‫מאמא דיאלי – על אידיאל אמהות לא אנושי ואמא אמיתית

לפני כמה ימים שמעתי בתכנית של יעל דן בגל"צ אייטם על "חולות הניקיון" שמתחילות כבר מ-ע-כ-ש-י-ו את הניקיונות לפסח, אבל לא באמת, כי אצלן " פסח זה כל השנה". כששאלה המראיינת את שתי הנשים (ששמן היה רחל) מדוע כבר מעכשיו? רחל ענתה : "שיהיה לי זמן", "אני מרימה סירים, פותחת סירים חדשים לחג", "אני מחטאת את הכלים לבד", "לא סומכת על המדיח"! רחל אחרת אמרה: "אקונומיקה היא הבושם שלנו".

כשעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד, החיים הפגישו אותי לראשונה עם חומרי ניקוי ביתיים באופן מעשי. שמתי לב די מהר, שאחרי הניקיון ידיי הצרובות באקונומיקה העלו לי זיכרון מתוק של אמא. הריח הזה של החומצה שהתבייתה על העור הרך והתלכדה איתו לכדי ריח של בית, וחום וניקיון, היו בין הריחות המתוקים והאהובים עלי ביותר.
מחשבות רומנטיות כאלו ואחרות על הידיים מבושמות האקונומיקה של אמא שלי, הן רק קצה הקרחון. תמיד היו אומרים לי על אמא שלי, "איזה טעים היא מבשלת", ו- "נכון שנקי כך אפשר לאכול מהרצפה בבית"? אני תמיד הייתי מהנהנת בשביעות רצון. בוודאי, אמא שלי היא כל מה שאמרתם ויותר מזה.

הפוסט הבא הולך להיות (איך לא) פוסט ביקורתי. אבל הפעם, קודם כל כלפי עצמי. ואחר כך כלפי כולנו, שדווקא היום ביום האם, חוטאים בהגדרת האמהות והסבתות שלנו, באמצעות האוכל והניקיון שאנחנו מייחסים להן בגאווה רבה.
רק כדי שתבינו אותי, אמא שלי היא באמת אידאל עבורי במובנים רבים, אבל דווקא את אידאל האמא המרוקאית – כבוד לעדה – הוא זה שאני מבקשת לפרק כאן.
מה משמעותו של האידאל הזה? האמא המרוקאית, היא "אישה חמה", שתמיד יהיו בבית שלה מינימום שלושה סירים, ואוכל ביתי, שגם אם תדפקו אצלה בדלת ב-2 בלילה היא תפתח לכם שולחן, שתמיד יהיה אצלה נקי ומסודר, שהיא תמיד תכין לכל אחד "בדיוק מה שהוא אוהב", ואיך שהוא אוהב: כי הרי שאול אוכל בלי בצל, וניסים מעדיף את הקובה ברוטב אחר. ולי, כמובן, צריך להכין את הסלט ההוא שרק אני אוהבת, ושתמיד יהיה מוכן ומספיק, גם כדי לקחת הביתה.  וכמובן שהיא תעשה את כל זה בחיוך גדול ואהבה אינסופית. כי זה הרי  "מה שעושה לה טוב".

חלק מהחברים שלי מתגאים הרבה פעמים באווירת החג שיש אצלם בבית בחגים ובשבתות.  אבא ושאר האחים חוזרים מהתפילה בבית הכנסת לשולחן השבת או החג ונכנסים לבית החגיגי. השולחן תמיד עמוס בכל טוב, 50 סוגי סלטים, 4 סוגי בשרים, 10 סוגי תוספות, ודג למנה ראשונה. אחר כך כמובן מגיע שלב המתוקים והפיצוחים, והכל כיד המלכה (עאלק). 'אני הכי אוהב את ימי שישי, כולנו כל המשפחה ביחד'. התמונה המצטיירת לשומעת הסבירה היא כזו שבה כל המשפחה יושבת ביחד באידיליה שניתן למצוא רק  באגדות של אלף לילה ולילה.
אבל לפני שכולנו מתרפקים על הזיכרונות מבית אבא, הרשו לי לתאר נרטיב מעט אחר. אני כילדה לא יכולתי למשל ללכת לבית הכנסת בחגים, אבל כן נחשפתי בהרחבה לכל המעטפת הלוגיסטית של אירועי החג והשבתות שנפלה בעיקר על גבן של נשות המשפחה, והבנתי עם הזמן, שבעתיד, זה עשוי להיות תפקידי. הסיפור הזה, מתחיל הרבה לפני שכולם חוזרים הביתה מבית כנסת, או בכלל ערב החג.
אמא שלי בכל אופן, מתחילה לבשל כבר בחמישי, וזה אחרי הלוגיסטיקה של לשגר את אבא שלי עם רשימת קניות לסופר. אבא של עושה קניות, או מה שנקרא בעגה המקומית "עוזר". נראה לי שראוי להקדיש מחשבה נוספת גם לגיאוגרפיה המגדרית בסיפור הזה, אבא עוזר בהתנהלות עם כסף בעולם האמיתי, אבל אמא תקועה בבית, במטבח.
נניח לזה, אם זה אירוע בקנה מידה שאינו זעיר, כמו מימונה לדוגמא, הרי שבמשפחות רבות, מספר דודות מעתיקות את מקום מגוריהן לבית המרכזי שבו תיערך סעודת החג כשבוע לפני האירוע הגדול. מה הן עושות שם שבוע לפני? מה, חשבתם שהמעמולים יכינו את עצמם? בין הקילופים, לטיגונים, לקיצוצים והבישולים, הן גם מנפות, ולשות, ושולקות, ואופות, ומנקות, ושוטפות, ושוב מתבלות, וחותכות, ומערבבות, ומצמצמות, וגם קצת נחות. כשהכל מוכן, מגיעים האורחים או אבא והבנים מבית הכנסת. הם נכנסים לבית שכולו לובן, מחייכים מתנשקים ויושבים לסעוד. "כמה טעים" הם יפרגנו, "אין כמו הדג שלך אמא", יתקעו גרעפס של שביעות רצון וכולם יצאו מורווחים. אמא עשתה את מה שהיא אוהבת, ואנחנו פירגנו לה כמו שהיא אוהבת. אבקשכן לשים לב, שבהערכה גסה המבוססת על ניסיון רב בארוחות מסוג זה, היחס בין כמות העבודה המושקעת לזמן הארוחה נטו הוא של שלושה ימי עבודת פרך ל-20 דקות לעיסה משפחתית משותפת, כולל המחמאות שבין הביסים.

נקודת המבט הגברית של כל הסיפור הזה של החגים והשבתות היא בין היתר, זו שמתחילה כשחוזרים הביתה לסעודה, ולא זו שמתחילה היכן שהוא ביום חמישי כשמפרקים את שקי הקניות . אני חושבת שגם אנחנו כילדים לאמהות, נהנים מפריבילגיות מסוימות בילדות שמאפשרות לנו לאמץ את אותה נקודת מבט גברית, ולזרום איתה הלאה. בסופו של יום – לכולם נוח לאמץ ולקבע את האידיליה של השפחה השמחה (או הזונה המאושרת?). למי זה לא נוח שיש לו אמא כזאת, שכל מאווייה בעולם הזה זה להכין לו אוכל, ואז לפנות אחריו. את מי, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, זה משרת, שהפכנו את האמהות של כולנו לשפחות כאלה בשירות אידיאל המשפחה. ועד כמה חצוף זה שלא רק שאנחנו מצפות מהנשים האלה לבשל, לנקות ולסדר עבורנו, אלא שגם יצרנו עבורן מודל שבו זה אמור להיות כל תכלית קיומן. שהשירות אותנו הוא הדבר שמשמח אותן יותר מכל.
אני שומעת הרבה,  שהאמהות בעצמן אומרות שזה מה שכיף להן, שהעיקר שכולם שמחים וביחד, ויתכן שזה מאוד נוח לנו לחשוב שזה נכון, אבל לשמחתי, אמא שלי אמרה לי את האמת, שהיא עייפה ובא לה לישון. תנו לי לזרוק השערה מושכלת – כנראה גם אמא שלכם/ן.

אז הפוסט הזה, מוקדש לך אמא. תודה לך, ששחררת אותי מהעול הזה של להיות האישה ההיא, שאפשר לדפוק לה בדלת ב-2 בלילה ולצפות לארוחה, שהסדינים אצלה תמיד מתוחים והמכונה עובדת, שהיא תמיד, בכל שעה ביום ובכל מצב צבירה, שמחה לארח. תודה ששחררת אותי ממשטר האימים הזה, ממשטר האירוח, כי בחיי אמא, שלא הייתי שורדת. לפני חודש היא אמרה לי "את לא צריכה לעמוד הרבה במטבח בשביל לאכול טוב" תוך שהיא משתפת אותי בטריקים שלה לארוחה חמה ובריאה בחמש דקות. בכנות שאפשר רק להעריץ היא אומרת לי, ש-"השבוע היא עייפה", ו-"שאולי כדאי שגם אני אנוח" [סאבטקסט: עזבי אותי באמאשלך אל תבואי השבת, בא לי לראות האח הגדול].

