מידע לציבור – צווי איסור פרסום על שמות חשודים בעבירות מין

ליהי יונה

לאחרונה התפרסמה (או בערך-התפרסמה) פרשה שנוגעת לחשדות כנגד כתב חדשות מוכר בעבירה של אונס אלים. אני לא יכולה לומר כלום על זה, אבל ממליצה למתעניינות לפנות לאמיצים ואמיצות ממני כאן, וכאן והכי מפורט – כאן.

חשבתי שיעזור להעמיק קצת את דיוני הרשת שכולנו מנהלות ומנהלים קצת ידע על עמדת בתי המשפט בשאלות עקרוניות של צו איסור פרסום בכלל, ובבקשות לחיסיון על שמות חשודים בעבירות מין בפרט.
נעמה כרמי הבינה גם היא את הצורך להבהיר מעט את הדיון שמתנהל ברשת, בפוסט חשוב ומעניין כאן. אני חשבתי שיעזור גם דיון ממוקד יותר בדרך שבה בתי המשפט מכריעים בשאלות של צוי איסור פרסום.

כעיקרון, בסוגיות של בקשות צו איסור פרסום, האיזון שבתי המשפט עורכים הוא בין חופש הביטוי ועקרון פומביות הדיון מצד אחד, לזכותו של החשוד לשם טוב מצד שני.

אינטרס פומביות הדיון קיבל מעמד על-חוקי (כלומר, כזה שממקם את עצמו במקום גבוה במיוחד בהיררכיה של המערכת המשפטית).

הרציונל הראשון לעקרון פומביות הדיון מושתת על ההכרה בזכות הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת. עקרון פומביות הדיון מהווה מימוש הזכות האמורה. הרציונל השני לעיקרון הוא בערובה לאיכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך. רציונל נוסף לעקרון פומביות הדיון, אשר נגזר משני קודמיו, מתמקד בתרומתו לביצור אמון הציבור בבתי-המשפט, כשחיסוי ההליכים מעין הציבור פוגע במראית פני הצדק.
זכות הציבור לדעת, אף הוא רציונל לעקרון פומביות הדיון, בהיות הפומביות אמצעי להזרמת מידע לציבור, וזכות זו מקבלת משנה תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. נקודת המוצא היא שבעניינים כאלה גוברת במיוחד זכות הציבור לקבל מידע, העשוי לסייע לפרטים לכלכל את צעדיהם ולעצב את השקפותיהם ואת דעותיהם. (אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית).

בשנת 2004, ניתן פסק דין שעסק – באופן דומה לחלוטין לפרשה שמתנהלת כרגע מאחורי הקלעים של החברה הישראלית – בבקשתו של חשוד בעבירות מין כי יוטל חיסיון על שמו ועל זהותו (גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל).
חשין מדבר שם על מספר שיקולים נוספים שצריך לשקול לטובת זכות הציבור לדעת על ההליכים המתנהלים בבית המשפט:

ענין ציבורי מיוחד יכול שיתעורר, למשל, בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם או בשל זהותו של החשוד, ולענין זה יש להבחין הבחן היטב בין פירסום שם שנועד להשביע רעבון של רכילות לבין פירסום שם שנועד להעמיד את הציבור על המישמר. כך, למשל, פירסום שמו של חשוד בביצוע עבירות מין עשוי להזהיר את הציבור להישמר לנפשו. עניין ציבורי יכול שיתעורר אם יהא בו בפירסום כדי להביא לקידום החקירה ולגילוי האמת. כך, למשל, פירסום פרטי זהותו של חשוד בעבירות מין עשוי להביא לגילוי תקיפות מיניות נוספות של מתלוננות ולחיזוק הראיות בעבירות שנחשד בהן.. שאלה נוספת היא עד כמה זכתה החקירה לפירסום עד שמתבקש איסור פירסום שמו של החשוד. כך, למשל, אם ממילא נתפרסמו פרטים על זהותו. 

