איזה הומו

לאחרונה נתקלתי בפוסט של הדי ויטרבו בהעוקץ. הפוסט נכתב על פסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב, בדבר פרסום תמונה של התובעים לצידה של כתבה במגאזין טיים-אאוט על ליין מסיבות המזוהות עם הקהילה הלהט"בית. התובעים טענו כי עצם שיוכם לקהילה הלהט"בית, בעוד אינם משוייכים לקהילה זו, מהווה לשון הרע כלפיהם. השופטת אביגיל כהן פסקה לטובת התובעים פיצוי בסך 45,000 שקלים סה"כ.

זו לא התביעה הראשונה בה פוסקת השופטת אביגיל כהן באותה צורה. בפסק-דין מוקדם יותר שהתקבל לפני שלוש שנים, עם עובדות מאד זהות – גם כתבה הקשורה לקהילה, גם בטיים-אאוט, גם תצלום של מישהי לא משויכת – פסקה השופטת לטובת התובעת שטענה, גם היא, שעצם שיוכה לקהילה, כאשר היא אינה משוייכת לה, מהווה לשון הרע.

זו גם לא התביעה הראשונה שבה נקבע שלומר למישהו "הומו", "לסבית" וכדומה מהווה לשון הרע. הפסיקה התקדימית והמצוטטת ביותר בנושא היא בעניינו של מר שמעון אמסלם משנת 1995.

מלבד העובדה שבמגאזין טיים-אאוט, ככל הנראה, צריכים להיות זהירים יותר בפרסום התמונות שהם מצמידים לכתבות, מה אפשר ללמוד מכל זה?

יצא לי לשמוע לא אחת שמכנים את השופטים שפוסקים כך "הומופובים" ובעוד קריאות גנאי נוספות כלפיהם. אבל גם אם נצא מנקודת ההנחה שאותם שופטים הם אכן הומופובים, השאלה היותר מעניינת בנושא, ואליה מתייחס הדי ויטרבו בפוסט שלו, היא השאלה מה תפקידו של בית המשפט בעניינים של לשון הרע – האם הוא משקף את המציאות או שהוא למעשה מבנה אותה?

הדי ויטרבו מחזיק בדעה שביהמ"ש מבנה ומשמר מציאות בה הזיהוי עם הומוסקסואליות מתקשר לבושה ועלבון. הסטרייטים משתמשים בביהמ"ש ככלי לאשרור זהותם המינית כלפי חוץ, כאשר זו מתערערת באם מישהו שייך אותם בטעות או בזדון עם נטייה מינית לא להם.

על אף שטענתו של הדי ויטרבו, לדעתי, לא שגויה לחלוטין – הייתי רוצה להציע נקודת הסתכלות אחרת בה האשמים העיקרים הם אנחנו, החברה בכללותה, המחוקק ורשויות השלטון ולא בהכרח ביהמ"ש. מנקודת ההסתכלות שלי, שהיא חיצונית למשפט, ביהמ"ש, בסכסוכים פרטיים של לשון הרע, לא מבנה את המציאות אלא אך משקף לנו את המציאות העגומה בה אנו חיים. הסיבה העיקרית נעוצה ביסודות עבירת לשון הרע, בה מוגדר דבר מסויים כמבזה או מעליב על פי יסוד האובייקטיביות: אם כלל החברה תופשת את המונח כמבזה ומעליב, אזי לצורך עבירת לשון הרע אותו מונח הוא מבזה ומעליב.

בואו נהיה כנים: כיום, בשנת 2011, לקרוא למישהי "לסבית" או למישהו "הומו" או "קוקסינל" נתפש על-ידי רוב החברה כקללה מבזה ומשפילה. לפני כמה ימים, חברה טובה שלי, ליבראלית, נאורה, מודעת, צועדת במצעדי גאווה ותומכת נלהבת ואמיתית בזכויות מלאות ושוות לקהילה הלהט"בית, השתמשה במילה "הומו" כאשר רצתה להוסיף למישהו שאינה מחבבת כינוי גנאי. וגם אני חוטאת לעיתים באותו חטא, אינני יכולה להסתיר זאת.