אז מה בעצם הביקורת שלי על כל העניין הזה? נגד מי ומה אני יוצאת? כפי שאני רואה את זה, גם לי כבת, יש חלק כלשהו במנגנון הזה שמשעבד את אמא שלי למטבח. כל פעם שאנחנו מתגאות בעושר שעל השולחן, בלובן של המרצפות, ובתיבול הייחודי, אנחנו מפיחות חיים באידאל הזה, של האישה ההיא שאולי בעצם די סובלת מכל הסיפור הזה. אולי הגיע הזמן להבין ש"נגמר הבית מלון". שזה לא הגון כלפיהן. שיש נשים, עם רצונות, שאיפות, מחשבות מאחורי הסירים. שגם להן כואב הגב אחרי שלוש שעות במטבח. שגם הן, בדיוק כמוכן, מעדיפות בהרבה להיזרק בספה אחרי ארוחה כבדה, במקום למרק את המטבח כדי שאפשר יהיה 'לאכול מהרצפה'.
ומעבר לסוגיית יחסינו עם אמא, הבעיה שלי היא שהאידיאליזציה הזו היא מה שמניע ומלבה כל מיני דימויים שאנחנו נוהגות לצאת נגדם בשגרה, כגון זו של האם בצד המזרחי של המשפחה בסדרה סברי מרנן, שכל הוויתה נעה סביב תבשיל המז'לוף הנודע, שאינה רוצה דבר בעבור עצמה מלבד טובת משפחתה. ואיכשהוא, גדולות הפמיניסטיות ואבירי זכויות האדם, עדיין מצליחים להרגיש נוח מספיק עם אידיאל משעבד של 'אני יכול לקפוץ לאמא שלי תמיד ויהיו סירים על הגז'.
פעם אחת, בואו נשנה את סצינת הפתיחה של הסרט, ובמקום להתחיל אותו כשאנחנו נכנסים הביתה, בהפתעה, לריחות של בישולים, נעצור ונחשוב על מאחורי הקלעים. מה המשמעות של אישה שיודעת שאיכותה נמדדת בזה שתמיד אפשר לבוא לאכול. רמת כוננות גבוהה, מאה אחוז מהזמן. אולי יבוא נכד. אסור להיתפס לא מוכנה.
השטחת דמותן של אמהות לכדי מטעמים אהובים וההאדרה של אלו על חשבון הענקת מקום לרבדים הרבים באישיותן, חוכמתן או רצונותיהן, היא המשך השעבוד שלהן תוך פרגון מתרפק.

אחד הדברים הקשים ביותר הוא להתפרק מפריבילגיות.  ואני חושבת שגם כאן, זה אולי כל הסיפור. כמו שאנחנו יודעות לדרוש מגברים אשכנזים לפנות את הבמה כשאנחנו רוצות להנחות את הערב, גם כאן, כשזה אולי הכי מוצדק, אנחנו נדרשות להתפרק מהפריבילגיות של להיות ילדות נצחיות או ילדים נצחיים, כדי שגם אמא תוכל סוף סוף לשכב בבית מבולגן, ריק מאוכל ולבהות בסרט ערבי של שישי. 

מזל סודאי - האמא של כל האידיאלים

(מעין סודאי)
(תודה גדולה לליהי יונה שעוזרת לי כל הזמן במלאכת הפירוק וההרכבה מחדש)

זכרונות מהזונות העצובות שלי (או: עוד פוסט על זנות)

אחד הכללים הידועים בהנדבוק לפמיניסטית הרדיקאלית הוא: לא לקרוא תגובות בוואי-נט. סיבה עלומה הביאה אותנו לקרוא את התגובות לאחת הכתבות התומכות בהצעת החוק שהובילה חברת הכנסת אורית זוארץ להפללת הלקוח הצורך שירותי זנות. התגובות כצפוי האשימו את הכותבת בהיותה לא פחות ולא יותר המכשול העיקרי בגלגלי המאבק הפמיניסטי למען 'זכות הבחירה' לנשים על גופן. עוד הואשמה הכתבת בכך שהיא צדקנית ומוסרנית, פמיניסטית פסיכופטית, מביאה נתונים חסרי בסיס (כפי שאנו בטוחות שמאשימים גם כותבים בוואי-נט שמפריחים נתונים ביחס לתאונות פגע וברח או ממדי הפשע במגזר הערבי) ומה לא. על חשיבותם של נתונים אלו נרחיב בהמשך עם סימוכין מקובלים וכל השיט הזה כי אחרת לא תאמינו לנו, אבל לפני כל זה, נראה לנו ששוב, לא מבינים אותנו.

הנה מה שאנחנו חושבות על הצעת החוק האחרונה. ברור שהדעה שלנו לא מייצגת את הזרם הפמיניסטי כולו, אלא את דעתנו האישית בלבד, אבל גם לה יש מקום (או משהו פחות מתנצל שמבהיר שהדעה הזאת טיפונת שונה מהמיינסטרים הפמיניסטי בסיפור הזה).

לדעתנו מכירת 'שירותי מין' בתמורה לתשלום היא לא בהכרח 'לא מוסרית' או צריכה להיאסר. מבלי להיכנס להתפלספויות מיותרות של מוסר אוניברסאלי ומוסר משתנה בהתאם לנורמות חברתיות, רק נאמר שייתכן באופן מאוד היפותטי, עולם שוויוני לחלוטין בו מכירת שירותי מין לא תהיה בעייתית. חשוב לציין שמדובר בעולם שוויוני מבחינה מגדרית שכן זהו טיעון מגדרי מתחילתו ועד סופו.

בעולם כזה סביר להניח שמספקי השירותים יהיו נשים וגברים באופן שווה. בעולם כזה, לא יהיה זה חוסר השוויון המגדרי והכלכלי שדוחף את המגדר המוחלש לעסוק בעיסוק הזה. בעולם הזה, לא תהיה סטיגמה על העוסקים/ות בזנות יותר משתהיה על פועלי/ות תברואה או סוורי/ות נמל, וזה מפני שבעולם הזה תנוטרל כל המשמעות המכפיפה והמחלישה של יחסי מין בין גברים ונשים (וכל מה שבטווח). פרקטיקת יחסי המין תהיה פעולה המבוצעת על ידי שני צדדים (או יותר) שווי כוחות מבחינה מגדרית. (אפשר גם לחשוב שבעולם שוויוני לחלוטין ומעוקר מכל סממן פטריארכאלי, מושג המשפחה יהיה שונה לחלוטין וגם מושג המונוגמיה, באופן שאולי לא יעורר צורך במין שיש לקנות, אבל אולי זה לתרגיל מחשבתי אחר). אם כך, יכול להיות שבעולם כזה זנות הייתה פרקטיקה לגיטימית. בהחלט ייתכן שהיא עדיין לא תהיה חפה מבעיות, ושעדיין ישנם טיעונים אינהרנטיים לעיסוק עצמו שבכל זאת שווה לשקול, אבל לצורך הדיון אנחנו מוכנות להניח שייתכן עולם בו זנות תהיה פרקטיקה לגיטימית.

בעיקרון, גם בעולם שבו המהפכה הפמיניסטית הסתיימה בהצלחה מלאה, עדיין אי אפשר יהיה לטעון ל'בחירה חופשית' באופן נטול חשדות. הרבה תומכות בהצעת החוק ששאלו מתנגדים לה "האם היית רוצה שבתך תהיה זונה כשתהיה גדולה"? נענו בתשובות כמו "האם היית רוצה שתהיה מנקה במקום"? והם צודקים במובן הזה. בחירה חופשית היא פיקציה ליברלית. לא רק כפייה מגדרית יש בעולם, אלא גם כפייה כלכלית ולחצים אחרים שגורמים ל(א)נשים לעסוק בעבודות שהם/ן לא חלמו עליהם בגן. הבעיה עם התשובה הזו, היא שלא ניתן להמשיך להצדיק הכפפה מגדרית בשם תרבות כלכלית. ומעבר לזה, כמו שנרצה להראות בהמשך, המשמעות של להיות מנקה במדינת ישראל היא לא המשמעות של להיות זונה, ובזה – בעולם האמיתי, בישראל, אנחנו צריכות להתמקד.