 מן הצד השני, כזכור – עומד עיקרון שמו הטוב של החשוד. ס' 70 לחוק בתי המשפט קובע כך:

70(א)
(ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
(ה1) (1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום;

 השיקולים שבתי המשפט שוקלים בהקשר הזה (אני ממשיכה עם חשין) –

 עיקר הוא, כמובן, בשמו הטוב ובכבודו של אדם, שם וכבוד היקרים לו לאדם גם אם חשוד הוא בביצועה של עבירה פלילית.
על כל אלה נזכור, כי מדברים אנו בשלב הראשוני של חקירה; כי לעיתים אין בידי המשטרה אלא חומר דל של ראיות; וכי במקרים רבים אין חשודים מועמדים לדין לסופה של חקירה.
נאמנים לדבר-החוק לא נביא במנין שיקולינו אלא נזק שניתן להגדירו נזק "חמור". כך, למשל, אפשר שהכף תיטה אל-עבר אי-פירסום מקום שהחשוד סובל מבעיות נפשיות קשות ביותר.
שיקול שלענין הוא אם עבודתו של החשוד כרוכה במגע עם אנשים; שאם כן, עלול הפירסום לגרום לו נזק חמור.

לכאורה, בהחלט אפשר להבין מדוע העובדה שהאדון (מה שמו) עובד בסוג של עבודה שעיקרה מבוסס על השם הטוב שלו, הייתה מאוד רלוונטית בדיון שהתקיים (אם התקיים) בבקשה שלו לצו איסור פרסום. חשוב מאוד לדעתי לקחת את זה בחשבון כשחושבים על הפרשה, ואכן – צריך להיזהר עם הכפשת שמם של אנשים.

אבל, וזה אבל גדול מאוד, למול הזכות (הקיימת) לאדון (מה שמו) לשם טוב, בתי המשפט בד"כ מאזנים מנגד את חומרת המעשים, ועד כמה, כמו שהראתי קודם, פרסום הפרשה יכול לסייע לחקירה. באותה פרשה שדומה מאוד מאוד למקרה שלנו, קבע בסופו של יום חשין ככה:

ראשית לכל נאמר, כי המעשים המיוחסים לעורר מעשים חמורים הם עד-למאוד. עיקר הוא בשיקול החשוב של קידום החקירה וגילוי כל מעשיו (לכאורה) של העורר. העורר נחשד בתקיפה מינית, ופירסום שמו וזהותו – כך מקווה המשטרה – יביא להגשתן של תלונות נוספות נגדו. אינטרס זה, למותר לומר, אינטרס מן המעלה הראשונה הוא, ויש בו כדי להכריע את הכף.
עיקרי השיקולים מורים אפוא על פירסום שמו וזהותו של העורר. וגם אם עלול הוא הפירסום להביא עליו ועל משפחתו "נזק חמור", אין להעדיף את אינטרס מניעת הנזק על פני האינטרס הציבורי שבפירסום. נהפוך הוא: אינטרס הפירסום גובר – וברווח גובר הוא – על אינטרס העורר ובני משפחתו.

***

שתי הערות הבהרה:

  • הציטוטים הם קצת עקומים – כלומר קיצרתי פסקאות ארוכות לפסקאות קצרות יותר, עם הרבה גזור והדבק. עם זאת רוח הדברים נשמרה.
  • כל הבולדים זה אני עשיתי.

 

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על מידע לציבור – צווי איסור פרסום על שמות חשודים בעבירות מין

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    העניין הוא, שככל שמדובר באדם מוכר[1] שעובד עם אנשים, ושפניו ושמו הם-הם מקור פרנסתו ועבודתו; וככל שלא הוגש כתב אישום (קרי – עדיין אין מספיק ראיות וכל מה שיש כרגע זו מילה כנגד מילה) – יש לבכר את הזכות שלו לשמו הטוב.

    לא שמענו על מקרים של האשמות שווא באונס? במקרים כאלה, גם לו יקבע בדיעבד שלא בוצעו המעשים, הכתם נדבק, ואין להסירו.

