כשהבגדים יורדים | פוסט אורח מאת טל מטלון

כשאני יושבת לכתוב על זה שאני מודלית רישום עירום, אני חושבת שאני צריכה להתחיל מזה שאני רושמת עירום. מאז התיכון, כשהייתי הולכת למרתונים או בשיעורים בלימודים, הייתי מסתכלת על המודליות באיזושהי הערכה. שהן מסוגלות להיות ככה, עירומות, מול כל כך הרבה אנשים.אני לא יכולה שאנשים שאני שוכבת איתם יראו אותי עירומה באור מלא. כלומר, היו שלושה שכן. אבל עקרונית, באופן כללי, לא.
אני שונאת את הגוף שלי. לא משנה כמה אנשים יגידו לי שזה בולשיט, אני יודעת שאני שמנה ומכוערת. אני יודעת את זה. לא חושבת, לא מרגישה, יודעת. אני לא יכולה להסתכל על עצמי עירומה במראה. אני בקושי יכולה להסתכל על עצמי במראה בכלל, אלא אם זה למטרה פרקטית, כמו לעשות גבות או להתאפר. כשזה חתיכות פנים קטנות בהגדלה, מנותקות מההקשר. אבל לשבת ולהסתכל, לבחון, על מכלול, אני לא יכולה. לא מסתכלת על עצמי ליותר מעשר שניות.
אני לא יכולה להבין אנשים שנמשכים אליי. אני ממציאה להם תירוצים, לאלה ששוכבים איתי. שהם היו שיכורים, או מסטולים, או שניהם, או לא נגעו באשה כבר שנתיים. אני מצפה שהם יקומו וילכו אחרי. אני מצפה שהם יתחרטו, כבר תוך כדי. שישנאו את עצמם על זה שהם בכלל התקרבו אליי, שיגעלו ממה שקרה, שלא ירצו לראות אותי יותר בחיים.
לפני חצי שנה החלטתי לנסות להיות מודל. קראתי לזה שוק טריטמנט.
כדי להיות בטוחה שאני מסוגלת בכלל, לא רציתי להתחיל במקום שאמור בסוף לשלם לי. הזמנתי שני חברים וחברה אליי לדירה. שמתי מוזיקה. עישנתי מלא. והתפשטתי.
אחד מהחברים צייר רק את הפנים שלי, בכל אחת מהתנוחות. על של השניים האחרים לא הסתכלתי, לא באמת. שבועיים אחר כך עבדתי בפעם הראשונה בסטודיו שבו גם הייתי מציירת. גם הפעם עישנתי קצת לפני. הפעם הסתכלתי.
ואז זה קרה.
אני ידעתי שמה שיש שם, על הנייר, זו אני. ידעתי שאני עמדתי, ישבתי, שכבתי מול האנשים האלה, שזה הגוף שלי.
ולא שנאתי את הציורים.
לא שנאתי אותם. הם לא היו מכוערים. הגוף הזה, על הדף, לא היה מכוער. הוא לא היה דוחה.
יש משהו בזמן הזה, של הישיבה הקפואה, שהוא מדיטטיבי. זמן שאת מרגישה כל שניה בו, בשרירים שרוצים לזוז, ולא מרגישה אותו, בו זמנית. זמן נקי, שלא כל הזמן צריך לעשות בו משהו אחר.
זה זמן לא שופט.
באופן אולי מפתיע, בטח עצוב, זמן בטוח. אני חושבת שהסטודיואים והשיעורים שעבדתי בהם כמודל היו המרחבים היחידים אולי בחיים הבוגרים שלי שבהם לא עברתי בכלל הטרדה. אפילו לא הערות.
כשאני חושבת על הטרמינולוגיה של החפצה בהקשר הזה, זה דווקא מעניין. זו כאילו ההחפצה האולטימטיבית. כל מילימטר בגוף שלי נבחן בהמון המון עיניים, מנותח, נמדד. אבל דווקא שם זה לא במקום מוזיל, מנכס. אני לא שייכת לאנשים האלה, אני לא אובייקט מיני.
היום בזמן שעבדתי בסטודיו שבקומה השלישית, באחת הפוזות עמדתי עם הגב לאנשים והפנים לחלון הפתוח שפנה לרחוב הנמל. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שבזמן שאני עובדת אני לא מרגישה מאויימת, פשוט בגלל שכשהייתי עם הפנים לחלון, לרחוב, פתאום חששתי שמישהו מבחוץ יסתכל. פתאום הבנתי כמה הסטודיו, שבו אני עירומה עם האמנים והמורה לציור, הוא המקום המוגן, והרחוב, הפאב, בית הקפה, המועדון, האוניברסיטה, הם המקום המסוכן, המאיים. גם כשאני לבושה.