בראש ובראשונה, כמו שאנחנו תופסות את זה, אחת הסיבות, שמספיקה לבדה כדי לאסור את ההליכה לזונות היא הנזק העצום שזונות חשופות אליו. נתונים ביקשתם? הסיכוי של זונה למות ממחלה או רצח גדול פי 40 מהסיכוי של אישה שלא עוסקת בזנות. זונות עוברות אונס אלים בערך אחת לשבוע, תדירות של פי מאתיים מנשים שאינן עוסקות בזנות. 82% מהזונות מדווחות על אלימות שהן חוות במסגרת עבודתן. במחקר שנעשה בחמש ארצות שונות נמצא כי 68% מהזונות אובחנו כסובלות מפוסט טראומה בעקבות עבודתן. זה נתון מדהים, במיוחד לאור בדיקה השוואתית על פוסט טראומה באוכלוסיות אחרות, כמו שמציינות במכון תודעה: רק 51% מפעילים פוליטיים שהיו קורבנות לאלימות ועינויים אובחנו כסובלים מפוסט טראומה. אחוז דומה בקרב המשוחררים ממלחמת ויאטנם. (בשביל עוד נתונים שווה לקרוא את המאמר של נויה רימלט שנכתב בנושא).

זהו לב העניין מבחינתנו – אין, לא קיימת אף פרקטיקה אחרת שמסכנת עד כדי כך את העוסקים בה ומותרת במסגרת המדינה הליברלית נכון להיום. הסכנות שמלוות הימורים נמוכות בהרבה והפרקטיקה אסורה בארץ. שלא נדבר על סמים קלים. גם טיעונים על הבחירה החופשית של כולנו לנסוע בלי חגורת בטיחות פחות נפוצים בשיח. באף אחד מהמקרים האלו, שבהם הקורבנות אינם באופן כמעט גורף נשים – לא עלתה שאלת ה'אוטונומיה'. הצורך של המדינה הליברלית להגן על טובי בניה היה ברור. כשטובת בנותיה על השולחן נזכרים טובי הליברלים בטיעונים שלא היו עולים בשום הקשר אחר.

ומעבר לנתונים המספריים – בעולם האמיתי שבו אנו חיים וחיות, ההליכה לזונה לא יכולה שלא להיעשות דרך המציאות הלא שוויונית. במילים אחרות, קנייה של שירותי מין אינה כמו קנייה של קולה במכולת לא כי הגוף הוא אתר קדוש או טיעונים נוצריים אחרים שאנחנו פחות מסכימות איתם, אלא בעיקר כי מין בחברה שלנו הוא זירה של מאבקי כוח מגדריים. כשאני קונה פחית קולה מהמוכר אני לא מרגישה שקניתי את המוכר אלא רק את המוצר שהוא מספק, אלא שהאופן שבו המין ומכירת המין מובנית לתוך החברה שלנו היום הוא שונה. לא בכדי הסיכוי של זונה להיאנס הוא כ"כ גבוה, ואין נתונים דומים על אונס מוכרי משקאות מוגזים. כאשר נשוא המכירה הוא מין, רצון ה'מוכרת' נעלם כמעט לחלוטין, ובהתאם גם הצורך בהסכמה שלה לסחר-מכר הזה ברוב הפעמים נעלם.

כאן ראוי להקדיש עוד כמה שורות לניסיון להתמודד עם טיעון ה-'זונה המאושרת' מבלי להתכחש לקיומה האפשרי (למרות שזה מאוד מפתה). אנחנו עושות את זה כי נראה לנו שככל שאנו לא כופרות בקיומה ההיפותטי של זנות 'מאושרת' שכזו, חשוב להסביר מדוע בדיון הנוכחי אין בה כדי להטות את הכף. אז מה יהא, אם כך, על אותן נשים שעוסקות בזנות מבחירה חופשית? כולנו שמענו עליהן בדרך כלשהיא, תמיד זו איזו סטודנטית לרפואה או תלאביבית רווקה, שחיות חיים מע/אושרים כזונה והן למשל, ממש נגד הפללת המקצוע. אז זהו, שממש אי אפשר להשוות בין חווית החיים הסטרילית שמייצרות לעצמן אותן נשים, לבין "המקצוע" כפי שהוא נחווה על ידי היתר. כשאת בוחרת לעבוד כזונה, בתנאים בהם את חשה מוגנת, בתנאים בהם את יכולה 'לבחור' את הלקוחות שלך ולקבוע את המחיר שלך, את לא יכולה לייצג את חווית החיים בזנות של אלו שלא מגיעות מאותו רקע כלכלי, מאותו מעמד, מאותו ספקטרום של אפשרויות פרנסה. בדיוק כפי שבטי פרידן לא יכולה לייצג עמדתה של בל הוקס בסוגיית חווית החיים הנשית, כך לא יכולה סטודנטית לרפואה לייצג את עמדתה של 'זונת רחוב' בסוגיית חווית החיים בזנות. אותה זונה מאושרת, שהצליחה לייצר לעצמה מיקרוקוסמוס של "העולם האידיאלי" אותו הצגנו בתחילת הפוסט, מדגימה כיצד עיסוק שכזה יכול להתאפשר רק מתוך רקע פריבילגי של בחירה (ושוב נדגיש: בהקשרים האלה אין דבר רע בזה. אנחנו ממש לא טוענות שמי שעוסקת בזנות שכזו נמצאת בתודעה כוזבת), אולם ככל שהעיסוק בזנות הוא לא כזה (והוא לא כזה ברוב המקרים) העמידה לצד הטיעון שיש לאפשר עיסוק בזנות מתוך בחירה חופשית היא פשוט מקוממת.

צר לנו, בעולם שבו מרבית העוסקות בזנות אינן סטודנטיות למגדר ייתכן שיהיו נשים מעטות שיאלצו לוותר על פריבילגיית העיסוק בזנות לטובת תיקון המציאות. כעניין של מדיניות, ייתכן שהמיעוט הזניח של הנשים שעוסקות בזנות מבחירה, ייאלץ לוותר על הפריבילגיה החשובה הזו לטובת הגנה על יתר הנשים במקצוע. בדיוק כפי שכחברה אנו מוכנים להקריב את הרצון החופשי של מי שממש ממש רוצה למכור את הזרוע שלו או את הלבלב בעודו בחיים.

ליעד קנטרוביץ' מציינת בצדק שהסטיגמה על העיסוק בזנות צריכה להשתנות. אנחנו מוכנות בהחלט להסכים שצריך לחתור לעבר עולם שבו נשים יוכלו למכור סקס באופן שוויוני וחופשי. אבל, וזה אבל חשוב מאוד, עד שנגיע לעולם הזה, נראה לנו שכדאי לבצע את השינוי החברתי הזה במציאות שבה זונות לא נאנסות אחת לשבוע, אם אפשר. תודה.

(מעין סודאי וליהי יונה)

נשים והיסטריה: פגישת מחזור

יוזמה חדשה-ישנה של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית מבקשת להכניס לתוך ה-DSM (ספר ההבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי) את התסמונת הקדם-ווסתית, יענו – העצבים של לפני מחזור. ההיסטריה הנשית מרימה את קולה המכוער, הממוסד כעת יותר מתמיד.

ה"תסמונת הקדם וסתית", העומדת להפוך לפסיכוטית בקרוב, מונה 11 סימפטומים: מחשבות שליליות, כעס, עצבנות, דיכאון קל, מתח, חרדה, חוסר עניין, קשיים בריכוז, אנרגיה נמוכה, עייפות, תשישות, שינויים בתאבון ושינויים בדפוסי השינה. אכן, טירוף.

בצדק ציינה פרופ' נורית ירמיה בתכנית הבוקר של קרן נוייבך, שאלו סימפטומים שמאפיינים די הרבה מחלות גופניות 'רגילות' כמו שפעת למשל, שעלולה לגרום לדכאון קל, חוסר עניין, קשיים בריכוז עייפות, תשישות, שינויים בתיאבון ובדפוסי השינה – אבל אף אחד מעולם לא חשב להתייחס אליה כהפרעה נפשית.