המציאות הזו לא השתנתה. היא מאז ומתמיד הייתה כזו. הפסיקה בעניינו של שמעון אמסלם בשנת 1995 יכולה לשמש לנו קו גבול לבחינה עצמית. היינו יכולים לצפות שמשהו באיך שהחברה תופשת להט"בים ישתנה. הרי מאז 95' כבר צעדו מצעדי גאווה בתל-אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע וראשון לציון, והוכרו זכויות שונות  ללהט"בים (באופן חלקי בלבד, ולצערי לרוב אך ורק בבתי המשפט). רק שמאז 1995, במשך 16 שנה, לא באמת השתנה הרבה באיך שהחברה תופסת את הלסביות, ההומואים, הביסקסואלים, הטרנסקסואלים וכל מי שנטייתנו המינית \ המגדרית איננה הטרוסקסואליות. וכל זאת למרות התחושה הכללית (וסמי עובדתית) שהתקדמנו ואנו נאורים יותר. איך אפשר להסביר את זה? את הפער העמוק שבין המציאות בשטח, לבין התפיסה שלנו את עצמנו?

לקרוא למישהי לסבית או למישהו הומו, בעיני האדם הממוצע, נחשב לדבר מעליב. אסור לנו להתכחש לזה, זו המציאות והיא משתקפת אלינו בעזרתו של ביהמ"ש. אנחנו יכולים לומר עד מחר שהשופטת "הומופובית", אנחנו יכולים לחשוב שהמשפט מבנה את מציאות, אבל הנקודה היא שבאותו סכסוך פרטי בין התובע לנתבע, ביהמ"ש לא יכול לשלוח את התובע בטענה שזה לא נתפס כמעליב בעיני הכלל. כי זה פשוט לא נכון. זה צריך לעצבן אותנו, אין ספק – אבל לא בגלל שביהמ"ש פוסק כך, אלא בגלל שזהו המצב. יותר מזה, להתכחש לזה יהיה מסוכן בעיקר משום שאנו משלחים הלאה את האחריות.

המצב הראוי הוא, כמובן, שזה לא יתפס כמעליב ומבזה בעיניי החברה. מי שצריכים להביא למצב הזה הם אנחנו, החברה כולה, ללא הבדלי מין או נטייה – ולא ביהמ"ש דרך פירוש שונה של יסוד האובייקטיביות בעבירת לשון הרע. אנחנו צריכים להפעיל יותר לחץ על נציגי הציבור שלנו. על המחוקק שיושב בכנסת. על המורים והמורות שלנו. בתקשורת, באקדמיה ובכל מקום שיש לו השפעה. ככה מבנים מציאות. אנחנו צריכים להפעיל לחץ על נציגי העיריות שיתנו תקציבים שווים גם לאוכלוסיה הלהט"בית שעודנה סובלת מהפלייה. ולהוציא, להוציא את המאבק הזה שמתקיים ברוב כוחו ומרצו בתל-אביב לכיוון הפריפריה ושאר הערים הגדולות בארץ. דוגמא עצובה לכך היא העיר חיפה בה ראש העיר והמשטרה לא הסכימו לכך שהמצעד החיפאי יצעד ברחוב הראשי של חיפה, אלא ברחוב צדדי בלתי נראה במסלול של חמש דקות.

אז ברור שלהיות הומו יהיה מעליב, כי בחיפה, ללהט"בים מותר לצעוד ולהפגין על זכויותיהם רק ברחוב צדדי מוסתר. וזה עדיין יהיה מבזה בעיני הכלל להיות להט"ב כל עוד המחוקק, שבמשמעות הסמלית ביותר ניתן לו מנדט מהעם, לא מחוקק חקיקה שוויונית בענייני אימוץ, פונדקאות, נישואין וכו'. וזה עדיין יהיה מעליב כל עוד מורים ומורות בבתי ספר לא יגנו סיטואציות בהן ילדים קוראים למישהו "איזה הומו" ככינוי גנאי וכל עוד הן לא יסבירו שלא מדובר בקללה ויעבירו שיעורי חינוך בנושא. וזה עדיין יהיה מעליב כל עוד התקשורת איננה פלורליסטית דיו וכל עוד היא מציגה אך ורק את הסטריאוטיפים בהגחכה.

כל עוד המאבק הזה ישאר בביהמ"ש ומול ביהמ"ש, כל עוד זכויות יוכרו רק בביהמ"ש – הן יוכרו אך באופן חלקי. זה גורם לכך שהמאבק החיצוני מתאיין שכן התחושה הכללית שנוצרה היא, הרי, ש"התקדמנו כבר ואנו נאורים אז מדוע קהילה הלהט"בית צועקת ועל מה עוד יש לה לצעוק?".