(טל מטלון, כפי שרשם טוביה פולק)

 

 

(טל מטלון)

 

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על כשהבגדים יורדים | פוסט אורח מאת טל מטלון

  1. סמדר רגב אגמון הגיב:

    גם עבורי, הדגמון כמודל ערום היה חוויה חיובית ובטוחה. כמעט תמיד אנשים כיבדו, אמרו תודה, התייחסו לגוף שלי כמשהו יפה וטוב, בלי לחפצן אותו. אני אתעכב דווקא על שלוש חוויות שונות, שהיו יוצאות הדופן.
    דגמנתי באופן קבוע במשך תקופה ארוכה לקבוצת נשים מבוגרות, חלקן ציירו וחלקן כיירו בחימר. אחת מהן, מארגנת הקבוצה, לא הפסיקה לתת לי מחמאות על המראה שלי. היא לא ירדה לפרטים, אבל זה היה מאוד לא נעים בשבילי – הרגשתי כמו חתיכת בשר שנותנים לה ניקוד. זה להבדיל ממקומות אחרים, שהחמיאו על כך שמעניין לצייר אותי, או על איך מאפיינים קטנים של התנוחות שלי מלאים באופי.
    פעמיים הלכתי לבית ספר תיכון, לדגמן בתחתונים וחזיה לתלמידים במגמת אמנות, פעם לכיתה י"א ופעם לי"ב. אם יש לי המלצה אחת למודליות מתחילות, זה פשוט לא לעשות את זה, אלא בבתי ספר לאמנות עם תלמידים שמורגלים בזה. מהרגע שנכנסתי לבית הספר (שהיה כבר ריק מלבד אותם תלמידים) התחילו הערות משפילות על המראה שלי ("אם זו היא אני לא מוכן לשלם") ולא הפסיקו עד סוף השיעור, תמיד בקול חזק מספיק כדי שאני אשמע, וחלש מספיק כדי שזה יהיה "פרטי" ויעבור ליד המורה. לא יודעת מה הייתי עושה מול זה היום, כשאני יותר בטוחה ואסרטיבית, אם הייתי קמה והולכת או אומרת משהו. אני רוצה להאמין שהייתי עושה משהו. מה שהכאיב בדרך אחרת לחלוטין הוא שאחד התלמידים האחרים שאל בקול "מה, לא כואב לה לעמוד ככה בלי לזוז?" ותלמידה ענתה לו "מה פתאום, היא מקבלת כסף על זה". כאילו התשלום מבטל את היותי אדם עם עצבים ושרירים ואת הצורך להיות אמפתיים ומתחשבים כלפי.
    לעומת זאת, כשדגמנתי בשיעור במוזיאון ישראל עם מורה צעיר לרישום, הוא עמד במרחק די קטן ממני, עם מכחול ארוך בידו, ואיתו הצביע על קוי המתאר של הגוף שלי כדי להסביר לתלמידים דברים. מבחינתי, זה היה קרוב מדי. במשך חצי סדנא שתקתי, אבל כשזה התחיל שוב אחרי ההפסקה, ביקשתי ממנו שיתרחק קצת כי זה לא נוח לי. הוא היה בהלם, אבל מיד עשה מה שביקשתי. זה רק מדגים כמה דווקא בסיטואציה הזו, שכמו שכתבת היא לכאורה החפצון בהתגלמותו, יש הרבה יותר כבוד למודל כאדם.
    הלוואי שהייתי יכולה לומר שזה גרם לי להיות יותר שלמה עם הגוף שלי, אבל זה לא. עם זאת, גיליתי שיותר נוח לי בערום מאשר בלבוש, חוויה שרק התחזקתי כשהלכתי למפגשי נודיסטים, בהם גיליתי את עצמי כאישה נינוחה, חברותית וללא חת, שונה לגמרי מהעצמי הלבוש שלי.

