוסיה.

      • נדב פרץ הגיב:

        אני לא בטוח. כל מהותו של הפמיניזם (ליתר דיוק, של המיינסטרים הפמיניסטי) הוא ביקורת על אספקטים של הנשיות (כניעות, חוסר השגיות וכו'). מה ההבדל בין להגיד לגברים 'תפסיקו להיות אטומים רגשית', לבין להגיד לנשים 'תפסיקו להתמקד רק בטובתם של אחרים'?

        אני כן מסכים שהשימוש במונח 'אנושיות' הוא בעייתי, בגלל שהוא מהותני בסביבה שמניחה היעדר מהותנות. אבל זה לא נראה לי פגם קריטי בטיעון.

      • יואב הגיב:

        כשחלק עיקרי מן הטיעון הוא כיצד אנושי להתנהג וכיצד לא, זה נראה לי פגם קריטי.

        בינתיים, מסתבר, קלינטון אינה אנושית:
        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4065024,00.html

  14. פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » חומר בלתי מזוהה‏

  15. מישי הגיב:

    היי לכן
    פעם שנייה שאני כאן ופעם ראשונה מגיבה.
    צר לי, הניתוח הפרשני הזה עושה כמעט כל טעות בהיעדר הדבר החמקמק (ועם זאת מוצק) הנקרא עובדות.
    יש עוד אישה בחדר. היא מאחורה, כנראה במעמד עם הרבה פחות כוח וכסף מגברת קלינטון. ובעיקר עם פחות כוח רייטינג שיביאו את כותבי וכותבות המאמרים לשלוף כמה עדשות שאספו באקדמיה וחברותיה. ולמה זה חשוב? האספקטים 'הנשיים' שהטבעתן בשרת החוץ של האימפריאליזם האמריקני כנראה הרבה יותר קרובים לנחבאת (נחבאת משום שדרגות וזרגים עוקפים אותה בכל מובן) ההיא מאשר המגיסטרטורית שלפנינו.
    בזמן ההתקפה על לבנון לבני אולי עשתה מהלך פרגמטי להיבחרותה והציגה חלופה לאולמרט, אבל נקח בחשבון שתמכה במלוא העוז ב'מבצע' הזה וכנראה שיש כוחות של מאחורי הקלעים שגרמו לה להציע אלטרנטיבה. כוחות שונים ומשונים שאינם נמצאים בהררי המילים אלא באיתור העובדות המועלמות האלו. גורמים שונים ומשונים פעלו גם על לבני לדחוף ככל האפשר ולהחריף יותר ויותר את ההתקפה הרצחנית על עזה הנקראת "עופרת יצוקה". כשתוך כדי היא מדבררת את ישראל בניסיון להיות גם אבא אבן בנוסף לנטיות האצליו"ת והמוסדניקיות. והילארי שלנו, כלומר של תעשיית הציונות באמריקה, תמכה תתמוך בישראל בכל. ככה זה כשחיים סבן וכל מולטי-מליונרים אמריקנים-יהודיים עומדים מאחוריך.
    הילארי קלינטון וציפי לבני אחראיות למסעי הרג רצחניים שאינם נגמרים. ממש בדומה לחבורת גברים המקיפה אותן. סביר להניח ששתיהן נמצאות איפה שהן נמצאות משום שהן עשו את ההכשרה של אותם נוכחים בחדר ואימצו רעיונות ואינטרסים ממש בדומה לתהליך ההכשרה של הגברים. כן יש הבדלים סוציולוגים גם באטמוספרות הגבוהות, יאמרו כל מיני אנשים, אבל ה'הצלחה' של לבני וקלינטון טמונה דווקא בטשטושם.
    אפשר לומר אובמה הרבה יותר ,נשי, מקלינטון בהלכותיו ושפתו. הוא מפגין רגישות פיזית ומילולית הרבה יותר משוכללת ומפוענחת כ'נשית' מאשר קלינטון. גם כאן אפשר להכביר מילים על אדם שחור מהגר מול אישה לבנה שהתחילה 'לא מלמעלה'. אבל לעניינו, זה לא מעניינינו כרגע. מה שמעניין באמת, כמה גזל, שמד וסבל ממיטים הזרגים האלו עלינו? נשים כגברים. אובמה כמו הילארי כמו לבני כמו פרס כמו ברק הןם עבורנו פקידי קולניאליזם&קפיטליזם כנראה מהמזוויעים ביותר שנרשמו בהיסטוריה.

    • ראומה הגיב:

      היי מישי, אני מסכימה לחלוטין עם המסר שלך. אנחנו רצינו רק לתת דוגמאות לאיך נראית התנהלות נשית גאה בהקשרים גבריים. בהקשר הזה, בהחלט ניתן למצוא לא מעט התבטאויות והתנהגויות 'גבריות', או סתם מנוכרות לרגש אצל כל אחת מהנשים שבהן בחרנו להתמקד. לרגע לא ניסינו לטעון טענה כללית אודות ההתנהלות של הנשים הללו בכל רגע ורגע.
      (ובמאמר מוסגר – בין היתר כי לדעתי רוב הנשים הפמיניסטיות ביותר חוטאות בהתנהגות אחרת, בעלת אספקטים 'גבריים' כמו שהחברה מכנה אותם, ברגעים מסוימים לא פעם – כולל כותבת שורות זו).
      הרעיון המרכזי הוא לנתח את מה שהתמונה הספציפית הזו עושה לנו – מבחינת הנרטיב שהיא בונה לנו בראש, ועל הדרך ביקשנו להביא עוד שתי דוגמאות למקרים נוספים, כדי לחדד את ההסבר על מהי התנהגות פמיניסטית בהקשרים בעלי דומיננטיות גברית.