 

במציאות שבה יש תחושה שלעיתים באמת קל יותר לעשות שינוי חברתי דרך ביהמ"ש, הפתרון הפשוט יותר הוא להפנות אצבע מאשימה למי שהכי קל להאשים כששינוי כזה לא מתרחש – בית המשפט. אבל עלינו לזכור – לא מדובר פה בפסיקה שמעניקה זכויות פוזיטיביות מהמדינה לאזרח וניתן יהיה לעמוד עליהן לאחר מכן. מדובר פה בפסיקה שבאה ליישב סכסוך בין שני פרטים ותוך כדי משמשת לנו כקריאת השכמה כי הדרך היחידה לשנות אותה היא דרך שינוי תודעתי עמוק וכלל חברתי.

ביהמ"ש תיאר היטב, ובאופן דיי עצוב:

"הרצון להחדיר בציבור ערכים מסוימים, אינו יכול לבוא על חשבון אנשים, אשר מוצאים עצמם נפגעים משיוכם לבעלי נטייה מינית שונה מנטייתם האמיתית, והם עצמם לא התנדבו להירתם למלחמת החדרת ערכים כלשהי."

אם אנחנו רוצות ורוצים לראות את היום שבו לקרוא למישהו "הומו" יהיה זהה ללקרוא לו "ג'ינג'י", כדאי להפשיל שרוולים ולפתור את הבעיה האמיתית, במקום לנסות לשים עליה פלסטרים בבית המשפט – כי לא ביהמ"ש הוא הבעיה, אלא כולנו, שזורקים אותה לבית המשפט ומקווים בכך לעצום עיניים.

(רעות כהן)

 

אודות ראומה

בלוג עם תודעה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על איזה הומו

  1. עמיר הגיב:

    1. הצגת אדם באופן שקרי היא עוול ללא קשר לשאלה האם אופן הצגתו הוא מעליב או מחמיא. לא הייתי רוצה שיציגו אותי בהקשר לצבא הישראלי, למרות שהחברה הישראלית רואה את הצבא בחיוב. ייתכן שמבחינה משפטית זה לא עילת תביעה, אבל צדק נעשה פה.

    2. לא ברור לי איך אפשר לראות את המשפט ככלי לשינוי חברתי כאשר המשפט ,מערכת המשפט והשופטים הם בין הגורמים השמרניים ביותר בחברה. המשפט יכול, לכל היותר, לתת תעודת כשרות לאחר שכבר השינוי החברתי התרחש.

    3. מיניות האדם והאופן שבו אנו תופסים אותה היא מן הדברים היותר חסינים לשינוי חברתי. את זה אמר פרויד (יש לי הרגשה שלא תסכימי). עדיף להקדיש מאמצים לעניינים אחרים.

  2. חגי הגיב:

    אני מסכים למחצה

    נדמה לי שהרבה משפטים כבר התחבטו בשאלת הביצה והתרנגולת, או מה היחס בין המשפט ובין החברה. אבל התשובה היא תשובה מעורבת. מבחינה חברתית, אולי בית המשפט לא יכול לעשות את כל השינוי, אבל הוא יכול לעשות חלק. אפילו אם השופטת הייתה משתמשת ברטוריקה פחות אוהדת לתובעים, ומדגישה שמדובר במחלה חברתית, פסק הדין היה יכול להיות טוב יותר.

    אבל מה שלדעתי את מפספסת במקרה הזה הוא את הפן המשפטי. המבחן שהשופטת כל כך מדגישה כ"אובייקטיבי" הוא לא אובייקטיבי בכלל. כתבתי את הנושא הזה בהתייחסות שלי לפסק הדין (http://meandiscourse.wordpress.com/2011/01/22/gay_gay_gay/). אם הומו יצולם במסיבת גייז ואחר כך ישתמשו בתמונה שלו בהקשר של מסיבת סטרייטים הסיכוי שלו לנצח בתביעה הוא אפסי. תחשבי אפילו על סיטואציות אחרות שנפסות כעלבון בחברה. אם מתחת לתמונה של כוכב קולנוע שהתנהג באופן רכרוכי יהיה הכיתוב "יצא אשה" זה אולי יהיה מקומם ומעליב, אבל אני לא מאמין שמישהו יפסוק לו פיצוי על זה (למרות שהכוונה היא בברור לעלבון). בדומה, אם מתחת לתמונה של בניין יהיה כתוב "עבודה ערבית" האדריכל היהודי לא יוכל לתבוע בלשון הרע, למרות ששוב, מדובר בביטוי שנתפס בחברה כעלבון. במילים אחרות, מה שאני מנסה להגיד הוא שהביקורת, הן של ויטרבו והן שלי, אינה על עצם הטענה שצריך מבחן אובייקטיבי, אלא על העובדה שלא מדובר במבחן אובייקטיבי כלל וכלל.