זה לא מקרי שהשפעת לא תהפוך בחיים למחלת נפש, אבל את המחזור קל לתייג. זה מאפיין די בולט לדעתנו של האופן שבו מתעצב מדע הרפואה, ושל השאלה מי מעצב אותו.
לא נשאיר אתכם במתח. מי שעיצב את תחום הרפואה היה, תחזיקו חזק – גברים. גברים הם אלו שהכריעו בשאלות כמו 'מה ראוי להגדיר כמחלה', 'איזה טיפול צריך לתת ל'מחלה' הזאת' ועוד. במילים אחרות, הרפואה הגברית בוחנת דרך עיניים גבריות תופעות אנושיות. את אותן התופעות שהיא מבינה, יכולה להסביר, היא מגדירה כהתנהגויות רציונאליות, בעוד שמה שרחוק מהפרספקטיבה הגברית או לא מובן על ידה, מוגדר כחריג, כסטייה, כ'דורש תיקון'.
אקט ה'אבחון' הרפואי הוא לא אקט אובייקטיבי. אי אפשר לבחון אותו במנותק מהמציאות החברתית בה הוא נוצר ומההנחות הסמויות שעומדות בבסיסו. כך טענה הפסיכואנליזה במשך שנים, כטענה 'רפואית' אובייקטיבית שנשים שנהנות מאורגזמה שלא דרך חדירה הן אינפנטיליות שסובלות מפגם התפתחותי. זאת מתוך התפיסה שנשים בוגרות מצופות לחוות הנאה מינית רק מחדירה. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את ההחלטה לאבחן את האינטרסקס כמצב חירום רפואי הדורש תיקון כירורגי, עוד החלטה רפואית 'אובייקטיבית' לכאורה שלמעשה נובעת מתוך תפיסה חברתית מוגבלת מאוד של בינאריות מגדרית. 

בהקשר הזה כבר נשמעו לא מעט ביקורות כלפי ה-DSM, והבחירה שלו לכלול בתוכו תופעות שאינן רפואיות פתולוגיות ולהגדיר אותן מחדש ככאלו, ובהתאם – כלא רצויות מבחינה חברתית. טענות כאלו הושמעו בזמנו עם הבחירה להגדיר הומוסקסואליות למשל כהפרעה נפשית, החלטה שנבעה בעיקר מהלכי רוח חברתיים ופחות מתפיסה מדעית מדויקת. לא בכדי עומד ה-DSM לא פעם במוקד המחלוקת. יש לו, הלכה למעשה, כוח רב בעיצוב התפיסה החברתית של הנורמאלי ושל הסוטה, של הטבעי ושל הדורש תיקון. 

הרי אפשר היה, לכאורה, לעשות מהלך דומה רק הפוך. אפשר היה לדמיין עולם (לא צודק גם הוא) שבו עולם הרפואה היה נשלט אך ורק על ידי נשים, והאופן בו הן היו תופסות את העולם היה מבנה את מה נחשב בעינינו כ'סטייה' או כ'דורש תיקון'. ייתכן שהיינו מוצאות ב-DSM שבעולם הזה את ה'חרדה' ממחויבות, או את ה'דיכאון' שאחרי משחק כדורגל או ה'מניה-דיפרסיה' שמאפיינת את האוהד הממוצע. בהחלט ייתכן שכדורים היו ניתנים לגברים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם ובדחפים שלהם, אותם דחפים שממוסגרים בעולם שלנו כאקסיומות חברתיות סטייל 'כל הגברים בוגדים' או 'אנחנו תמיד רוצים סקס'. גם את אותם 'קשיים בריכוז' המאפיינים את ה'תסמונת הקדם וסתית בעולם שלנו' אפשר היה למצוא ב-DSM, אבל הפעם כטיפול ב'נטייה' של גברים לא לזכור תאריכי יומולדת, או לשים לב מתי הסתפרת.

הקבוצה הפסידה? כמה פעמים זה כבר קרה לך בעבר?

הכול שאלה של תפיסה, בסופו של דבר. 

אלא שהעולם המדומיין הזה הוא לא העולם שלנו. בעולם שלנו, מסתבר, התחושות שלפני המחזור עומדות לעבור בקרוב לצד האסור, הטעון תיקון, זה שאין לו מקום בחברה. שווה להזכיר שלמעשה התחושות האלו כבר עברו מדיקליזציה בעצם הכינוי שלהם כ'תסמונת', אלא שכעת מעבר להגדרה של התחושות האלה כ'תסמונת', הן יהפכו לתסמונת פסיכוטית, הפרעת נפש של ממש המצדיקה טיפול פסיכאטרי.

חשוב לנו להבהיר שהביקורת שלנו כלפי תיוג התסמונת הקדם ווסתית כמחלת נפש אינה נובעת מהתייחסות שלילית לבעיות נפשיות כאלו ואחרות. ההפך, הביקורת שלנו מתייחסת לעצם הגדרתן כמחלה, לפתולוגיזציה של התנהגויות חורגות, שנגרמת כפונקציה של חוסר היכולת של החברה להכיל ספקטרום רחב יותר של התנהגויות ותחושות. בדיוק כפי שאנו מאמינות שגוף שאינו נקבי/זכרי באופן מובהק אינו בהכרח טעון תיקון, אנו חושבות שדרכי התנהגויות המותחות את שולי הנורמה, מקומם אינו בהכרח מחוץ לה. אבל מעבר לדיון החשוב שצריך לקיים כאן, ונגענו בו רק בערך, על הקלות שבה החברה שלנו מדירה ומרחיקה את מי שמתנהג קצת שונה כ'סוטה' ו'חריג', שווה לדעתנו לדבר גם דה פקטו, מה זה אומר שחצי מהאוכלוסייה יקבלו את הטייטל הרשמי של חולות נפש.

קודם כל, שווה להבין שמאחורי ה-DSM עומד עסק כלכלי מאוד של תרופות פסיכיאטריות המתרחב עם כל הכללה של התנהגות נוספת כ'הפרעה'. חשבתן שהאדוויל מספיק, בנות? הרשו לנו להכיר לכן את ה-זנקס. דמיינו עשרות, מאות, אלפי נערות צעירות ברחבי העולם הולכות בתמימותן לרופא הנשים שלהן, כדי שזה ירשום להן תרופה פסיכיאטרית בגלל שהן בכו קצת יותר מדי מהפרסומת לפלאפון.

אבל הנזק החמור בהרבה הוא התיוג החברתי לפיו נשים הן ממש 'לא שפויות' פעם בחודש. והרי מי רוצה סכנת נפשות שכזאת לידו? מי רוצה מנהלת כזאת? נהגת כזאת? מי לעזאזל ימנה מישהי לראש מחלקה בבית חולים ומי יבחר בראש ממשלה, שעלולה לאבד את שפיותה, ממש, בדיוק ברגע בו תפרוץ מלחמה? למה לנו? בואו נלך על החצי השפוי של האוכלוסייה.

בקיצור, במקום להפוך אותנו ליותר 'נורמאליות' או פחות 'חולות' היינו שמחות אם הייתם פשוט מפנימים את האמרה "צאו לי מהרחם". די עם זה, לא כל אי נוחות שנובעת כתוצאה מפעילות הורמונאלית מחייבת התערבות מדיקאלית נוסח וואליום. כל אישה חווה תחושות שונות בתקופה הזו אבל גם לפי הסטריאוטיפ הקיצוני ביותר של התסמונת המדוברת אין סיבה להיסטריה הגברית הזו, דמעות הן לא אורניום מועשר ורגשנות אינה מסרטנת. אם אנחנו חיות עם זה אז אין סיבה שגם אתם לא תעשו את הצעד הנוסף.

 * למען הגילוי הנאות נציין ששתי כותבות הפוסט היו במחזור בעת כתיבתו.

 (מעין סודאי וליהי יונה)