    ומה בנוגע למקרי "תפר"?
    א. האם בחורה שמשתכרת וזורקת עצמה לכל עבר ולכל אחד, צריכה לזכות להתעלמות רבתי מזכרי המקום? זו גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. וגם אם קיימת התנגדות למשפט האחרון הזה, איך יכריע כל גבר אם הבחורה שיכורה מספיק או לא? איך יידע אם "מותר" לו לגשת אליה או לא?
    ב. מנקודת מבט פמיניסטית מסויימת, אישה יכולה ללכת עירומה כביום היוולדה בשוק צפוף, ולאף אחד לא תהיה הזכות לגעת בגוף שלה. מנקודת מבט ריאליסטית – כשהיא הולכת עירומה בשוק צפוף היא אומרת משהו מאוד מסוים שלא יכול להתפרש לשתי פנים.

    לא נמשיך ונדבר פה על זה, כי זו סטייה מהנושא. בשורה התחתונה, כל עוד לא הוגש כתב אישום (יש טעם חזק מאוד לשמור על חיסיון בכל הקשור לעבירות מין, שהן כתם שלא ניתן להסיר, גם אם תזוכה מהעבירה). הרי החשוד נתון במעצר כזה או אחר, לא? איזה נזק יכול להיגרם בזמן שמתנהלת חקירה אם לא יפרסמו את שמו? הוא לא בא במגע עם אנשים אחרים.

    ולסיכום, שלא יתפרש שאני נלחם על זכויות האנסים ועברייני המין. ההפך הוא הנכון. אני סבור שמי שמבצע מעשים כאלו, משיל מעליו צלם אנוש ומתייחס לבחורה כאל אובייקט, ולא בן אדם. עם זאת, לאור "האצבע הקלה על הדק התלונה", ולאור זה שכמעט כל חשוד בעבירת מין מקבל עליו אוטומטית את התואר "אשם"; אני סבור שיש הצדקה לצווי איסור פרסום במקרים האלו, ובעיקר במקרים האלו.

    ————–
    [1] ושלא יתפרש פה שאדם "לא מוכר", דוגמת השען בחנות השעונים, לא זכאי להנות מהגנה דומה. האם מגיעות ל"אדם מוכר" זכויות יתר?

  2. טל הגיב:

    אנונימי, התגובה שלך שקולה, אבל רציתי רק להעיר שמבחינה סטטיסטית אין בכלל "אצבע קלה על הדק התלונה" – לפי נתוני המשטרה אחוז תלונות השווא על תקיפות מיניות הוא זעום, והוא דומה לאחוז תלונות השווא על פשעים ועבירות אחרים.
    האמת המרה היא שהרוב הגדול של מקרי התקיפה המינית אינם מדווחים כלל. יש לזה מגוון סיבות, ואחת מהן היא הסברה השגויה שיש הרבה תלונות שווא, כך שהנתקפת (או הנתקף) מניחה שלא יקחו אותה ברצינות ומעדיפה לא להתלונן.

  3. אנונימי יקר, הגיב:

    לפני כתיבת נפיחות אינטרנטיות ברר את הדברים. היד לא קלה על ההדק כשמדובר בעבירות מין, ואמרה יפה טל שרשמה לפניי. נתוני המשטרה (וההיגיון הפשוט והישר) מראים שאחוז תלונות השווא בעבירות מין עומד על 2% לערך, בדומה לאחוז תלונות השווא בכל עבירה אחרת.
    ולידיעה- המואשם כבר לא במעצר בית.
    פרט לכך, ממליצה לך בחום לעיין בסעיף 345 לחוק העונשין באשר לשאלתך לגבי בחורה שיכורה והגזירות הכה קשות בהם לא יוכל הציבור הגברי השברירי לעמוד.
    אתה טוען שאינך סנגורם של עברייני המין. לי אתה נשמע בדיוק כזה.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      כנראה שבמקום להתייחס לגופם של דברים, הרבה יותר קל להתייחס לגופו של כותב.
      טון הדיבור (כן, יש דבר כזה אפילו באינטרנט) הקצת מתנשא ומטיף שלך, מחזק את ההערכה שאת לוחמת לזכויות נשים, אבל מהסוג שעושה יותר נזק מתועלת.