      בכל מקרה, נפרסם היום או מחר הבהרה רצינית יותר לגבי הטענות על פרשנות שגויה של התמונה, ואולי חלק מהדברים יענו יותר טוב גם לך. תודה, ליהי.

  16. טל שניידר הגיב:

    ראומה, פוסט מצוין. מעניין אותי לדעת למה הבית הלבן בחר דווקא את התמונה הזו, שלדעתי משפילה קצת את קלינטון. ישר שהתפרסמה התמונה עלתה השאלה, למה היד על הפה? האם היא נבהלה ובארה"ב קלינטון סיפקה הסבר שהיא בדיוק השתעלה. מכיוון שהצלם של הבית הלבן בטוח צילם מאות פריימים באותו יום, מדוע הם לא יכלו לשים משהו אחר? אפשר להניח שזו סתם חוסר תשומת לב של מי שבחר, שבטח העדיף את התמונה בה הנשיא יוצא הכי טוב. ובכל זאת, עשו לה קצת עוול כאן.

    • ראומה הגיב:

      טל, מה שניסינו להראות זה שדווקא לא נעשה לה עוול. כלומר, אולי בחברה פטריארכלית שעדיין מתייגת רגש כחולשה נעשה לה עוול, אבל מבחינתנו, בהנחה ואכן זעזוע היא הביעה, היה עדיף שהיא תאמץ את זה ותתגאה בזה. זה לפחות מה שניסינו להראות בפוסט הזה.

  17. רבקה גילעד הגיב:

    פוסט מצויין.בין המרגשים (אני אישה אז אני מתרגשת בעיקר כשמתעסקים בנשים מנהיגות/מנהיגות נשית:-) שקראתי לאחרונה.תודה

  18. anatpross הגיב:

    מה שמאוד מעניין בעיני, זה ההתבלטות (לפחות בעיני הצופים) המיידית של קלינטון לעומת ההיבלעות כמעט של הנשיא, שהוא במקרה גם הגבר השחור היחיד בחדר (עם או בלי קשר, הוא גם מאוד "מובהר").

  19. שרי הגיב:

    תמונות חושפות הרבה, אבל לא מספיק. "דרדסית" יש לזכור היא בסך הכל דמות מסרט מצויר והילרי קלינטון היא מזכירת מחלקת המדינה בממשל האמריקני. היות שכך, אין זה מספיק להתמקד בדימויים כדי להבין את עומק ויכולת ההשפעה של הילרי קלינטון לא רק על מדיניות החוץ האמריקנית אלא גם על מעמדן של נשים ברחבי העולם. כדאי מאוד לקרוא ולהתעמק בתיאוריה העכשווית אודות מה שקרוי "דוקטרינת הילרי". זו דוקטרינה שהילרי קלינטון החלה לעצב כבר בשנת 1995 (עם הנאום המפורסם שנשאה "זכויות נשים הם זכויות אדם) ובתקופה האחרונה היא זכתה ליישום נרחב בכל מקום כמעט שבו ארה"ב מעורבת. "דוקטרינת הילרי" היא שתיכנס לספרי ההסיטוריה (לטוב או לרע) ולא תמונות הדרדסית.
    נראה ש"דרדסית" נתקעה משום מה בראשן של נשים בישראל, זה לא מפתיע כמובן, אבל קצת מאכזב.
    והמבינה תבין.

    • ראומה הגיב:

      הרעיון של מוטיב דרדסית לא בא לגמד את מה שהילרי עושה או להכניס אותה לדימוי מזלזל, אלא דווקא בא לומר, ראו כמה הילרי, שניתנה לה ההזדמנות, נפתח לה הפתח, עושה. עד כמה השינוי היה יכול להיות עצום לוליא היא הייתה היחידה, או חלק ממיעוט קטן כ"כ.
      ליהי.

  20. פוסט מרתק.

    נדמה לי שבאותו זמן ממש כתבנו על אותו עניין ממש, למרות שמפרספקטיבות קצת שונות:

    http://haemori.wordpress.com/2011/05/04/binladen/

    לגבי סוגיית השיעול – בעיניי, זה ממש ספין נהדר. נראה לי שצריך להבין אותו לא רק כניסיון של הילרי לרקוד על שתי חתונות – להיות בעת ובעונה אחת גם אישה מפוחדת/מלאת חמלה וגם אשת ממשל קרת רוח שפשוט חטפה אלרגיה – אלא גם כעוד ניסיון לבסס את ה"אותנטיות" של התמונה כחושפת את המהויות ה"אמיתיות" של השחקנים. הסבת הויכוח הפרשני לסוגית האלרגיה/חמלה של הילרי תורמת לחיזוק המיסגור של הסצנה כ"מציצנית": הסאבטקסט של הויכוח הזה הוא שהסצנה היא אותנטית, ועכשיו רק צריך להבין מה בדיוק רואים בה.

  21. פינגבאק: Cherchez la femme | העוקץ

  22. לילי הגיב:

    עיתון חרדי התנצל על "העלמת" הנשים מתמונת הבית הלבן
    http://www.holesinthenet.co.il/archives/22440

  23. יוסי הגיב:

    אחלה בלוג!

  24. misha30792 הגיב:

    לייק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s