מידע לציבור – צווי איסור פרסום על שמות חשודים בעבירות מין

ליהי יונה

לאחרונה התפרסמה (או בערך-התפרסמה) פרשה שנוגעת לחשדות כנגד כתב חדשות מוכר בעבירה של אונס אלים. אני לא יכולה לומר כלום על זה, אבל ממליצה למתעניינות לפנות לאמיצים ואמיצות ממני כאן, וכאן והכי מפורט – כאן.

חשבתי שיעזור להעמיק קצת את דיוני הרשת שכולנו מנהלות ומנהלים קצת ידע על עמדת בתי המשפט בשאלות עקרוניות של צו איסור פרסום בכלל, ובבקשות לחיסיון על שמות חשודים בעבירות מין בפרט.
נעמה כרמי הבינה גם היא את הצורך להבהיר מעט את הדיון שמתנהל ברשת, בפוסט חשוב ומעניין כאן. אני חשבתי שיעזור גם דיון ממוקד יותר בדרך שבה בתי המשפט מכריעים בשאלות של צוי איסור פרסום.

כעיקרון, בסוגיות של בקשות צו איסור פרסום, האיזון שבתי המשפט עורכים הוא בין חופש הביטוי ועקרון פומביות הדיון מצד אחד, לזכותו של החשוד לשם טוב מצד שני.

אינטרס פומביות הדיון קיבל מעמד על-חוקי (כלומר, כזה שממקם את עצמו במקום גבוה במיוחד בהיררכיה של המערכת המשפטית).

הרציונל הראשון לעקרון פומביות הדיון מושתת על ההכרה בזכות הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת. עקרון פומביות הדיון מהווה מימוש הזכות האמורה. הרציונל השני לעיקרון הוא בערובה לאיכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך. רציונל נוסף לעקרון פומביות הדיון, אשר נגזר משני קודמיו, מתמקד בתרומתו לביצור אמון הציבור בבתי-המשפט, כשחיסוי ההליכים מעין הציבור פוגע במראית פני הצדק.
זכות הציבור לדעת, אף הוא רציונל לעקרון פומביות הדיון, בהיות הפומביות אמצעי להזרמת מידע לציבור, וזכות זו מקבלת משנה תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. נקודת המוצא היא שבעניינים כאלה גוברת במיוחד זכות הציבור לקבל מידע, העשוי לסייע לפרטים לכלכל את צעדיהם ולעצב את השקפותיהם ואת דעותיהם. (אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית).

בשנת 2004, ניתן פסק דין שעסק – באופן דומה לחלוטין לפרשה שמתנהלת כרגע מאחורי הקלעים של החברה הישראלית – בבקשתו של חשוד בעבירות מין כי יוטל חיסיון על שמו ועל זהותו (גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל).
חשין מדבר שם על מספר שיקולים נוספים שצריך לשקול לטובת זכות הציבור לדעת על ההליכים המתנהלים בבית המשפט:

ענין ציבורי מיוחד יכול שיתעורר, למשל, בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם או בשל זהותו של החשוד, ולענין זה יש להבחין הבחן היטב בין פירסום שם שנועד להשביע רעבון של רכילות לבין פירסום שם שנועד להעמיד את הציבור על המישמר. כך, למשל, פירסום שמו של חשוד בביצוע עבירות מין עשוי להזהיר את הציבור להישמר לנפשו. עניין ציבורי יכול שיתעורר אם יהא בו בפירסום כדי להביא לקידום החקירה ולגילוי האמת. כך, למשל, פירסום פרטי זהותו של חשוד בעבירות מין עשוי להביא לגילוי תקיפות מיניות נוספות של מתלוננות ולחיזוק הראיות בעבירות שנחשד בהן.. שאלה נוספת היא עד כמה זכתה החקירה לפירסום עד שמתבקש איסור פירסום שמו של החשוד. כך, למשל, אם ממילא נתפרסמו פרטים על זהותו. 

 מן הצד השני, כזכור – עומד עיקרון שמו הטוב של החשוד. ס' 70 לחוק בתי המשפט קובע כך:

70(א)
(ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
(ה1) (1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום;

 השיקולים שבתי המשפט שוקלים בהקשר הזה (אני ממשיכה עם חשין) –

 עיקר הוא, כמובן, בשמו הטוב ובכבודו של אדם, שם וכבוד היקרים לו לאדם גם אם חשוד הוא בביצועה של עבירה פלילית.
על כל אלה נזכור, כי מדברים אנו בשלב הראשוני של חקירה; כי לעיתים אין בידי המשטרה אלא חומר דל של ראיות; וכי במקרים רבים אין חשודים מועמדים לדין לסופה של חקירה.
נאמנים לדבר-החוק לא נביא במנין שיקולינו אלא נזק שניתן להגדירו נזק "חמור". כך, למשל, אפשר שהכף תיטה אל-עבר אי-פירסום מקום שהחשוד סובל מבעיות נפשיות קשות ביותר.
שיקול שלענין הוא אם עבודתו של החשוד כרוכה במגע עם אנשים; שאם כן, עלול הפירסום לגרום לו נזק חמור.

לכאורה, בהחלט אפשר להבין מדוע העובדה שהאדון (מה שמו) עובד בסוג של עבודה שעיקרה מבוסס על השם הטוב שלו, הייתה מאוד רלוונטית בדיון שהתקיים (אם התקיים) בבקשה שלו לצו איסור פרסום. חשוב מאוד לדעתי לקחת את זה בחשבון כשחושבים על הפרשה, ואכן – צריך להיזהר עם הכפשת שמם של אנשים.

אבל, וזה אבל גדול מאוד, למול הזכות (הקיימת) לאדון (מה שמו) לשם טוב, בתי המשפט בד"כ מאזנים מנגד את חומרת המעשים, ועד כמה, כמו שהראתי קודם, פרסום הפרשה יכול לסייע לחקירה. באותה פרשה שדומה מאוד מאוד למקרה שלנו, קבע בסופו של יום חשין ככה:

ראשית לכל נאמר, כי המעשים המיוחסים לעורר מעשים חמורים הם עד-למאוד. עיקר הוא בשיקול החשוב של קידום החקירה וגילוי כל מעשיו (לכאורה) של העורר. העורר נחשד בתקיפה מינית, ופירסום שמו וזהותו – כך מקווה המשטרה – יביא להגשתן של תלונות נוספות נגדו. אינטרס זה, למותר לומר, אינטרס מן המעלה הראשונה הוא, ויש בו כדי להכריע את הכף.
עיקרי השיקולים מורים אפוא על פירסום שמו וזהותו של העורר. וגם אם עלול הוא הפירסום להביא עליו ועל משפחתו "נזק חמור", אין להעדיף את אינטרס מניעת הנזק על פני האינטרס הציבורי שבפירסום. נהפוך הוא: אינטרס הפירסום גובר – וברווח גובר הוא – על אינטרס העורר ובני משפחתו.

***

שתי הערות הבהרה:

• הציטוטים הם קצת עקומים – כלומר קיצרתי פסקאות ארוכות לפסקאות קצרות יותר, עם הרבה גזור והדבק. עם זאת רוח הדברים נשמרה.
• כל הבולדים זה אני עשיתי.