      טל העמידה אותי על טעותי בצורה יפה ומתורבתת. למדתי ממנה משהו (אודות אחוז תלונות השווא). ממך – לעומת זאת – לא למדתי דבר מלבד שמדובר כנראה בבחורה שחושבת שהיא נלחמת נגד כל העולם, ושהיא חייבת לעשות זאת בצורה אגרסיבית, אחרת קולה לא יישמע.

      עיינתי בסעיף שהפנית אותי אליו, אבל לו היית קשובה לדבריי במקום לחפש איך להתנגח בי, היית מבינה שאני מדבר על המצב הרצוי ולא המצב המצוי.
      החוק הוא בסה"כ שיקוף של נורמות חברתיות וקצת עשייה פוליטית. אני טוען שנורמה חברתית שמתירה לאישה להשתכר ו"לעשות שטויות", ואח"כ מטילה אחריות מלאה על הגבר (כברירת מחדל) – היא נורמה פסולה. לא נדבר פה על סייגים שונים לאחריות פלילית, אבל נורמה שמדעיקרא קובעת שהגבר הוא אשם, מבלי להסתכל על התנהגות האישה – הופכת את האישה ליצור קטן ומסכן שזקוק להגנה (בכוונה השתמשתי פה במילים בוטות יחסית). ואני לתומי חשבתי שמהות הפמיניזם היא להוציא את הנשים מהנישה הזו של האישה הקטנה שזקוקה להגנה. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

      ולסיכום – טלי קורה מבין עינייך. את לא היחידה שנאבקת למען נשים שנפגעו מתקיפה מינית. כנראה שבעולמך הצר זה קשה לתפוס שיש גם גברים שאכפת להם מהנושא, כי הרי רק אישה מסוגלת לשמור על אישה אחרת. ולא שאני חייב לך איזשהו הסבר, אבל אני פעיל כבר מספר שנים במרכז לנפגעות תקיפה מינית. לא בשביל לתפוס בחורה, כמו שאולי מוחך המעוות מתחיל לחשוב, אלא כי הנושא חשוב לי.
      לא מצפה לטפיחה על השכם או לרישום של "גבר גבר" בתעודת הזהות, אבל בכל הכבוד, את עושה הרבה יותר נזק מתועלת כשאת "מרחיקה" כל אחד שקצת חולק על דעתך ה*אישית*. העולם לא נחלק לטובים ורעים, ומי כמוך – כלומדת משפטים (כנראה) – אמורה לדעת את זה.

      ולסיכום התגובה הארוכה הזו (שאני מאוד מקווה שרעות, ליהי ומעיין יסכימו לפרסם) – אין לך בעלות על הנושא, ואת לא פיהן של כל אוכלוסיית הנשים שנפגעו מתקיפה מינית. למרות שזה כנראה קשה לך, נסי להסתכל על הנושא "מבחוץ", כשאת לא מרגישה הזדהות מסוימת. האמיני לי, זה ייעשה טוב לקריירה המשפטית שלך.

  4. אנונימי לא מזוהה, למה אתה לא מזדהה?
    חבל, כי רציתי להעביר את דבריך הפטרוניים למיכל רוזין.
    חבל מאוד, שאנשים הסוברים כי בחורה שיכורה
    מעמידה את עצמה במצב של הזמנה לסקס מזדמן,
    מתנדבים במרכזי הסיוע לקורבנות תקיפה מינית.
    אני כבר מתחיל להבין, את כל הכותבות בהכצעכתה שלא מתלוננות.
    שנזקה לימים של הכלה חברתית, בישראל. שגיא

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      שגיא,
      אני כבר מריח את הכיוון שאליו הולכות התגובות פה, ולכן אגיב פה בפעם האחרונה. שוב, במקום לדבר לגופו של כותב – נסה לדבר לגופם של דברים. במקום לעקוץ את הפער שלדעתך קיים בין דעותיי לבין מעשיי – נסה להבין איך ולמה אני חושב ככה.

