איזה הומו

לאחרונה נתקלתי בפוסט של הדי ויטרבו בהעוקץ. הפוסט נכתב על פסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב, בדבר פרסום תמונה של התובעים לצידה של כתבה במגאזין טיים-אאוט על ליין מסיבות המזוהות עם הקהילה הלהט"בית. התובעים טענו כי עצם שיוכם לקהילה הלהט"בית, בעוד אינם משוייכים לקהילה זו, מהווה לשון הרע כלפיהם. השופטת אביגיל כהן פסקה לטובת התובעים פיצוי בסך 45,000 שקלים סה"כ.

זו לא התביעה הראשונה בה פוסקת השופטת אביגיל כהן באותה צורה. בפסק-דין מוקדם יותר שהתקבל לפני שלוש שנים, עם עובדות מאד זהות – גם כתבה הקשורה לקהילה, גם בטיים-אאוט, גם תצלום של מישהי לא משויכת – פסקה השופטת לטובת התובעת שטענה, גם היא, שעצם שיוכה לקהילה, כאשר היא אינה משוייכת לה, מהווה לשון הרע.

זו גם לא התביעה הראשונה שבה נקבע שלומר למישהו "הומו", "לסבית" וכדומה מהווה לשון הרע. הפסיקה התקדימית והמצוטטת ביותר בנושא היא בעניינו של מר שמעון אמסלם משנת 1995.

מלבד העובדה שבמגאזין טיים-אאוט, ככל הנראה, צריכים להיות זהירים יותר בפרסום התמונות שהם מצמידים לכתבות, מה אפשר ללמוד מכל זה?

יצא לי לשמוע לא אחת שמכנים את השופטים שפוסקים כך "הומופובים" ובעוד קריאות גנאי נוספות כלפיהם. אבל גם אם נצא מנקודת ההנחה שאותם שופטים הם אכן הומופובים, השאלה היותר מעניינת בנושא, ואליה מתייחס הדי ויטרבו בפוסט שלו, היא השאלה מה תפקידו של בית המשפט בעניינים של לשון הרע – האם הוא משקף את המציאות או שהוא למעשה מבנה אותה?

הדי ויטרבו מחזיק בדעה שביהמ"ש מבנה ומשמר מציאות בה הזיהוי עם הומוסקסואליות מתקשר לבושה ועלבון. הסטרייטים משתמשים בביהמ"ש ככלי לאשרור זהותם המינית כלפי חוץ, כאשר זו מתערערת באם מישהו שייך אותם בטעות או בזדון עם נטייה מינית לא להם.

על אף שטענתו של הדי ויטרבו, לדעתי, לא שגויה לחלוטין – הייתי רוצה להציע נקודת הסתכלות אחרת בה האשמים העיקרים הם אנחנו, החברה בכללותה, המחוקק ורשויות השלטון ולא בהכרח ביהמ"ש. מנקודת ההסתכלות שלי, שהיא חיצונית למשפט, ביהמ"ש, בסכסוכים פרטיים של לשון הרע, לא מבנה את המציאות אלא אך משקף לנו את המציאות העגומה בה אנו חיים. הסיבה העיקרית נעוצה ביסודות עבירת לשון הרע, בה מוגדר דבר מסויים כמבזה או מעליב על פי יסוד האובייקטיביות: אם כלל החברה תופשת את המונח כמבזה ומעליב, אזי לצורך עבירת לשון הרע אותו מונח הוא מבזה ומעליב.

בואו נהיה כנים: כיום, בשנת 2011, לקרוא למישהי "לסבית" או למישהו "הומו" או "קוקסינל" נתפש על-ידי רוב החברה כקללה מבזה ומשפילה. לפני כמה ימים, חברה טובה שלי, ליבראלית, נאורה, מודעת, צועדת במצעדי גאווה ותומכת נלהבת ואמיתית בזכויות מלאות ושוות לקהילה הלהט"בית, השתמשה במילה "הומו" כאשר רצתה להוסיף למישהו שאינה מחבבת כינוי גנאי. וגם אני חוטאת לעיתים באותו חטא, אינני יכולה להסתיר זאת.

המציאות הזו לא השתנתה. היא מאז ומתמיד הייתה כזו. הפסיקה בעניינו של שמעון אמסלם בשנת 1995 יכולה לשמש לנו קו גבול לבחינה עצמית. היינו יכולים לצפות שמשהו באיך שהחברה תופשת להט"בים ישתנה. הרי מאז 95' כבר צעדו מצעדי גאווה בתל-אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע וראשון לציון, והוכרו זכויות שונות  ללהט"בים (באופן חלקי בלבד, ולצערי לרוב אך ורק בבתי המשפט). רק שמאז 1995, במשך 16 שנה, לא באמת השתנה הרבה באיך שהחברה תופסת את הלסביות, ההומואים, הביסקסואלים, הטרנסקסואלים וכל מי שנטייתנו המינית \ המגדרית איננה הטרוסקסואליות. וכל זאת למרות התחושה הכללית (וסמי עובדתית) שהתקדמנו ואנו נאורים יותר. איך אפשר להסביר את זה? את הפער העמוק שבין המציאות בשטח, לבין התפיסה שלנו את עצמנו?