צדק עיוור: על ביטול חזקת הגיל הרך | פוסט אורח מאת מתי שמואלוף

 כשניגשתי לכתוב את דעתי על חזקת הגיל הרך לא ידעתי עד כמה הנושא שנוי במחלוקת. לכאורה, חשבתי, הגיוני יהיה שרוב הנשים יתנגדו לחזקה הממקמת את הילדים תחת אחריותן הבלעדית ורוב הגברים יהיו בעד.  מה שגיליתי זה שהנושא סבוך. בערב ספרותי כלשהו פגשתי אקדמאי שהתגרש מאשתו והילדים עברו אליה. הוא התנגד למצב הזה בתוקף וטען שאין לתת קדימות לנשים.
ישבתי עם חברה טובה, חד הורית שעובדת כעורכת בכירה. בתחילת השיחה היא הייתה בעד ביטול החזקה. כשהצגתי לה את עמדתי, שתומכת בהשארת החזקה על כנה, בין היתר בטענה שצריך קודם לבצע שינויים בשוק העבודה ורק אז לבטל את חזקת הרך. הרעיון שהמשכורת שלה תגדל קסם לה ולכן היא שינתה את דעתה בנושא. חבר אקדמאי מזרחי שמע על האקדמאיות האשכנזיות שמאמריהן עסקו בנושא מנקודת מבט פרוגרסיבית (השר נאמן והחלטת ועדת שניט נחשבת שמרנית). הוא כעס עלי שהקשבתי להן, וקישר את הנושא המגדרי לאתני. לא ארחיב, כדי לא לבצע לשון הרע. אך אני מקווה שאתם מבינים את ההקשר. רחמנא ליצן, דווקא היו אלו גברים ששלחו לי (בפייסבוק) מאמרים של הפמיניסטיות כשביקשתי לגבש את דעתי על כך.
כשהבאתי את הדברים לחברותיי הטובות ביותר, גם בחיי האישיים וגם במרחב העבודה, הן תמכו בעמדה שלי ואף נתנו לי טיעונים שהרחיבו את דרישת השיוויון המבני. מעניין שדווקא שאלת מעבר הילד, אצל הורים שלא הגיעו להסכמה עולה כאן ולא שאלת המסלול הקודם לכך: ההבניה החברתית של תפקידי המגדר, חיי המשפחה הלא שיוויונים, והרכבי משפחה המוטים לתפקיד הגברי. השאלה התיאולוגית גם היא עלתה ולא ניתנת לפתרון קל, דווקא משום שהרכב בתי הדין הרבניים לא מעניקים שיוויון לנשים ואי אפשר להתחיל לבטל את חזקת הרך לפני הסדרים אלו.
עשרות תגובות בפייס שלי הצטברו עם הדיון שפתחתי בעד ונגד, ולא מעט נשים היו בעד השר נאמן לביטול חזקת הרך. הנשים הללו הם היום חלק מהקהל שהפמיניסטיות צריכות לחשוב עליו.

אנטוניו גרמשי כתב שההגמוניה מתרחשת תוך כדי הסכמה. כדי לעצור את ההגמוניה של הפטריארכאליות, צריך לחשוב ולחדד את הטיעונים נגד ביטול חזקת הרך. חשוב לעשות את זה, בין היתר משום שהשיח השמרני עושה כאן שימוש בערך השוויון, ובכך  מגדיל למעשה את אי השוויון. אז הנה המחשבות שלי על שוויון וחזקת הגיל הרך.

 אימוץ המלצות ועדת שניט וגיבוש הצעת חוק חדשה, בידי שר המשפטים נאמן, היא טעות גדולה. ההסדר "הנורמטיבי החדש של יחסי הורים וילדיהם" יהווה רק צורה חדשה של שליטת הגברים על הנשים בחברה הישראלית-יהודית.

קודם כל, קצת רקע. נכון להיום ילדים עד גיל 6 ניתנים למשמורת אצל אמם, אלא אם בית המשפט החליט אחרת. וועדת שניט החליטה לבטל סעיף זה. הוועדה הציעה שכל מקרה יידון לגופו בבית משפט לענייני משפחה וזאת כמובן, רק במקרה שההורים לא הגיעו להסכמה בדבר החזקה על הילד. ההמלצה החדשה עושה שימוש בשוויון בפני החוק רק לכאורה.
כמו שנראה, הנטיות האינסטנקטיביות מובילות לתמיכה ראשונית במסקנות וועדת שניט. הבנה מעמיקה יותר של ההשלכות מובילה לטעמי למסקנה שונה.

 1. "לשני ההורים זכות שווה"
על פני השטח כולנו נסכים שהאב הוא הורה, והאפשרות לקחת ממנו את ילדו קשה לא פחות ממה שמרגישה האם. אך עלינו לזכור את התמונה כולה. ההתעלמות מהתמונה הזאת יכולה להוביל למצב שבו התעקשות על שוויון 'טכני' או 'פורמאלי' תוביל לאי שוויון משמעותי ביותר במציאות בשטח.  הזכות על משמורת על הילדים עד גיל 6 היא הזכות היחידה שיש לנשים בהליכי גירושים. להזכירכם, בניגוד לאמנות בינלאומיות, אישה בישראל אינה זכאית להתגרש מבעלה ללא הסכמתו. אישה יהודייה אינה רשאית להתגרש בישראל בערכאה של המדינה אלא על ידי ערכאה דתית בקבלת גט. וגט ניתן אך ורק בבית דין רבני, דהיינו בערכאה דתית. בשנת 2012 מעמדה האישי של האישה נקבע על פי חוקי הלכה.
המשמעות היא שהגבר, נכון להיום, יכול להתנות את ההסכמה הזו שלו בלא מעט דברים. ה'קלף' הזה שלו מאפשר לו כוח רב מאוד על האישה במשא ומתן על חלוקת הרכוש בהסכמי הגירושים. ביטול החזקה לוקח, במשחק קלפים העצוב הזה את הקלף היחיד שיש לאישה ומוסיף דרך נוספת בה הגבר יכול לסחוט אותה כדי שתוותר על כל רכוש שהיא יכולה לצאת איתו מהנישואים. 

2. "הנצחה של אי שוויון"
המחשבה המסורתית הניחה את האימהות בידי האישה ושלחה את הגבר לעבודה. החוק, שהעניק קדימות לאישה על המשמורת הנציח לאורך השנים את אי השיוויון הנ"ל. קל להסכים עם כל מי שטוען נגד ההפרדה שבה האישה צריכה לטפל בילדיה, ואילו הגבר אמור לצאת לעבודה. לכן גם מאוד פשוט להבין את אלו הרוצים והרוצות לבטל את החזקה הזו. אף אחת לא רוצה להיות בצד הפאסיבי של עקרת בית (צירוף מילים הכולל עקרוּת).

אבל אם רוצים לקדם שוויון בין גברים לבין הנשים, אזי ישנם תנאים מקדימים. צריך לבצע שינויים מהותיים בדיני המשפחה המפלים נשים מול גברים. צריך לדאוג ששוק העבודה לא יפלה נשים. בשל אי השוויון בין נשים לבין גברים כיום בשוק העבודה, אישה תעבור את כל התהליך מול הגבר, כשהיא חלשה יותר, שלא לדבר מה יקרה במידה ותפסיד.
ד"ר אורית קמיר טוענת בצדק שיהיה אפשר לדבר על חזקת הגיל הרך רק "לאחר שישונו דפוסי ההעסקה בשוק, נשים תשתכרנה כמו גברים, ותוכלנה לנהל מאבקים משפטיים בתנאי פתיחה שוויוניים. רק עם התפוגגותן של הגישות המפלות, נשים מבוגרות, ונשים גרושות תוכלנה לשוב ולהינשא ולאפשר לילדים לחיות במשפחות מבוססות עם שני מפרנסים."

הדרישה לצדק לא יכולה לעצום עיניים נוכח אי השוויון במציאות

3. "טובת הילד"
אין מי שלא יסכים להעמיד במרכז את טובת הילד. ולכן אפשר בקלות להסכים עם מסגרת המחשבה של ועדת שניט. אך בואו לא נשכח שטובת הילד היא גם כלכלית. ודווקא במצב חברתי של אי שוויון בין נשים וגברים, שינוי חזקת הגיל הרך תהיה הרסנית בעיקר לילדים. אלה, יהפכו לכלי סחיטה בנושא גובה דמי המזונות והרכוש. נשים שיוכלו להילחם יעשו זאת בכל הכוח המשפטי. העימות בין ההורים יחריף. לנשים מוחלשות יותר יכולת המיקוח תהיה פחותה, וכאשר יבקשו גט, כאמור, הן תאלצנה לוותר על רכוש או ומזונות – רק כדי לשמור על חזקתן על הילד. מצב שכזה יוביל למציאות בה ילדים רבים נאלצים להתמודד עם החיים שאחרי גירושים יחד עם אם מוחלשת כלכלית, ומותשת מנטלית, לאחר הליכי גירושים שוודאי יתארכו, ולא היטיבו לא אתה ולא איתם.

השר נאמן היה צריך לקחת כל זאת בחשבון, ולאפשר את הדיון לגבי גיבוש הצעת חוק חדשה, רק ביום שבו מעמד הנשים יהיה שווה למעמד הגברים בבית הדין הרבני. ההסדר החדש מבקש ליצור שוויון פורמאלי, במקום שבו אי השיוויון מהותי ונטוע עמוק יותר בין גברים לנשים (בשכר, בטיפול במשפחה, במעמד האישי). שיוויון כזה הוא רק הצהרתי ואינו מציע תיקון חברתי עמוק. אך כנראה בתקופה ניאו-ליברלית שכזאת קל יותר לבצע שינויים שכאלו, במקום לשאול למשל מדוע גברים גרושים אינם משלמים דמי מזונות. יתרה מכך, ההסדר החדש בוחר לבחון את שאלת השוויון רק בנקודה שלאחר הגירושים ואינו שואל באיזה אופן מובנה אי השוויון במשפחה בשלב של טרום הגירושים.