      אין קשר בין הרצון שלי לעזור – בדרך האפשרית – למזעור תופעת התקיפות המיניות, לבין זה שאני חושב שדרך טובה *נוספת* למזער את זה – היא לא להיקלע למצב מלכתחילה (אגב, מתנדבים גברים לרוב עוסקים בהסברה, ולא באים במגע עם הנפגעות).

      אינני סבור שכל בחורה שיכורה מעוניינת בסקס מזדמן. אך עם זאת, תוך הבנה של העולם שבו אנו חיים, אני כן סבור שבחורה שלא שולטת במעשיה – עדיין לא מקבלת "פטור" מאחריות. לשם השוואה, האם גבר שמשתכר ורוצח מישהו מקבל גם הוא פטור מאחריות למעשיו? האם נהג שמשתכר ועולה על ההגה, חף מכל פשע? אז נכון שבשתי הדוגמאות האחרונות מדובר על פעולה אקטיבית שעשה השיכור, ולא על פעולה שנעשתה כלפי השיכורה (כמו במקרה של תקיפה מינית). ובכל זאת, לשיטתי, ואינך חייב להסכים, במקום שבו אנו חיים – כשבחורה נכנסת למצב שכרות, היא משדרת משהו מאוד ספציפי לסביבה.
      אולי תסכים להשוות בין בחורה שיכורה, לבין שיכור שנקלע לקטטה בפאב (אותה הוא לא יזם). בשורה התחתונה, שיקול הדעת של שיכורים (גברים או נשים) נפגע, ואח"כ קשה להתחקות אחר מה אדם אובייקטיבי יכול להבין מהתנהגות השיכורים.

      אינך חייב להסכים עם דעתי. אינך חייב להסכים שבחורה כזו משדרת משהו. אם תעשה כך, לדעתי תטעה בהבחנה בין נקודות המבט הריאליסטית והנורמטיבית. כדי להביא למצב שבו גברברי ישראל יבינו שבחורה שיכורה לא מזמינה לסקס – דרוש חינוך; דרושה הסברה. זה מה שעושים במרכז לנפגעות תקיפה מינית.

      אבל הפוסט הזה עוסק בצו איסור פרסום, ולא בנושאים האחרים והחשובים שגלשנו אליהם. לכן, כאמור, זו תהיה התגובה האחרונה שלי בנושא.

      שני דברים לסיום:
      1. בבקשה לא להיתפס להשוואה האומללה שערכתי בין גבר שמשתכר ורוצח, לבין בחורה שמשתכרת ומותקפת. זה היה אך לצורך השוואה בין מצבים של כניסה למצב שכרות.
      2. גם אתה, כמו הגברת הקודמת שהגבתי לה, חטאת. מה זאת אומרת "חבל מאוד שאדם שחושב כמוך מתנדב במרכז לנפגעות תקיפה מינית"? האם רק מי שמחזיק באג'נדה פמיניסטית מסוימת יכול להבין את חומרת המעשה? האם רק מי שעוטף את הנשים בצמר גפן ומצדד בחוקים מגוחכים יכול לצאת כנגד תקיפה מינית? אם כך אתה סבור, זה לא פחות גרוע ממה שאתה חושב עלי.
      לפמיניזם (על שלל גווניו) אין "בעלות" על הנושא. זה נכון שראוי וטוב שהמתנדבות שבאות במגע ישיר עם הנפגעות יהיו פמיניסטיות, אבל זה רק מתוך התחשבות בשיקולים טיפוליים: מתנדבת כזו תוכל להעצים את הנפגעת, בצורה טובה יותר ממתנדבת פחות פמיניסטית.
      עם זאת, אין זה אומר שכדי להגיע למצב שבו אין תקיפות מיניות של נשים בשכרות – נדרשת חקיקה (גרועה) פמיניסטית, שמטילה על הגבר אחריות מוחלטת כל אימת שיוכח שהאישה הייתה שיכורה. ההפך הוא הנכון. במקום להמשיך ולתחזק את המאזן הזה בין גברים ונשים ("הגבר הוא החזק והשולט, האישה היא השברירית והחלשה שזקוקה להגנה"), ראוי – לדעתי – למצוא פתרונות אחרים. לדוגמה – חינוך. כל פתרון "פמיניסטי" לנושא המורכב הזה – יעשה יותר נזק מתועלת.