    • יואב הגיב:

      חגי,

      ההבדל בין הדוגמאות שנתת לבין פסק הדין הוא רב:

      ראשית, לא ברור לי מהיכן הבטחון בקביעה החד-משמעית כיצד יפסוק בית המשפט במקרה היפוטתי נטול הקשר.

      שנית, הפיצויים בפסק הדין הזה אינם רק על השיוך ל"קהילה", אלא נקבע עובדתית כי השיוך הוא לאורח חיים ספציפי. כלומר, הפיצויים הם לא על שעלבו בתובעים "איזה הומו", אלא על כך ש*הציגו אותם כהומואים* אשר יוצאים למסיבות גייז – הצגה שאינה אמת ושמייחסת להם אורח חיים שאינם רוצים להיות מקושרים אליו.
      "עבודה ערבית" אולי מעליב, אך אינו משייך אדם לאורח חיים לא לו, ולכן הביזוי והעלבון הנלווה לו הם בעלי אופי שונה. אף הביטוי "התנהג כאישה" אינו מייחס לאדם אורח חיים *לא לו*.

      שלישית, המקרים ההיפוטתיים אותם אתה מביא שונים מהמקרה המדובר מכיוון וקיימות הגנות שיכולות לעמוד לזכות הנתבעים,. כך למשל, "עבודה ערבית" בהקשר של יצירה אדריכלית יכולה לזכות להגנה, מכיוון וזו *ביקורת על יצירה ספציפית*. כך למשל ביקורת על התנהגותו של *שחקן קולנוע* יתכן ותזכה להגנה כי מדובר בעניין ציבורי ומדובר בביקורת על אירוע שנעשה בפומבי.

      לסיכום, במקרה שלפנינו לא מדובר בביקורת על אנשים אשר העמידו עצמם או יצירתם בפני משפט הציבור, אלא בסיטואציה שונה לחלוטין: מדובר בתמונה שנלקחה מתוך אירוע *פרטי* והוצגה כחלק מאירוע בעל אופי שונה, ועל כן הפגיעה.

  3. עדו הגיב:

    פעם משאית שסטתה 'קצת' מנתיבה נכנסה לבית מגורים והרסה למשפחה את הסלון באמצע ארוחת הערב.
    בעיתון היה כתוב 'משפחת X ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה כאשר לפתע פתאום..'
    ובכן זאת הייתה משפחה חרדית והם פנו בחלחלה לעיתון שיפרסם מיד התנצלות על כך שכתב שיש להם טלוויזיה בבית דבר שהיה יכול לסבך אותם קשות.
    באופן אישי – הייתי תובע את כל מי שכתב משהו לא נכון בעיתון לא אם נפגעתי מהכתבה אלא כצרכן של העיתון שמצפה מהעיתונאי שלא ימציא דברים ולא יכתוב אות אחת שאיננה נכונה.
    בעלה של שרון סטון סיפר פעם על כתבה ארוכה שנגעה לאישתו, שום דבר צהוב או סנסציוני רק תיאור מפורט של מסע שלם שהיא עשתה באיזור מסויים כדי לבדוק אפשרות לקניית בית נופש, הבעיה – שום דבר מהכתבה לא היה נכון.
    עכשיו, אם אתה רוצה לכתוב סיפורת בדיונית – עלה והצלח, נראה בדיוק כמה הדמיון הפורה וכישרון הכתיבה שלך יביאו אותך רחוק בחיים. אם אתה רוצה לכתוב עיתונות , גם כן בהצלחה, תבדוק כל ידיעה שאתה מפרסם ותהיה בטוח שלא כתבת שם מהרהורי ליבך. בלי קשר לפגיעה באנשים שעליהם נכתבה הכתבה יש פגיעה רצינית בי כצרכן עיתונים אם מישהו כותב דברים שהם פשוט לא נכונים כי אני כצרכן מניח שעשה את עבודתו ובדק את פרטי הכתבה (בגבול הסביר כמובן).