  2. פוסט מרתק. בתור אמן, אין ספק שהמבט שלנו על הגוף הנשי הוא אחר לגמרי מהצורה הרגילה שגברים היו מביטים בך. אין ספק שבזמן הרישום הגוף הופך להיות חפץ, אבל דווקא שם הגוף מקבל את הכבוד המגיע לו, ללא יצר פרימיטיבי שמזיק לפעולת הזיקוק העדינה הדרושה לרישום.

  3. אנומיני הגיב:

    מרתק, תודה.
    אני בהחלט יכול לראות איך להיות מודל עירום מהווה "שוק תראפי".
    כבר הרבה זמן שאני שוקל לנסות את זה בעצמי. השנאה שלי לגוף היא לא קיצונית כפי שתואר כאן, אבל היא קיימת במידה רבה (תעיד הפסיכולוגית שלי). אני לא יודע אם טכנית אוכל לדגמן, בגלל המאמץ הפיזי שכרוך בו, ולכן חשבתי על צילום עם צלמת שאוכל לסמוך עליה. הבעיה בצילום היא שזה הרבה יותר מוחלט וקרוב למציאות ופחות פתוח לאינטרפטציות אמנותיות מצד האמן. וגם יותר מסוכן מבחינת זליגה לעולם הגדול ובעיקר לאינטרנט.
    מצד שני, כשזה יותר מוחלט אז עוצמת השוק היא בטח יותר חזקה.

    תודה לך, טל.

  4. שירה הגיב:

    טל, הדוגמנית הראשונה שציירתי (ממש לא מזמן).
    אני מעריכה מאוד את מה שאת עושה, יש בזה כל כך הרבה אומץ וביטחון, שממש הופתעתי לקרוא על חוסר ביטחון שעולה מבין שורותייך… נהניתי לצייר אותך, ונהניתי לקרוא את הדברים היפים שכתבת, ולהכיר אותך קצת מעבר לגוף.
    תתחזקי, תצליחי ותפרחי!!!

  5. עדו הגיב:

    ההתייחסות לעירום כקשור ישירות לסקס הוא עניין תרבותי, קראתי פעם את 'שוגון' ששם מתואר איך הנווט האנגלי בלקתורן נכנס להלם כשהוא ערום במרחץ והיפנית מריקו נכנסת איתו למים ערומה גם כן ומסבירה לו שאם הם היו שניהם בחדר סגור לבושים לגמרי בעלה היה יכול להרוג את שניהם בלי הסבר. חבר שלי שהוא דון ז'ואן רציני הסביר לי שזה נכון מבחינתו – הוא טען שהוא יכול לעשות הרבה יותר עם בחורה לבושה בחדר סגור מאשר עם בחורה עירומה על חוף נודיסטים.
    בכל אופן בכל תרבות זה שונה,הייתי בנפאל השמרנית וראיתי פעם אישה עם שדיים חשופים עומדת ליד הנהר ורוחצת את עצמה והיחיד שלטש עיניים הייתי אני, חבורה של צעירים עברה לידה ובכלל לא הסתכלה, לעומת זאת בחורה שטיילה בהרים קבלה באוזני על ההטרדות שספגה מנפאלים צעירים שהתלהבו מאישה אירופית שמקיימת יחסים גם עם גבר שלא התחתנה איתו, כלומר הקשר בין עירום ליחסי מין שם הוא שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לו במערב (שלא לדבר על הדמויות במקדשים שלהם שמציגות יחסי מין שונים ומשונים וזה כחלק מפולחן דתי).
    הערה אחת חשובה בכל זאת לגבי הפוסט ואני מקווה שהיא לא תחשב לי כגסות רוח אבל לעשן זה ממש לא בריא.

  6. חבצלת הגיב:

    פוסט נהדר. תודה. כמודל, חוויתי רגעים מופלאים: הכבוד וההערכה שבוטאו כלפי, ההפיכה של גופי ליופי אמנותי, לעתים ההרגשה שעצם נוכחותי מעניקה השראה, המחויבות להישאר נוכחת (כדי להעניק השראה – או רק בשביל שיהיה פחות כואב) – גרמו לי להרגיש כמו מלכת העולם. כמה מרוחק מהתפיסות החברתיות שלנו הוא עירום לא מיני, וכמה מחזק לחוות זאת. אני ממליצה על התייצבות במקום המעצים הזה, כתרפיה לכל אחת (ואחד) שהעולם לימד אותה, בדרכים כאלה ואחרות, להאמין שהגוף שלה הוא פחות מנפלא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s