      ולסיכום, בפעם השלישית, מאחר וזו סטייה מנושא הפוסט, ומאחר ואין לי עניין לנהל דיונים כאלה מעל גבי האינטרנט, תהיה זו התגובה האחרונה שלי. עם זאת, אשוב לקרוא את דבריך, באם תגיב לדבריי.

      • שגיא הגיב:

        היי,

        אקדים ואומר שאני מודה לך על תגובתך המדודה והשקולה לדבריי.
        מטבע הדברים, שרשורי תגובות אינם נצמדים לנושא הראשוני ולעיתים הולכים מעט סביבו. מה גם שיואב אבן נחשד ככל הנראה שסימם או שיכר את המותקפת. תופעת העידוד לשתייה בה נוקטים לא פעם גברים כלפי נשים בכדי ליצור אווירה חברתית מגניבה, אך למעשה בכדי להשיג סקס, רווחת מאוד בחברה הישראלית, ואף זוכה ללגיטימציה מסוימת למרבה הצער.
        ישנה נקודה בה אינני מסכים כלל עם דעתך ועם דעת אנשים רבים. אנשים נוטים להפריד בין מקרה של אישה שיכורה או שלא נקטה בצעדי זהירות נאותים לבין אדם שהשתכר ונקלע לקטטה בפאב או שנרדם במועדון ונגנב תיקו. כאן, האישה המותקפת נשפטת בחומרת יתר.
        בחברה הישראלית אין לגיטימציה להיות חלש, בין אם הוא אישה, בן מיעוטים, אדם עם מוגבלות או עולה חדש. אדם מואשם בכך שהוא חלש למעשה, בסיטואציות מוסימות.
        האם אני מתנשא בכך שאני חושב שהחוק צריך להגן על נשים מפני ניסיונות לקיים איתן מגע מיני בכפייה? עליי להודות שאינני מבין את הגישה האומרת שלמען השיוויון לא ניתן להכיר בכך שבסיטואציות מסוימות נשים הן הצד החלש.
        אתה כמובן מוזמן להגיב ולכתוב כאן את דעתך, גם אם היא אינה פופולרית. אף אני בתגובה לפרשת גדעון ארן ואורטל בן דיין כתבתי באתר מכובד זה שמהיכרות אישית עם פרופ' גדעון ארן, אני רוכש לו חיבה והערכה רבה וכי אין לי ספק שהוא אדם הגון ונעים הליכות ואוסיף שאני מאחל לו הצלחה ושיהיה חזק מול גל ההשמצות המופנה כלפיו.
        זאת אני כותב בלא כל קשר למערכת יחסיו עם אורטל בן דיין. אינני חושב שמרצה וסטודנטית צריכים לקיים קשר רומנטי וכך גם קבעה האוניברסיטה העברית.

  5. ענת הגיב:

    אנונימי יקר.
    המקרה שתארת כמקרה תפר, הגם שהוא לא מקרה תפר כלל על פי החוק, יכול אולי לעורר דיון, אבל הוא בפירוש לא רלוונטי, כי אחוז המקרים של פגיעה מינית בעת שכרות הוא די זניח. רוב מקרי האונס, ומדובר ברוב מוחץ, מתרחש בחברתו של אדם מוכר או לפחות לא זר – קרוב משפחה, מעביד/עמית לעבודה, דייט. לא במסיבות אסיד על חוף הים.
    ההיטפלות למקרים זניחים שאינם רלוונטיים כלל לדיון לא משרתת את הטענה שלך שבשם הפמיניזם נעשה קרבון מוגזם של נשים (טענה שלדעתי האישית נכונה במקרים מסוימים ועל פי זרמים פמיניסטיים מסוימים, אבל דווקא לא במקרה הזה). היא בטח לא משרתת את הדיון בפרשה הזו, שעניינה, לדעתי, נוגע הרבה יותר ליחס שמקבלות מתלוננות מהרשויות.