לקרוא למישהי לסבית או למישהו הומו, בעיני האדם הממוצע, נחשב לדבר מעליב. אסור לנו להתכחש לזה, זו המציאות והיא משתקפת אלינו בעזרתו של ביהמ"ש. אנחנו יכולים לומר עד מחר שהשופטת "הומופובית", אנחנו יכולים לחשוב שהמשפט מבנה את מציאות, אבל הנקודה היא שבאותו סכסוך פרטי בין התובע לנתבע, ביהמ"ש לא יכול לשלוח את התובע בטענה שזה לא נתפס כמעליב בעיני הכלל. כי זה פשוט לא נכון. זה צריך לעצבן אותנו, אין ספק – אבל לא בגלל שביהמ"ש פוסק כך, אלא בגלל שזהו המצב. יותר מזה, להתכחש לזה יהיה מסוכן בעיקר משום שאנו משלחים הלאה את האחריות.

המצב הראוי הוא, כמובן, שזה לא יתפס כמעליב ומבזה בעיניי החברה. מי שצריכים להביא למצב הזה הם אנחנו, החברה כולה, ללא הבדלי מין או נטייה – ולא ביהמ"ש דרך פירוש שונה של יסוד האובייקטיביות בעבירת לשון הרע. אנחנו צריכים להפעיל יותר לחץ על נציגי הציבור שלנו. על המחוקק שיושב בכנסת. על המורים והמורות שלנו. בתקשורת, באקדמיה ובכל מקום שיש לו השפעה. ככה מבנים מציאות. אנחנו צריכים להפעיל לחץ על נציגי העיריות שיתנו תקציבים שווים גם לאוכלוסיה הלהט"בית שעודנה סובלת מהפלייה. ולהוציא, להוציא את המאבק הזה שמתקיים ברוב כוחו ומרצו בתל-אביב לכיוון הפריפריה ושאר הערים הגדולות בארץ. דוגמא עצובה לכך היא העיר חיפה בה ראש העיר והמשטרה לא הסכימו לכך שהמצעד החיפאי יצעד ברחוב הראשי של חיפה, אלא ברחוב צדדי בלתי נראה במסלול של חמש דקות.

אז ברור שלהיות הומו יהיה מעליב, כי בחיפה, ללהט"בים מותר לצעוד ולהפגין על זכויותיהם רק ברחוב צדדי מוסתר. וזה עדיין יהיה מבזה בעיני הכלל להיות להט"ב כל עוד המחוקק, שבמשמעות הסמלית ביותר ניתן לו מנדט מהעם, לא מחוקק חקיקה שוויונית בענייני אימוץ, פונדקאות, נישואין וכו'. וזה עדיין יהיה מעליב כל עוד מורים ומורות בבתי ספר לא יגנו סיטואציות בהן ילדים קוראים למישהו "איזה הומו" ככינוי גנאי וכל עוד הן לא יסבירו שלא מדובר בקללה ויעבירו שיעורי חינוך בנושא. וזה עדיין יהיה מעליב כל עוד התקשורת איננה פלורליסטית דיו וכל עוד היא מציגה אך ורק את הסטריאוטיפים בהגחכה.

כל עוד המאבק הזה ישאר בביהמ"ש ומול ביהמ"ש, כל עוד זכויות יוכרו רק בביהמ"ש – הן יוכרו אך באופן חלקי. זה גורם לכך שהמאבק החיצוני מתאיין שכן התחושה הכללית שנוצרה היא, הרי, ש"התקדמנו כבר ואנו נאורים אז מדוע קהילה הלהט"בית צועקת ועל מה עוד יש לה לצעוק?".

במציאות שבה יש תחושה שלעיתים באמת קל יותר לעשות שינוי חברתי דרך ביהמ"ש, הפתרון הפשוט יותר הוא להפנות אצבע מאשימה למי שהכי קל להאשים כששינוי כזה לא מתרחש – בית המשפט. אבל עלינו לזכור – לא מדובר פה בפסיקה שמעניקה זכויות פוזיטיביות מהמדינה לאזרח וניתן יהיה לעמוד עליהן לאחר מכן. מדובר פה בפסיקה שבאה ליישב סכסוך בין שני פרטים ותוך כדי משמשת לנו כקריאת השכמה כי הדרך היחידה לשנות אותה היא דרך שינוי תודעתי עמוק וכלל חברתי.

ביהמ"ש תיאר היטב, ובאופן דיי עצוב:

"הרצון להחדיר בציבור ערכים מסוימים, אינו יכול לבוא על חשבון אנשים, אשר מוצאים עצמם נפגעים משיוכם לבעלי נטייה מינית שונה מנטייתם האמיתית, והם עצמם לא התנדבו להירתם למלחמת החדרת ערכים כלשהי."

אם אנחנו רוצות ורוצים לראות את היום שבו לקרוא למישהו "הומו" יהיה זהה ללקרוא לו "ג'ינג'י", כדאי להפשיל שרוולים ולפתור את הבעיה האמיתית, במקום לנסות לשים עליה פלסטרים בבית המשפט – כי לא ביהמ"ש הוא הבעיה, אלא כולנו, שזורקים אותה לבית המשפט ומקווים בכך לעצום עיניים.

(רעות כהן)