שלמה מעוז, והחיבוק של דפני ליף וצ'רלי ביטון: דו קיום או מאבק משותף?

בפוליטיקה הפלסטינאית העכשווית, נהוג לומר שאחת הרעות החולות במאבק היהודי-ערבי היא הנורמליזציה. החשש מפני מציאות שבמסגרתה הכיבוש ומערכת הדיכוי שמתרחשת בשטחים הפלסטיניים ובעזה יטושטשו, והיחסים שבין פלסטין לישראל יהפכו להיות יחסים של 'סכסוך' או 'קונפליקט' בלבד, שהפתרון אליו הוא פשוט 'ללמוד לחיות ביחד', ולא שחרורו של המדוכא מהמדכא. את אחד הניסוחים לחשש הזה אפשר למצוא בהתנכרות של לא מעט פלסטינים מפעולות של  co-existence, ומעבר למודל של: co-resistance. הסיבה לכך היא שמודל של דו קיום (co-existence) מבליע הנחת סימטריה מסוימת בין הצדדים, כאילו כל מה שנחוץ כדי לגשר על הפער זה שנלמד כולנו לחיות ביחד, ובכך הוא משמר את הסטטוס קוו הלא שוויוני ממילא, בעוד שהמעבר למודל של מאבק משותף נמנע מלקבל את ההנחה הראשונית הזאת, ופועל יחד, ישראלים ופלסטיניים לסיים את הדיכוי של הפלסטינים בראש ובראשונה, מבלי להפקיר או לוותר על הזכויות של היהודים והישראלים במשוואה.

נזכרתי בכל זה היום לאחר הדברים שאמר שלמה מעוז בכנס ספיר, והתגובה של דפני ליף ואחרים לדברים אלו.
בקצרה, טען מעוז בכנס שמחאת האוהלים פרצה בהתחלה כי היתרון שניתן לאשכנזים בימים הראשונים לקום המדינה הלך ונשחק, והם מצאו עצמם נאבקים בדומה למזרחים והערבים בלא משאבים התחלתיים. מעבר לכך, הוא טען כי המחאה זכתה ליחס התקשורתי הנרחב שלה, כמו גם ליחס מקל מהמשטרה בשל מאפייניה ה'לבנים', וכי הפגנות של מזרחים מדוכאות בהרבה יותר אלימות, או כדבריו: "המזרחי מכה את המזרחים בהוראת השלטון הלבן".

דפני ליף הגיבה לדברים של מעוז בזעם. היא ציינה בין היתר אצלה בפייסבוק: "גזענות מסוג זה היא שיח ישן, מנותק מהמחאה הזו וערכיה ששייכים לכולנו. בזמנים שפתאום מדברים על הדרת ״נשים״ ומנסים להתקדם מגזענות מובנית בשיח מר שלמה מעוז, כנראה שהמחאה הזו באמת לא שלך!"
גם אני, כששמתי את הכתבה הזאת בפייסבוק זכיתי לגל נזעם ביותר של תגובות מהרבה מאוד חברים ממוצא אשכנזי (וסליחה על התיוג).

שמעתי שם בין היתר שהמחאה הזו אמנם התחילה מאשכנזים אבל מהר מאוד מצאה מקום גם למזרחים שבתוכה – טענה שאני מאוד מסכימה איתה.
ועם זאת, אני חושבת שאפשר בהחלט להקיש מההבחנה שבין דו קיום למאבק משותף גם לדיכוי האשכנזי את המזרחים מקום המדינה ועד היום.

החיבוק של דפני את צ'רלי ביטון והחיבוק של המחאה את מאהלי ג'סי כהן ושכונת התקווה היה, כך נראה לי היום, חיבוק של דו קיום. אין מקום 'להתרגש' מהעובדה שהאשכנזים הסכימו לתת למזרחים לקחת חלק במחאה, אם המחאה הזו היא מחאה של co-existence.

החיבוק של המחאה האשכנזית את המאהלים המזרחים מדגיש בין היתר מי המחבק ומי המחובק, מי בפוזיציה להכניס, ומי עומד מבחוץ וצריך שיכניסו אותו (וגם להגיד תודה אחרי זה).
זה לא מקרי. ויקי כנפו מעולם לא הייתה בפוזיציה המחבקת במאבק שלה, ולא הייתה בפוזיציה של להכניס אף אחד לשום מקום, בין היתר כיוון שאף אחד לא הצטרף אליה, מלבד מעט נשים מזרחיות מהדרום. המאבק שלה לא הפך להיות 'המאבק של כל המדינה', כיוון ש'המדינה' עדיין מזוהה עם סוג מסוים של אוכלוסיה, ולכן הוא נשאר המאבק שלה ושלה בלבד.

בדומה, גם שביתת הרעב של מעל ל-20 יום ששבת ג'קי אדרי על תעריפי המים לא הפך להיות המאבק של כולם, וגם לא מאבק הרוכלים המשותף למזרחים וערבים בירושלים.

מערכת וואלה! דרור עינב

שלמה מעוז לא גזען. צר לי. השיח שהוא מקיים הוא לא שיח שמפריד בין עדות. לא תמצאו בדברים שלו מילה על היעדר לגיטימציה לאשכנזים לדבר או למחות. כל מה שאפשר למצוא בדברים שלו זה חוסר רצון להתפשר על המציאות. גם מי שלא מסכים עם חלק מהדברים, וייתכן שהיו דברים שאינם נכונים, לא יכול להתעלם מכך שעל רוב הדברים שהוא ציין כמעט ואין מחלוקת.
הסטת המבט מהעובדות העצובות שציין שלמה מעוז בבוטות, עובדות שעל רובן קשה מאוד לחלוק, משמעותה בפועל הוא שימור יחסי הכוחות שמאפשרים את העובדות האלה. ה"אין" הפליה שמכונן את ה"יש", כמו שטוענת יפעת ביטון.

בית המשפט העליון עודנו 'לבן' ברובו (מלבד עלה תאנה שגם עליו אנחנו עדיין נדרשות להיאבק), כך גם מרבית הדירקטוריונים, הבנקים והאקדמיה. הפריפריה ובתי הכלא עדיין מאוכלסים ברובם על ידי מזרחים. מחאות של מזרחים עדיין מפונות ביותר אלימות וזוכות לפחות סיקור תקשורתי, וחלוקת המשאבים הלא צודקת בימיה הראשונים של המדינה הזאת עדיין ניכרת בחלוקת המשאבים הנוכחית של הבנים של הבנים של אלו שקיבלו את המשאבים האלה מלכתחילה.

לאשכנזים ואשכנזיות בהחלט יש מקום בשיח שמעוז מקדם שנקודת המוצא שלו היא הכרה בעובדות שהציג מעוז. אבל המקום הזה הוא לא מקום של דו קיום עקר, אלא מקום של מאבק משותף. Co-resistance. הדרך להתחיל מאבק כזה היא בהסתכלות מפוכחת ואמיצה על הקיטוב האתני שעדיין מהווה מרכיב משמעותי בחברה הישראלית, ובמוכנות להתמודד עם ההשלכות שלו ועם המחיר שהתיקון שלו דורש.

(ליהי יונה)

הניצול כפי שהסבירה לי אותו לילי | פוסט אורח מאת אורטל בן דיין

לילי יוצאת כל יום מביתה בשעה 6:30 בבוקר. היא מחכה לאוטובוס ומגיעה לעבודה בשעה 07:00. במשך תשע שעות – החל מהשעה 7:00 ועד השעה 16:00 – היא ממרקת, מקרצפת, מסירה אבק, שוטפת, עושה כביסות ותולה אותן. אם דיירי הבית נמצאים היא מכינה גם אוכל. לילי עושה זאת מדי יום במשך 30 שנה, באותו הבית של אותה משפחה. לילי גידלה את ילדי המשפחה ודאגה להלבישם בבוקר לגן ולבית הספר, להכין להם סנדוויץ' ולקבל את פניהם כשהם חוזרים הביתה. היום הילדים בגרו, התחתנו ועזבו לפנטאהוז משלהם. היא לא רואה אותם הרבה והיא מתגעגעת, אז היא עוברת בכל בוקר ליד ביתם הנמצא לא רחוק ממקום עבודתה ומציצה לרגע, רק כדי לראות אותם מרחוק.
"את יודעת מה זה לגדל ילדים?" היא אומרת לי, "אני אוהבת אותם כאילו היו שלי".

לילי עובדת בבית של אחת המשפחות העשירות והמפורסמות  בישראל. משפחה מוכרת, שזינוקי המניות  של אחת החברות בבעלותה, מעטרים מידי שבוע את עיתון גלובס. העיתונים מדווחים על תזרימי מזומנים של 50 מיליוני שקלים לרבעון מחברה נוספת,  רשתות מתרחבות בחו"ל, ופרויקטים של נדל"ן נוצצים במיוחד.