  6. תודה על המידע החשוב. כעת אני עוד יותר לא מבינה מדוע לא עוזרים לנפגעת מצו האיסור לעתור לבג"ץ נגדו או למי שנכון לערער בפניו.

  7. אנונימי יקר, הגיב:

    זו שוב אני. ואני אסביר לך, אשתדל במילים יפות, למה אני כועסת.
    אתה אדם, אני אדם. שנינו אמורים להיות בני אדם חופשיים. אני, לעומתך, לא אדם חופשי. אני לא אדם חופשי כי נולדתי אישה, אתה כן אדם חופשי כי נולדת גבר.
    אמור להיות לי חופש תנועה- עם זאת אני לא יכולה להסתובב בלילה לבד מבלי לסכן עצמי.
    אמור להיות לי חופש לנהוג כרצוני, גם אם רצוני לשתות עד קהות חושיי- אך אם אעשה זאת אני עלולה להיפגע, ולדבריך האחריות לכך שנפגעתי תהיה גם עליי, כי "העזתי" לשתות בציבור ולא בבית למשל.
    אתה באמת לא יכול להבין למה דבריך מקוממים? באמת?
    הנורמה ש"שמתירה לאישה להשתכר ו"לעשות שטויות", ואח"כ מטילה אחריות מלאה על הגבר (כברירת מחדל)" היא לא פסולה, היא ראויה לחלוטין. אני לא אמורה להסתגר בבית מחשש להיפגע. זכותי לעשות כל מה שגבר עושה מבלי שלאף אחד תהיה הזכות לפגוע בי. חבל לי שאינך מבין זאת. חבל לי שאינך מבין שגם מערכת המשפט עצמה סובלת מאותה בעיה ובמשפטי אונס בודקת באופן מדוקדק את התנהגות האישה ומוודאת שה"לא" היה מספיק ברור, שהאישה לא הייתה (חלילה) פרובוקטיבית, שלא הזמינה את זה, התגופפות האישה עם הגבר לפני אוטומוטית תחשיד שגם הסכימה למגע מיני מלא וכד', וזאת בניגוד לכל עבירה אחרת. ממליצה לך בהקשר זה על ספרה של עירית נגבי "משפטי אונס בישראל- ניתוח נרטיבי של פסקי דין".
    ונקודה אחרונה- הטלת אחריות על הגבר הפוגע לא הופכת את האישה ל"יצור קטן ומסכן שזקוק להגנה" ומתיישבת מעולה עם מהות הפמיניזם (אני מדברת על הזרם הרדיקאלי, שהוא הנפוץ יותר בעשרים השנה האחרונות) לפיו יחסי ההיררכיה בין גברים נשים טבועים בחברה, וההתייחסות אל האישה כאובייקט מיני עוזרת לשמר היררכיה זו.

  8. עדו הגיב:

    "עניין הוא, שככל שמדובר באדם מוכר[1] שעובד עם אנשים, ושפניו ושמו הם-הם מקור פרנסתו ועבודתו; וככל שלא הוגש כתב אישום (קרי – עדיין אין מספיק ראיות וכל מה שיש כרגע זו מילה כנגד מילה) – יש לבכר את הזכות שלו לשמו הטוב."

    משום מה כשראשי עיר נחשדים בקבלת שוחד זה מתפרסם ברבים, למה דווקא בעבירת מין צריך צו איסור פירסום? האם ראש עיר הוא לא אדם מוכר?
    "לא שמענו על מקרים של האשמות שווא באונס? במקרים כאלה, גם לו יקבע בדיעבד שלא בוצעו המעשים, הכתם נדבק, ואין להסירו."