  4. דניאל הגיב:

    שתי מילים בנוגע לסוף הפוסט, על בית המשפט: העניין בהכתבת אג'נדה מכסא השופט/ת הוא בעייתי אפילו יותר ממה שמתארת כותבת הפוסט. הרי השופטים מבינת הסטטוס הציבורי שלהם הם לא יותר מאשר טכנוקרטים מוכשרים; אין להם מנדט מהעם, הם לא נבחרים, וכל הלגיטימציה שלהם נובעת ממעמדם כפרשנים מוצלחים (בין אם באסכולה כזו או אחרת) של החוק. נסיון לבסס סדר יום ציבורי באמצעות בית המשפט, עלול לחשוף את מי שמקדם מהלכים כאלה – במידה מסוימת בצדק – לביקורת על היותו אליטיסט, בלתי קשוב, מנותק וכדומה. ניתן לראות בטווח הארוך כי הישגים אשר אליהם הגיעו באמצעות המשפט (או לפחות מוסגרו באופן מוסדי באמצעותו), הולכים ומתכרסמים, אם לא ממש נעקפים, על ידי כוחות חברתיים ופוליטיים אחרים.
    זה נכון שבעתיים, אני חושב, במקרה האמור, שבו השינוי המבוקש אינו אופרציונלי טהור (להזיז את גדר ההפרדה מטר מפה לשם, להעביר תקציבים וכו'), אלא חברתי "עמוק" ובמידה רבה חינוכי. בית המשפט אינו מחנך, ומי שהופך אותו לכזה, יצטרך להפוך את עצמו לסוג של מלך-פילוסוף ולשאת לפי כך בתוצאות הקשות.

  5. קראת את פסק הדין עצמו או רק את הפוסט של הדי? כי הוא מתעלם מכך שהתמונה התפרסמה לא רק במסגרת דיווח על מסיבת גייז, אלא במסגרת דיווח על מסיבה שכללה שימוש בסמים ומתירנות מינית (אורגיות וכדומה). השופטת מתייחסת לזה במפורש ומציינת שגם הומוסקסואלים לא בהכרח ירצו להיות מזוהים עם השתתפות במסיבה כזו.

  6. אוננות אינטלקטואלית הגיב:

    לדעתי, מערכת המשפט צריכה להתערב בקיים ולנסות לשנות. אחרת כולנו נישאר בחשכת ימי הביניים, שבה מילים כמו "הומו" או "ערבי" ימשיכו להיות מילות גנאי.

    • מיקי הגיב:

      ערבי אינה מילת גנאי בדיוק כמו גרמני

      רק ההקשר שלי עושה זאת – כלומר בהתאם לשימוש של המילה בקונטקס המסוים יכול לפאר או להשמיץ.

      אני בשום אופן לא רוצה שיזהו אותי עם הומואים (אגב, יש לי חברים הומואים) ולא בגלל שהם פסולים אלא בגלל שהם שונים ממני.
      אגב, אני גם לא רוצה שיזהו אותי עם דוגמניות או שחקני כדורגל – זה לא מכובד בעיני

      ולכן – זה לא קשור כלל לחשכת ימי הביניים ולדעות על הומואים

      נ.ב. אני מכיר חברות שלא ישלחו לכל לקוח עובדים בעלי שיוך כל שהוא (דתים, נשים, ערבים) – זה לא אומר שהם נחותים – אלא שהחברה מבינה שהיא תצליח למכור טוב יותר בלעדיהם.

  7. philoshit הגיב:

    מיקי, אם מישהו יקרא לך "דוגמן" או "שחקן כדורגל" – אתה תתבע אותו בבית משפט?
    אני מניח שלא… וזה ההבדל.

  8. אפרת הגיב:

    אתן מתלוננות על "הומו" ?!?!?!
    הומו?!?!?!

    קודם כל אני רוצה לראות את מילת הגנאי הנהוגה בבתיה"ס ובצבא שלנו:
    "נקבה"
    נכחדת משימוש יומיומי – אחרי זה אולי אתפנה לטפל במילת הגנאי "הומו"

    נראה לי שהשימוש הנפוץ ב-"נקבה" לגנאי
    הוא מסר יומיומי לכל ילדה ונערה שלא יהיה לה שמץ של ספק:
    שיהיה לה ברור שהיא נולדה למין הנחות.
    שכל מה שהיא זה נקב לשימושו של הזכר.
    (עברית שפה יפה)

    51% מהאוכלוסיה מקבלים מסרים יומיומיים כאלה.
    אחר כך נגיע ל-"הומו"

    First we take "Nekeva" then we'll take "homo" t

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s