אני פוגשת את לילי במקרה, כשהיא סיימה את יום העבודה בבית המשפחה והגיעה לנקות בית של חבר כהשלמת הכנסה. הייתי קצת מופתעת, כי זה היה יום שישי בערב. כמעט ונזפתי בחבר לפני שסיפר לי שהיא מתעקשת לעבוד ביום שישי כי שאר הימים שלה בערב כבר תפוסים, וקשה לה למצוא מישהו שיסכים לעוזרת ניקיון בסוף שבוע.  כשהיא סיימה לנקות, הכנתי לנו קפה וישבנו לשיחה על החיים.

לילי סיפרה לי שכשהיא מסיימת לעבוד 9 שעות בבית המשפחה, היא הולכת לנקות עוד 3 בתים כהשלמת הכנסה. היא מסיימת את יומה (רק לאחר שניקתה עוד 3 בתים) בשעה 01:00 לפנות בוקר. גם בשבת היא מנקה, בכל מקום שמסכימים שעוזרת הניקיון תפר את האופוריה המשפחתית של סוף השבוע. ללילי אין ברירה, היא צריכה לגמור את החודש.
המשפחה שמעסיקה את לילי  במשך 30 שנה משלמת לה שכר של 5000 ש"ח בחודש. עם 5000 ש"ח לילי צריכה לשלם שכירות, להאכיל משפחה ולממן גרוש טפיל שלא רוצה לעזוב את הבית וגם לא מוכן לשלם את החשבונות.
לילי גרה בדירה של עמידר באחת השכונות הדרומיות של תל אביב, בעיר השחורה. היא עושה כל יום את דרכה לעיר הלבנה שבה גידלה את ילדי מעסיקיה והחמיצה את הילדות של ילדיה שלה. בסוף יום העבודה היא הולכת לעבודה, להשלמת הכנסה.

לילי היום  בת 57. יש לה 4 ילדים. היא עובדת אצל המשפחה מאז שהייתה אישה צעירה. מלבד 4 ילדיה, יש לה עוד כמה ילדים בלב, שגידלה על תקן אומנת בשכר רעב.
"אני אוהבת אותם, אין מה לעשות" אמרה לי בייאוש.
לרוע מזלה של לילי, רק ב-2008 נכנס לתוקפו חוק הפנסיה, 26  שנה מאוחר מדי עבור לילי. על פי חוק המשפחה המיליונרית לא חייבת לשלם לה פנסיה על 26 שנות עבודה. כשלילי לא תוכל לעבוד יותר, לא תהיה לה הכנסה. האדם הסביר היה מניח שמיליונרים לא יתחשבנו עם לילי על הפנסיה שלה אפילו שאז עוד לא היה חוק, ולו רק בשל העובדה שערכן של 30 שנות פנסיה  עבור משפחה כזו, זה כמו עודף מסיגריות לבני אדם רגילים. עודף או לא, המשפחה לא תשלם. להיפך, היא  מתלוננת באוזני לילי על ההוצאות הגבוהות שהיא משלמת עליה: פעם אחת לילי תפסה אומץ וביקשה העלאה, אמרו לה "את עולה לנו הרבה כסף, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ועכשיו  אנחנו משלמים לך גם פנסיה".

אללי, לא סוגרים ת'חודש. בין מטוס פרטי אחד למשנהו, ארוחות במסעדות יוקרה ואגרטלים סיניים בשווי עשרות אלפי שקלים בסלון – אלו שלילי מסירה מהם אבק מדי יום – הדאגה הכלכלית הגדולה שעוכרת את שלוות המשפחה היא ההוצאות המוכרות במס שהיא מוציאה על לילי – ביטוח לאומי וביטוח בריאות, ועכשיו גם פנסיה.
לילי אמרה לי:  "המשפחה מכירה את הצרות שלי","פעם סיפרתי להם שהגרוש שלי לא מוכן לצאת מהבית ועושה לי את המוות, אז הוא אומר לי תשכרי דירה, מה הבעיה? אז אני אומרת לו: ממה? 3000 ש"ח לדירה, וממה אני אחיה? 2000 ש"ח בחודש? מה עם הוצאות? מה עם החזרי הלוואות שאני משלמת לבנק?" שאלתי אותה איך הוא הגיב, "כלום, הוא לא ענה".

למשפחה המיליונרית משרתת אחת, והיא נמצאת לה ממש מתחת לאף. היא לא חלק מצבאות העובדים שהם מעסיקים בשכר רעב, העובדים השקופים, עובדי הקבלן או הילדים הסינים שתופרים להם סחורה בדולר ליום. לילי היא לא מאלו שעול חייהם ומצוקותיהם  רחוקים מהעין, רחוקים מהכיס ולא מכרסמים את הלב. הניצול של אלו, אני מנסה להסביר לעצמי, כדי לא להתייאש מהעולם לחלוטין, טמון בבנאליות של הרוע, בריחוק גלובל-בירוקרטי, אותו ריחוק שמאפשר למפקד לתת פקודות שיביאו למותם של חפים מפשע, הריחוק מהתוצאה, מבני-אדם ממשיים. ככה אני מסבירה לעצמי רוע אנושי, כדי לא להשתגע.
ונניח וההסברים הללו באמת היו מניחים את דעתנו (והם לא). איך מסבירים ניצול של אישה שגידלה והאכילה את ילדיך. ניצול שמתחדש מידי יום, במשך 30 שנה, כלפי אותה האישה. היא לא בסין, והיא לא מתנהלת מול חברות הקבלן. היא פה, בבית, מבריקה את הואזה, זאת שעולה הרבה יותר מ-5000  ש"ח – המשכורת החודשית של לילי.
סיפרו לנו שכשלא רואים לא כואב. אז איך נהיה פתאום שכשרואים גם לא כואב?
ככה זה בשיטת הרווחים לפני חיים.

ניצול תמיד היה. גם בתקופה הפיאודלית היה ניצול, אך לפחות היתה דאגה של הפיאודל לצמית שלו. היה כבוד כלשהו ביחסים ביניהם. הפיאודלים דאגו לחינוך ילדי הצמיתים, דאגו עבורם למזון ולמגורים. היום הניצול טהור. הכל  כסף, בלי שום רצון לבסס עוד אמצעי תקשורת מלבד חליפין של מזומנים נעדר רגש.
ללילי בת ה-57 כבר לא יהיה בית משלה. מקום המגורים הנוכחי שלה לא מובטח. גם עתיד ילדיה לא מובטח. ילדיה האמיתיים, כמובן, לא אלו שגידלה עבור מעסיקיה בשכר רעב.

*המקרה אמיתי, השם של לילי בדוי לבקשתה. שם המשפחה לא נחשף לבקשתה של לילי ולא מפחד מפני תביעת דיבה.

Norman Rockwell: Freedom from Want

ככה נראה שובניזם: על פרשת אהוד ברק ובני גנץ

תסתכלו טוב טוב על הקטע הזה – ככה נראה שוביניזם. במציאות הישראלית, שבה כל מי שמבקשת לדבר על פמיניזם שלא בהקשר חברות דתיות ניצבת מול השאלות: "למה זה עוד רלוונטי? למה עוד צריך את זה? אבל כבר יש שוויון". היום אפשר לענות: תסתכלו טוב טוב על הקטע הזה. כי ככה זה נראה.

לפני בערך שנה התפוצצה פרשת יורם זק, בה הוא נתפס זורק הערה דוחה ומחפצנת לדנה רון, משתתפת בתוכנית האח הגדול. דעות שונות, בין היתר של דנה רון עצמה ובן זוגה, הושמעו על כך. בין היתר נטען שמדובר סתם בשיחה בין חברים, כמו שיחת מילואימניקים, ולכן לא צריך לעשות מזה ביג דיל, "זה טבעי". רעות כתבה פוסט שבוחן את הפרשה הזו מנקודת המבט של יחסי עובד\ת מעביד. אלינור סידי כתבה פוסט מעולה בפייסבוק, ומיקמה את עיקר הבעיה ביחסי הכוחות הלא שוויוניים שבין זק לרון, ובפערי המידע שהיו לרון בסיטואציה.

אבל מההסתכלות על הקטע הזה עולות בעיות נוספות, שבהחלט שופכות אור חדש על פרשת זק, וגם על שאר השיחות הללו, הסמויות מעין המצלמה או המיקרופון – אותם  מכשירים שגרמו לנו להיקלע בטעות לשיחות שלא היינו אמורות לשמוע.