    האשמות שווא יש בכל נושא, אהובה תומר ז"ל הואשמה בקבלת שוחד ונלחמה על חפותה 7 שנים(!) ואני מניח שיש מי שיתהה גם היום האם היא באמת חפה מפשע.

    "ומה בנוגע למקרי "תפר"?"

    מקרי 'תפר' יש בכל תחום, אני יכול לאיים עליך בלי להגיד מילה מאיימת רק באמצעות טון הדיבור והבעת הפנים, קשה מאד להגיש תלונה על טון דיבור.
    "א. האם בחורה שמשתכרת וזורקת עצמה לכל עבר ולכל אחד, צריכה לזכות להתעלמות רבתי מזכרי המקום?"
    חס וחלילה, אם אתה רואה בחורה שיכורה עד אובדן ההכרה תדאג שהיא תגיע הביתה בשלום, הרי אם היית רואה חבר שלך שיכור לגמרי מסתובב בעיניים מזוגגות ברחוב היית דואג לו שלא יידרס, שלא ישדדו אותו או שלא יקפא מקור כשירדם על המדרכה נכון?
    "ב. מנקודת מבט פמיניסטית מסויימת, אישה יכולה ללכת עירומה כביום היוולדה בשוק צפוף, ולאף אחד לא תהיה הזכות לגעת בגוף שלה. "
    אם אני רואה בחורה עירומה באמצע השוק אני : או מחפש את המצלמה הנסתרת , או מזעיק מיד ניידת שתיקח אותה חזרה לבית החולים לחולי הנפש.

    " ? איזה נזק יכול להיגרם בזמן שמתנהלת חקירה אם לא יפרסמו את שמו? הוא לא בא במגע עם אנשים אחרים."
    נכון גם לגבי מי שהואשם באחזקת סם, בנהיגה בגילופין או בכל עבירה אחרת שעליה שולחים למעצר בית, השאלה היא הפוכה, למה דווקא המקרה הזה זכה לצו איסור פירסום?

    "לאור זה שכמעט כל חשוד בעבירת מין מקבל עליו אוטומטית את התואר "אשם"; אני סבור שיש הצדקה לצווי איסור פרסום במקרים האלו, ובעיקר במקרים האלו."

    חזרנו לנקודת ההתחלה, דווקא לגבי עבירות מין קופצים להגן על העבריין. משום מה אף מקרה משפטי אחר לא גרם לחבורת רבנים לכתוב מכתב תמיכה לנאשם אבל קצב כן זכה לתמיכתם המלאה. כשידלין הורשע בקבלת שוחד הוא היה צריך לרדת מהארץ אבל דן בן אמוץ הורשע במעשה מגונה בקטינה והמשיך להסתובב בחוגי היפים והצודקים ולכתוב מאמרים נוקבים נגד הכיבוש.
    דווקא בנושא עבירות מין תמיד יש את הטענה ההפוכה 'היא הזמינה את זה' , 'זה היה מרצון' וכן הלאה, לעומת זאת בעבירות שוחד אף אחד לא יכול להאשים את הצד השני ש'חיפש את זה' ובכל זאת מי שהואשם בשוחד – כפי שכתבתי קודם – גם כן נושא עליו תוית 'אשם' ותמיד ישאלו אם היה משהו בהאשמות או לא.

  9. מירי שלו הגיב:

    ושמעתי מה נפל בגורלה. כואבת כואבת את כאבה. חיטטתי באתרי העיתונים ולמרות הצלמים פניה היפות לא ניראו כואבת כואבת את כאבה ומי את קולה בכלל ישמע. מקווה שיהיו אנשים מספיק טובים וחזקים שיצילו אותה הממצב הכי נורא שלו שלו אישה אי פעם נקלעה.
    יקירה איתך בלב.
    מירי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s