תקשיבו לשיחה הזחוחה והגברית הזו ביניהם – כך, גבירותי, מתעצב השיח, וכך ממוקמות הנשים בתוכו. שלוש בעיות הפריעו לנו במיוחד.

בעיה ראשונה: בנות? איכס!

"מי זה הבנות כאן" שואל אהוד ברק. תרגיל טוב שאפשר לעשות על מנת לבחון משפטים שעל פניהם לא נראים שובניסטיים ו\או מקטינים, הוא "להחליף את האישה". כלומר, להחליף את האישה בגבר ולראות האם המשפט נשמע לנו הגיוני (תרגיל ויזואלי טוב שכזה נעשה לאחרונה בפרוייקט "גברים מצולמים כנערות פין אפ"). האם היינו יכולות להעלות על הדעת שברק ישאל "מי זה הבנים כאן?" אבל "הבנות", הן הקבוצה המובחנת הבולטת בשונותן. הסטנדרט הניצב במרכז הזירה הוא הגברי, בעוד שהבנות מהוות קבוצת התייחסות נפרדת ומובחנת.The odd (wo)man out. הרצון שלהן להיבחן כשאר החיילים לא הגיוני, כי הן נשים, וזה הדבר הראשון שמגדיר אותן. עניין מקומם נוסף הוא הבחירה לכנות את החיילות בביטוי "בנות". נכון שזה לא מיידלע, אבל  "בנות" משווה לסיטואציה שבה חיילות וחיילים נוטלים תפקידים באופן שוויוני לכאורה אווירת שיעור חינוך גופני בתיכון או שיעור רקמה וכלכלת בית. הן לא "נשים" ולא "חיילות", הן "בנות". בעוד שה"בנים" עברו להיות "גברים" או "חיילים" עם הגיוס שלהם, הבנות נשארו בנות. המסגרת המקצועית ששינתה את מהותם של הבנים לחיילים, הותירה את הבנות כמו שהן, כיוון שהיא מעולם לא ביקשה באמת לשלב אותן בתוכה, אלא להשאיר אותן, כמו שהן "בנות".

באנה בנות

בעיה שניה: "תמיד אישה"

השאלה שנשאלת לגבי הבנות האלה היא שאלת מקצועית לכאורה – מאיפה הן מגיעות? מהאוגדה? מהחטיבה? ככל שזו שאלה רלוונטית להתרחשות (?), ניכר שאין לשאלה זו תשובה עניינית.  ככל שהיחס אליהן הוא קודם כל כאל 'נשים' או 'בנות' ולא כאל חיילות המהוות חלק הומוגני מהכוח שבשטח, התשובה לשאלה הרלוונטית (?) והקונקרטית   גוררת את העונים לעולם האסוציאציות העקום שנקשר למונח הטעון של 'אישה'  בהקשר הצבאי העכשווי. להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל מעולם לא היה עניין פשוט, אולם כעת החיילות נושאות מטען נוסף בהיותן גורם מסית, מפלג, מפתה. נוכחותן בזירה הצבאית כקבוצה וכאינידיבידואל מוגדרת כל הזמן באמצעות המתח המיני שהן מייצרות במערכת.

וכבוד (?) השר מוסיף: אחת מהנשים העובדת אצל השר (ומפאת כבודה נמנע מלחזור כאן על שמה), היא 'מושבניקית' ולכן יכולה לשיר גם בלי מדים. אתן קולטות? הבחורה הזאת, שהגיעה לתפקיד בכיר למדי במחלקת התקשורת של שר כלשהו, עדיין, בסופו של יום, נמדדת לפי המראה החיצוני שלה וההקשרים התרבותיים המצביעים כביכול על פתיחותה המינית והיא מנודבת לבצע תפקיד אליו לא התגייסה. ובכלל, נראה שגברים אוהבים לנדב את העובדות שלהן לכל מני תפקידים שוליים, החורגים ממסגרת התפקיד המקצועי.

דוגמא דומה לזה שמענו באחד השיעורים של ד"ר נויה רימלט. היא מספרת על אישה בכירה, גם בצה"ל, שהגיעה לדיון חשוב בו הייתה אמורה להציג את עמדת הגוף שהיא עומדת בראשו. כל אחד מהבכירים שם היה צריך להגיד כמה מילים והיא התכוננה לרגע שהיא תקבל את רשות הדיבור. בעודה מקשיבה לדברים שנאמרים ומתכוננת לדברים שלה, הגיע אליה פתק מאחד הגברים שסביב השולחן, היה כתוב בו משהו בסגנון – אני והבחור שלידי משתגעים, אנחנו לא יכולים להסיר את העיניים ממך, את חייבת לבחור בינינו. היא קיפלה את הפתק והתעלמה, ומיד אחרי הגיע פתק נוסף, שאמר שוב משהו בסגנון, את חייבת לבחור בינינו, אנחנו לא מצליחים להתרכז. דמיינו את האישה הזאת, רגע לפני שהיא אמורה לדבר בפני כל השולחן. בשניה היא מבינה את מבטו של הגבר. איך שהיא נראית לעצמה מבפנים זה לא איך שהיא נראית להם מבחוץ. בשבילם, היא לא עוד גוף מקצועי. היא קודם כל אובייקט בעל פוטנציאל לסיפוק צורכיהם המיניים של היושבים בשולחן. אברי המין שלה, הם התכלית העיקרית שהיא מביאה איתה לשולחן הדיונים. ועם המבט הזה היא נדונה להסתובב כל יום מימי חייה.

פשטי מדי תפארתך

בעיה שלישית: היד הנעלמה

לכל הגברים החברים במועדון הזה, ברור שהשיח סגור. ברור להם שהשיחה הזו לא אמורה לדלוף, ושאנחנו לא אמורות לשמוע אותה.   למצלמות הם יגידו שהדרת נשים מהמרחב הציבורי היא עניין שלא יתקבל בשום אופן. אבל במועדון האקסקלוסיבי שלנו, אפשר להגיד הכל. בדיוק כמו שטענו המסנגרים על זק.

הבעיה היא שככה נראות רוב השיחות אחרי  שהאישה/המזרחי/הערבי/הרוסי/האתיופי (ובטח הערביה, המזרחית, הרוסיה והאתיופית) יוצאות מהחדר לאחר ראיון קבלה לתפקיד כלשהו, וככה בדיוק מתרחשת אפליה סמויה.

רוב הדירקטוריונים מורכבים מגברים, כאלה, שככה נראות השיחות שלהם. ושניה אחרי שנצא מהחדר, בסופו של דבר ירוצו הדחקות על האם עדיף שנשיר עם או בלי הבגדים שלנו, ואחרי שיסיימו להתבדח יעברו לדיון במועמדים הרציניים יותר, שהשיחה לגביהם נגעה למאפיינים רלוונטיים לתפקוד, ובסוף אתן יודעות במי יבחרו.   כשאנחנו נצעק – אין ייצוג הולם לנשים בוועדת טירקל! או שאין מזרחים ברשימת המועמדים לעליון! יגידו לנו: מה אתן רוצות? אין חסמים, יש שוויון, הקריטריונים הם מקצועיים בלבד, ושכולן יכולות בדיוק כמו כל אחד אחר. אבל ככה נראה שוביניזם, ככה הוא נראה, והוא מסתכם, בסופו של יום, בשיחה מבודחת של חמישה גברים בעמדות כוח על המראה החיצוני של אישה זו או אחרת, וקבלת החלטה בעניינה, בצילה של שיחה כזאת.

אם מבינים שהנשים עבור מקבלי ההחלטות הן קודם כל 'נשים' ורק אחרי זה אקדמאיות, נשות עסקים, מפקדות אוגדה וכן הלאה. אם מבינים שהעובדה הזו משפיעה על מה הדבר הראשון שרואים בהן, מה הדבר הרלוונטי שיש לומר עליהן, אפשר להבין למה כמות הנשים בדירקטוריונים, בסגל הבכיר, בתפקידים בכירים בכלל, היא כה מזערית.

ואי אפשר לראות את זה, ואי אפשר לאתר את זה. זאת אפליה שאין לה צבע או ריח. היא שזורה לה בין שיחות מסדרון ובדיחות ליד קולר. בשיחות בין מילואימניקים כאלה – שאין לנו ולא תהיה לנו לעולם גישה אליהם.

ככה נראה השוביניזם של ישראל 2012. אז לא חותכים לנו את הראש משלטי המודעות, אבל גם לא באמת מסתכלים עליו, אלא בעיקר על איך ניראה בלי בגדים. ככה, בשקט, מאחורי הגב שלנו. מעל הפינג'ן.

 

(ליהי יונה, מעין סודאי ורעות כהן)